שלום לכל האנשים היקרים כאן. אנחנו מתכנסים לדון על פרשת השבוע וגם על חג הפסח. האם יש קשר בין הפרשה לפסח? יש קשר. נתחיל בפירוש של פסוק ומתוכו נצא לישר לסדר. בתהליך של בניית המשכן יש פסוק די מסתורי: "ויעש את הכיור נחושת והתקנו נחושת". בצלאל ומשה עשו את הכיור והתקנו מנחושת, אך לא מנחושת שלקחו מתכשיטים שונים ויצקו אותה, אלא מחפץ שעשו מנחושת בפני עצמו. במה? במראות של הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד. כלומר, משה רבנו לקח מראות של נשים שנקראות כאן הנשים שצבאו פתח אוהל מועד ומהמראות שלהן עשו את הכיור שהיה מנחושת. בימי חז"ל, מראה הייתה עשויה מנחושת מלוטשת שהייתה מבריקה והיה אפשר לראות את הבבואה דרכה. אז מאותה מראות נחושת יצר משה רבנו בצלאל את הכיור. מי הן אותן נשים שצבאות פתח אוהל מועד? על פי הפשט, מדובר בנשים צדיקות שהיו באות לאוהל מועד ללמוד תורה ולהתפלל. למשל, בתרגום אונקלוס כתוב: "ועבד יתכיור נחשה ויד בסיסי נחשה במחזיית נשאיה במרות הנשים דעת יא נצלאה ובטרה משכן זמנה שבאות להתפלל במשכן". קצת קשה כי המשכן עוד לא בנוי. הרמב"ם רוצה להגיד שאולי מדובר באוהל של משה, בבית המדרש של משה, כמו שכתוב בפרשת כי תישא שמשה נטה את אהולו וכל מי מבקש השם יצא לאוהלו של משה. אז היה שם גם כן מקום לנשים והן באו להתפלל שם ולהתייחד בעבודת השם. את המראות האלה נתנו הנשים ומהן נעשה הכיור.
מראות הצובאות רש"י מביא אגדה שכולם מכירים, אגדה מאוד יפה. במראות הצובאות אומר רש"י: בנות ישראל שהיו בידם מראות שראות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא ייקבו מלהביא למדבד המשכן. זאת אומרת, קוסמטיקה, תכשיטים והתקשטות לא התחילו מהיום. נשות ישראל, בנות ישראל של אז, היה להן מראות להתקשט כדי להיות יות. והיה מועס משה בהן מפני שעשויים לייצר הרע. זאת אומרת, משה לא נראה לו שמראה שתפקידה להפוך אישה לאישה יפה זה דבר שראוי להביא אותו למשכן. אמר לו הקב"ה: קבל. זאת אומרת, בלשון ימינו הקב"ה אומר למשה: זרום עם המתנה הזאת, עם המדבה הזאת, כי אלו חביבים עליי מן הכל. אני אוהב את המראות האלה, אני אוהב שנשות ישראל לפחות להפות על ידי המראות האלה שעל ידיהם העמידו אנשים צבעות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגיעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה. המראות האלה, זה לא אנשים הצובאות האלה, זה לא מדובר עכשיו שבאו להתפלל. המילה צבעות מרמזת על צבעות ישראל, על ריבוי נשמות ישראל שיצאו ממצרים. המראות האלה זה המראות שהביאו לאתם ישראל להיות צבעות צבעות. מי הביא אתם ישראל להיות צבעות צבעות? אותן נשים שהיו יוצאות מהבתים במצרים והולכות אל שטחי העבודה שבהם עבדו הגברים. כאשר הגברים היו יועשים והיו מבועסים, אז באו הנשים עם מראות והיו מביאות אוכל. יש מדרשים יש יותר מערכים השאלה שכותב כאן והיו מתחילים לפתות את הבעלים. כל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך ומתוך כך מביאות לבעליהם לידי תאווה ונזקקות להם ומתאברות ויולדות שם, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך".
החרוסת והפסח המדרש הזה לוקח אותנו האישר אל הולדה של החרוסת. בליל הסדר אנחנו מטבלים את המרור בחרוסת. יש כל מיני סוגי חרוסת כפי תתי העדות. כל עדה יש לה חרוסת אחרת, זה דבר מאוד מגוון. אבל מעניין לקרוא את הרמב"ם על טיבול בחרוסת. החרוסת של הרמב"ם, אולי זה ככה אצל כל התימנים עד היום, החרוסת היא המטבל המרכזי, היחידי של אל הסדר. מה עניינה של החרוסת? אני לא רוצה להעריך ולדיון בתלמוד, אבל רק נגיעה. במסכת פסחים כתוב שמביאים לפני את שולחן הסדר את החרוסת ואז אומרים שאף אגב חרוסת מצווה. רבי אלעזר בר צדוק אומר שחרוסת היא מצווה. שואלת הגמרא מה המצווה? זה גמרא מפורסמת גם כן. אומרת הגמרא מה המצווה של החרוסת? רבי לוי אומר זכר לטפוח, ורבי יוחנן אומר זכר לטיט. הלכך צריך לקאויי וצריך לסמוכיי. כלומר, צריך לעשות את החרוסת חמצמצה לקאויי ולעשות השמיכה דבשית זכר לטיט. מה השילוב שבין שני הזיכרונות? בטעם שלה היא תהיה חמצמצה כמו טפוח, ומצד שני היא תהיה שמיכה כמראה של טיט. דרך אגב, אמרתי שטפוח חמוץ זה הולך חמוץ. באמת יש תוספות בש"ס שאומר שהטפוח של חז"ל זה אתרוג. אז אתרוג זה מה שלימון, זה מה שחמצמץ יותר מסתדר. החוקרים אומרים שטפוח של חז"ל חוקרים אחרים אומרים שזה טפוח בפשוטו ובטפוחים יש חמיצות מסוימת חמיצות מתוקה. אם הטפוח זה אתרוג, אז יש שיטה בחז"ל שעץ הדעת היה אתרוג ונחלת טפח סתם ככה שתדעו לפי השיטה הזאת. אוקיי, אז שילבנו את שני הזיכרונות שמיכה גמראה ואומרת תבלין זכר לתבן חרוס את זכר לטיט. מסביר פה על השבם שער המפרשים שהגמרא בעצם אומרת שמעל גבי העיסה הזאת של החרוסת שהיא נראית כמו טיט תשימו תבלין. מה זה תבלין? תבלין לא שחוק אלא כמו אם אתם מכירים פעם הייתם במכונות תבלינים ככה מקורית אז זה התבלינים שהם עדיין לא נחתשו זה כמו למשל מקלות קינמון ומה תשימו אותם את המקלות קינמון על גבי החרוסת כי זה יזכיר את הטבן טיט והטבן טבן זה קש הקש, המקל קינמון נראה כמו קש.
זכר לדם תוספות במסכת פסחים דף קובדת זן, מסגה שאני כרגע מדבר עליה הוא בירושלמי אמר אית דאב די זכר לדם, יש שעושים זכר לדם. כלומר, הוא רוצה שהחרוסת גם תזכיר את הדם. הירושלמי רוצה גם החרוסת תזכיר את הדם. גם תוספות מסביר שזה מבחינה יחדית כי זה צריך עוד טיבול ואנחנו מטבלים ידיים כי זה דבר של טיבולו שדת רמה פה שאמרתי שהטיבול הוא גם הקרפס וזה צריך להיות נוזלי. אבל מצד שני מהפסדירות סמיך. לכן אמר תוספות ככה בתחילת הסדר תביא את החרוסת, זה המרקם שלה יהיה כמרקם של טיט זאת אומרת, סמיך כבשי, לא ממש נוזלי. אבל אחר כך החרוסת צריכה גם להזכיר את הדם שמה מפחיד. ולכן אמר תוספות ויש אנשים שנהגים את זה כתוב בכמה אגדות שלפני שבאים להתעסק עם החרוסת באכילה אז אומר תוספות מקלשים אותו ביין. זאת אומרת, הוקחים את החרוסת והולכים ביין אדום והופכים מעט יין אדום על החרוסת ואז יש לך שכבה דקיקה של יין אדום על החרוסת וזה כבר עופר את החרוסת לעוד מזכירת היא מזכירה עכשיו את הדם.
פירות החרוסת ובכן, ממה עשויה החרוסת? בתשובות הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים בדרך כלל שנדמתה הרעיה. ומה עם הפירות שהכנסת ישראל נדמתה להן בשיר השירים? תחת התפוח אורתיך ואילך הרימון התאינה חנתה אמרתי אליה בתמר אל גינת אגוז וגם הוסיף ספים הגאונים ושקדים ששקד הקב"ה על הקצב. באים הגאונים ואומרים תעשה סלט פירות. איזה פירות? היאן בשיר השירים בשיר השירים לכנסת ישראל הרעיה היא בעצם כל הזמן נמשלת מדומה לפירות המתוקים והאהובים של ארץ ישראל אגוז משקד תמר תאינה רימון תפוח מכל זה תעשה סלט תקטוש את זה ומזה תנסה ליצור צורה של טיט. זאת אומרת בפנים זה כנסת ישראל שהיא בעצם כל כולה ארץ ישראליות פירות של ארץ ישראל כמו אותה רעיה שבאה לאיש שלה בעצם השיעבוד ואיפה היא עוררה אותו באיזה עץ תפוח שהיא מצאה במצרים ותחת עץ התפוח כאילו הם התנתקו לרגע מהשיעבוד והיא פתאום הזכירה לו דברים אחרים, מתיקות אחרת תחת התפוח הרעיה הזכירה לאיש שלה את ארץ התפוח את ארץ ישראל שהיא ארץ הפירות ארץ תאיון, סורה וגפן תאינה ורימון, ארץ של שיר השירים ושמה היא הקימה צבעות מראות הצבעות אבל הוא הוא פתאום עמוק בתוך השיעבוד.
המיתוס של הפירמידות עכשיו אני הולך לשבור מיתוס. בכל ההגדות מי שיש לו אחים קטנים או ילדים קטנים גם אולי ראה את התוכנית היפה של ערוץ מאיר על ידות ארץ גושן. מישהו ראה אותה? מכיר? זהו זזבו. ותמיד בהגדות של פסח רואים בשורה בהגדה שכתוב עבדים היינו לפרעה במצרים, רואים תמונה של פירמידות ואז אנשים ממש חושבים שהעם ישראל בנה את הפירמידות. אני לא יודע מאיפה זה בא לאנשים, זה לא כתוב בתורה. זה גם לא מסתדר עם ההיסטוריה של הפירמידות, לא מסתדר עם החומר של הפירמיות. תמיד צריך לדעת שבקיצור, נכון, נשים פה את הנקודה. אז מה עם ישראל עשה עם מצרים? עבודת עבודת פרך. הוא בנה, כתוב וישימו אליו שרי מיסים ואיבן הרי מסכנות לפרעה את פתאום את רמסיס. בעצם מה שעם ישראל בונה זה שני ערים. הוא בונה את פתאום את רמסיס ולערים האלה יש יהוד והיהוד הוא שם הרי מסכנות. הרי מסכנות מה זה? הרי מסכנות זה כנראה ערים שבהם גידלו את הסוסים. מצרים הייתה אימפריה אדירה ומה שמשתמע מהתנ"ך שאחד ממקורות ההכנסה הגדולים של מצרים היה הסוסים כפי שאתם קוראים בספר מלאכים על שלמה ועל תמר קווה אם יש למה מלך והסוס הוא בעצם היה והערים האלה זה היו הסוס זה גם בעצם צבא, מרכבה, זה טנק ו בעצם העלי המסכנות האלה היו יכול להיות שהם היו ערים ששימשו לגידול הצבא המצרי האדיר זה שמרכבותיו טבעו אחר. כך ביום סוף הצבא זה החוזק של מצרים. איך בנו את הערים האלה? ממה בנו אותם? לא בנו אותם מאבנים אלא ואימרו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים. זאת אומרת מדובר כאן בבנייה אינטנסיבית שנעשית על ידי לבנים. מה זה לבנה? זה אבן בניין מלאכותית. יש שתי צורות שאפשר לבנות בתים: פעם אפשר מאבנים ואפשר מלבנים. כשבונים מאבן, או שחוצבים או שמביאים אבנים טבעיות מהשטח. אם מלבנים, זה בעצם אתה מייצר. איך מייצרים לבנה? לוקחים חומר, זאת אדמה רטובה, וכדי שיהיה את המרקם הנכון כדי לחזק את זה מכניסים כל מיני קש ותבן וצריכים ליצור מרקם טוב. ולכן מה שעושים זה לשים את החומר הזה והלישה הזאת נעשית בדרך לידי הרגליים. יש תיאור בספר נחום שמתאר איך בונים את חומת ננווה, מתאר את זה בדיוק. העבודה הזאת נחשבת לעבודה מאוד מאומצת ומאוד קשה גם לידיים וגם לרגליים לרמוס ולבון לבנים. יש עוד חוץ מחומת ננווה בעניין של ערי המסכנות של פרעה. יש עוד פעם אחת בתנ"ך שיש לנו עבודה בלבנים וזה בסיפור מגדל בבל. זאת אומרת ששם, ככה משתמע מתוך הפסוקים, משתמע ששם בעצם גם גילו את הלבנה. "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר". ואמרו: הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים ונעשה לנו שם. זאת אומרת גילוי הלבנים לעוצמה שלא הייתה לפני כן. לפני כן כל הבתים היו בני קומה אחת ואולי שתיים, קומת קרקע ועלייה שעל גבי הבית. פתאום אפשר לבנות בניין לגובה, בניין עצום, בניין לבנים.
המשמעות של בניין לבנים הלבנים זה לא בעיה, אתה לא צריך את האבנים הטבעיות שנאספות מהשטח, אתה יכול ליצור פה לבנים עד אינסוף. זאת אומרת בניין לבנים מבטא התעצמות אנושית שעל ידי האדם בונים מגדלים ובעצם הוא כמו מגדל בבל, הוא כביכול בונה לעצמו מבצרים והגנות. הוא פחות טבעי, פחות פתוח. אפשר להסתכל שהיה הוא פרק בית שהוא מתאר את הבניינים הגדולים שמבטאים את גאוות האדם. זה ממשיך את הו של מגדל בבל. ולכן כאשר התורה מספרת לנו שהעם ישראל בונה ערי פתאום לרעמסס, אין כאן רק משהו חומרי שעם ישראל נרתם לאיזשהו מפעל בניין מצרי, אלא יש כאן משהו מתחת לפני השטח. מדוע פרעה בעצם לא הורג אלא מי שעבד נמצא גם לפגוע בילדים? אבל מדוע העבדות? פרעה בעצם מבין שיותר חזק מהחיסון של עם ישראל הממשי זה להשעבד כזה, לדכא אותם, להפוך אותם לעבדים. מה בעצם משמעות החיים של עבד? יש לאדון בעל העבד חלומות, ועכשיו הוא לוקח את העבד, הוא בעצם עוקר מהעבד את החלומות שלו ואומר לעבד: אתה בעצם כגרזן בידי ואני חוצה לך, אתה כלי מנחה, אין לך אישיות, אין לך רצון, אין לך חלומות, ועכשיו בונה את החלום שלי. לקח פה את כל העם העברי ודורש מהם לבנות את החלום המצרי.
החלום המצרי והחלום הישראלי החלום המצרי הוא חלום של לבנים. אנחנו נזכרים מדי בבל, והחלום המצרי הוא חלום של בניין ערי מסכנות של סוסים ורכש מצרי שיבטאו את חוסנה של מצרים ואת גאוותה של מצרים. זאת אומרת עם ישראל נאלץ לבנות את החלום המצרי. זה בדיוק מה שאומרת הראיה בשיר השירים: "אל תראו לי שאני שחרחורת בני מיני חרובי שמוני נוטרה את הכרמים". כלומר, העם המצרי, פרעה לקח אותי כנס ישראל ודרש ממני לבנות את מבצעיו, את חלומותיו ואת הכרם שלו לשמו, ואת כרמי שלי, את גופי שלי, את עולמי שלי, את חלומותיי שלי, כרמי שלי לא נותרתי, לא התעסקתי. כלומר, כאשר אתה משעבד את עם ישראל אתה בעצם מעלים את החלום הישראלי, את מורשת האבות של עם ישראל מימי אברהם, יצחק ויעקב והשבטים שהם נסעו בלבם חלום של הקמת אומה, של ארץ כנען. החלום הזה הולך ומשתקח כי עם ישראל נרתם לחלום המצרי. ולכן זו הכוונה שעם ישראל שקוע במ"ט שערי טומאה. מ"ט שערי טומאה לא צריך לחפש אותם רק באיזה שהם עבונות שעם ישראל עשה, כמו שמשתמע גם, וכל מיני מקומות אחרים מחזקל, אלא שעם ישראל שקוע בתוך עתיד. כלומר, עם ישראל נמצא עמוק בתוך ברגע שאתה לא מתעסק עם החלום שלך, כמו שאומרים המאמינים באימון, אם אתה לא מתעסק עם החלום שלך אז אתה מתחיל לאבד את עצמך בעולם. אתה פשוט עושה את זה עם הקטנים פה. זה יותר מזה, אתה מתעסק עם חלום זר, מצרים שנאמר עליהם שפסח המורים פסחם וזרמת סוסים, אתה בונה את הסוסים של מצרים, אז בעצם אתה שוכח את החלום האמיתי שגנוז בנשמות ישראל שגנוז בך.
השעבוד והגאולה ואז הולכת הרעיה אל האיש שלה שנמצא בתוך אותה ממתית שאני אומר בתוך הבוץ המצרי, כלומר בתוך עתיד ורגליו איפה רגליו נמצאות רומסות בחומר. תזכרו להם בספר נחום, תראו את המושג הזה של ריניסת הרגליים בחומר והוא מיואש כי גדעו לו את החלום כי נשכח החלום. ואז באה הרעיה ומעמידה את המראה ואומרת: אתה נראה רע, אבל אני הרעיה, אני תזכורת אל מה שאנחנו באמת. ואז פתאום היא מעבירה את המבט ממנו מצ'וקמק ונראה רע אליה שהיא נראית כל כך יפה והיא נראית כמו התפוח. היא תחת התפוח, היא פתאום מזכירה את החלום של ארץ ישראל, הרעיה של שיר השירים שהיא כפלח הרימון, שהיא לב התמר, שהיא אל גינת אגוז ירדתי, שהיא את נחנת פגע. כל העולם הזה של ארץ ישראל היא יפה כל כך ומתוקה כל כך והיא מעוררת את בעלה והם מתחברים ביחד, הם זוכרים פתאום את העתיד שהיא ושם מתחברים הם זוכרים עתיד ואז היא בונה צבאות צבאות במצרים זה מראות הצבאות. אבל הבטחתי להתעסק עם אדם, בוא נמשיך שנייה חדד שעבוד מצרים. כאשר משה רבנו מגיע והוא מתחיל את המהלך של הגאולה של פרשת שמות, מהלך הגאולה נקטע, לא נקטע, לא מצליח. מי שפרעה, פרעה דוחה את משה והארון לכל המדרגות והוא מקשיח את העבודה. ומה היא הקשחת העבודה? הקשחת העבודה היא בטבע. ויאמר פרעה ביום ההוא לנוגסים בעם: לא תוסיפו לתת תבן לעם ללבון הלבנים כאתמול שלשום. הם הלכו וקוששו להם תבן. הנה התבן, מה קורה פה עכשיו? עד עכשיו במשך כל תקופת השעבוד, כל השנים הארוכות של השעבוד, עם ישראל קיבל מה שנקרא חומר תקני ליצירת לבנה. אתה מקבל קש מהבית המלכות, חומרים תקניים שהם יותר עדינים, יותר מהונדסים לצורך יצירת לבנים. פה פרעה אומר: חלאס, אני מגביר את העוצמה של הקושי כדי שאתם תרדו מהחלומות. מה הגזרה עכשיו? אתם ממשיכים אותה מתכונת לבנים, עומדים בכמות, ממשיכים לתפעל את המפעלי בנייה של מצרים, אבל אין לכם תבן מלכותי אלא אתם הולכים לקושש, לאסוף מהשדות. מה המשמעות? פרקי דרבי אליעזר, מדרש מועד, בני מרחיב לנו בתיאור מה קרה שם. אני לא אכרע יותר מדי, רק אני אגיד ככה בעל פה שהם הגיעו לשדות לאסוף תבן, הגברים, והם היו בהם לשדות לא נותנים להם להיכנס המצרים, אז הם היו הולכים אל המדבריות, כוונה אל השטחים הפתוחים. ומה גדל שם? דילים, שם קוצים. והתבן שהם הכניסו לתוך החומר כדי ליצור את הלבנה היה בעצם תבן שהוא קוצים ועשבים. יש כאלה אנשים שיודעים ללכת יחפים בכל מצב, אבל הם מאוד מעטים. ועכשיו הם נכנסו את החומר עם הקוצים, מתאר פרקי דרבי אליעזר דרק בן זין, והיו ישראל מקוששים את הקש במדבר והיו עומסים אותו בחמוריהם ונשאם ובניהם עמם. והקש של מדבר שהוא קוצים היה נוקם את עקביהם כשהם היו עומסים והדם היה יוצא ומתבסס בחומר.
החרוסת והמשמעות שלה זאת אומרת שכאשר התגבר השעבוד, אז לא רק שהרגליים שלנו היו עומסות בחומר, אלא שהדם שלנו היה בתוך חומר. זאת אומרת שכביכול אם אנחנו נחזור לחרוסת, אז החרוסת זה לבנה של טית, כן? אולי כדאי לשים את החרוסת בתוך כלי, לא עגול אלא כלי בצורה של לבנה מלבנית, כדי שזה יהיה זה ממש לבנה של טית. ואז הלבנה הזאת, מה מורכבת? היא מורכבת מהטית כי רגלינו רמסו בטית, אבל בעצם היא מורכבת מהדם, כי הדם גם הגיע לשם. וזה מה שאמר תוספות, שימו לב איך היה סדר בנוי התחילה כדי לסדר אנחנו בתוך השעבוד. וכשפתאום השעבוד מתגבר, אז אנחנו מוסיפים יין, כמו ממש לסיפור התנ"כי, שכביכול לתוך אחד מהמרכיבים של הלבנה לא עלינו, באיזשהו שלב היה לא רק החומר והקש אלא גם הדם של הרגליים של אותם בחורי ישראל, אותם גברים שנקב ויצא. יש גם סיפור פה שקשה אפילו לספר אותו, אני לא אעשה זאת. חז"ל מספרים סיפור מאוד דרמטי, מספרים חז"ל, אני לא יודע מאיפה השם הזה, מספרים אותו פרקי דרבי אליעזר, טעינו שורי בית פרקי דרבי אליעזר פרק המזין. רחל בת בנור של נשוטלה, ורחל בת בנור של נשוטלה, רחל בת בנור של נשוטלה הייתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה. יצאה ולד מתוך מאה ונתערב בתוך החומר ועלתה צעקתה לפני כיסא הכבוד. זאת אומרת שהמדרש הזה הוא הלך יותר מזה, לא רק הדם שלנו נמצא שם אלא גם מתואר איזה שהוא ולד אישה שהפילה והוולד כאילו נמוח בתוך החומר וזה נרמס. זה בעל כאילו יכול להגיד שעם ישראל היה כל כך שקוע בתוך החומר. ואומר המדרש שבאותו הלילה ירד מיכאל המלאך והעלה את אותה לבנה, את אותה לבנה שלתוכה נמוח אותו הוא בא המלאך מיכאל העלה את זה לפני כיסא הכבוד, ואותו הלילה לשנה הבאה ירד הקב"ה וניקח בחור המצרים כמו זה כאילו יכול היה כמו שאומרים היום הקשש שבר. זה היה הרגע שבו הקב"ה אמר הרף ומאז יכול להתגלגל אחרי שנה, אבל זה היה גם כן כאילו יכול ליל פסח שנה לפני תיאור מדרשי של פרקי דרבי אליעזר, כן? אז בהתחלה ראינו שרק הרגליים שלנו רמסו בחומר. אחר כך הדם שלנו היה בחומר. אחר כך הוולד היה בתוך החומר. באמת אז מה יש לתוך החומר? התכנסת ישראל. עכשיו החומר זה חומר מצרי. זה טיט, זה מ"ט שערי טומאה. לא! זה מ"ט שערי טומאה רק בנגלה, רק במראה. אבל אם תטעם את הטיט, מה יהיה טעמו? פירות. זה צבע מבפנים, זה נראה רע מבחוץ, זה נראה רע מבפנים, זה ארץ ישראל, זה יפה. נמצא לפי זה שהחרוסת היא בעצם מספרת על מעלת ישראל. כלומר שמעלת ישראל היא נסתרת וגם כאשר אתה רואה עם ישראל נראה רע, שיל שם את נורא ותראה שבאמת עם ישראל זה חרוסת. מבחוץ הוא נראה רע, אבל מעלתו של עם ישראל היא סודית. אתה צריך לטעום ולהגיע אל הפירות המתוקים שמהם עשויה החרוסת.
החרוסת כסמל לגאולה יש לסיפור שלנו המשך. יצאנו ממצרים ולכן והלכנו ארבעים ותשעה יום ולאן הגענו? הר סיני. ולאחר מעמד הר סיני יש מעמד מסתורי, יש דיון לפני המעמד הר סיני אחרי, בתור הכתוב אחרי: "ויעל משה ואהרון ואהביהו ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו של הקב"ה כביכול, דמות שלמעלה ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לתואר". לא נעריך בזה עכשיו, יש פה הרבה מה לתבונן. רק נקרא את רשי. אומר רשי כמעשה לבנת הספיר, מה נמצא תחת רגליו של הקב"ה? כמעשה לבנת הספיר היא לבנת הספיר, לבנת הספיר, לבנה שעשויה מאבן ספיר. היא הייתה לפניו בשעת השיעבוד לזכור צרת של ישראל שהיו משועבדים במעשה נבנים. וכעצם השמיים לתואר משנגעלו היה אור וחדווה לפניו. מה שרואים לדווה שהם עושים מזקני ישראל כשהם עולים לראות מרכבה בראש הר סיני, לא בראש הר סיני אלא כשעולים איזשהו מקום הם רואים את הקב"ה, אנחנו לא מבינים מה זה, ואז הם רואים מתחת רגליו, כלומר הם רואים על מה הקב"ה עומד. ואנחנו יודעים מה הקב"ה עומד על עם ישראל. עם ישראל זה המרכבה, זה העם ישראל זה הכיסא של הקב"ה. ואיך נראה עם ישראל? לבנה. אבל הפע אנחנו חמישים יום אחרי יציאת מצרים, הלבנה לא עשויה מחומר ותיט אלא לבנת הספיר, כלומר מאירה אבן ספיר וכעצם השמיים לתואר. לא תיט שנמצא עמוק באדמת מצרים אלא כמו מראה השמיים הם עדולים בבהירותם. מסביר לנו רשי שהיא הלבנה הייתה כל הזמן לפני עינם של השם משעד השעבוד. למה? משום לזכור צרצם של ישראל. במדרש מקביל לדברי רשי כתוב לכן אתה מוצא מצרים שעשו תבן וכש ונגלה למשה בשנה ונראה למשה כביכול ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר שכתיב אמו הנוכי בצרה. זאת אומרת שכל הזמן הקדוש ברוך הוא בזמן השעבוד הסתכל על הטית על הלבינים. איזה סוג של הסתכלות? הסתכלות של דאגה, הסתכלות של חמלה, מבט מלווה. נחזור לליל הסדר. כותב הרמב"ם חרוסת מצווה מדברי סופרים ומביאים אותה לשולחן בלילי הפסח. אמרנו שהחרוסת יש לה גם תפקיד באכילה, היא תטבל וכולי, אבל יותר משהיה תפקיד באכילה יש לה תפקיד בראייתה. מי ראה את החרוסת ראשון? הקדוש ברוך הוא. היא הייתה לפניו בשעת השעבוד. אני זוכר את הצעתם של ישראל. זו אותה לבנה שאותה מדרש שאותה רחל מעלה מיכאל מעלה את הלבנה הזאת. היא הייתה לפניו בשעת השעבוד. וכמו שהיא הייתה לפניו בשעת השעבוד לכן אנחנו שמים אותה על השולחן הסדר. וכשאנחנו שמים את החרוסת על השולחן הסדר אנחנו בעצם רואים לפנינו משהו מראה של שעבוד מצרים, מראה של עם ישראל שנאלץ בגלויותיו להיות רומס בחומר. נמצא רחק מהחלום האמיתי שלו ונמצא לפעמים גם בתוך כי גלות זה לא רק גלות מארץ ישראל, זה גם גלות רוחנית. אבל תמשם אלוהים אחרים, הגלות זה עבודת מי שדר בחוץ זה דומה כמי שאין לו אלוהה. עם ישראל נאלץ להיות בעצם בתוך שערי הטומאה חס וחלילה, אבל זה רק חיצוני. בפנים כנס ישראל תמיד היא יפה כמו הפירות. ולכן אחרי שעוברים חמישים ימים מציאת מצרים איך אתה ספיר? ולעצם השמיים מתואר. הדבר הזה מזכיר לי את דברי ובזה נסיים את דברי ובאור החיים הקדוש על הפסוק וספורתם לכם מחורת השבת. אנחנו מאוד עסוקים בפסח ועוד בכל שנגמר פסח כבר אנחנו מתרגשים לקראת המצווה האהובה ספירת העומר. ספירה, אבן ספיר. אומר אור החיים הקדוש וספורתם לכם על דרך אומרם וזן כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, לוחות הברית שכתוב עליהם בתורה לפי הסוד. אומר אור החיים הקדוש הלוחות זה אבן, כן? זה עם ישראל, זה כנס ישראל, התורה כתובה עלינו. אבל באמצעות החלואי הנפש ותומת התאוב בגלל החומריות והאחת יתלכלחו לוחות האבן ואכשיך אורם. תראו לי שאני שכוחות ואכשיך אורם. ואמרו רבותי מוזל כי הלוחות של שנאה פירינון היו אבן ספיר. לזה אמרו אני פירוש באמצעות מעניין זה שאתה אומר אתם מהירים כסנפיר את עצמכם. כלומר אנחנו לבנה מבחוץ זה נראה שאנחנו לבנה בזמן השעבוד המצרי, אבל ברגע שהצענו ממצרים עברו חמישים יום ומה רואים נדב ואביהו ושוי מזקני ישראל? הם רואים שאנחנו לא לבנה אלא לבנת הספיר, אבן ספיר. הם רואים בעצם שעם ישראל אם אתה מוריד את הלבושים שלו אתה רואה שבעצם הולכות מאירים שעליהם כתובים הדיבורים האלוקיים חיי עולם נטה איפה? בתוכם. אני אסיים הפעם באמת. החרוסת כולה שיר הלל לכנסת ישראל שאף אם לרגע מסוים חשך תאורה אין זה אלא קליפה, אך פנימיותה תחלת השמיים ואבן הספיר כולה הכי יפה ומום אין בה. ככה חיברנו את פרשת השבוע או יותר נכון את הפסוק על האמורות הצובעות שמהם נעשה כיו עם החרוסת כהכנה לפסח. יהי רצון שנזכה בימי הפסח לשבת בירושלים בחג של חירות עם כל עם ישראל בריא ושמח ומתוך ברכת הארץ יש שפע של נערי רפואה לכל העולם כולו כי ונברחו בך כל משפחות האדמה. הייתן סיימתי לכל הגשת מחזלש. תודה רבה לכם, שבת שלום.
