מסכת ראש השנה | העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע | הרב זולדן

אנחנו נעסוק בסוגיה ממסכת ראש השנה שקשורה לזמן תקיעות השופר, תקיעת השופר ומספר תקיעות השופר. אני אסביר את דבריי. אנחנו תוקעים במוסף, זאת אומרת, תפילת שחרית, תקיעת התורה ואז 30 תקיעות במיושב ובעצם תוקעים את התקיעות בתפילת מוסף. ביחד יש לנו 100 תקיעות, 30 במיושב ועוד 70 במהלך המוסף. יש כאלה שתוקעים גם תפילת לחש אצל האשכנזים, יש תפילת לחש והחסידים נוהגים כך, תוקעים תפילת הלחש, 30, אחר כך עוד 30 בחזרת הש"ץ ועוד 10 בסוף, ביחד יש 100. ובמקומות אחרים לא תוקעים בתפילת הלחש, כי זה מפריע או נמצא בשופרות או בזיכרונות, אז הם לא עושים את זה, אז תוקעים 30 בחזרת הש"ץ, עוד 30 אחרי חזרת הש"ץ ועוד 10 אחר כך וכך הגענו ל-100. אז אני לא אעסוק בשאלה למה 100 ואיך הגענו ל-100, אבל יש לנו 30 שמיושב ועוד 70 שמעומד והכול הוא בהקשר של תפילת מוסף.

הבדלים בין בבלי לירושלמי ובכן כתוב במשנה במסכת ראש השנה בדף למדב ככה, העובר לפני הטבע ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע, הני זה החזן השני, זאת אומרת יש לו שחית ויש מוסף, החזן השני מתקיע, זאת אומרת החזן לא מתקיע, יש כמו אצלנו נערוק, שיש מישהו שהוא אומר תקיעה, שברים, תרועה, הוא מתקיע, זה החזן כנראה, וכמובן יש תוקעה. אבל עושים את זה בתפילה השנייה, תפילה השנייה זאת תפילת מוסף. במשכה המשנה הוא אומרת, ובשעת ההלל, בימים שקוראים בהם הלל, ויש לו שטרגלים, ראש חודש לצורך העניין, הראשון מקרה את ההלל, החזן הראשון. עכשיו לא כל כך נעסוק בהלל, אבל המשנה המצוין הוא כאילו, שני דברים שקורים פעם ב, שופר ומוסף, הלל ושחרית. אנחנו לא נעסוק רגע בהלל, אבל נשים את זה מול העיניים. שואלת הגמרא בדף למדב במסכת ראש השנה, מה ישנה השני מתקיע? למה השני? זאת אומרת, מה מסתתר פה מאחורה? כפי שרש"י מתחת אומר, רש"י לא מזכיר את זה, אז הגמרא תגיד את זה בעצמה, הרי בדרך כלל, שיש לו המצווה של היום, הגמרא תגיד את זה בעצמה, יש לו מנהל שזריזים מקדימים למצוות. אם תינוק נולד, בברית המילה, אז כמה שעותם מוקדם, זריזים מקדימים למצוות, וכך גם דברים אחרים. פה אנחנו שחרית, בנה אחת, קראת התורה, אחר כך מתחילים, מה קרה? הנהג מרם, משום דברוב העם אדרת מלך. בזמנו לא היה כל אחד בכנסת ליד הבית, אנשים היו באים מהכפרים, היו באים מהגברים רחוק, היו באים לבית הכנסת, פעם ב, להתפלל, עד שוב הם מגיעים, היה לוקח זמן. אז כן, רצו שכל הציבור יגיע, כמה שיותר ציבור יגיע, ברוב העם אדרת מלך.

הסבר הגזירה ואמרתם, מה לא? אלא מה ישנה הלל בראשון? משום דבר זריזים מקדימים למצוות. אז תחליט, אז גם פה תגיד כאן, כי הנעמי, נעמי בראשון, משום דבר זריזים מקדימים למצוות. זאת אומרת, יש פה שני מושגים. בצד אחד, זריזים מקדימים למצוות, אז כמה שיותר מוקדם. בצד שני, בוא נמתין, בוא נחכה, עד שיבוא הרבה הרבה אנשים, כדי שברוב העם אדרת מלך. מה העניין? בונאגמה אמר רבי יוחנן, בשעת השמד. האמת, שצריכים לתקוע בשופר בשחרית, כמו הלל. אבל הייתה סיבה, שקשורה לגזירות שמד, וזו הסיבה שבעצם תקיעת השופר נדחתה למוסף. מה הסיפור של השעת שמד? אז זה השיפור מתחת אומר כך, אבל לפני הטבע השני מתפלל תפילת מוסף מתקיעה, בשעת השמד שלום, אויבים גזרו שלא יתקיעו. והיו עורבים להם כל שש שעות לקץ תפילת שחרית, וכך העבירו על התקוע במוספים. הייתה איזו גזירה, שאסור לתקוע בשופר, ולא כתוב מה הייתה הסיבה שאסור, אז חיכו שהם מקיימים את הגזירה, והבריאה שהם, כנראה שהרומאים הבינו קצת בהלכה, אז הידוע, עבר, הגיעה חצות היום, כבר לא מתפעלים בשחרית, אז כנראה שהם יותר לא יתקעו, חיכו עד שיגיעה שש שעות של היום, ואז הרומאים הלכו, אז תקעו בשופר. אבל זה בא משום גזירה של רומאים שלא יתקעו בשופר.

הסבר הירושלמי לא כתוב פה מה, השירה שלו אומר לפחות, מה הסיבה, מה אכפת להם שתקעו בשופר, לא ישאל לצרף את זה לעוד הרבה הגזירות שאנחנו מכירים ממקומות אחרים, שלא ישו ברית מילה, ושלא היו מדעות תורה, ושלא ישנו ראש הבא, וככה זה הסדר, רשימה ארוכה של מצוות שהרומאים התעקשו, שלא נעשה אותם, אז היו ניחו תפילין, נהליש הא על כנפיים, שהיא גם מספרת שגזרו גזירה, שראה ניחו תפילין, ואיזה שוטר רץ אחריו, ותראה תתפילין עשה לו נס, הוא עושה תתפילין ביד, והיה שם כנפי עונה, לכן קראו לו ניחו הבא על כנפיים, יש לו גם המון מקורות כאלו, אז כן היה זה אחד. עד כאן, זו כל הגמרא, זו כל הסוגיה מה שיש בבלי. בירושלמי זה טיפה לאחרת. המשנה, אותו משנה, הגמרא כתוב ככה, רבי יעקב ברח בשם רבי יוחנן, זוכרים, רבי יוחנן אמר שאת שמעת בבלי, אז פה בירושלמי זה מופיע, אמר רבי יעקב בשם רבי יוחנן, מפני מעשה שערה, זאת אומרת בירושלמי לא עושה את הדיון ברובם, למה העלל זה ככה, ולמה התקיעת שופעה זה ככה, בירושלמי ישר ניגש לעניין. מפני מעשה שערה, ויותר מפורט, פעם אחת, דקו בראשונה, היו אסונאים צבורים, שם עליהם המלוכים, ועמדו עליהם ברגום. היו פתוחים שזה תיאמו כל הבתי כנסת, כל התוקים בשופעה, כנראה זה אחרזת מלחמה. אולי הם למדו פרשת החצוצרות, כתבו בתורה פרשת בעלותך, שיוצאים למלחמה, אז מראים בחצוצרות, אז הם דעדו, חשבו אולי פה הולכים לעשות איזו מלחמה. אז חשבו שמאחיזים מלחמה, אז תקפו אותם והרגו אותם. לכן, זה כנראה הייתה הבעיה, אומר יושלמי, מי גודעין ונחה מילון, וקרא ישמע ומצלעין, וקוראים באורייטא ומצי וטקה, ואינון אמרי, בנינוסים, אינון מסכים, אבל הם ראו שזה לא בדיוק ככה, הם הבינו, שכנראה זה לא הייתה פה שום אחזת מלחמה ושום דבר, וזה כנראה חלק מסדר היום, חלק מהתפילה המיוחדת של היום הזה, הרי הם מתפללים, קוראים קריאת שמע, מתפללים וקוראים בתורה, אז כנראה בנינוסים הם מסכים, אז הפסיקו איתו. זאת אומרת, זה לא הייתה גזירה, זאת אומרת, בשונה ממשי רשי, אז רשי ביר, הייתה איזה גזירה שלא יתקעו בשופר, כמו שאמרו, ואנחנו תפילים, ויש מרושבת, ועשו בטמלה, ועשו גזיר. ולכן חיכו עד שהזמן יעבור, בשחית, וכך זה התגלגל למוסף. ירושלמי, לא, זה לא הייתה איזה גזירה שלא יתקעה בשופר, זה בא מהמקום שפחדו שאולי מחזירים פה מלחמה. אז כמעט שכך, עד שהבינו, או הסבירו להם, או לא יודע, איך זה התגלגל, רק תראו במפורט, התגלגל לדבר בצורה כזאת, שמבינו שזה חלק מהתפילה, זה חלק מהיום המיוחד הזה, פשוט מחזת מלחמה, וככה, הדבר הזה, לקבל את זה, ככה התגלגל לשם.

הסברים נוספים בירושלמי מה יוצא מכאן? שבעצם, גם לפי אבא וגם לפי הירושלמי, בשלב הזה, כך נראה, הדברים האחרים בירושלמי, לפי השלב הזה, האמת זה נכון, זה היה בהתחלה בשחרית, מסיבה כזו או אחרת, זה עד שמת כזאת, או זה עשרה אחרת, או מסיבה אחרת, זה נאלץ לעבור למוסף, אבל האמת זה היה בשחרית. כך יוצא בשלב הזה. עד כאן, די שונה קצת, אבל הכיוון הוא אותו כיוון. בירושלמי, יש הסברים נוספים. כתוב שם כך, אני תעלב בית ג' אני נכנסתי, אמר ביון הכתיב, ואותי יום יום ידרושו זאת כיה וערבה. זה עדיין לא נהיית שירות לשאלה שלנו, אבל זה עניין של מצווה ביום. אפשר יותר נוגע לענייננו. רבי ישוע בלוי בשם ראלויק סנדרין, שמה לה מן ההדה, למה זה מהפסוק הבא, שימע השם צדק זו קראת שמה. הקשיב בר עינתי זו עינון תורה. אז עינה תפילתי זו תפילה, ולא ספטמי מה זו מוסף, ומכתיבת ראה, לפניך המשפטי יצא. זה פסוק אחד בתהילים. אז מה יוצא מכאן, ביום של משפט, ביום של משפט, זה קשור לדבר האחרון שהיה, מה המוסף. אז מכאן אני לומד, זה הגיוני, שראש השנה זה יום של דין, זה יום של משפט. תיקו ב-החודש אופר בכסל יום חגינו, כי חוק לישראל הוא משפט אלוהי יעקב. אנחנו אומרים את זה בשיר של יום של יום חמישים. זה יום של משפט. בחודש, תראו את הידועו כלל בפסוקים, שלא כתוב תאריך בחודש, אלא כתוב ב, בידוע, החודש, בחודש השלצה בין ישראל בארץ מצרים זה תמיד ראש חודש, תמיד א' בחודש, זה כלל. תיקו ב-החודש, ביום הראשון של החודש, אופר בכסל יום חגינו, כי חוק לישראל הוא משפט אלוהי יעקב. אז אומר, לפני כן המשפטי ייצא, אז זה קשור לתפילת מוסף. זאת אומרת, זה בל דין, זה מוגבמה, זה ככה צריך להיות. זה רבי שויה בן לבין. אמר רבי יחבר פאפא, קוראים לי רבי זהירה, שנייה היא, זה באמת שונה, כאילו, השאלה הנסתרת, מה זה שונה מעלי לו, דברים אחים שזריזים? שני, זה באמת שונה, מה? שמצוות היום במוסף. זה לא בגזרה, היה סיבה, השמע, דבר מפ, משנה, לא, לא, לא. זה מכוון, זה במוסף בכוונה, למה? אמר בי תחליפה קיסריה, הקריה אמר כן. הבנים החכמים שהוא בקיסריה, שקשו תכף לעניין של המעטקיעות, ככה הם דרשו את הפסוק, כתוב, יום תרועה יהיה לכם, והסתם עולה וכולי. הפסוק הזה, אני מצוין פה במעמיד בקפטט, זה הפסוק, הפסוקים שקוראים במפתיר של ראש השנה, מפרשת המוספים של החגים שם, בפרשת פנחס, וזה המפתיר שאנחנו נקרא בעזרת ה' בראש השנה. אז הפסוק כתוב, יום תרועה יהיה לכם, הסתם עולה וכולי וכולי. יום תרועה קשור לעולה, קשור לקורבן. קורבנות המוסף, יש לנו כל יום שני תמידים, בשבתות, בחגים, עוד חודש, יש מוספים. המוסף הוא, תשמעו הכנוך, הוא מוסף. הוא תוספת. לגבות זה בתפילת מוסף שלנו, אין לנו קורבנות מוסף, אז יש לנו תפילת מוסף. אז בעיקרה זה מתאים למוסף, כי זה קשור לתפילת המוסף. לכן יום תרועה יהיה לכם, והמוספים כתוב, הסתם עולה וכולי וכולי. אז לכן זה בילד אין, זה לא איזו גזירה שהייתה אז. זאת אומרת, יש פה הבדלים בתפיסה. האם באמת זה היה בשחרית, ובשבה כזו או אחרת זה נתחל למוסף? או שאומר רבי אחה בר פפה, הוא אמר לא, זה ככה, זה מעיקרה, זה היה במוסף, כי זה קשור לתפילת מוסף. זה קשור לסדר העבודה של בית המקדש. לכן זה היה שמה, זה במוסף באמת. הדעה הזאת או ההסבר הזה לא מופיע בבלי בכלל. לא קיים. ירושלמי הוא מופיע. וכמו שהכרתכם מקודם, בבלי כתוב רבי יוחנן, ירושלמי מופיע בשמוש רבי יוחנן, זה קשור סביב הסיפור הזה של השמד, או מעשה שעיה, או דברים כאלה. לפי שני הסברים הללו, שרבי שעה בן לויש קשור למשפט, זה עדיין לא מנמק, אז למה זה במוסף? זה עדיין לא מנמק, זה על הדרשה שמקודם כתוב, לו ספטי מרמה, זה מוסף, מיד אחרי זה כתוב משפטי צו. זאת אומרת, זה גם כיוון אחד, וכיוון נוסף זה קשור לקובע. יש פה שתי גישות להסביר את העניין.

סיכום והסבר נוסף אתם רואיתם, בעוד מקור אחד, היה בירושלים הרב הנזיר. נזיר, נזיר, ממש נזיר, יש תמונות שלו, אני לא זכיתי, כשאני הגעתי לישיבת מרכז הרב, הוא כבר לאחר פטירתו. שבוע, לפני שבועיים, בסוף חודש, כפחת אב, זה היום הזיכרון שלו. הוא היה חותנו של הרב שלמה גורן, זאת אומרת, ביתו, הרב הנצפי הגורן, היא ביתו, והבנו היה הרב של רישוף כהן, נפטר לפני ארבע או חמש שנים, היה הרב של חיפה, הוא היה בנו, והוציאו, היה אדם מאוד מיוחד, מה שהם מספרים עליו, אני לא, אני אפשר לקרוא מה הכתובים, אדם מאוד מאוד מיוחד, והוציאו, זה היה בחוברת, היום זה כבר כרוך בספר, כל מיני הערות שלו על החגים. גם בהלכה, גם באמונה, על קבלה, קצת פנימיות, פילוסופיה, הוא היה כותב קצר, אינו מערכים כאלו ארוכים. אז כמה פעמים הוא חוזר על אותו רעיון, הוא אומר, משום ז אנו נוהגים בתקיעות עם מיושב לפני מוסף, זכר למקדש. כלומר, כל הסיפור שהכול הוא דרך תפילת מוסף, יש מיושב, והם אומרים, מה, הכל בהקשר למוסף, כי זה משהו שהוא זכר למקדש. זאת אומרת, מיד עולה השאלה, אם זה קשור ל… היה בשכיל, זה מסיבה כזו או אחרת, דחו את זה למוסף, אז אין כבר רומאים, לא מפחדים מאף אחד, בואו נחזיר את זה חזרה, אז הם מגיעים למצוות. תכף נראה תשובה של ארטוס פרוטרוש בעניין הזה. הוא אומר, לא, לא, זה משהו שקשור לעובדת המגדס, מזה שאנחנו תוקעים, זה קשור לעניין, אני אסיף לכם עוד מקור אחד, לא הבאתי את זה כאן, אני אעשה בפני עצמו, יש רייבד במסכת סוכה, בדף כפא' בדפי עריף מופיעה, שם הוא כותב, תדעו, עיקר התקיעה בראש השנה זה בית המקדש, זה בארמון המלך, בגבולין, זה אנו מחוץ לבית המקדש, זה… יש מצווה, בוודאי שאנחנו תוקעים גם מחוץ לבית המקדש, אבל זה כאילו המעגל השני, המעגל הראשון ומרכזי, ממליכים את הקדוש ברוך הוא בארמון המלך, חצר המלך, שם ממליכים אותו. העיקר התקיעות זה בית המקדש, זה בראש השנה זה בית המקדש. והמעגל השני זה התקיעות בגבולין, שזה מצוות הדור הייתה, נכון? כן, מצוות הדור הייתה, הכל נכון. אבל צריכה לדעת את היחס בין הדברים, באמת, המשנה בדף קוו, חבר'ה שתגיעו לשם תמדו, מתארת קטיאת שופר אחרת, בית המקש, שופר במרכז, שתי חצוצרות מימין, שופר מעריב, חצוצרות מקצרות, שמצוות היום בשופר. ובתל אביב הציבור גם היה כך, אבל הפוך, חצוצרות מעריכות ושופר מקצר, שנצוות היום בחצוצרות. בתיאור המלחמה על הצער הצורות כאן בארץ לכם, וארעותם בחצוצרות, פסוק פרשת בארתך שהזכרנו מקודם. אבל בכל אופן, רואים שהעבודת השם בראש השנה בבית המקדש, הייתה שונה. זאת אומרת, התקיעה הייתה שונה, וחלק גם דעה, נגיד, נהדה נמצא בבית המקדש בראש השנה, אין מצווה מיוחדת על האות הרגל, אלה הכוהנים שנמצאים שם. והם שומעים את התקיעה המיוחדת הזאת, השופר והחצוצרות ביחד. כי אם הוא מצוות שופר או לא, שזה דין בעבודת המקדש. זה אחד ההסברים לסוגיה בפני עצמה, לא הולכים בה כרגע. ומה אומרת, השממשה אומרת, בשופר מעריך, שמצוות היום בשופר, זה רק להגיד, תדע, העיקר היום זה לא החצוצרות, זה השופר. כי ביטנית ציבור העיקר זה החצוצרות. אם אתה רוצה לצייר דרך חובת שופר, שראש שנה זה עכשיו, בחלק הזה שזה רק לבד, בלי החצוצרות, שם מה אתה יוצא. אבל זה נושא שהוא בפני עצמו. אז עד כאן, אספנו את הנתונים הבסיסיים. כמובן שאני שואל את השאלה הזאת, אז למה לא מבטלים את זה? לפי הדעה הזאת, לפי ההסבר של רבי יוחנן, גם במגדים ושלמים שזה עניין של גזירה, אז למה לא מחזירים אחורה? עונה תוספות ראש, ואף על פי שבטלה גזירת המלכות, לא עבדינן אקדמת יקרה, לא מחזירים את זה אחורה. אה, תגיד, מה עם זריזים, רגבים, מצוות, הרי זה רק מה נמכה? מחי שינה אנשמה, יחזור דבר לכל כולו. זה תירוץ שמופיע המון פעמים, בערך שדחינו משהו, עד שגע את האנשים. מתחיל להחזיר אחורה, אולי לא יהיה ככה, יהיה ככה, יהיה אחרת, השארנו את זה ככה. אבל כפי שאמרנו, לפי הירושלמי, זה מעיקר רק ככה היה. זה קשור למוסד, זה קשור לקורבנות, זה קשור לעובדת בית המקדש, זה מעיקר רק ככה. לפי הבבלי, לפי רבי יוחנן, שאומר, זה מנשק זרות, שמת, חזור, אחרת, אז הוא אומר, אבל זה גם שיקול, אתה לא משגע את האנשים. מה, אם יש זרה, אז בוא נעזיז, נעשה את זה, בוא נעשה את זה שם. די, זה נשאר, יתקבל, במשך השנים בעם ישראל שזה ככה, אז זה ככה. זה גם שיקול דעת הלכתי, ולא נחזור עכשיו על כל הפרטים.

תקנות רבי יוחנן בן זכאי מה שמעניין, זה ראש במקום אחר, זה תוספות ראש. ותוספות ראש זה הראש, אבל זה בלט תוספותים שעליהם זה. הראש עצמו, תדאגו טיפה, הוא אומר, על המסר את כותב ככה, אומרו כי להבגמה אבישת הצרה, ואף אבישה הצרה בטלה, גזירה במקום מה עומדת, עד שעבור בדין והיא ייבטל. זה משהו אחר. אמרו לצלחה שיום אחד יבוא סנדרין, יגידו, חבר'ה, זה זה מגניב מצוות. מחזירים את זה אחורה. אפשר להגיד, זה לא סתירה בראש, כי הראש, אני הסברתי תוספות. זה תוספות ראש, יכול להיות שבעלי התוספות אמרו מה שאמרו, אז אני אמר לכם שבעלי התוספות אמרו, אז הו, אנחנו לא משנים את זה כי, שם יחזור דבר לכל כולו. יש מלא דברים כאילו, בהגמרה, יום טוב שני שאנחנו עושים, יש כמה פעמים כאילו דברים בהגמרה, שם יחזור דבר לכל כולו. כמו מה שאמרת, ביצה בדודה על יד עמוד בית. אבל הראש אומר, לעתיד לבוא זה יחזור. עכשיו, למה הראש אומר? אז זה, איזה שיעור בפני עצמו, אבל יש פה הרבה דברים מה לומר, אבל אם למדתם כבר פרק רביעי, את המשנה הראשונה, זה המשנה באמצע, הפרק, שם את הכנתי רבי יוחנן בן זכאי, את כל מה שקשור ללולב, אנחנו גם לפני סוכות, בבית המקדש לולב נותנו שבעה ימים, במדינה היום אחד, ולאחר החורבן את כמה רבי יוחנן שנותנים שבעה ימים, זכר למקדש. יש, זו תוספתה פה, מסר פרושנה, יש כמה תקנות שרבי יוחנן בן זכאי תיקן אחר החורבן. על ארבעה מילים שאמרתי עכשיו, אז זה כתוב במפורש, זה זכר למקדש. זה כתוב מפורש, שאר הדברים לא כתוב. הכל כתוב בתוספתה, והרמב"ם מביא את זה גם להלכה. כל התקנות, יש שם משהו שהוא בקט כהנים, ועוד דברים מסוימים של עיבור השנה, לא חשוב כרגע. בתוספתה כתוב, שלעתיד לבוא הכל יחזור למקומו. הכל יחזור למקומו, יבנה בית המקדש, אז מיכות פה באשדוד, רק יום אחד, רק ביום הראשון איתו לולב וזהו. לא, לא, שבעת ימים רק בית המקדש. הכל יחזור בחזרה, כך כתוב בתוספתה. והרמב"ם גם מביא את זה להלכה. אז יכול להיות שהתוספת ראש מבין שאולי גם הסיפור הזה קשור לזכר למקדש, כמו שהרב הנזיק קצת התבטפו בדבר הזה, אז יכול להיות, בזרת השם יבוא בית דין, בזרת השם יבנה בית המקדש, ותקום סנדרין מחדש, וישקלו את הדבר הזה מחדש, אז יכול להיות שיגידו, הנה הכנה, זה מגדיר לי מצורה, בואו נעשה את הכל בחזרה. יכול להיות. אז זה לא סתירה בראש, אבל אין ספק שהוא מעניין.

תקיעות שופר בראש השנה עכשיו, אני קופץ איתכם כמה תחנות קדימה, יש שם מגיע הרמב"ם, הרמב"ם עושה לנו קצת סדר בראש, מה זה הענין הזה שזה במוסף, בשכית, כלומר, רק במסגרת בית הכנסת, ואם אדם לא נמצא בית הכנסת, מה הוא צריך בעבור לעשות, מה הפשר העניין? הרמב"ם כדקו כותב את זה בצורה מסודרת, אני פה ושם דילקתי דברים, אבל זה ייתן לנו כיוון. הרמב"ם, תשימו לב, זה לא סתם מקווקף פה, זה בכוונה. הרמב"ם אומר ככה, כמה תקיעות חייב אדם לשמוע ביום תושב ראש השנה, כפרט? תשע תקיעות, לא. אנחנו עושים שברים, פשוטה מה שגעת, תקיעה פשוטה, שברים, עוד פעם תקיעה, תקיעה, תרועה, עוד פעם תקיעה, תקיעה, שברים, מה שברים תרועה זה כשאר לאחד דברים, תשע. הרמב"ם ספר את זה, הוא אומר שאולי ניכנס לזה, שכל קהילה עשתה אחרת, והיה סדר אחיד, בר אביהבא הוא בקיסריה, שהסכמנו פעם קודם קיסריה, הסנדרין שישבו שם, הוא עשה סדר בתקיעות, המפנה שאנחנו מכירים אותו היום, פשוטה לפני, פשוטה אחרי, באמצע השברים, או תרועה או ביחד, ככה הגענו ל-30. ואחר כך הגענו ל-100, שזה ה-70 הנוספות שתכף נדבר עליהם, אבל מדוריית הוא ה-149. ותורה הזו, אמורה בתורה, נסתפק לנו בספק לאורך השנים ברוב הגלויות, ואין עודים, אחים, ונמצא סדר התקיעות, ככה הוא ברמב"ם מסביר את כל הפרטים, מה שאמרתי עכשיו בעל פה, נמצא הוא מרמב"ם מיין התקיעות 30, כדי להסתלק מן הסופק. וזה אדם לבד, חייל בצבא, אדם חולה, אין לו מניין, אין לו שום דבר, מדוריית מספיק, השמעה 30 תקיעות, הוא התקעה 30 תקיעות, השמעה 30 תקיעות, הוא יצא ידי חובה. וישבו עם אנשים, דוים אחד שלהם חולים, הלכה בתפילה, בא מישהו, בבית של החולה, תוקע לו, הוא לא תוקע לו 100, הוא תוקע לו 30. מינימום, מינימום זה 9. אבל הוא תוקע לו 30, למה? הוא לא צריך יותר. כי זה חובת אדם. אומר הרמב"ם אחרי שהוא פרד בהלכות, אומר הרמב"ם בחזין, הציבור, משהו אחר. הציבור, חייבים לשמוע התקיעות, הסדר הברכות. עכשי תראו, ש, המושג ברכות בהקשר של שופר, יש שתי משמעויות. יש את הברכות שאנחנו אומרים לפני תקיעת השופר, שגיטרה ומצווה ושמוע כל שופר ושכיאנו, זה הברכות של 30. יש עוד ברכות, השופרות, הזיכרונות, מלכויות ושופרות, זה גם ברכות. אנחנו עם 10 פסוקים זיכרונות, 10 פסוקים מלכויות, 10 פסוקים שופרות, זה גם נקרא במשנה ברכות. זה אומרים במוסף, ועל זה תוקעים. על זה תוקעים. כמו שנה שבעה, שלוש שנה חל יהודה שבת, אז לא תוקעים. אבל אנחנו אומרים, אנחנו אומרים את ה-10 פסוקים, אומרים את הכל, בשבת לא תוקעים, מסיבות אחרות. אבל זה הברכות של מוסף. אז אדם באופן פרטי, הוא ודאי שהוא מתפלל, אם אין לו מניין, הוא נמצא לבד, מסיבה כזו או אחרת, הוא ודאי שהוא מתפלל מוסף, ביחיד. אבל הוא לא חייב לתקוע. אפילו אם יש לו שופר, הוא לא חייב לתקוע. כי התקיעות במוסף, הן מסגרת הציבור, מסגרת המתנסת. וזה המשנה שלנו בא ואמר. ואמר המשיך ואומר ככה, המנהג הפשוט בסד התקיעות של ראש שלה, בציבור, ככה. אחד שקוראים בתורה, מחזירים הספר למקומו, ישרים כל העם, ואחד עומד וברר באותה, שאומר, כמובן שכתבת, בצבע נשמע כל שפה, וכל העם אומר, יאמן. זה ה-30 הראשונות.

התקיעות בציבור וביחיד וכיוון שיצאו מדי ספק בתקיעות במיושב, כי תקענו 30, אין מטריכים על הציבור לחזור בהם כולו על סדר ברכות, וכל הדברים הללו בציבור. פשוט, אבל היחיד, בין ששומע על הסדר ברכות, בין שלא שומע על הסדר, בין מועמד במיושב יצא, ואין בזה מנהג. זאת אומרת, אדם באופן פרטי צריך לשמוע 30. נגיד, אדם יחל לבית הכנסת, והגיע רק לשלושים האחרונות, שמע על 30, ואמר לנו, יצאתי על ידי חובה פרטית, יצאתי. ציבור, לא יצאתי, כי שמעת 30, אבל על 30 דורת קיימת. יש פה שני מישורים, יש מישור של אדם פרטי, אדם לבד צריך לשמוע 30 תקיעות, ויש מסגרת ציבורית של התקיעות. זה שני, זה קשור, אבל כל אחד יש לו את המעמד שלו. מי שרוצה, תסתתו ב… אני מדלה, כי הזמן שלנו קצת מתקצר. תדאגו, בשורה השישית יש פה חזון איש. החזון איש מחדד ומסביר את זה בצורה מאוד מאוד יפה, הוא אומר ככה. וואה, יש פה רמבן ורית ואחרים, יש חזון איש. יחיד שלא בא לבית הכנסת, ולא אשמע תקיעות דמורמד, ולא חשיב עברייה אנא שלא קיים מצוות שופר. הוא שמע 30, אבל הוא לא בא לבית הכנסת, הוא ישר בבית, מסיבה כזו או אחרה. הוא קיים, מה קרה? זה מעולם, וואה, הגדרה מאוד חריפה. זה מעולם לא נתחייב היחיד בתקיעות דמורמד. כפרט. אתה חייב לסגר בית הכנסת, הבעיה עם הציבור, אתה מתחייב, כן, תבוא לבית הכנסת, בטח. אבל כיחיד אתה לא חייב. אלא חיתור שהוא פורש מן הציבור, ולא משתתף ממנו עם תפיית הציבור, שהיא מצווה. הוא חייב לצפייה של ראש השנה, וגם מצווה תשופה, שהסדר הברכות. זה אתה לא עשית. צריך לשמוע את השופרות, את המערכויות, זיכרונות, שופרות, אתה צריך לשמוע במסגרת הציבור, זה לא עשית. לא שמעת את המסגרת הציבור, באמת גם לא שמעת התקיעות. אבל קיימת מצווה דור הייתה. זאת אומרת, כאילו, המקסימוך, שהוא יכול לגדיר אותו, אתה לא, אתה עבריין שלא השתתפת עם הציבור. אבל זה עבודת ה' אחרת. זאת אומרת, זה קשור, אבל יש מישור אישי, כמו מצווה אישית, שאדם חייב לניח תפילין כל יום, אדם חייב להתפלל כל יום. אבל יש עניין נוסף, שתתפלל במניין, יש שתי דרגות, זה קשור אחד לשני. אבל תפילין תניח, תפלל, תפלל, ודאי, קיימת. אבל תפלל, יש תקנה נוספת, תפלל בציבור. פרסה אחרת. לאדם, לריקת המזון. אתה לא יכול לדאוג שיהיה לך עשרה. אם אתם עשרה, תזמנו אותה, תגידו זימון. זאת אומרת, בכל מצווה יש את המדרגות שלה, את הדברים שישי לחלוטין. אתה צריך לעשות מצווה מסוים, אדם צריך גבוהה מזוזה. אתה גבוהה מזוזה, כי יש לך בית, גבוהה מזוזה, שלום. לא צריך לעשות את זה בציבור, לא במניין, ולא שום דבר, כי זה דבר כמו כזאת מתקנה. אבל יש מסוימים שכן, פה יש את השלושים, ויש כמה נוספת, ודורי אתה קיימת. יש כמה נוספת של בציבור. זאת אומרת, הוא מקסימום העבריין, במובן הזה שלא בא עם הציבור, אבל מדע שקיימת המצווה, הוא חזר, זו עוד פעם. ומכל מקום, אין תקנתה לכאב כל יחיד, ישמע כל שופע על החוברת הציבורית. חובר כל יחיד, יכולן תפילה שליח ציבור בעשרה, אבל אינה החוברת על היחיד יתקע בתקיעת שופע, מדין מצוות שופע של ראש השנה. יש שתי מערכות קשורות, אבל כל אחד עומד בפני עצמם. אז זה נותן לו כבר כיוון, מדוע משנה הזאת, אין פה שום חידוש גדול, אבל פשוט צריך לפעם אחת להבין מה אנחנו עושים בראש השנה, ולמה שאדם נמצא לבד הוא רק שומע שלושים? כי זו החובה האישית, ויש עובדת השם ציבורית.

המשמעות הציבורית של התקיעות אז זה רק טיפול שהרמבן שומר את זה, אומר זה, כל הסדר הזה שאנחנו מכירים, זה תוקן אחר כך, אבל זה הסדר כמו שהרמבן אמר, היחיד, ככה וככה, והציבור ככה וככה. זה נכון, צריכה לדע לעשות את הסדר הזה. אותו אבר, יש הרב מיכל זן ושורקין, הוא היה תלמיד של רב סולובצ'יק בארצות הברית, בשנתיו האחרונות הוא היה גר בארץ, ויש לו כמה ספרים שהוא מדברים בשם הרב סולובצ'יק, וזה אותו ראיון כבר חזוני שבשפה שלו, אומר, לרמבם יש שני חיובים נפרדים בשמי עת כל שופר. א', חיוב תקיעה של יחידים, ולמתקעודי מיושע, גמרו, ב', חובת שופר בציבור, תקיעודי מועמד על סדר הברכות. ולרמבם על כל סדר בסדר תקנו ברכה בפני עצמה. והוא מיושב בקיעת השופר, יש יותר מצוי על צבע משמעות כל שופר, והוא מועמד מרכאות זיכרון לשופרות. וזהו עצמה התקנה של להרבף את השטן, שיש שני חיובים בתקיעת שופר. אתם אבל מכירים את הגמרה שגם אומרת, למה תוקעים ככה ב', זה פה לפניכם, תדאגו בכל זאת למעלה, הרמבם מצט את הגמרה הזאת בשורה השנייה. וזהו שמרו בהגמרה, אמר ביצחק, למה תוקין ומראין כשהם יושבים, ניושב, ותוקין ומראין שה עומדים. זה מעומד, למה? כדי להרבף את השטן, זה בדיוק הסיפור. זאת אומרת, יש את ההרחובה האישית. בציבור יש תרומה נוספת על זה בציבור, ובאת זה, למה להרבף את השטן, מסכמו של דבר, שהעם ישראל לא עקת המצוואה, התשע, נעשו את זה משלושים, שהעם ישראל מקיים את המצוואה, אלא אנחנו מוסיפים תקיעות, עושים את זה בציבור, עם זיכרונות, עם שופרות, עם אחיות, וכל פסוק יש משמעות. שלושה פסוקים מהתורה, שלושה מהכתובים, ומעניבים עוד פעם, ונאמר, ועוד פעם ונאמר, ובדיוק אותך כתוב לאמור, ואנחנו חוזרים, יש משמעות את הפסוקים שבחרו שם, לומר לנו בסידור, במחזור שאנחנו אומרים, זה אנחנו, הציבור כולו, אני אמת, אגב, זו תחושה אישית שלי, כל שנה, אני אומר את זה כל פעם, יש אנשים שפעלים את מוקדם, ותיקין, אז זה כבר, זה יוצר בערך בשעה שש, עכשיו תיקין ייצא לנו דרוש שנה, משהו כזה, אז בערך, אז אחרי שעה, שעה ושעתיים, הם כבר תוקעים בשופר הישור, אנשים שרק מגיעים לבית הכנסת, הם גם מתחילים לפליט. וברוב המקומות, מתחילים את התקלב, שבע, שעה וחצי, יש עוד כמה שבשמונה, אני חושב שרוב בתי הכנסת, אז יוצא שבערך ב… תשע וחצי, עשר, הרוב כבר מתחילים את התקלב של מיושב. וזה לדמיין, שמכל בתי הכנסת, באותו זמן, כולם, כולם מראים, כולם ממליחים את הקדוש בכו. תחשבו, זה כל עשרה, זה יותר מדי חלק, זה יותר מהעשרה, אבל נגיד כל קבוצה, אפילו שכמה בתי כנסת באותו אזור פחות או יותר, אפילו אתה יכול קצת לשמוע אחד מהשני, וכולם באותו זמן, פחות או יותר, לא בדיוק באותו זמן, אבל בגדול, כולם מראים את הקדוש בכו, וכולם ביחד, כולם ממליחים את הקדוש בכו באותו זמן. לדמיין ככה, בכל המקומות, זה באותו זמן, זה פילי פלאות, תחשבו על הדבר הזה, זה המלאכת ה' ציבורית. זה לא סתם שחזר באו בתקנות הקנה כזאת, שזה לא רק חובה אישית פרטית, שזה נכון. חזר או לא, סגרת התפילה, אתה תגיד את הפסוקים, אתה תגיד שופרות, את חווין הכל פזה, ושומר על זה בסוף. אתה תגיד את הזיכרונות, וכל פסוקים של זיכרונות, מהתורה, מהנביאים, מהכתובים, אתה תגיד את המלכויות, תמיך את הקדוש בכו, ואחר כך אתה את השופרות. זה באמת, אני אגיד לכם עוד דבר שהראש כותב, אני אגיד את זה בקצרה. אנחנו אומרים, הפסוק האחרון שמסיים את השופרות, שהוא הפסוק שמסיים גם את כל השלושים, עשרה, עשרה, עשרה, זה פסוק שלא מוזכר בשופר, זה הפסוק שהזכרנו מקודם, אנחנו הזכרנו את הפסוק שעוסק במלחמה, כדאי לראות מלחמה לצד הצורתכם בארציכם, הפסוק האחרון שאמרו, ויום שמחתכם ועומדיכם ועשכות שכם, עוד כעתם ועותכם וזבחי שלמכם ונצחכתם לפני השם. באמת דבר יוד יוד. זה הפסוק שזה אנחנו מסיימים. אז הראש אומר, בסוף מספרות ראשונה כותב שם, יש מרננים, למה אנחנו רואים את הפסוק הז לא מוזכר בו שופר? מוזכר בו אחת שוצרה, אבל לא שופר. וככה שואל הראש, עזבים, אתם רואים, את הרמבן היה, אומר פסוק אחר, רבינו יונה אומר פסוק אחר, הוא אומר, אני חושב שזה אותו דבר, שופר וחצוצרה, כמו אומרת במשרד שבן, במשרד צרוכה, שופר, חצוצרה, זין ואח. אבל ההסבר הראשון שהוא מבין, שם ערביה, ערביה הראשון, רבי אלעזר ברבי אוהל הלוי, היה מראשוני אשכנז. הוא אומר לא, בכוונה הפסוק הזה, כי בפסוק הזה יש דברי ריצוי. ריצוי ורחמים. מה יש בו ריצוי ורחמים? אחד ההסברים לדבר הזה הוא שבסוף אנחנו מסיימים עם חצוצרות, מסכימים אתכם. למה? כי בבית המקדש, הם מתוקים בשופר וחצוצרות בראש השנה. אנחנו מפעילים מהקב"ה לא רק לזכור אותנו ומה שהיה וכל הזיכרונות, אלא גם עם מבט לעתיד, דברי ריצוי ורחמים לעתיד לבוא. אנחנו רוצים לשמוע שופר וחצוצרות במקדש. יהיה כסף שלא הם יוצאים ידי חובת המצווה או לא. אבל יש עבודת השם אחרת, בארמון המלך, בבית המקדש, יש עבודת השם אחרת בראש השנה. הפסוק האחרון שמסיים את כל הפסוקים של הזיכרון, הפסוק הזה אנחנו אומרים, דברי ריצוי ורחמים, ככה אומר הרביה, דברי ריצוי ורחמים, שאנחנו רוצים לעשות על התקיעות האלה. ונסיים בדברים של השם ישמואל, שהוא אומר את אותו רעיון, אבל מקריאו קצת אחרת. הוא אומר ככה, השם ישמואל בפרשת ניצבים, הוא אומר את הדבר הבא: יש לו מערות שזו עניין תקיעות ימי יושב, תקיעות ימי עומד. הנה התקיעות ימי יושב, הם אף כל יחיד, ביחיד. התקיעות ימי עומד, הסדר הברכות הוא רק בציבור. ביחיד אינו תוקע הסדר הברכות שלה, זאת אומרת האדם לבד, מתפלל מוסף, הוא לא תוקע.

הכנה לקראת המעמד הציבורי בראשונה התקיעות ימי יושב, מורים הלבבות, שכל איש ואיש הפרטי יכוון ליבו. למה נתאחד בכלל ישראל? זה הכנה לקראת הציבור, זה חובה אישית. אתה לא לבד, זה לא ליחיד. זה הכנה לקראת המעשה היותר גדול. ואחר כך, באים התקיעות ימי עומד שהם פעת הכלל. וזהו להרבף את השטן, כמו שהזכרנו קודם את הגמרא, בראשונה תזיין, שבהתאחדות ישראל, גירה בין עד הסטנה, זה חיצים בעיניים של השטן, הם מאוחדים, כולם ממליכים את הקב"ה. בכל בתי הכנסת, ביום הזה, אפילו בשעות המסוימות האלו של הבוקר, כולם עכשיו ממליכים את הקב"ה. כולם מתאחדים, וממליכים את הקב"ה. זה גירה בין עד הסטן. זה חיצים בעיניים של השטן. והמדרש כתוב, יקפצו בשימור, נעשיתם אגודה אחת, אז עדכינו את עצמכם לגאולה, ומה תעזים נלמיד בלאמן, כי נרצו אמירי מאמן. שכולם מתאחדים, כולם שותפים, לא ככה זאת מלחמה.

הכוח באחדות גם ככה זאת מלחמה, יש לה כלי יקר, נקרא פרשת קטצי השבת, אומר, קצר מלחמה על אויביך, נתנה השם לוקח בידיך ואת אבו שיה שבית יביאו, אומר, על אויביך ועל אחיך. ועל אחיך המלחמה, על אויביך. אם תהיו מאוחדים, תהו אחים, אז הוא אומר, נתנה השם לוקח בידיך. רק כך, הוא אומר, זה ידוע מהניסיון ההיסטורי, הכלי יקר לפני כמה מאות שנים, הוא חי בפרשת זה, אנחנו יודעים גם מהניסיון של עם ישראל, שיש פירוד בתוך העם, איש לא נצלח במלחמה. וראו אותו אבל גם בראש השנה, שהעם ישראל מאוחד, כולם ממליכים את הקב"ה, כולם קבלו עם עול מלכות שמיים, כמו שהגמרא אומרת, כל הערבים של ראש השנה, זה עיקרו, זה קבלת עול מלכות שמיים, אין וידוי בראש השנה, לא רשמנו בגדנו, לא אומרים על חטא, קודם כל, קבלו עול מלכותי, כמו שהגמרא אומרת, מדוע קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, קבלו עול מלכותי, אחר כך קבלו עול מצוות, אותו, זהו בערך אותו היחס בראש השנה יום כיפור.

קבלת עול מלכות שמיים ראש השנה קבלו עול מלכותי, קבלו עול מלכות שמיים, כולם ממליכים את הקב"ה, תוקעים בשופר, זה כלי של מלכות, ממליכים את הקב"ה. אחרי שזה, בואו נגיע ליום כיפור, יש רשמנו בגדנו ווידוי ובסדר, כבר קבלו את עול המצוות, אבל קודם כל, קבלת עול מלכות שמיים, זה בעצם רעיון. אז לכן, גם כמו שאומר ה' משמעון, גם אדם ברמה האישית הפרטית, הוא מקבל על עצמו. ממליך את הקב"ה, שומע את הזה, זאת אומרת, זו הכנה, הכנה לקראת המעמד הציבורי, מעמד הציבורי שכל עם ישראל, מליך את הקב"ה ורשת למדעת ה' שנשקד על הדבר הזה.