פרשת שבוע | פרשת תזריע מצורע – תיקון היולדת והבריאה | הרב שלומי

מבנה פרשת תזריע ומצורע השבת, שבת תזריע ומצורע. שתי פרשות קשות וארוכות. הפרשות מחולקות לשלושה חלקים: תומת יולדת, תומת הצרעת על כל חלקיה (נגעי הגוף, נגעי הבגד ונגעי הבתים) וסיפור התארה. החלק השלישי עוסק בתומעות היוצאות מהאדם: בזכר, זיבה ושכבת זרע; בנקבה, נידה וזבה. הפרשה מחולקת כמו סנדוויץ': תומת יולדת ותומעות היוצאות מהאדם דומות, ובתווך תומעת הצרעת.

דין תומת יולדת להיות תמה זה לא דבר שעשו, אבל מי שתמה לא יכול להיות קרוב אל הקודש. יש פרשנים שאומרים שלפי פשוטו של מקרא, לבני ישראל היה אסור להיות תמים במדבר כי הם היו קרובים לקודש. כמו שכוהנים אסורים להיות תמים למתים. יש כאן מצב שלילי להיות תמה, אבל זה לא איסור מוחלט. יש דברים שמותר לעשותם, אך הם מרחיקים מהקודש.

הפרשת תומת יולדת בפרשת תזריע, אישה כי תזריע וילדה זכר, תהיה טמאה שבעת ימים. ביום השמיני מול בשר אורלתו, ולאחר מכן תשב בדמי טהורה שלושים ושלושה ימים. אם נקבה תלד, תהיה טמאה שבועיים ותשב בדמי טהורה שישים ושישה ימים. בסוף התקופה, תביא כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת.

הסיבה להבדל בין זכר לנקבה יש הבדל בין זכר לנקבה בתקופת התומאה והטהרה. חז"ל מסבירים שנשים נשבעות בלידה שהן לא רוצות להיכנס ליריון שוב, אך לאחר הלידה הן שוכחות את הכאב ורוצות להביא עוד ילדים. התהליך של תומאה וטהרה מרמז על תיקון עולם, והקורבן שמביאה האישה הוא חלק מתהליך זה.

ספירת העומר וספר ויקרא ספר ויקרא מלא בספירות, כמו ספירת העומר וספירת התיאורים לתארתם. גם בפרשת תומת יולדת יש מודל שמזכיר את ספירת העומר, עם חלוקה של שבעה ימים ושלושים ושלושה ימים, או שבועיים ושישים ושישה ימים במקרה של נקבה. התהליך הזה מרמז על תיקון עולם. בעצם יש כאן שלושה שלבים. שלב אחד, שהאישה טמאה. שלב שני, שיש התחלה של התפרסות. היא מתקרבת לאיש שלה. האיש שלה, החבר שלה. אתם יודעים שמבחינת האישה, האיש הוא מייצג… האיש לא רק מייצג את החבר שלה, אלא הוא איש. החבר שלי הוא לא נקבה כמוני. הוא לא נקבה כמוני, הוא גבר. עוד מעט אנחנו נסביר שכל אישה קשורה יותר לבריאה וכל גבר קשור יותר לבורא. אנחנו לא פוליטיקלי קורקט. אנחנו מבינים שיש סודות לעולם. בסדר? איש מול אישה זה זעיר אנפין מול מלכות. חסד מול מלכות, הוא תפארת מול מלכות. איש מבטא את הפוטנציאל האינסופי של השפע האלוקי, כי באיש יש זרע אינסופי. אישה מבטאת את הבריאה, את הכלי שמקבל את הבפועל. בסדר? יש פה הרבה עוד מה להגיד. אני רק מרמז.

קשר בין איש לאישה ולכן כשהאישה מתקרבת לבעלה, זה כאילו היא בדרך לקבל. היא עוד לא הגיעה למקדש, אבל היא כבר התקבלה לבעלה. לכן אין ביהדות מצב שיש נשים, לא צריך להגיד אנשים ונשים, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, רופאים ורופאות, שולחנים ושולחנות. אין את זה בעברית. זה עיוות חדש. למה? כי זה מציאות אחת שבה אישה מצטרפת אל האיש כי יש כאן את הזעיר אנפין ונוקבה. לא מפרידים? מה, מה קצת? קצת מפרידים? -לא מפריד, אמרת, לא מפריד. לא מפרידים. -לא מפרידים. לא, זה אני לא מדבר ברוב. זה גם קצת מפריד. זאת אומרת, כשמתחיל התהליך, יש פה תה… היא יוצאת מהטומאה הגדולה שלה, ועכשיו היא טהורה לבעלה, ותנאה על הקב"ה. אתם יודעים שבכל התנ"ך, האיש והאישה זה הקב"ה וכנסת ישראל, הם משאיר השירים. אז הנקבה הזאת זה כנסת ישראל. אז כנסת ישראל פה התקרבה לאיזשהו איש, אבל הוא עדיין לא ממש הקב"ה. הוא רק האיש של. זו איזושהי התקדמות, אבל זה לא הסוף הדרך. ויום יבוא, ואחרי 33 היום או אחרי 66 היום, אז היא תגיע אל המקדש, אל ירושלים, אל השם. יש כאן תהליך של איזו עלייה לרגל.

ספירת העומר ותהליך ההתקרבות אבל זה בדיוק תהליך של ספירת העומר. כי בספירת העומר יש לנו שלוש תקופות. התקופה עד קציר העומר, שהחדש אסור. ואחר כך, 16 בניסן, קציר העומר, העומר מתיר את החדש במדינה, לא במקדש. החדש לא יכול להגיע אלא לשולחן של היהודים. הדגן יכול להגיע, אפשר לאכול אותו לשולחן של היהודים, החולים, אבל עדיין לא למקדש. ואז יש תהליך של ספירה. 49 היום, אחרי 13 יום, שבשבוע אחד משניים לעומר, יסוד שבגבורה, לא יש כוח, מי ששכח, יש עוד שתי דקות. ואנחנו מתהליך. ובסוף, בעקרון בימים ה-50, הדגן עולה להשם. כלומר, שלושה חלקים מההיסטוריה. בהתחלה ההיסטוריה היא במצב של ריחוק מהשם, אחר כך יש תהליך של קרבה, זה תהליך שהוא משהו יותר של חולים, אבל מתקרבים, עולים, אבל עדיין זה לא התיקון השלם, ואז משהו יותר אלוקי. אחרי ספירת העומר, העולם צולל ממדרגה אלוקית. ואנחנו סופרים את המעבר מהמצב השלילי שלפני קציר הדגן, לבין המצב האילאי, למה אנחנו סופרים. זה לא נקרא ספירת העומר, זה משהו. אבל זה בדיוק מה שקורה פה. האישה יוצאת מהטומאה. ההקשה עוברת למצב שהיא מתאחדת עם בעלה, וההתאחדות עם בעלה זה בדרך התאחד עם הקב"ה שהוא בעלה אמיתי. יוסי סליח אלוהיך, כמסוס, חתן מלכלה. קודם כול, יש את החתן הפרטי שלה, זה האיש שלה, היא מתאחדת איתו בימי שמיני, ואז כשהיא מגיעה, אליום ה-40, אז היא מתאחדת עם מה שנקרא הבעל, הקב"ה. שזה עוד יותר גבוה. היא זה כנסת ישראל. ולכן כמה שלבים. והיא זה גם האישה הפרטית.

תהליך הגאולה ותיקון הבריאה עכשיו בואו נתקדם עוד טיפה. הגאולה הזאת… אני קצת, אני יודע שאני קצת מדבר ככה וזורק דברים, אבל קת. נותנים לכם קודם, כל מיני אופקי מחשבה פה, בסדר? יוצא בעצם שתארתה של האישה היולדת מרמזת את תיקון המציאות, תיקון הבריאה. הנה, האישה בהתחלה, האישה שהיא מייצגת עכשיו את הבריאה, הבריאה השבורה. השברון הזה ממשיך שבעה ימים ואז הוא תחיל תיקון. שלב א', היא נותרת לבעלה. ואז אחרי שהיא נוצאת איתו, היא בעלה, היא סופרת שהיא ספירה, היא מתעלה ומגיעה לירושלים. אוקיי. עכשיו, התהליך הזה של ההתעלות, יש הבדיל בין נעדת זכר לנעדת נקבה. אני אסביר את זה בשתי צורות. הצורה הראשונה, שהתורה רומזת לזיקן. כי יש פה שאלה גדולה. מה הנושא של הפרשת הגדוליותים? תן כותרת לפרשה. תורה תהרה זה כללי, מידי. תן ספציפיק, יש פה עוד תורות ותהרות בהמשך. מה? אנחנו לא מדברים על צורה, אנחנו מדברים על הולדת. תורה תהרה הולדת. לא, בכלל לא צורה. בהמשך. לא, לא הפרשה כולה, הפרשייה, הבנתי אותך, הבנתי אותך. הפרשייה הזאת. תורה תהרה הולדת. נכון? טומאה של הולדת. זה הנושא. אז למה כתוב פה הפסוק הוא ביום ה-80, מול בשר הולדותו? מה זה, התורה היא מה שנקרא, מלשוני, איך אני קור לבחור שעוזר לנו לתת לוזים? לוזר, ככה אני קורא לו. אז האם התורה היא לוזרית? כאילו, התורה צריכה שאני אשים לי לוז. אני לא אשכח מה אגביי. ביום ה-80, מול בשר הולדותו, אם שכחתם, מסכים פה בתורת היולדת. אבל דרך אגב, נזכרנו שיש מצווה, לא יום ה-80, מצווה של יולדת. שים לי פרשת, לך לך, שים לי ספר. מה זה קשור לפה? אולי גם אתה תזכיר לי שצריך ללכת לציפת חלב ביום ה-14. אני יודע שזה שונה, זה מצווה, זה בסדר, אבל מה זה קשור לפה עכשיו? ברור שהפסוק הזה ביום ה-80, מול בשר הולדותו, הוא בעצם יוצר לנו משהו שהוא לא שווה בין לדת זכר ללדת נקבה. זאת אומרת שבלדת זכר יש כאן איזו התארות עדילתתה. אנחנו בעצם יחסים בתוך תהליך, שמהימים של טומאה, שלב ראשון של טומאה חמורה, שלב שני של עיכוב, השאייה מסוימת, מתחילת התארות, עד שמגיעים אל השם. בשלב של הזכר, יש כאן אזה מין קפיצה. למה יש פה קפיצה? כי ביום ה-80, עם רב שר הולדותו. כאילו התואר עומזת שכאן נעשה כאן איזשהו מעשה שנקרא לו התארות עדילתתה. למשל, מה הדבר הדומה? לגאולה. איך הגאולה מגיעה? יש שתי אפשרויות. או בריבות הזמן. מה אתה אומר? כמעט כמעט. -כמעט כמעט בריבות הזמן. נידן, נידן ועידונים וחצי, כמו שאומר בן-איל. או… לא, אני אומר משהו אחר. אני ממש איתה של ות אחת. -אם שאומר למשיח בן-דוד, מה שאני עושה? לעלון ובינלא, לעלון ובר-עבר, לא? לעלון ו… יכול, יש כל מיני דברים. יש כל מיני דברים, אתה צודק, אבל לא נכנס לכל הפרטים האלה, עד כאן אני אומר, עד כאן אני אומר, או שזה בא כמעט כמעט, או שיש התערות הדייטטה, ואם אנחנו לא נעשה כלום, הגאולה תהיה? כן. אבל איך היא תהיה? היא תהיה בעריכות הזמן, באיסורים קשים, איזה, וזה, ואם אנחנו נעשה מעשים. אז אנחנו נקרר את הקץ. זאת אומרת, כשהולדת זכר, אז היא כאילו עושה מעשה. המעשה שהיא עושה, הוא בעצם מצמצם בחצי את התהליך הארוך של הנקבה. לכן, ביום השני, אם הוא לא ימצא על אותו, זה כאילו לא הסיבה, כי נעשה כאן איזה מעשה של מאמץ, היא יתקרב. אבל עדיין, צריך להסביר למה דווקא בזכרה… אז אולי בנקבה גם יהיה איזה מעשה כזה. וכך אנחנו שוב נכנסים למושגים הפנימיים של התורה. כאשר אישה יולדת זכר, היא יולדת נשמה של זכר. נשמה של זכר זה נשמה שהיא קרובה לבורא, כי היא שייכת לספירת התפארת. וכאשר אישה יולדת נקבה, היא יולדת נשמה שקשורה יותר לבריאה, כיוון שנשמה של נקבה זה נשמה שמחיה אותה ספירת המלכות. זאת אומרת שכאשר יולדת זכר, אז היא… זה לא לגמרי ללדת, הרי ללדת זה להביא חיים. אבל זה כמו, אני יודע מה, תכף נשאל, זה כמו… הבעדה ומר לאבא שלו, נדלת מספיק בבית, הגיע הזמן שתצא ותבנה לך בית משלך. אז יש ילד אחד שהוא נורא רוצה להיות קשור לאבא ולאימא ולבית. הוא לא רוצה להתרחק מההורים והוא פחד. והוא בעצם מרגיש קשר לאורי חזק. אז מה הוא עושה? הנה בית ברחוב של ההורים. נמשיך להתפלל במתכנסת שלה, אבל נמשיך. אבל יש אחד שהוא אמיץ, והוא, מה שנקרא, מפתיע את ההורים שלו. והם גרים בישנות והולך לגו במקומות מאוד רחוקים, חיפה. שמעתם פעם על חיפה? איפשהו שם ליד מטולה. כן? אז… ככה חושבים הדורמים. אז בקיצור, מי יותר גבר? יש לך גוף חיפה, מטולה. לא להתדהורים. אז מי יותר גבר פה בסיפור? הנקבה. אם אתה, אם את יולדת זכר, ילדת נשמה שהיא עדיין מאוד אלוקית, קרובה על הקדוש ברוך הוא. מבחינה רוחנית פנימית. זה לא אומר ש… אבל לא תרצה לכל פני הבנים. אבל מבחינה… בדרך כלל. אבל מבחנת הנשמה הזאת, הנשמה שקשורה אל המשפיע, אל הבורא, ולא אל השפע, אל האור ולא אל הכלי. כשאת יולדת נקבה, יש לך נשמה שקשורה יותר אל הכלים. זה מושגים רוחניים. ואכן, וזה מרמז על מקום יותר רחוק מהאלוקות, ולכן התיקון הוא הרבה יותר, התומאה יותר ארוכה, והתיקון הוא יותר ארוך, אבל התיקון הוא יותר גדול, הוא יותר עמוק. נתן איזשהו משל לדבר הזה, שהגאולה של בית שני, או אפילו בית ראשון, הייתה גאולה מהירה. כמה היה בין בית ראשון לבית שני? 70 שנה. מה זה כלום? באמת, הגאולה הייתה לא משהו. אבל הגאולה שלנו, אחרי כמה שנים, כמאמר המשוררים, אלפיים שנות גלות. אנחנו מבחינת גאולת הנקבה, וגם הלכנו רחוק, וגם… זאת אומרת, יש כאן תהליך יותר ארוך, כי מדובר בלידה זה משהו שהוא בית ראשון לוקח את הקב"ה למקום יותר רחוק. עכשיו, ולכן אנחנו מבינים שבעצם כל מה שהסבר כאן ושם… הבנו עכשיו למה יש הבדל? כל מה שהסברנו עד עכשיו, זה לקחנו בעצם את הסיפור של האישה הילדת, ואמרנו שמשתקף, משתקף הסיפור הזה, סיפור של עולם ומלואו. למה דווקא זה משתקף בלידה? וזה אני אסיים. זה תשובה קצת קשה, אני אסיים מוקדם. לידה זאת בריאה. כשאישה הולדת היא מתגמלה הקב"ה שבורא את העולם. אני קורא לכם פרק בתהילים שאתם אומרים אותו בשבת בבוקר בתנאי שאתם מגיעים לתפילה בזמן. וככה נאמר בפסוקי דה זמרה של שבת. תפילה למשה איש האלוקים. אדוני, מעון אתה היית לנו בדור ודור. כלומר, מעון אתה היית לנו בדור ודור. עוד לפני שנברא העולם אתה היית המעון. אצלך היינו. היינו בעולם האצילות, אצלך. מעון אתה היית לנו. בתרם הרים… מה קרה להם? נולדו. הנה הפרק בתהילים שאומר לנו מפורש שהבריאה זה לידה. בתרם הרים יולדו. יולדו. ואז ה קרה? בתה חולל ארץ ותבל. לחולל בתנך זה ללדת. היידת את לדת יעלי סלע, חולל איילות תשמור. פסוק ביוב, ללדת ולחולל, זו אותה מילה. זו מילה נרדפת בתנך. חולל איילות במזמור לדוד, אבו להשם נהלים, נכון? הוא אמר תה חולל ארץ ותבל. הקבוש ברוך הוא ילדת, חוללת את הארץ ואת התבל. ואז מה קרה כשחוללת את הארץ ואת תבל? תשם אנוש הדקה, זרקת אותנו לעולם שנברא, מעולם האצילות שבה היינו שרועים בתוך הרחם האלוקית. ילדת אותנו ונזרקנו לתוך עולמות בריאה, יצירה, עשייה, תחתית עולם העשייה, הרחק הרחק ממך. זה מה שקורה בלידה. מה יותר טוב, להיוולד או לא להיוולד? לא להיוולד. מתנני, אומר איוב, כערכי קדם, אלה הימים שהוא היה שרוי… להיות בתוך הרחם. נפלא. עכשיו אנחנו אוכלים עוד מסכת סוכה, זו חזרה אל הרחם. להיות בתוך הרחם זה להיות מצב אילאי, פלאי, נשמתי. י המון מה להעריך במצב של רחם, לא עכשיו. אתם יודעים מה זה הרגע הזה שאתה יוצא מהרחם? אתם לא זוכרים את זה? זה רגע קשה ביותר. זה הרגע שבו השליכו אתכם מעולם האצילות, אלו עולמות בריאה, יצירה, עשייה, היו כנראה בתעלת צוואר הרחם, ואז נזרקתם לתוך העולם הזה. וזה כאב. אם לא היה אחרי את האדם הראשון, המעבר בין העולם הזה לעולם הבא היה נעים. העולם הזה היה מאיר את אור העולם הבא, העולם הזה היה כלי פשוט העולם הבא. אז המעבר מעולם הבא שהוא הרחם, אל העולם הזה היה נעים. הכאב הגדול זה בגלל שהעולמות לא מחוברים. ועולם הזה יש בו הסתר של השם. והקבל בחור אומר, ותשבי משה דקה, עד כאן. נגמרה הלידה של העולם, ואז מה הקבל בחור אומר? ואת אומר? שוב הוא בני אדם. ועכשיו מתחיל התיכון, מתחילים לחזור אל השם. היולדת הולכת וחוזרת אל השם בתהליך. יש תהליך זכי שאולי אם היא תראו את הדינתה, הוא מאוד רציני, אבל הוא מאוד מהיר. זה סימן שלא מדובר עדיין בסיפור האמיתי. ויש תהליך של לידה של נקבה, שהוא תהליך שמרמז על תיקון עולם עמוק יותר, רדיקלי יותר, ארוך יותר ומהאלה. ולכן הפרשה מחולקת. זאת אומרת, הפרשה הזאת מרמזת על תיקון עולם נורא. נעצור כאן? תודה רבה.