פרשת תזריע-מצורע עוסקת בתומאה וטהרה הקשורות לגוף האדם. בשבת הקודמת למדנו על תומאה וטהרה שמגיעות מבחוץ, כמו בעלי חיים שמטמאים אותנו, וכאן אנו עוסקים בתומאה וטהרה שמגיעות מתוך עצמנו. פרשת תזריע מתחילה בתומאת אישה יולדת ומסתיימת בתומאת הזב, בעל קרי ונידה. בלב הפרשות הללו נמצא המצורע, שמסמל תומאה של נגעים. יש כאן מבנה שצריך להבין אותו.
תומאת יולדת נתחיל בתומאת היולדת, שהיא נושא הפרשה. התורה מצווה שאישה שילדה זכר תהיה תמאה שבעת ימים, וביום השמיני ימולו את בנה. לאחר מכן, היא תשב שלושים ושלושה ימים בדמי טהרה, ולא תיגע בקודש ולא תבוא למקדש עד מלאות ימי טהרה. אם ילדה נקבה, יש לה תקופה כפולה של תומאה וטהרה. בסיום ימי טהה, היא מביאה כבש לעולה ובן יונה לחטאת. השאלה שעולה היא: מדוע אישה יולדת נחשבת לתמאה, ומדוע היא מביאה קורבן חטאת? הרי היא הביאה חיים חדשים לעולם. בנוסף, מדוע יש הבדל בין לידה של זכר ללידה של נקבה?
ברכת הגומל נשים רבות מברכות כיום ברכת הגומל לאחר לידה, אך לא תמיד נהגו כך. הרב יוסף קאפח מציין שבתימן לא ברכו, ותוהה מדוע אישה תברך הגומל לחייבים טובות, הרי היא נכנסה לסכנה כדי להביא חיים חדשים לעולם, ולא מתוך רצון להרפתקה.
שלוש תקופות בתהליך התהרה לאישה יולדת יש שלוש תקופות בתהליך התהרה שלה. בתחילה, היא תמאה שבעת ימים, ולא יכולה להתקרב לקודשים או לבעלה. לאחר שבעת הימים, היא תובלת ומותרת לבעלה, אך עדיין לא יכולה להגיע לקודש. בתקופה זו, היא תשב שלושים ושלושה ימים בדמי טהרה. ביום ה-40, אם ילדה זכר, היא מביאה קורבן למקדש. אם ילדה נקבה, התקופות כפולות.
קורבן חטאת ותומאה קורבן חטאת אינו תמיד על חטא אישי, אלא גם על תומאה כללית. חטא אדם הראשון, שהביא לעולם את הכאב והסבל, קשור לתומאת היולדת. חז"ל אומרים שהאישה נשבעת שלא תזדקק לבעלה בשעת הלידה, אך לאחר מכן שוכחת את השבועה.
חטא אדם הראשון חטא אדם הראשון אינו חטא היסטורי בלבד, אלא חלק מהווייתנו. כאשר אישה יולדת, היא חווה את כאב חטא אדם הראשון, ולכן מביאה קורבן חטאת. תומאה זו מרמזת על מדרגה נמוכה שאנו נמצאים בה, ומזכירה לנו את הצורך לתקן את החטא הכללי. אנחנו העולם, הבריאה, בדור ודור, גרנו אצל השם, נקרא לזה בשפה קבלית, לצורך העניין, רק היינו בעולם האצילות. מתי זה היה? בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבין. בטרם הרים יולדו ותחולל, לחולל זה ללדת, חולל היה לא לשמור, זה גם ביטוי של לידה. כלומר, הרים יולדו, במקום להגיד הרים נבראו, הרים נוצרו, נעשו, הרים יולדו. כלומר, בריאת העולם מתוארת כתהליך של לידה. שמעתי את זה מהרב גינסבורג כמה פעמים, שגם המילה בריאה, מה זה בר בארמית? בן. ועוד מה זה בר בארמית? חוץ. כלומר, העולם יצא כבן מתוך השם, בר, בן, וכשבר זה בן, כי הוא יוצא החוצה. מאיפה הוא יצא החוצה? מתוך האצילות האלוקית. זאת אומרת, לידה זה בעצם התנתקות של החלק מתוך מקורו האלוקי. ובעצם לפי זה יוצא, שבריאת העולם, שזה בעצם סוג של לידה, שהקדוש ברוך הוא בעצם הוליד או ילד את העולם, אז באותו רגע שנוצרה הלידה, זה רגע של מוות. גם תינוק, כשהוא יוצא מרחם אמו, הוא עומד למות. אם לא עכשיו, מרימים אותו, מטפלים בו, ומחזירים לו את החיים. בעצם, בלי טיפול הוא מת. הוא התנתק מקורות חייו. הוא התנתק מחבל הטבור. זה בעצם מחבר אותו אל מקורות חייו, אל קיום מלא. הוא היה בקיום מלא של אמו.
תהליך השיבה אל השם חז"ל אומרים, שמלאך מעמדות תורה. זאת אומרת, זה קיום נסתר. לא ניכנס לזה, כי זה יעריך יותר מדי. זאת אומרת, העולם נמצא אצל השם, וברגע הלידה, העולם בעצם נפל אל תהום תחתית עולם העשייה. ככה זה בפנימיות. ומה שקורה מרגע הלידה, שבעצם מתחיל תהליך של שיבה אל השם. כפי שאומר לנו הפרק הזה בתהלים, כמו שאמרנו, פרק צדיק בתהלים, "בטרם הרים יולדו, ותשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם". יש כמה פירושים בסוג הזה, אבל אני אקח אחד הפירושים שמסתדר לנו עכשיו. תשב אנוש עד דכא, כלומר, הורדת את המציאות אל תהומות העשייה, עולם העשייה, אבל לא השארת אותנו שם לבד. ותאמר שובו בני אדם. כלומר, תתחילו את הטיפוס בחזרה אליי. הטיפוס הזה מוזכר כאן בפרשת אישה יולדת. כמו שאמרנו בהתחלה, בהתחלה היא נמצאת בהסתר פנים. זאת אומרת, היא רחוקה מבעלה, והיא רחוקה מהקדוש ברוך הוא. עכשיו אני רוצה לומר לכם משהו. יש איזשהו כלל בתנ״ך. כשבתנ״ך מדברים על זוג, זוג, איש ואישה, כל מקום שהזוג הוא זוג של מאבותינו, או זה יכול להיות או אברהם ושרה, או יהודה ותמר, או הזוג של אשלים, או רות ובועז, או גם הזוג שלנו הוא הפרשת אישה יולדת. תמיד זוג בא לרמז על הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. אישה היולדת פה היא בעצם כנסת ישראל, כביכול. וכאן יש איזשהו תהליך שהאישה מתקרבת אל השם. ובתוך התהליך הזה יש בו שלם אחד שהיא מתקרבת אל האיש שלה.
הקשר בין אישה לבעלה גם המצב שהיא מתקרבת אל האיש שלה הוא מצב שזה כבר באמצע הדרך. זאת אומרת, זה עצם ההתייחדות של אישה עם בעלה, זה כבר חלק מההתקשרות שלה אל הקדוש ברוך הוא. ואז היא ממשיכה הלאה אל השם. זאת אומרת, יש לי אישה כאילו שני, האיש שלה הוא כאילו גנוז פה בשתי דמויות. האיש שלה זה הבעל שלה, והאיש שלה, העליון, זה הקדוש ברוך הוא. היא מתקרבת אל הקדוש ברוך הוא דרך ההתקרבות אל בעלה, ואחר כך היא מתקרבת אל הקדוש ברוך הוא עם בעלה אל בית המקדש ביום הארבעים. עכשיו, איך זה קשור לחבלי הלידה? משום שכל לידה של תינוק זה בעצם העבר שלו ממצב שבתוך בית נימו הוא נשמה. שכתוב שהנר דלוק על ראשו. מה זה נר דוק על ראשו? מה זה הנר הזה? הנר, השם נשמת אדם. כתוב שהוא דלוק על ראשו, הכוונה שהנר בוער מעל האדם כמו תפילים, כתפארת. זאת אומרת, הנשמה, התינוק במעי אמו הוא נשמה. ומה שנוצר בו תשעה חודשים זה כל הנשמתיות שלו. זה המלאך שמלמדו תורה, התורה שלו, את הנשמה שלו. הוא מלא באור. ומה שקורה כשהוא נולד זה שבעצם המלאך דוחס את הנשמה לתוך ההסתר של הגוף.
מעבר הנשמה מהעולם הבא לעולם הזה כשהוא סותר על פיו, זה לא כמו שחושבים, זה לא קשור לקו הזה. זה לא קשור לקו הזה, אני לא יודע, תביאו לי מקור על הקשר בין הקו הזה למלאך. לפי המערל הוא לוקח את הנר, את האור, את הנשמה, ומכניס לתוך פיו. ואז נוצר ההסתר, כשאנחנו מגלים גוף של תינוק, אנחנו לא רואים את הנשמה בכלל. יבוא ימים ארוכים עד שהנשמה תתחיל להתגלות בגיל 13 ואחר כך בגיל 20. זאת אומרת שהמעבר הזה מהבטן של האמא לחוץ, הוא מעבר דרמטי כמו בריאת העולם. וזה בעצם מעבר של נפילה. נפילה משורש החיים, אל קיום עזוב, אל קיום ערום. זה בעצם מעבר מעולם הבא, ששם ובתוך בטן אמו, אל עולם הזה. בעצם לפני חטא אדם הראשון, אז הקשר בין העולם הזה לעולם הבא, היה צריך להיות מאוד זורם. זאת אומרת, לפני חטא אדם הראשון, שלא היה אמור להיות מוות, אז מה שיהיה באחרית הימים, זה חיים עד העולם. זאת אומרת שהעולם הזה, הוא בעצם נושא את האור האלוקי. אז המעבר מעולם הבא לעולם הזה, היה צריך להיות מעבר מאוד נעים. כשהתינוק יוצא בתעלה אל החוצה, זה היה צריך להיות משהו כמו מגלשה, שיורדים מעולם הבא לעולם הזה בצורה נעימה. וחבלי הלידה, הם ביטוי לכך שיש פער גדול בין העולם הזה לעולם הבא, ולכן זה כאב. וזה המושג חבלי לידה בכל מקום, כמושג. והאישה סובלת, ויש כאבים, ויש דמים, ויש ריחוק. ואז מתחיל תהליך ההתקרבות.
התפקיד של הבעל בתהליך כדי לחדד את זה, נעבור לפן האישי יותר, כדי שנסביר יותר את החלק של הבעל פה. איפה נמצא הבעל בכל הסיפור הזה? מה הוא ככה, בשקט פה בשקט בצד, מסתכל על כל התהליך הזה, חס וחלילה? הוא השם בו. תכף נסביר. אחד הפסוקים התמוהים בפרשה, זה פתיחת הפרשה. דבר על בני ישראל למור אישה כי תזריע וילדה זכר. ובכן, מה היה חסר אם הפסוק היה כתוב, דבר על בני ישראל למור אישה כי תלד זכר. למה מספרת לנו התורה על התהליך מהרגע הראשון? אישה כי תזריע, כי תקלוט זרע. וילדה זכר, כי תיכנס להיריון. אנחנו יודעים איך נכנסים להיריון. מה התורה צריכה לספר פה את זה? מה התפקיד של הפסוק הזה? אלא, הפסוק הזה כאילו בא להסביר שיש פה גנוז פה ממש חטא אדם הראשון. תראו, זה נושא קצת רחב, אבל רב צדוק הכהן מלובלין מסביר שבכל עצי הגן בגן עדן היה את הפרי שמצווה על אדם הראשון לאכול, מכל עץ הגן אכול תאכל, ובכל עץ, בתוך העץ היה גם עץ הדעת טוב ורע. זאת אומרת שבכל מעשה גדול וטוב, יש גם איזשהו משהו שיכול להיות נושק אל הנהנתנות המנותקת מההקשר. הקדוש ברוך הוא מצווה לאכול מפירות עצי הגן. טעמו וראו כי טוב השם. אבל לפעמים האכילה מפירות עצי הגן יכולה להסיט את האדם, והוא יכול להתמכר אל העונג החושני, ואין בו את היסוד של טעמו וראו כי טוב השם, ויוכלו וישתו ויחזו את האלוקים. זה סוד מאוד גדול.
חטא אדם הראשון והשפעתו ולכן בתוך אדם הראשון שהוא אכל מעץ הדעת, אז הוא קצת הרגיש את ההנאה החושנית, וזה בעצם, שהיא לא מתחברת אל ה… הוא כי טוב השם, אלא יורדת מטה, ואז הוא… זה בעצם, פה הוא אכל מעץ הדעת טוב ורע, כשהוא טעם את הטעם של הנהנתנות המנותקת ממקורי האלוקים. כשהנהנתנות לא מובילה אל סולם העונג אל השם, אלא מובילה אל חושניות שהתמכרות למטה, שם נמצא כביכול החטא. והדבר הזה קשור ליחסי האישות. יחסי האישות זה אחד הדברים הנפלאים שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם. זה פשוט מתנת אלוקים. ההתייחדות, ההתקשרות, ולכן חז"ל שמו את יחסי האישות כעונג שבת. זה שייך לקדושה. אבל, בצד הקומר, אפילו צדיק, הוא טועם ביחסי האישות, את הטעם של הנפרדות. שאתה לא עם האישה, שאתה לא עם הקדוש ברוך הוא, שאתה לא עם העונג של סולם העונג, אלא אתה נמצא במקום שאורד מטה. ואנחנו יוצאים מתוך עולם שאנחנו יודעים מה גורלה של ההתמכרות אל החושניות המינית. כמו גלי צונמי, העולם רוצה להציף אותנו במיניות מנותקת מהעונג של טעמו וראו כי טוב השם. שקשורה למשפחה, שקשורה לקדושה, אבל כמו שרואים בפרשה שלנו, שמחת הביחד של האיש והאישה זה דבר עצום. ולכן רומז בו התורה שמקור הטומאה התחיל מאישה כי תזריע.
הקשר בין זכר לנקבה כביכול התורה רומזת שבתוך האישה נכנסו שני דברים. נכנס פה זרע שבו תופיע נשמה וכל התהליך האדיר, אבל יחד עם זה כאילו כמו שיש סיפור, לא, אין לנו זמן, אתה נכנס לבית המדרש, אז ברוך ה' אתה בחור טוב, אתה בבית המדרש ואתה רק צומח לטובה, אבל שימו לב טוב טוב, יחד איתך נכנס עוד איזשהו מישהו לבית המדרש, זה איזשהו יצר הגאווה או יצר כזה או יצר אחר, וגם הוא מתפתח וצומח ותפח איתך ביחד. זאת אומרת תשעה חודשי הרעיון ובתוכם כאילו גם הארס. חז"ל אומרים שהנחש בעל חווה. הנחש זה לא הנחש, זה האיש שהוא שוכב עם אשתו, אבל הוא גם בוגד בה תוך כדי שהוא שוכב איתה, חס וחלילה. דברים קצת קשים, אבל כנקוד, ארס הנחש גם נכנס שם. וזה צריך להתנקות, אישה כי תזריע ומשם מתחיל הסיפור. ולכן שימו לב מה קורה אצל הזכר ולמטה נקבה, להסביר את זה בשתי צורות. אז קודם כל, שנייה, אני אחזור על זה ואגיד, אז בעצם הדבר הגדול שקורה, הוא קורה לצד הנספך הלא חיובי שנמצא שם גם כן. שוב חטא אדם הראשון, ואז אנחנו פוגשים את חבלי הלידה, כמו שתיארנו מקודם, ואז מתחיל מרוץ על התארה. במרוץ הזה, הזכר עקף את הנקבה בפי שתיים. למה? וביום השמיני, מול בשר עורלתו, בטח שאלתם את עצמכם, למה הפסוק הזה מופיע פה? מה, התורה כאילו היא כמו איזה גבי שמודיע, אה, אל תשכחו שיש ברית מילה ביום השמיני. מה זה קשור לפרשה פה ברית המילה? ברית המילה סובבת סביב התיקון הזכרי פה. אישה כי תזריע, וביום השמיני, מול בשר עורלתו.
ההבדל בין זכר לנקבה בתהליך הגאולה זאת אומרת שהתורה תובעת בעצם, היא תובעת בעצם לעשות מאמץ, ולא לחכות לתארה שתלך את את, אלא כאילו לעשות קפיצה. הזכר כאילו קפץ בזה שביום השמיני, הוא, כי המילה זה כאילו קורבן להשם, מיום השמיני ועלה, ירצה לקורבן נשאר להשם. אבל כדי להסביר את העניין של זכר ונקבה, אני צריך לחזור שנייה אחת, עוד פעם לסיפור הבריאה. אישה, ילדה, זכר, מה המשמעות? אנחנו מאמינים, אנחנו מאמינים שכל היצורים בעולם הם, ברירותם של הקדוש ברוך הוא, אבל יש כל מיני סוגים. אז יש גם זכרים ונקבות, וכל נולד ילד שהוא זכר, יש לזה משמעות אחת. נולדה ילדה, יש לזה משמעות אחרת. וזה קשור למושג זכר ונקבה. לעולם זכר זה נשמה שהיא יותר קרובה אל הבורא, ונשמה של נקבה היא יותר קרובה אל הבריאה. אין פה שום עניין של חשוב ולא חשוב, יש פה עניין של מה זה ומה זה. זה משפיע אור וזאת כלי אל האור, הבורא נותן שפע והבריאה היא כלי אל השפע. לכן, למשל בפנימיות התורה, אז יש לנו עשר ספירות, אז כעיקרון, לפי הסברה מסוימת, תשע ספירות הם ספירות זכריות, כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, במידה מסוימת הם בבחינת זכר, והמלכות היא הנקבה, היא הכלי. זאת אומרת שאם ילדתי זכר, ילדתי מישהו שהוא רווי בספירות העליונות, ואם ילדתי נקבה היא רוויה בספירת המלכות.
הקשר בין גאולת הזכר לגאולת הנקבה זאת אומרת שהיא יותר קשורה אל הבריאה, אל החומר. אז הנפילה של נשמה מעולם הבית, עולם הזה, כשהיא נקבה, היא נפילה כאילו עד המלכות. למען זאת, כאשר זכר נולד, אז הוא נפל, אבל הוא לא נפל עד הטרום של המלכות, כי הוא נשאר איזה הוא מין משהו שיותר מחובר אל השפע, והאישה כשהיא נולדת היא יותר מחוברת אל הכלי. לכן תהליך התארה שלה הוא יותר ארוך, אבל תהליך התארה שלה הוא הרבה יותר מבטאת אחרית הימים, משום שהוא מבטאת סוף הדרך, 80 יום, זה מבטא כביכול את ההגעה אל העולם של אחרית הימים, שבו המלכות מקבל את כל ההורות, את כל התיקונים, זה הרבה יותר מהזכר. כי יש פה הבדל בין הזכר לנקבה. ועכשיו אני עובר לדבר דברים בעקבות יום העצמאות. לפי מה שנמד עד עכשיו, פרשת אישה היולדת לא מתארת רק איזושהי פרשייה פרטית, אלא פרשיית אישה היולדת נושאת בקרבה את הסוד של גאולת העולם. ואנחנו רואים שלגאולת העולם יש שני שלבים, גאולת הזכר, כשנולד זכר, וגאולת הנקבה. ושימו לב טוב, הזכר הוא כאילו מתעורר להתאר, הכל נעשה יותר מהר, והנקבה זה נשאר. וזה בעצם, אני חושב, רומז אל התהליך של הגאולה שלנו. יש שני סיפורי גאולה לעולם. סיפור הגאולה של הדורות הקודמים, לפני הגלות אלפיים השנה, הגאולה ל משה רבנו ביציאת מצרים, עד בניין בית המקדש הראשון, פלוס הספיח של בית המקדש השני, שאני מכליל אותו בתקופה הראשונה, זה מין גאולה שהתארה הגיעה אל הזכר, אבל לא אל הנקבה, לא אל תחתית הארץ. ועד לשמונים יום, תהליך הרבה יותר ארוך, כשבסופו של דבר מגיעים אל מזרעת השם, כמו שאנחנו מבינים, אל ימינו, שבהם אנחנו בסוד הנקבה, כלומר אנחנו נמצאים בעולם נקבי, בעולם שבעצם עכשיו נולדת הנקבה, קשור לכל העניינים, בפועל של מציאותה של האישה, כפי שכבר דיברו הרבה צדיקים על הדורות שלנו. ולכן התיקון פה הוא הרבה יותר קשור אל תחתיות ארץ, אל המלכות, אל הכלי, אל כוחות הבריאה, והוא תהליך הרבה יותר ארוך, כי הוא תהליך הרבה יותר עמוק.
סיכום והערות ולסיכום, אני רוצה לומר עוד איזו הערה קטנה. באמת, אנחנו ניסינו להסביר בשיעור הזה, איך שפרשת אישה הולדת היא פרשה שרומזת על גאולת העולם, על התארה של העולם, על התיקון של חטא אדם הראשון, הן מצד הזכר, אישה כי תזריע, והן מצד הנקבה, חבלי הלידה. ויש משהו, יש איזה מסר בתוך הפרשה, שהוא נורא חשוב, שבתהליך הגאולה הזה, יש שלב של חיבור בין האיש והאישה, שהוא קודם לחיבור אל הקדוש ברוך הוא. חז"ל אומרים את זה בצורה כל כך חמודה, חז"ל אומרים שלמה, אתם יודעים, לפי התורה, אנחנו לא נוהגים ככה היום, לפי התורה, בברית המילה האיש והאישה יכולים להתחבק, ולקיים יחסי אישות, כי זה ביום השמיני, אחרי השבעה ימים. וחז"ל אומרים למה הקדוש ברוך הוא עשה את זה, כדי שלא כולם יהיו שמחים והם עצובים. יש כאן איזשהו מסר שהדרך אל הקדוש ברוך הוא עוברת דרך הזוגיות האישית שלך. הדבר הזה פגשנו אצל אברהם אבינו, שכתוב שהוא נתה את אוהל שרה עמנו, והייתה אוהלו כתוב, אותהי, ואחר כך כתוב שהוא הקים את אוהלו. כשהייתי קטן לא הבנתי מה יש חדר של שרה ויש חדר של אברהם, עד שגדלתי וראיתי במשך חכמה שהכוונה היא שהחדר של שרה זה החדר הזוגי שלהם. זה כאילו חדר השינה שלהם, של אברהם ושרה. והחדר של אברהם זה בית המדרש שלו, והוא לא הגיע לבית המדרש עד שהוא לא בנה את אוהל שרה. שהדרך אל הבניין הרוחני הכללי עוברת דרך הזוגיות והקרבה הממשית שבין איש ואישה. אז מי שלא התחתן עדיין תזכו להתחתן בקרוב. חלק מהפרצופים שאני רואה פה זה מיועד אליהם, ומי שהתחתן שידאג שיהיה לו אהבה גדולה ובתוך כך נגיע אל בית המקדש. שבת שלום לכולם, להתראות. שבת שלום.
