אבל מה הנקודה המרכזית שיש פה בעניין הזה של לשון הקודש? אז הנקודה היא כזאת: שפה בעולם בדרך כלל תופסים אותה כאמצעי לתקשורת. זאת אומרת, למה יש בכלל שפות? כי אנשים צריכים להבין אחד את השני ולכן יש שפות. בלשון חז"ל, זה נקרא דבר הסכמי. כלומר, אתה מחליט עכשיו שלדבר הזה קוראים שולחן. אין לזה קשר למילה או מהות כלשהי. אתה צריך להחליט על מילים ועל משפטים כדי שאנשים יבינו אחד את השני ויוכלו לתקשר ולתפקד. לשון הקודש זה לא ככה. לשון הקודש היא הלשון שבה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. וזה אומר שיש לה ערך עצמי בלי קשר לתוצאה של הדיבור והשפה שמישהו שומע אותך ומבין מה אתה אומר. לשון הקודש היא לא שמישהו שמע אותה ולא שהיה לזה איזשהו אמצעי צורך לאיזה משהו. אלא זו אמירה הרבה יותר גדולה שאומרת שהשפה הזאת מצד עצמה אומרת רעיונות מאוד גדולים ומשמעות מאוד גדולה.
קריאת שמע בלשון הקודש איפה הדבר הזה בא לידי ביטוי? דבר מאוד מעניין, חודש שאפילו אולי נגעתם בזה כש… זה כבר היה קצת בתחילת הזמן, לגבי קריאת שמע בכל לשון או בלשון הקודש. יש הערה מאוד מעניינת של השולחן ערוך ומתוך זה של המשנה ברורה בביאור הלכה. תראו פה זה מצא בעמוד 4, עמוד הבא כאילו. תראו את השורות המודגשות שם למעלה בכל לשון. השולחן ערוך אומר דווקא שמבין באותו הלשון ואז בהמשך הוא אומר אבל כשאנו קוראים קריאת שמע בלשון הקודש וכן בתפילה ובברכת המזון אפילו אם אינו מבין הלשון יצא. כלומר, אם אדם רוצה להגיד קריאת שמע בצרפתית הוא יכול, בתנאי שהוא יודע צרפתית. אם אני אגיד קריאת שמע בצרפתית אני כנראה לא אצא ידי חובה כי אני לא מבין מה אני אומר. בלשון הקודש אתה יוא ידי חובה במצוות קריאת שמע גם אם אתה לא מבין מה אתה אומר. כלומר, הכוונה… אז איך אתה יוצא? אז הביאור הלכה, תראו עוד קצת למטה הלאה, גם כן ואני אראה ישר את השורות המודגשות. המשנה ברורה אומר את זה בביאור הלכה: דגישת מהלשון הקודש הוא לשון מצד העצם מה שאין כאן שאר הלשון איננו קיים מצד הסכם המדינה וכיוון שאין אנשי המדינה מכירים בלשון זה לא נקרא לשון כלל.
משמעות האותיות בלשון הקודש זאת אומרת, פה רואים את היודע בצורה חד משמעית אם זה לשון בעצם, שהלשון עצמה יש לה משמעות אז גם אם אתה לא מבין את מה שאתה אומר, זה לא משנה כי אתה אומר דברים שהם עם משמעות מצד עצמם יש להם משמעות, גם אם אתה לא מבין אותה אבל אם אני אומר בכל לשון, אז גם אם זה מותר להגיד ויש דברים שמותר להגיד בכל לשון זה בטח שאתה מבין את הלשון הזה. זה גם הגיוני אם אתה לא מבין שפה אחרת, ובזה אתה מבין מה אתה אומר, בסדר, אז תגיד את זה בשפה שאתה מבין ותצא ידי חובה. אבל אם אתה לא מבין את השפה, ברור שזה לא מתחיל. הדבר הזה הוא מאוד משמעותי, פה הוא מביא בהמשך, אנחנו פה ככה מקצרים אבל כמובן, עם כל זה שיודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו שמים וארץ. לשון הקודש זה אותיות, זה לא רק מילים. בשפות אחרות, כשמלמדים ילדים לקרוא אז היום יש שיטה שמלמדים ישר מילים. לא יודע אם אתם יכולים לזכור את קטע א', איך למדתם לקרוא אבל פעם, אני זוכר עוד שהילדים הגדולים שלי היו קטנים, הם לומדים אותם קודם כל את האותיות. יש שיטה היום, ואני שמח שזה נשאר, כי יש כאלה שמלמדים ישר מילים מתוך המילים אתה יודע את האותיות, ותופסים בזה את ההבנה שכל אות יש לה משמעות ולשון הקודש, לכל אות יש משמעות, יש לה צורה מסוימת, יש המון ספרים שלמים יש פה קבלה וכו', על הצורה של האותיות, על הגימטריה, יש לזה עולם שלם על האותיות עצמם לפני שזה נהיה מילה.
הבדל בין לשון הקודש לערמית עכשיו המילים עצמם הם מילים עם משמעות, זאת אומרת אני לא סתם קורא לדבר מסוים בשם מסוים, אם אני מסתכל על זה לעומק אני רואה שהמילה שוב, בלשון הקודש, אחר כך היום, אחרי העת השפה העברית כבר יש כל מיני מילים שלא תמיד הם עם מהות, אבל בלשון הקודש יש דוגמאות מאוד יפות לקשר בין המילה לבין מה שהיא אומרת. זה לא משהו הסכמי סתם, אתה אומר טוב, בוא נקרא לזה שולחן, אם קוראים לזה שולחן צריך להבין איך זה קשור לחפץ הזה שנקרא שולחן. הנקודה השנייה בקצרה שיש בלשון הקודש זה ההבדל בינה לבין לשון הארמית וגם פה זה אותו עיקרון. לשון הקודש זה הלשון העצמית ולשון הארמית היא איזשהו, בוא נגיד באחת הפסקאות של הרב קוק הוא מגדיר את הארמית כתרגום. תרגום זה גימטריה תרדמה, תסתכלו על המילה תרגום, יש את הת' וה' והג' הם צעד בשניהם בתרדמה יש ד' וה' זה תשע ותרגום יש ג' וו' זה גם תשע, זה אותה גימטריה, תרגום ותרדמה. זאת אומרת שהתרגום הוא סוג של תרדמה, זאת אומרת זה לא הדבר עצמו אלא איך אדם כשהוא ישן איך הוא חי אבל הוא לא חי מלא, הוא חי חצי כוח, זאת אומרת זה לא החיים עצמם אלא איזושהי תחלופה של החיים. אולי נסיי רק בדוגמה אחת מאוד יפה, תסתכלו רגע בעמוד שבע, יש ויפו בשם הרבי מלובביץ' משהו מאוד יפה הבדל, יש סיפור על נחום איש גם זו ויש סיפור על רבי עקיבא. נחום איש גם זו, אז הוא היה תמיד אומר איך מה זוכרים? גם זו לטובה, כן? עכשיו יש שם סיפור, כן? שבאו לשדר ישראל דורון לבית קיסר, רצו זה, אמרו מי ילך? ילך, גם זו שהוא מלומד בניסים, נתנו לו את הדורון הזה מלא אבנים טובות ומרגליות, הוא הלך ישן באיזה דירה, בלילה קמו עליו הדיירים ומה עשו? לקחו לו את כל האבנים טובות ומרגליות ובמקום זה מה? מה שמו? אפר, בתוך הקופסה שמו אפר. הוא ל ידע מזה למחרת חזן הוא אמר גם זו לטובה, שימו לב אמר את זה בלשון הקודש.
הבדל בין נחום איש גם זו לרבי עקיבא הוא ראה, הוא מסתכל, הוא אומר וואו יש לי אפר שבו אמור ללכת למלך להביא לו דורון טוב, כשהוא בא לשם ראו שזה מלא אפר, רצה המלך להרוג אותו, אמר היהודים צוחקים עליי, אמר גם זו לטובה. בא אליהו, איד מלך אחד מניו, אמר לי דילמה, האפרה מאפרה זה אבר אמור, לכי אבו שדר אפרה אבו סייפה, גיל אבו גירה, נכתיב יתן כאפר חרבו כקשתי דווקא שטוב אבי אחד המדינת דולומצו למרבשה, בת קומניבו כבשו. מה היה? אליהו הנביא אמר למלך הזה את שומע, האפר הזה שיש פה זה אפר קסמים אתה לוקח אותו וזורק אותו על הרגבים שלך, הם מתים, וככה היה, הוא לקח את האפר, הרג את המתים האלה, ואז המלך אמר לו בוא תיקח את כל האבנים טובות וכו'. כשקרה לו משהו מה הוא אמר? גם זו לטובה. הרבי עקיבא כתוב שהוא היה אומר לעולם יהה אדם רגיל אומר מה? כל מה שעושה השם עושה לטובה, אבל בערמית, כל דוד רחמנה לתו אביץ. שימו לב הוא כותב את זה בערמית, כל מה שעושה השם עושה לטובה אבל הוא אומר את זה בערמית. מה היה הסיפור הרבי עקיבא? סיפור מפורסם, הוא הלך בדרך, הגיע לאיזשהו מקום, רצה להתארח, לא נתנו לו, אמר כל דוד רחמנה לתו, הלך וישן בשדה, מה היה לו? היה לו תרנגול, חמור ונר, נכון? בא רוח כיבתה את הנר, בא חתולה, אכלה את התרנגול, בא אריה, אכל את החמור, אמר כל דוד רחמנה לתו. בא אותו לילה, עתה גייסי שוויה למטה, אמר לא אמרתי לכם, כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה. אז מה ההבדל בין שניהם? שני סיפורים, שניהם עם אותו עיקרון, אחד אומר בעברית, אחד אומר בערמית. מה ההבדל? אז הוא אומר, הרבי מלובביץ' אומר, אצל נחום איש גם זו לא קרה לו איזה נזק, הכל היה טובה מלכתחילה, בהתחלה הטוב לא היה גלוי ואחר כך הטוב התגלה. לרבי עקיבא היה נזקים אכלו לו את החמור, אכלו לו את התרנגול, כיבו לו את הנר. אצל נחום איש גם זו, החליפו לו את המרגליות באפר, אבל כרגע זה עוד לא איזה נזק, כשהוא יבוא למלך, עכשיו השאלה היא מה יקרה עם זה שהוא בא למלך. אבל אצל רבי עקיבא כבר באותו רגע הלך לו הכל, לא הלכו אותו, הלך לשדה, נשאר בלי כלי, בלי חמור, בלי תרנגול, בלי אור, בלי כלום, כלומר קורה לו נזק כבר עכשיו. אז זה אומר הרבי מלובביץ', אצל נחום איש גם זו עצם הדברים שקרו היו טובים, לכן מתאימה לשון הקודש. לרבי עקיבא בדברים עצמם היה חיסרון, אלא שהתרגום שלהם היה טוב, כן, זאת אומרת, כשהכל, איפה שיש משהו שהוא לך תחילה, שהוא טוב לך תחילה, משתמשים בלשון הקודש. איפה שיש משהו שהוא כרגע לא טוב, אבל הוא בסוף יהיה טוב, זאת אומרת כרגע הטוב הוא בתרדמה, כרגע הטוב הוא בתרגום, לא רואים אותו. אתה תראה שזה, בסוף הוא אמר כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה, במשפט האחרן כשהתברר שהכל לטובה, אז הוא אמר כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה, אבל באותו רגע שזה קרה לו, הוא לא אמר הכל לטובה בעברית, בלשון הקודש, כי הוא לא יודע איך זה יתפתח לטובה, אז הוא אומר את זה בערמית, כרגע רע, אבל בעזרת השם התהפך לטובה, אז הוא אומר את זה בערמית, כי הוא רוצה להגיד כמו ערמית, שהיא כרגע תרגום אחר כך יראו את הפנימיות שלה שבאמת יש פה תוכן. נחום איש גם זו, אמר לך תחילה בלשון הקודש כי לא קרה לו כרגע משהו, לקחו לו, בסדר, אבל אף אחד עוד לא עשה לו איזה ממש איזה שהוא נזק. על כל פנים, אז יש לזה גם דוגמאות בהלכה, אבל זה כבר זה. על כל פנים, לשון הקודש, לשון בעצם, ובעזרת השם אנחנו נראה בשיעור כללי שככה איזה פרומו קטן, שהמשוח מלחמה, זה שהוא אומר את הנאום שלו בלשון הקודש, בעצם כל דבר שרואים בלשון הקודש אתה צריך להבין למה דווקא לשון הקודש, זאת אומרת יש פה איזה משהו, יש פה איזה משהו גדול, יש פה איזה משהו עצמי, בדברים האלה שנאמרים. המשוח מלחמה אנחנו נראה את מה הקשר בין מלחמה לבין לשון הקודש, בעזרת השם.
