יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל | כיצד נכבד את זכר הנופלים באמת? | הרב אלעד

חברים יקרים, אנחנו נכנסים עכשיו ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זה לא יום קל לאף יהודי, קל וחומר ליהודים שקשורים באופן עקיף או ישיר לאותם גיבורים שנהרגו או נרצחו על קידוש השם. יש בלבול גדול בחברה הישראלית ביום הזה. יש אנשים שחושבים שהעניין של יום הזיכרון זה יותר להרכין ראש בעצבות, יום אבל לאומי. ככל שבערוצי הרדיו ובטלוויזיה יותר נתאר את הכאב שבנפילת החיילים, כך כביכול נכבד יותר את זכרם. שירים עצובים מתנגנים ברדיו. אנחנו שנינו מאותו הכפר, אלי פלט, מי שחלם, מה אברך לו במאה ורח, הילד הזה עכשיו הוא מלאך. יש בלבול גדול, ולכן יש מקום ללמוד ולברר ולהעמיק חקר במהות של הזיכרון, ביהדות בכלל, וביחס להרוגי מלכות בפרט.

הגמרא במסכת ברכות ניגשתי את זה דרך הגמרא במסכת ברכות, דף ס' א', המקור הראשון. בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע, והיו שורקים את בשרו במשרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו, רבנו, עד כאן? חייך, מסכת חייך אדירה, נגמרת באופן הזה? אתה רבי עקיבא? אמר להם, כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך, וכמו שאנחנו מכוונים בקריאת שמע, אפילו נוטל את נשמתך. תאהב את השם. אמרתי, מתי יבוא לידי והקיימנו? ועכשיו שבא לידי, לא הקיימנו. היה מעריך באחד, שמע, ישראל, השם, אלוקינו, השם אחד, עד שיצאה נשמתו באחד. יצאה בת קול ואמרה, אשריך רבי עקיבא, שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, זו תורה וזו שכרה. כך הרבי עקיבא צריך לסיים את חייו? שאלה נוראית. ממשיכים ושואלים, מי מתים ידיך, השם? אמר להם הקב"ה, חלקם בחיים. יצאה בת קול ואמרה, אשריך רבי עקיבא, שאתה מומן לחיי העולם הבא. שימו לב, השאלה של מלאכי השרת היא מורכבת מאוד. זו תורה וזו שכרה. איפה הצדק האלוקי? אבל יש שאלה יותר עמוקה ויותר קשה. זאת השאלה השנייה. מי מתים ידיך, השם? מה מתים יגדל הכוח של השם? דווקא מה מתים יתגדל שמך? בורא עולם, מה קורה פה? אנחנו לא מבינים אותך. מה מתים יתגדל שמך? למה לא מהחיים?

הקרבה עליונה אותו דבר בקרובי אקדש. קראנו את זה נדב ואביהוא. גם כן, אמר משה לאהרן, ידעתי שהבית הזה, המשכן, התקדש על ידי האדם הנבחר. חשבתי שזה אני ואתה, התברר שנדב ואביהוא גדולים מאיתנו. מה פשר ההנהגה הזאת? למה לא להסתפק באופן שבו אנשים החיים מקדשים את השם? למה צריך מתים כדי לקדש את השם? זו שאלה נוראית. שאלה אולי הקשה ביותר. התשובה של בורא עולם לא מאחרת לבוא. בשקט, בענבה, בקצרה, הקב"ה אומר, חלקם בחיים. עוד נעמוד על התשובה הזאת בהמשך. ואחר כך מצטרפת בת קול, שהיא סוג של דיבור אלקי עקיף, מזה שנאמר לפני רגע, ומזמינה את רבי עקיבא לחיי העולם הבא. צריך לתבונן בגמרה הזו, אנשים יקרים. כי כאן חז"ל מבקשים לעורר אותנו להתייחס נכון יותר להרוגי מלכות, לאותם קדושים. אנחנו נחלק את האלימות בעזרת השם לשלושה מישורים. אנחנו נתחיל במישור הכי פשוט, ונסיים במישור העמוק ביותר. בעזרת השם, שלושה מישורים.

המישור הראשון: המוות והחיים אז נתחיל מהמישור הראשון הפשוט, שצריך גם תמיד להזכיר אותו ולא לדלג עליו. זה קשור לתשובה שבת קול אמרה. אתה מזומן לחיי העולם הבא. הרי עוד קודם להרוגי מלכות עומדת פה לפנינו השאלה של המוות בכלל, שזה נושא מאורפל, מלא בפחד ואימה בתודעה של בן האנוש. על מה אנחנו מתאבלים כשהאדם קרוב, כשהאדם יקר נפטר? על החיסרון שנפער אצלנו? או על זה שנלקח אדם שהיה קרוב אלינו? או שזה רגשות של רחמים ואכזבה? עמוקים על הפספוס, על האובדן של מי שכביכו מת תרם זמנו? מהו הספיק מסכן על החצר, איך שלפעמים אנשים אומרים? כל החיים היו לפניו. אז קודם כל חשוב מאוד לחדד. אין כאן שום צער על זה שהחיים לא המשיכו. משום שכשאדם נפטר החיים לא נעצרים. זה ברמה הכי פשוטה. הרב קוק, ב"עין איה" ברכות חלק ב', מקור מספר שתיים, עומד על הדבר, בואו נקרא ביחד: אומנם צריך שתובן תכונת המוות כמו שהיא לעמיתתה. לא בהבנה משובשת של השכל הגס. והנה באמת לא היה ראוי שיחריד המוות כל כך את החיים, כמו שהוא מכרידם באמת. כי איך אפשר שמציאות טבעית כוללת את כל החיים יהיה רע ומכריד? הרי כל אחד מת בסוף. איך יכול להיות שדבר כזה יהיה רק רע ומכריד? ורענו מוצאים את כל מעשה אלוקים שהם טובים ונוחים. סיבות מרגיזות ומכרידות הזדמנו רק לעתים רחוקות. רוב האנשים מתים רגיל. אבל הדבר הכולל את כל המציאות הוא תמיד טוב ויפה, כמה שקשה לשמוע את המילים האלה. וצריך שיהיה ציורו גם כן מתקבל על כל לב בהתקבלות נוחה טבעית. הרב כאן אומר בוא נעשה סדר חבר'ה, עם כל הכאב, ה' ברא את העולם כדי להטיב ולא כדי להרע. לפי הידוע לי מאז בריאת העולם, אין אדם אחד שנולד ואחרי כמה שנים לא פגש את בית הקברות. הרב קוק מזכיר לנו, שמצד האמת להמיטה המוות, הוא לא צריך להיות הכושייה הכי נוראית של היום הזה וגם לא של כל השנה. משום שהמוות הוא התגברות החיים בקרב בני האדם בתוך מסע החיים שלנו. כל אחד מאיתנו מנסה להבין מה יש בו, להוציא מתוכו את הטוב, לחיות בשלום עם העולם הפנימי שלו, מלא עם העולם החיצוני שלו. זו משימה מורכבת מאוד, כל אחד יודע על בשרו. אבל ברגע שהנשמה משתחררת מקבלי הגוף, האישיות מגיעה לשלמות. היא חוזרת אל המקור עם כל אבות האומה.

המישור השני: הקרבה עליונה וכשמדובר בהרוגי מלכות, אז בכלל, יסוד החיים, יסוד החיים, שבקרב זה שנהר על קידוש השם, מתעלה ולא פוחת. יסוד החיים. החיים הפנימיים. יש גמרה בבא בתרא. חצי השני שלה יותר ידוע. אגב, אם יש למישהו שאלות, מוזמן לעצור אותי לשאול כמובן, או להעיר משהו. מקור מספר 3, בבא בתרא. שאלו את שלמה המלך, מי הוא בן העולם הבא? אמר רבי אבאו, שאלו את שלמה, איזה הוא בן העולם הבא? אמר להם, כל שנגד זה כנב כבוד. אנשים שקנו חוכמה במהלך החיים שלהם. כנראה חוכמת התורה, חוכמת האמת. כי עדי יוסף ברדי רבי יהושע החלש, אינגיד, כנראה איבת ההכרה או מת מוות קליני, אמר לאבוה, שאל אותו אבא שלו, מה ראית? אמר לו, עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה, תחתונים למעלה. ראיתי עשירים, שפה הם למעלה, בעולם הבא הם למטה, ועניים הפוך, שם הם למעלה. אמר לו, עולם ברור ראית. שאל אותו אבא שלו וענן, איך יחזיתי ענן, אנחנו תלמידי חכמים. איפה ראית אותנו? ענן לו, כי היכד יחשבינן החא, חשבינן התן. כמו שאנחנו חשובים פה, ככה אנחנו חשובים שם. שמעתי שהיו אומרים, אשרי מי שבא לכאן בתלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות, אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתם. מה עניינו? נו, שואלתי דברה. מי הם הרוגי מלכות? כאילו מה עם תומר רבי עקיבא וחבריו? שהם הרוגי מלכות. משום הרוגי מלכות ותו לא. הם צריכים להיכנס לעולם הבא למקום מליון, בלי קשר, להיותם הרוגי מלכות. מה, איך, מה, מה, מי העיר? מי? מישהו אמר משהו? שאל משהו? טוב, הונג ברור שלא רבי עקיבא וחבריו. פשיטה, בלארך הינאמי, גם בלי זה. אלה הרוגי לוד. מי אלה הרוגי לוד? אז מי שלמד מסכת תענית יודע שבימי תוריאנוס הראשה, הוא גזר להשמיד את עם ישראל, לפלוא הקשות, בגלל איזה בת מלך שנמצאה הרוגה. ובאו שני אחים, לוליאנוס ופאפוס, ומסרו את נפשם להצלת כלל ישראל. אמרו זה אנחנו עשינו את זה. והם לא עשו את זה. ואז אומרים הכוונה אליהם. אז הגמרא מציינת שלושה סוגים של אנשים שהם בני העולם הבא. שני הראשונים בסדר, זה מובן, זה פשיטה. ברור. אבל הדוגמה השלישית, הרוגי לוד. אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתם. מה זה הדבר הזה? הרי לוליאנוס ופאפוס כנראה לא היו צדיקי הדור. השמות שלהם מעידים על הדבר הזה. לא היו צדיקי הדור. אבל כשהגיע הרגע, התברר שלוליאנוס ופאפוס, שלא היו כאלה צדיקים כנראה. התגלה שהם הכי מחוברים לכלל ישראל. יותר מכל הצדיקים. כי המבחן הכי גדול שבוחן לאיזה עולם ערכים אתה שייך, הוא מבחן המוות. אדם שמקריב את עצמו בשביל ערך מסוים, מראה שהערך הזה חשוב לו, אפילו יותר מהחיים שלו. זו קרבה עליונה מאוד שיכול להיות שהיא לא התגלתה עד הרגע הזה. יכול להיות שזה אדם חילוני. יכול להיות שזה אדם שהוא כופר בעיקר. זה דם שמצד הסגולה שלו הוא עליון, הוא נסגר. אבל הסגולה הזאת לא התגלתה עד לרגעים האלה. זאת הקרבה של הרוגי מלכות. היא לא קשורה לצדיקות שקדמה לזה. זה נשמות שהקב"ה לוקח אותן אליו, ומכריז עליהן, אתם הילדים שלי. אתם, אתם מוכנים להקריב את החיים שלכם למעני? או למען עם ישראל? אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתכם. מי שמוכן להקריב את עצמו למען עם ישראל, הוא הכי קרוב אליי. גם אם הוא היה רשע עד אותו רגע.

המישור השלישי: חלקם בחיים דודי ירד לגנו, איך אומרים לרעות בגנים וללכות שושנים? יש סיפור על הרב שלמה זלמן אוירבך, זכר צדיק לברכה, סיפור ידוע. פעם נשאו הוא והנהג שלו. אמר לו הנהג, כבוד הרב, אולי נלך להתפלל בכברי צדיקים. לאן ניסע? לאיזה צדיק? בדיוק עברו ליד הר ארצל. אמר לו הרב אוירבך, בוא תיכנס פה להר ארצל בבקשה. יש כאן הרבה צדיקים. כשאני רוצה להתפלל על כברי צדיקים, אני עולה להר ארצל. אנשים שמסרו את נפשם למען עם ישראל, לא בדרשות, במציאות, התקדשו בקדושת כלל ישראל. לכן אין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתם. המערל מפרג אומר שהצדיקים נהנים מזיו השכינה, אבל הקדושים הם עם השכינה ממש. זה המישור הראשון לגבי המוות שאנחנו מציינים ביום הזה של הרוגי מלכות. זה המישור הראשון הפשוט של מול הקושייה, שהקשנו מקודם, זו תורה וזו שכרה, למה השם צריך להתקדש באופן הזה? זה הדבר הפשוט ביותר. צריך לקנות פרספקטיבה נכונה על המוות, במיוחד כשמדברים על הרוגי מלכות ועל המדרגה העליונה שהם קונים, ברגעים הקשים האלה של המוות, של ההקרבה. המישור השני, נעבור למישור השני, ביחס שלנו למהות של הזיכרון. זה כבר נעוץ בתשובה של הקב"ה בעצמו. השם אמר, חלקם בחיים, יש לזה שני רבדים, נתחיל מהפשוט יותר. חלקם בחיים. זכיתי פעם לשמוע סיפור מאיפה ייתן. היה תת אלוף בצבא, נלחם בהרבה מלחמות ישראל, היה חילוני גמור בקיבוץ ענגב, במהלך השירות הצבאי חזר בתשובה, במוגול בתים בירושלים, לא זוכר, אולי עד לפני כמה שנים. הוא השתתף במבצע הנתבא. הוא היה אחד המפקדים בסיירת גולני, שהצטרפה לסיירת מטכל במבצע הזה, והוא מספר שאחרי שחילצו את החטופים, הוא עולה על המטוס, המטוס שהחטופים חילקו בעצם את המטוס לשתיים על ידי יריאת בד דקה. והוא אומר, אני עומד מול יריאת הבד, בצד שמאל אני רואה את כל החטופים, שרים, שמחים, איזה הצלה. בצד ימין אני מסתכל, בית חולים שדה שהקמנו, אתה רואה את הרופאים נאבקים על החיים של יוני נתניהו, השם יקום דמו. והוא אומר, אני עומד, רק יריאת בד מפרידה בין השמחה, בין הישועה לבין המוות, של יוני נתניהו. הוא אומר, לימים הוא הבין את המשמעות הפשוטה של הפסוק, והוא אומר לך, בדמיי חיי, בדמיי חיי, זה מתגלה בעם ישראל באופן טבעי, בכל מיני משפטים שנאמרים בימים האלה של הזיכרון, או ביום השואה, אז אנחנו שומעים את המילים, במותם ציוו לנו את החיים, במובן של החיים הפיזיים קודם כל, בזכותם אנחנו חיים, כי הם נלחמו בשבילנו ומתו, כדי שאנחנו נמשיך את החיים בארץ ישראל. אותם בחורי חמד, אלו שהשארו צעירים לעולם, נשמות שנקטפו מאיתנו בגיל כל כך צעיר, הם מעורים בנו רגש גדול של הכרת הטוב, אלו אותם גיבורים, הרגשות האלה מתחזקים ביום הזיכרון. זה בדמיי חיי, המבט העממי הפשוט, זה החלקם בחיים שבורא עולם עונה, בגמרא למלאכים, זה באופן פשוט קודם כל, הם מגש הכסף, השלב ניתנה לנו מדינת ישראל. הם אלה שעוזרים לחיים להמשיך, לחיים להתרחש על ידי הקרבה שלהם. יש מדרש ידוע בתהילים ק"ף, מקור מספר ארבע, יענך ה' ביום צרה, משל למה הדבר דומה? לאב ובנו שהיו מהלכים בדרך, נתייגע הבן וישאל את אביו, איפה המדינה? אמר לו אבא שלו, סימן יהיה בידך, אם תראה בית קברות, סימן שהמדינה קרובה. אבל נאמר יותר מזה, ההסתכלת הזאת, הכרת התודה הזו, הרגשות שמתעוררים ליום הזה, מכניסים את כל עם ישראל ביום הזיכרון לאיזה עמדה פנימית מופלאה של אחדות. כולם תולים דגלים ברחבים, על החלונות, סולידריות, חוויה אדירה של ביחד, של אהבת חינם. כולם שווים מול המוות, אין מגזרים ביום הזה. מחיצות נופלות בין מגזרים, כל מה שמפריד כל השנה נופל, זה שותפות הזיכרון של נופלים דתיים, חילוניים, עדות. זה מאחד את חברה ישראלית כמו בימי המלחמה. זה גם חלקה של חיים שנולדת בתוכנו ביום הזיכרון. זה לא רק עצם החיים הפיזיים, וגם זה דבר גדול וקדוש מאוד שקורה בימים האלה, מתוך ההקרבה של הנופלים. אז זה המישור השני, בזיכרון של הנופלים ביום הזה. זה הפשט. בתשובה של הקב"ה למלאכים, חלקם בחיים, אבל זה לא מספיק. נעבור למישור השלישי. שימו לב. ביום הזיכרון, האמת לאמיתה היא שהשם יתברך מבקש מאיתנו להעמיק את המבט, וללמוד לראות איך החלק של המתים נעוץ בתוך החיים שלנו ממש. ובמובן הזה, מדי חיים.

החיים והזיכרון להסביר. חז"ל אומרים, שעם ישראל עומדים על מתיהם. עם ישראל עומד על המתים שלו. מה זה הדבר הזה? זאת אומרת שאותם הצדיקים שנהרגו על קידוש השם, חלקם בחיים. לא רק בעולם הבא. זה פשיטה. אלא בעולם הזה. כי בזכותם, אנחנו מתעלים למקום אחר לגמרי. לא רק פיזית שאנחנו חיים בארץ בזכותם. לא. יש להם חלק בחיים עצמם. כי את התכונות שהם גילו בחיים שלהם, והמדרגה שהם הגיעו אליה כשהם מסרו את הנפש על קידוש השם, המדרגה הזאת נמצאת בתוך כל אחד מאיתנו. מיסוד כל ישראל הרבים זה לזה. באופן עמוק, המתים על קידוש השם, העניקו לחיים שלנו מכאן ולאבא, מדרגה חדשה של נתינה, של הקרבה, של אהבת חינם, של מסירות נפש. מיסוד כל ישראל הרבים זה בזה. זה מה שאומר בורא העולם. זו האמת הכי עמוקה של הזיכרון הזה. של אותם גיבורים. יש להם חלק בחיים משום שעל ידי הרבה שלהם הם הגדילו אותנו. הם הוציאו אותנו מן הכוח אל הפועל. את אהבת החינם שלנו, את אהבת האומה שלנו, את מסירות הנפש שלנו. ולכן יש להם חלק בחיים. יש את השיר הידוע של נעמי שמר, "אומרים ישנה ארץ", שם בית מאוד יפה, אומרים שם, שלום לך עקיבא, שלום לך רבי, איפה הם הקדושים, איפה המכבי. עונה לו עקיבא, אומר לו הרבי, כל ישראל קדושים, אתה המכבי, כל מה שהיה בהם, ממשיך דרכיכם. זה לא נעצר אצל אותם גיבורים שנהרגו במלחמות ובפעולות האיבה. המדרגה שלהם ממשיכה בתוכנו, ממשיכה דרכנו. מה שאני אומר לכם עכשיו, זה לא איזה רעיון, זו המציאות. המציאות מראה שבמותם של גיבורים, קדושים, על קידוש השם, לא פעם ולא פעמיים, מתברר שדווקא אחרי שהם מתו, הדרך שלהם הפכה להיות מופת להמונים. בעוד שכשהם היו חיים, הדרך שלהם הייתה נסתרת, מי שמע עליהם בכלל? הדרך של אותם גיבורים כשהם חיו השפיעה באופן סולי, אבל לא הכירו אותם. אחרי שהם עשו את נפשם, התקדשו בקדושת הכלל, הנשמה שלהם פרצה את כל הגבולות ומחיה את העם כולו. רוי קליין, דרו ויינברג, אמנואל מורנו ורבים אחרים. המדרגה של המסירות נפש שהתגלתה אצלם ביום אותם מתחילה להילמד על ידי רבים, ואז אנחנו לומדים איך הם חיו, איך הם חינכו את ילדיהם, איך הם אהבו את עם ישראל, איך הם עזרו לנשותיהם. ואז נולדת בנו הרגשה פנימית אמיתית לגמרי, שאם המדרגה הזאת הופיעה אצלם, אז ברור שיש את זה גם בנו.

המשמעות של יום הזיכרון המוות של הקדושים שמתו על קידוש ה' מחיה אצלנו חלקים רדומים בנפש, בבינוניות. זה מאיר אותנו כשאנחנו שומעים את הסיפורים שלהם, את השאיפות שלנו, את האמונה שלנו, במה שאנחנו מסוגלים להיות ולעשות למען אחרים. זה חשבון עוקב מאוד. יום הזיכרון חבר'ה זה לא רק לזכור, יום הזיכרון זה חשבון נפש, מה אני מתכוון לשנות בחיים שלי בעקבות הגיבורים והקדושים שמסרו את נפשם על קידוש ה'. אם נחזור לפתגם העממי, אז אמרנו מקודם, במותם ציוו לנו את החיים, בדמיי חיי. לא רק את החיים הפיזיים, הם מגדילים את החיים שלנו. חברים, זאת התשובה של בורא עולם, זו התשובה הכי עמוקה. אתם חושבים שרבי עקיבא מת והסיפור שלו נגמר? אתם חושבים שאנשים גדולים נהרגו במלחמות וסיפור חייהם נגמר? אתם טועים לגמרי, אומר בורא עולם. חלקם בחיים הם אלה שמגדילים את החיים של האומה, מוציאים אותנו מן הכוח אל הפועל, הופכים אותנו למה שאנחנו צריכים להיות, ועל ידי זה גם החיים שלהם עולים הדרגה בעולם האמת.

הכינה של דוד המלך אמרנו, אין שום בריאה יכולה לעמוד במחיצתה. אין פה בכלל קושייה. כדאי לשים לב לאחת הכינות הכי מרגשות והכי כנות והכי כואבות בתנ"ך. כשדוד המלך איבד את חברו האהוב ביותר, יהונתן, ואת מלכו, שאול, ויקונן דוד את הכינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו. לפני שקוראים את ההמשך, יש מקום לשאול כבר על הפתיחה, מה הקשר דוד המלך והכינה הזאת עכשיו? מי מקונן בתנ"ך? נשים מקוננות, מה הוא מקונן פה? לכינה יש אופי של אבל, בכי מעל, למידה. זה בדרך כלל אומרים עניינם של נשים. הגמרא במסכת ברכות אומרת, אסור ללכת מול הנשים כשהן חוזרות מהקבר, מבית הברות, לעבור מולן. למה? כי הסטן מרקד לפניהן. הרב קוקבן היה מסביר שזה לא סתם סטן מיסטי. יש סכנה כי בצד הנשי, שבדרך כלל פוגש את המציאות בצורה מאוד עוצמתית ברגש, עלול ברגע המוות להיות איזושהי הקצנה שלא רואה במוות תפקיד. ולכן אסור לראות את זה בבית הקברות. אז מה דוד המלך אומר כינה? אלא ברור שכשדוד המלך אומר כינה, זה אומר שהוא רוצה ללמד אותנו את המבט הנכון על אבל, על זיכרון, של ארוגי מלכות, שמסרו את נפשם על קידוש ה'. אז הנה, צריך ללמוד את הכינה הזאת.

הכוח של הזיכרון תראו מה הוא אומר. והיא קונן דוד את הכינה הזאת על שאול ועל יונתן בנו, והיא אומר, למה הוא אומר את כל זה? ללמד בני יהודה קשת. הנה כתובה על ספר הישר, עצבי ישראל על במותך החלל, איך נפלו גיבורים, מדם חללים, מחלב גיבורים. תראו מה הוא אומר. קשת יונתן לא נסוג אחור, וחרב שאול לא תשוב ריקם. שאול ויונתן הנאהבים והנאימים בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קל ומעריות, גברו. איך נפלו גיבורים? בתוך המלחמה, יונתן על במותך החלל, וכאן הוא מערב את הצד האישי, צר לי עליך, אחי יונתן, נעמת לי מאוד. מותר לערב גם את הצד האישי. נפלעתה אהבתך לי מאהבת נשים, איך נפלו גיבורים? והבדוק למלחמה. יונתן ושאול נפלו בקרב הכאב עצום, החלל אדיר, אבל דוד המלך אומר לעם ישראל שהזיכרון העיקרי שצריך ללוות אותנו, שהם היו גיבורים. הם היו גיבורים. ללמד בני יהודה קשת, ועלווי שאנחנו נהיה גיבורים כמותם, אומר דוד המלך. ללמד בני יהודה קשת, איך הוא אומר? קשת יהודה לא נסוג, יונתן, לא נסוג אחור, וחרב שאול לא תשוב ריקן. הם מעולם לא ברחו מהמערכה, תמיד הם היו מוכנים לקרב, בגבורה, באמונה. זה הדגש של הכינה הזאת. יש פה צער, אבל זה צער שמעורר את דוד המלך לא לייאוש, לא לעצבות, לא לתסכול, אלא לגבורה, להמשיך את הגבורה שלו, להמשיך את דרכם בחיים. זה לימוד אדיר.

סיפורו של הרב קרליבך יש סיפור, אחד הסיפורים, באמת הכי חזקים שאני מכיר, שראיתי אצל הרב קרליבך, משהו מדהים, ממש, תמיד ביום הזיכרון אני מקריא אותו לעצמי, לילדים שלי, אני אקריא גם לכם. אומר ככה, זה סיפור גבלד, אחד הגדולים בחיי. באמצע מלחמת יום כיפור במוצאי שבת אחד זכיתי להופיע בפני חיילים. זו הייתה הופעה שלא תאמן, היו שם אלפי חיילים. איזור רוממות רוח, עד לב השמיים. אחרי ההופעה החיילים הלכו, נשארה קבוצה של קצינים, הם ביקשו ממני שיישב איתם עוד קצת, ואז התקרב אליי קצין אחד, ובעיניים דומות התחיל לספר, אני חבר קיבוץ של השומר הצעיר, יהודי חילוני באמת ובתמים. זה לא שלא האמנתי באלוקים, האמנתי בלב שלם שאין אלוקים. הייתי אומר לילדים שלי בלי להתבייש, תדעו לכם, עם ישראל הוא עם ככל העמים. ירושלים זה בדיוק כמו ניו יורק או טוקיו. אין שום הבדל. אמרתי להם שהיהודים הדתיים חיים בעולם של שקר. וכך הוא מספר לרב קרליבך, כשהמלחמה התחילה מצאתי את עצמי נלחם, לצידו של קצין אחר דתי. גם הוא חבר קיבוץ, אבל מהקיבוץ הדתי. כמובן הוא היה בחור נחמד, אבל טבע אחד מאוד ישראלי. מהרגע שהתחילו הקרבות, הוא צעק כל הזמן בקולי קולות, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. אמרתי לו כמה פעמים, תסלח לי, אבל אין לי כוח לשמוע כל הזמן את הצעקות שלך. אני יודע שאתה מאמין באלוקים ואני שמח שאתה יהודי דתי, אבל אני לא יכול לשמוע את זה, אתה מבין? אני חילוני, תפסיק. אבל הוא היה עונה לי תמיד, תלחם אתה בדרך שלך ואני אלחם בדרך שלי. לבסוף, מה לעשות? התרגלתי. כל היום אני שומע שמה ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד. המשיך הקצין לספר, לפני יומיים, ביום חמישי בבוקר, לפנות בוקר, שוב התחדשו הקרבות. כבר התרגלתי לשמוע לידי שמה ישראל, אבל באותו בוקר לא שמעתי כלום. הסתכלתי ואני רואה את חברי שוכב, הוא נפגע. התקרבתי אליו והבנתי שנותרו לו רק כמה דקות לחיות. פתאום הבנתי כמה הבחור הזה יקר לי. נפלתי על ידו, לקחתי לו את היד ואמרתי לו, אין לך מושג כמה אני אוהב אותך. אני מתחנן לפניך. תן לי למות במקומך. בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. אמרתי לו, תגיד לי מה אני יכול לעשות בשבילך. הוא כבר בקושי נשם, דם נזל מפיו, קרבתי את אוזני לפיו והוא אמר לי, תשווה לי שתצעק שמה ישראל במקומי. איך שהקצין הזה בכה. הוא אמר, לפני כן ממש לא האמנתי באלוקים, אבל באותו רגע שהוא אמר לי את זה, כאילו שאלוקים פתח לי את השמיים. פתאום ראיתי שיש אלוקים. היה ברור לי. הרגשתי שאנחנו עם קדוש ומקודש. ואמרתי לחבר שלי שגסס לידי, אני נשבע לך. אני נשבע לך שתצעק שמה ישראל במקומך, אני והילדים שלי והנכדים שלי. עד סוף הדורות נצעק שמה ישראל, השם אחד. ביקשתי שייתנו לי להגיע הביתה ליום אחד, ככה אומר הקצין, כדי לקיים את השבוע שלי. הייתי חייב לבוא ולבקש סליחה מהילדים שלי, ולומר להם שטעיתי. יש אלוקים בעולם. אנחנו עם קדוש ומקודש.

המסר של יום הזיכרון לכן חברים, זה הסיפור. לסיכום, כשנכנסים ליום הזיכרון, צריך להיזהר מלהתמקד רק בעצב, בכאב. נו מה לעשות? הדרך לעצמאות עוברת דרך המלחמות. אין מה לעשות. לעתים קורה שהורים, לא עלינו, שאיבדו את בנם יקירם, נעצרו באותו מקום באבל נצחי, והשם לא יביא אף אחד לידי ניסיונות, ואנחנו לא שופטים. לא שופטים אף אחד. אבל לפעמים אדם ששרוי בצער עמוק להתרומם לסוג אחר של זיכרון, יורד מרכבת ההיסטוריה של החיים, וחי בעבר, לא בעווה. היהדות מחנכת אותנו להתרומם לסוג אחר של זיכרון, שמבקש להמשיך לחיות את הגבורה של הלוחמים. שהם מבקש לצעוק שמה ישראל במקומם, לגדול מכוח ההקרבה שהם הקריבו, ולממש את הגדלות שבהם חיו בחיים האישיים שלו. מי שיכול להיחזק את המשפחות השקולות. הרי הם עשו דבר מופלא, במסירות הנפש שלהם על קידוש השם. הם הראו שהעניין הלאומי, חזון קיבוץ גלויות והבנייה של ארץ ישראל, זה דבר כל כך גדול ששווה לתת את החיים בשביל זה. ואנחנו ממשיכים להורם. הילדים שאנחנו מולידים ומגדלים, זה מכוחם. היישובים שאנחנו מקימים, מכוחם. לימוד התורה שאנחנו למדים, שלהם. החברה היהודית והמוסרית שאנחנו רוצים לבנות פה, זה שלהם. ומתוך יום הזיכרון הזה, אנחנו מתגברים להמשיך ולפעול בדרכם, ובזה אנחנו מכבדים אותם, כקדושים ותיאורים, כזוהר ערכי המהירים ומזהירים. יש מנהג מופת, אני מציע לכם, ראוי מאוד לאמץ אותו, ללמוד ביום הזה את גבורת הלוחמים, את חייהם, את מסירות נפשם בחייהם, וברגע שבו הם הקדישו את החיים שלהם. כדאי להתמקד כל יום הזיכרון בדמות אחת או שתיים, וללכת איתה. אם זה מארוגי המחתרות, אם זה מחללי צה"ל, אם זה נרצחי פעולות אהבה, טרור, זה יום של לימוד, זה יום של הפנמה, איזה דברים אני לוקח מהם לשנה הקרובה, במה אני נהיה גדול יותר, באופן שיצדיק את ההקרבה שהם הקריבו בשבילנו, להמשיך ליצוק שמה ישראל. זה הזיכרון היהודי הזה, על שלושת המישורים שלו, אני חושב, הוא מעורר אותנו לבניין העתיד, לקדש, לרומם את החיים שלנו, עד שבסוף יום הזיכרון הופך להיות הנשמה של יום העצמאות, הנשמה של השנה כולה. שנזכה בעזרת השם לגדול מיום הזיכרון הזה, להגדיל את החיים שלנו, להורם של הנופלים, ושנזכה בעזרת השם לגאולה שלמה. אהלן. חזק וברוך.