הזוהר מתאר את תחיית המתים בתקופת יחזקאל כהדגמה לכוח האלוקי, ומדגיש את יכולתו להחיות מתים בכל עת, במיוחד את המקדישים עצמם לתורה. הוא מפרש את חטאי ראובן ובני אלי כחטאים חמורים של עיכוב קורבנות וזיווגים נכונים, ולא כפשוטם. הזוהר מסביר את משמעות מעשיהם בהקשר של השכינה והזיווג הנכון.
