בעלות עצמית על הקניינים היום נדבר על כלל ג'3, הנקרא הבעלות העצמית על הקניינים. הרב קוק מסביר יסוד חשוב בדיני ממונות, שמבוסס על שני כוחות בעולם: שיתוף הקניין ואיחוד הקניין. שיתוף הקניין מתאר מצב שבו כולנו שותפים בכל הממון בעולם, כמו הרעיון של הקומוניזם או הקיבוצים, שבו יש שוויון ושותפות בין האנשים. לעומת זאת, איחוד הקניין מתאר מצב שבו כאשר אדם רוכש משהו, הוא הופך להיות חלק ממנו, כמו הקב"ה שברא את העולם וכל העולם הוא חלק ממנו.
דוגמה לאיסור להזיק ישנה שאלה באחרונים בתחילת מסכת בבא קמא, העוסקת באיסור להזיק לממון של חברו. לדוגמה, אם אדם קורע חולצה של חברו ומביא לו חדשה, זה עדיין נחשב להזיק, כי החולצה המקורית היא חלק ממנו. זה מסביר את העומק של האיסור להזיק לממון של חברו.
דוגמאות נוספות התורה מדגישה את הבעלות העצמית על הקניינים, כמו במקרה של קורח וכל רכושו שנבלע באדמה. גם בעיר הנידחת, כל הרכוש נשרף כי הוא חלק מהעבודה הזרה. לעומת זאת, בצד החיובי, יש סיפורים בחז"ל על רכוש ששמר על קדושתו גם כשהיה אצל גוי.
גזל ולא נתייאשו הבעלים בגמרא מופיע מקרה של גזל שבו הבעלים לא התייאשו. במקרה כזה, שניהם לא יכולים להקדיש את החפץ, כי זה לא ברשותם. הבעלות מתחלקת לשניים: בעלות עצמית (שלי) ובעלות שימושית (ברשותי). כאשר אדם מתייאש, הבעלות עוברת לגזלן, למרות שזה עבירה.
החזרת אבדה לגוי הרב קוק מסביר את ההבדל בין יהודי לגוי בהחזרת אבדה. לגוי אין את האחדות של הקניין, ולכן כאשר חפץ נאבד לו, הוא עובר לרשות הכלל. לעומת זאת, יהודי שלא התייאש עדיין מחובר לחפץ, ולכן יש להחזיר לו אותו. אם התייאש, הבעלת עוברת לכלל העולם. בסיכום, הבעלות העצמית על הקניינים מסבירה סוגיות רבות בדיני ממונות, כמו שיתוף ואיחוד הקניין, וההבדלים בין יהודי לגוי בהחזרת אבדה.
