פרשת אמור, כידוע לכולכם, היא תורת הכוהנים. היא עוסקת בקדושה של הכוהנים, ויש בפרשה פתאום מעבר אל פרשת המועדות. יש מקום לומר שיש קשר בין שני החלקים של הפרשה, מכיוון שכתוב שירושלים עושה את כל ישראל חברים. זאת אומרת שבירושלים כל עם ישראל נחשב לטהור, ומחזיקים אותו בטהרה, כאילו כולם הופכים להיות כוהנים בירושלים. אז במועדים שאנחנו ברגל בירושלים, אנחנו כמו כוהנים. אז יש אולי קשר בין שני החלקים. ברשותכם, אמתי שרציתי להגיד שאני רוצה להקדיש את השיעור, לעילוי נשמת הרב רבינוביץ'. יש לי קשר לא אישי, במובן של קשר אישי עם הרב רבינוביץ', אבל יש לי קשר אישי לתורתו של הרב רבינוביץ'. ובהזדמנות מתאימה, אני ארצה לדבר עליו לדעתי, ואחד מגדלי התורה הייחודיים בתקופתנו. הרב רבינוביץ', מי שלא יודע, ראש ישיבת מעלי האדומים, שנפטר שלשום אתמול.
דין כוהנים בעלי מום הפרשה שלנו נאמר שכהנים בעלי מום אינם יכולים לעבוד במקדש. אמנם הם יוכלו מן הקורבנות, אבל הם לא יעבדו. ככה כתוב: "וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרון לאמור, איש מזרעך אשר יהיה בו מום, לא יקרב להקריב לחם אלוהיו. עבר או פסח או חרום או שרוע, או איש אשר יהיה בו שבר רגל, שבר יד, גיבן, דק, תבלול בעינו או גרב או ילפת, כל איש אשר יהיה בו מום, לא ייגש להקריב את אשי ה'. מום בו, את לחם אלוהיו לא ייגש להקריב. אמנם לחם אלוהיו מקודשי הקודשים ומן הקודשים יוכל, אבל אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש כמום בו." בעלי מומים אינם זוכים לעבוד במקדש. אנחנו מאוד מבינים שהאדם הוא בצלם אלוהים, ודמותו היא בעצם משקפת משהו עמוק ונשגב, ובעבודת השם יהיו רק כוהנים שהם שלמים, שהם בצורתם מביאים את השלמות של הצורה העליונה. אבל לנו זה נשמע מאוד קשה, שהקב"ה דוחה את כוהנים בעלי מומים לעבוד אותו. וזה קשה לנו, לא רק כי החוש המוסרי קשה לו, אלא כי התורה עצמה פעמים רבות מצווה אותנו, דווקא שהקב"ה מקנה לאנשים החלשים, אם זה הגרים והיתומים והאלמנות, ואם זה לפני עיוור לא תיתן מכשול. ופתאום פה הקב"ה עוצר את הדלת בעד, כנגד בעלי המום, וזה קשה קצת, הפרשה הזאת. אז אני רוצה לחדר את הקושייה, ואני רוצה להקריא לכם נאום ששמעתי אותו ומיד טקתי אותו, בטח הוא נמצא באינטרנט, בגלל שהיה נראה לי נאום חשוב. והנאום הזה היה בטקס להענקת פרס ישראל בשנת תשע"ב, זאת אומרת לפני ארבע שנים, והנאום היה נאומו של אלוף בצה"ל דורון אלמוג, שהיה אלוף פיקוד הדרום, והיה לוחם מהולל בכל היחידות המובחרות, ובכל המלחמות החשובות. גם יש לו אח שנהרג, והאיש הזה, דורון אלמוג, איש גדול מאוד, הוא, אני חושב שהוא הקים או שהוא תמך או משהו כזה, במקום שנקרא עלה נגב.
עלה נגב – כפר שיקומי עלה נגב, או בשם נוסף, נחלת איראן, הוא כפר שיקומי ישראלי, לצעירים, ילדים ובוגרים, עם מוגבלות שכלית התפתחותית קשה ובעיות רפואיות מורכבות, כגון מומים ומחלות גנטיות. יושב ראש הכפר, האלוף במילואים וחתן פרס ישראל, דורון אלמוג, הקים את המקום הזה לזכר בנו איראן, שנפטר. הרבה פעמים אנשים כאלה נפטרים מוקדם, והבן שלו איראן נקרא על שם אח שלו איראן, ואחר כך הוא נפל במלחמת יום כיפור. אז כאילו הסיפור מתגלגל. איראן בנינו מעולם לא ידע עצמאות מה היא. איראן, הבן של דורון אלמוג, מעולם לא דיבר, מעולם לא קרא אימא או לי, אבא, ולמרות שמעולם הוא לא דיבר, איראן היה המורה הגדול של חיי, אומר דורון אלמוג. בשם איראן וחבריו שלא יודעים עצמאות מה היא, אבקש שטקס זה להענקת פרס ישראל יהיה תחילתו של מסע לתקון עולם. דברים מרגשים מאוד, חייבים לשמוע אותם. אבקש שטקס זה יהיה תחילתו של מסע לתיקון עולם, וההפיכתה של החברה בישראל לחברה סובלנית יותר, מחילה יותר, צעד קטן למקום הנשגב של חברת מופת. כשנולד נתנו לו את השם של איראן אחי, שלא שב מהמלחמה. ציפינו שיהיה מוצלח יותר מאיתנו. כן, תחשבו, דורון אלמוג, לוחם ללא אחת, נולד לו ילד, הוא מצפה שהילד שלו יהיה יותר ממנו. בגיל שמונה חודשים איראן מובחן עם אוטיזם ופיגור קשה. השמיים נפלו. נדרשנו לעצב מחדש את חיינו, להמיר את החלום על הילד המוצלח, במאמץ מתמיד לספק חיוך קטן. נשבנו לעולם לא להתבייש בו, לעולם לא להסתיר אותו, לאהוב אותו בכל מעודנו ובכל נפשנו. נאחר מותו לפני תשע שנים הבנו שתיקון עולם פירושו נעצים את האהבה שהועדנו לו כדי לכולל שינוי עמוק בתפיסת האדם המוגבל במדינת ישראל. חברה הישגית מודרת בניה על פי סרגל של הישגים ויכוות. ואילו ילדים כמו איראן אינם יוכלים לעשות מאומה בכוחות עצמם, הם יחוץ למשוואה. הם לא יסיימו גם ילדים, הם לא ישרתו בצה"ל, הם לא יגנו עלינו, הם לא יזכו להימנות עם ההון האנושי שמדינת ישראל, שניציגה במכובדים, הם חברותיי וחבריי לפרס ישראל. איראן וחבריו חסרי אגו וחסרי כוח. השאלה איננה מה הם מסוגלים לעשות, אלא מה אנחנו מסוגלים וצריכים לעשות למענם. החלשים ביותר, הם שכל הווייתה משקפת את הזמניות שלנו, את השבריות שלנו על פני האדמה.
חברת מופת ותיקון עולם הכפר שבנינו בנגב עם חברינו מעמותת עלה וכולי וכולי וכולי יועד להביא את צעקתם של איראן וחבריו לכל מקום כדי ליצור אתוס חברתי חדש, מודל, שילוב אחר, מקום מעניק אהבה ובית חם לפגועים ולחלשים ביותר בחברה. בערב הזה מדינת ישראל מניפה גבוה שני דגלים, דגל המצוינות האישית ודגל המצוינות החברתית. הון אושי לא יוצא חברת מופת, צריך ליצור הון חברתי המבוסס על ערבות הדדית ואהבת אדם, המוקנית בכל מקום וכולי. על סינת חינם חרב הבית ורק בכוחה של אהבה להעניק תקווה. עוצמתה של החברה האנושית תיבחן בעוצמתן של החוליות החלשות ככל שנדע להעניק יותר תקווה לחלשים בקרבנו, למשפחות שחרב עליהם עולמם לנכים ולפצועים ולנזקקים ולקשאי היום, כך נהיה חברה חזקה יותר, סולידריות יותר, ועולם חסד יבנה. חיזוק החוליות החלשות הוא הצעד הראשון במסענו לתיקון עולם. ביום שבו ילדים כמו איראן בינינו יהפכו לעמוד עינן המוסרי שלנו וכולי וכולי וכולי, באותו היום נהיה אנשים טובים יותר וכולי. אני חושב שזה היה נאום מדהים. כל האנשים פה בישיבה שמתעסקים, אם זה בקו לחיים או בזיכרון מנחם או בתנועת הנוער כנפיים של קרמבו, זה האנשים שמובילים אותנו אל מה שהקב"ה רצה, חברת מופת. ובעצם ההצלחה שלנו להביא את המדינה הזאת אל גאולת עולמים תלויה גם בחברת המופת הזאת המוסרית שנבחנת ביחס לבעל עמו.
הקשר בין כוהנים לשבת ולכן על רקע הדברים של דורון אלמוג ועל רקע מה שדיברנו, תהיה הפרשה שלנו לפלא בעינינו. אז באמת, איך יכול להיות שהתורה הקדושה מצווה את הכוהנים, בעלי עמום, לא לגשת, נפלאי ולפנים לעבוד? כאילו מה? לא היה ראוי יותר שדווקא, אתם מכירים את הסיפור של רבי נחמן מברסלב, מעשה ושבעה קבצנים, שרבי נחמן מדבר על המומים, יש שם את הקבצן העיוור והקבצן החירש והקבצן הגידם והקבצן החיגר והקבצן המגמגם והקבצן עקום הצוואר, ורבי נחמן חושף דרך המום הזה איזשהו שער לאינסופיותו של הקדוש ברוך הוא. הסיפור מעשה בשבעה קבצנים הוא סיפור אדיר. האם לא היה יותר יפה אם היינו מביאים כוהנים, בעלי מומים, לעבוד לפני ולפנים? הרי התורה חינכה אותנו וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, דווקא הראייה של הדלות והאיזות שאישר אל הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא אומר, אני מתגלה אליך דרך העזרה לגר ולחלש, אז איפה פתאום הדבר הזה נשכח מפרשיית הכוהנים בעלי המום? זאת השאלה שאיתה אני פותח את הלימוד שלנו כאן. ואז אני מסתכל על תחילת הפרשה ואני רואה שיש פה איזשהו קו עקבי בענייני הכוהנים. תחילת הפרשה נאמרו מצוות לכוהנים. מה נאמר שם? נאמר שם שכוהנים אסור להם להתאמה למתים. ולא רק זה נאמר, אלא שלכוהנים יש איסורי חיתון. כוהן לא יכול להתחתן עם גרושה. כוהן לא יכול להתחתן עם אישה זונה וחללה. יתר על כל הכוהנים הכוהן הגדול, שהוא לא יכול אפילו להתאמה למתים שהם קרובי משפחתו. והוא לא יכול להתחתן אפילו עם אלמנה. ועליו נאמר, הוא מן המקדש לא יצא. מה בעצם יוצא? יוצא כאילו שהתורה, הרי היא חורה, מדוע שכוהן לא יתחתן עם גרושה. קרה מקרה. מדוע שלא יתחתן עם אישה זונה וחללה. זהו, עכשיו היא לא שמה. גם כוהן לא מתחן עם אישה שלא, אסור לו להמשיך להיות נשוי לאישה שלא, שנאנסה. זאת אומרת, זה חלק מהרחבה של המושג אישה זונה. זאת אומרת שהתורה בעצם יוצרת סביב הכוהן כאילו אזור סטרילי. הכוהן לא פוגש את הסבל. כאילו יש כאן בעצם, יש משברים בחיים. מה זה אישה גרושה? ניסו להתחתן, חיו כמה שנים ביחד, והסיפור לא הצליח, אז התגרשו. גרושין זה עובדה פשוטה. היא קורית. אבל אנחנו יודעים, גרושין זה סיפור של אכזבה. הכוהן לא יפגוש את המציאות הזאת. אישה על מנה. ודאי שזה אפילו לא קשור, ראה אישית, השמטה. פשוט אישה על מנה. גם איתה הוא לא יתחתן. הוא לא יפגוש סבל, הוא לא יפגוש שבר, הוא לא יפגוש מוות. והאיסור שלו לפגוש מוות, הוא לא יוצא להלוויות. כוהן גדול לא יוצא להלוויות בכלל. וכוהן רגיל, הוא יוצא רק להלוויות הקרובים אליו. אבל מעבר לכך, הוא לא יפגוש בית קברות. יש ביטוי של השס. מה לקוהן ובית הקברות? כוהן ובית הקברות זה לא הלך ביחד. אנחנו יודעים שכל התאומה קשורה למוות. אבל בעוד שלא נאסר לאדם להיות תמי. לא נאסר לישראל להיות תמי. וגם לא נאסר לכוהנים להיות תמיים. אבל תומעה אחת נאסרה לכוהנים תמיד. תומעה תמית. מה המשמעות? אז כפי שאנחנו רואים, דברים מצטרפים. כוהנים בעלי מומים, הם לא נכסים למקדש. הם יקבלו את לחם הקודשים. הם חלק מהכוהנים. אבל הם לא ייכנסו לעבוד שם. כוהן לא יצא מן המקדש, נראות את מציאות המוות. לא יפגוש את שברי החיים. לא יפגוש את הסבל. בפגשה אינטימית כזאת של הנישואים. לאן התורה מכוונת? אני רוצה רק רגע אחד, כדי להבין את הראש של התורה כביכול. אם אפשר להגיד ככה. אני רוצה לזרוק אותנו אל משהו שזה מזכיר לי. אתם יודעים שיש כמה פעמים בתורה שהתורה משווה בין שני דברים. בין המקדש לשבת. יש כמדומני שני פסוקים כאלה. אחד קראנו, את שבתותיי לשמורו ואת מקדשי תיראו. יש קשר בין השבת למקדש. ומצאנו בשבת הלכה דומה למה שאנחנו פוגשים פה. נאמר בשולחן ערוך שאסור לאדם לספר דברי צער בשבת. בשבת שעברה, שאל אותי הבן שלי, יש לו ספר על השואה? והוא שאל אותי אם הוא יכול לקרוא את זה. אמרתי לו בשום פנים ואופן, לא. אתה בשבת לא קורא ספר על השואה. זה, משבילי, יותר חירוש שבת מלמדת אבות מלאכה. בכלל הלכתית. אומרת הגמרא, מסכת שבת, בקושי יתירו לבקר חולים ולנחם אבלים בשבת. יש המחלוקת בית שמאי ובית הלל. ונדמה לי, גמרא זוכר את זה. בגלל שבית שמאי אומרים שאסור לבקר חולים ולנחם אבלים בשבת. ובית הלל אומרים שמבקרים חולים ולנחמים אבלים. אבל, אבל, אומרים, כשמנחמים את האבלים, אומרים שבת מליזוק, ואופרה קרובה לבוא. או יכולה היא שתנחם, יכולה היא שתרחם, אם תשבטו בה. לא זוכר את הנוסח המדויק. זאת אומרת שהשבת היא גם איזשהו מין זמן מקדשי, שלא נכנס אליו צער, סבל, ומי שמכניס לתוכו את הסבל ואת הצער, אז הוא פוגע מקדושת השבת והוא מחלל את השבת. ידועים הסיפורים, סיפור על רבי מאיר, שנפטרו בניו, ובשבת ואשתו, הסתיר ממנו את המידע הזה, ויש עוד סיפורים על צדיקים במהלך הדורות ועד התקופה שלנו, שבשבת הם התעלמו מהסבל ומהפסורה המראה. מה עומד מאחורי הדברים האלה? מסביר המערל, על פי דברי הזוהר, שיש כאלה שאומרים אותם לפני הסעודה בשבת, מן דאי ובדרג דמיימנותה מחייב לסדר פטורי בשבתה. מישהו מדרגת האמונה מחויב לערוך שולחנו, לעשות שולחן שבת בטוב טעם בשבת. מדוע? כי מסביר המערל שהעונג שבת, זה בעצם יסוד האמונה, הייתי אומר, הכי מרכזי אצלנו. אנחנו מאמינים שהעולם שייך אל הטוב האלוקי. ואנחנו יודעים שהטוב האלוקי, העונג האלוקי, בו יבוא. ובלי להכנס למה זה שבת, השבת היא הבלכה של העתיד לבוא, שמאיר בתוך החיים. השבת בעצם אומרת לנו, שהטוב האלוקי, הוא לא רק משהו שיהיה לעתיד לבוא, אלא בעצם הוא מונח בחיים, הוא ילד במלוא הודו ובמלוא כוחו לעתיד, אבל הוא בעצם נמצא עמוק בתוך החיים. הוא בעצם קיים. ולכן, יום השבת, אנחנו בעצם נכנסים לפלנטה אחרת. אנחנו נכנסים לעולם מואר. ואם אתה בא ואתה מזכיר דברי צער בשבת, ואתה לא מסדר שולחנך בעונג שבת, אתה כביכול בא ואומר, שאתה לא מאמין שהעולם הוא אלוהי, ושהוא צועד לקראת הטוב והעונג האלוקי. וזו הייתה נקודה של שבת. עכשיו בואו נחזור לפרשה שלנו. האיסורי התאומה, זה איסורים שאנחנו לא נוהגים אותם היום. כי חרב את המקדש. אבל הדבר היחידי, כמעט היחידי, יש לנו בהלכות נידה, הלכות תאומה ושולל להר הבית, עדיין יש לו, הוא חייב לטבול, ויש לו הלכות תאומה וטהרה. אבל ההלכה המרכזית שנשארה לנו מהלכות טומאה וטהרה, לנצח גם אחרי חורבן המקדש, ואחרי שפסקו דיני טומאה וטהרה מישראל, ההלכה היחידה היא ההלכה שאסור לכהנים להיטמא למתים. ומה גנוז בהלכה הזאת? גנוז בהלכה הזאת, שבעצם בית המקדש לא נחרב. כלומר, ברובד מסוים גלוי, אנחנו, עכשיו אנחנו ברוך השם בית גאולה, אבל אנחנו נחרב המקדש, עצרנו לגלות. נכון? אבל בעצם יש איזה ד' אמות, בתי גוועל, יש איזה ד' אמות אצל השם, ששם לעולם מקדש בנוי לתפארתו. יש ד' אמות שאין בהן חורבן. ובעצם הכוהנים עומדים ומשרתים שם, או הכוהנים צריכים להיות מוכנים אכן, שכביכול מחר ייבנה המקדש, אז זה לא רק מחר ייבנה המקדש, איזו מין אמונה אופטימית, אלא באמת המקדש נשאר לעולם שלם ובנוי.
הזדהות עם הסבל ועכשיו אני הולך ומתקרב אל הפרשה שלנו. זה נכון שהדרכה המוסרית הרגילה, היא להזדהות עם הסבל. וכמה נכונים, דברי דרון אלמוג, כמה אנחנו לא יודעים מה זה להיות נכה, ומי שעובד עם האנשים האלה, איזה אדם מזוכך הוא, ואיזה טוב הוא מביא. אבל אני רוצה להשתמש בביטוי, ואל תביאו אותי לא נכון, במידה מסוימת, כאשר אנחנו עוסקים בהזדהות עם הסבל, ובדאגה אל הסובלים ואל האנשים הקשים, ושאנחנו בעצם מתאחדים איתם, אז אנחנו בונים בית חולים מתחת לגשר ההרוס. ובאה הפרשה והוא אומר את זה נכון, תבנו שם, הכל נכון. אבל אל תשכחו ללכת אל השורש. צריך לבנות את הגשר, כדי שלא יהיו נפילות.
המוות והחיים ולסביר את הדברים. בעיני העולם שאיננו מאמין בקדוש ברוך הוא, בוא נגיד בעיני הגויים, יש מלא גויים מאמינים, אבל בעיני מי שלא עמדו רגליו בהר סיני, אז המוות הוא בעצם מציאות, שהיא חלק מהחיים. אתה רוצה למות, כולם מתים בסוף. המוות, תעמוד מולו עין בעין. המוות זה חלק מהמציאות. אבל אנחנו לא נכון, אנחנו לא התחלנו ככה. אנחנו התחלנו בסיפור גן עדן. התורה שקיבלנו מהר סיני, והיא גבוהה הרבה מעבר למוסר האנושי, שהמוסר האנושי הוא מאוד אמיתי, וצריך להחזיק בו חזק. אבל אנחנו בעצם, אנחנו קיבלנו תורה. והתורה מספרת לנו שיש איזשהו סוד, מעל המוסריות האנושית. והסוד הזה בא ואומר, שבעצם אנחנו בעולם שגורש מגן עדן. ואתה חייב לחיות את התודעה הזאת, שיש גן עדן. בסוד הפסוק שנאמר בקהלת, שכך פירשו אותו המקובלים, מה שהיה הוא שיהיה. ומסביר בעלי שמשמו בהחלמה, מה שהיה, הכוונה היא, אותו גן עדן שהיה, הוא שיהיה. ואנחנו נויף לומר, גן עדן זה בית המקדש, שהוא חי וקיים, והוא לא נחרב מעולם. ובעצם מה אנחנו יודעים? שהמוות הוא בא כתוצאה מחטא אדם הראשון. זאת אומרת שיש תחיית המתים, שיש חיים שאינם פוסקים, שיש דבר כזה שהמוות הוא בעצם לא בילד אין, אלא המוות, כמו שקרא לו הרב קוק, וזה בעצם מאוד מפורסם, כמו שקרא לו הרב קוק, באורות הקודש חלק ב', עמוד ש"פ א', המוות בא בעקב אחת. איננו מתחילים את התולדה האנושית מהגשמתו של האדם שבא אחרי הנפילה. זאת אומרת, ובמקום ליד זה כותב הרב קוק, המוות הוא מום ביצירה, המוות מום הוא ביצירה, ישראל נועד לאווירו.
המאבק במוות על פי הפסוק בישעיהו, מובילה המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים, חרפת עמו יסיר מעל כל הארץ. כלומר שהמוות, אומר הרב קוק באורות הקודש, הוא חרפה לישראל, כי זו התפקיד שלנו. זאת אומרת, אנחנו מציירים את הציור העליון שאין בו מוות, ואין פה פגם, ואין בו שבר. אם לא יהיה את הכוהנים, אם לא יהיה את המקדש, ואם לא יהיה את ה… אנחנו כביכול נשלים, אנחנו נשלים עם עובדות החיים, אנחנו נגיד, העולם יש בו כאב, אנחנו צריכים עכשיו להיות שם ולעזור, וזה נכון. אבל אנחנו לא מפסיקים מלצייר את הציור האידיאלי השלם, שאין בו מום, ואין בו גירושין, ואין בו מוות, והוא כולו… ואם אתה לא אוכל בציור הזה, אתה לא בונה את הגשר, אתה רק נמצא למטה, וזה חשוב. אבל זה חשוב רק אם אתה נמצא כל הזמן ביחד עם זה למעלה. זאת אומרת, אנחנו טוענים שיש לעולם סודות, ועולם יכול לצאת מהמציאות. מסביר הרב קוק, אנחנו רואים היום בספירת העומר הרבה את התפילה הזאת, אמרת גם על יד שבת, תפילת רבי נחוניה בן הקנה, ענה בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה. והרב קוק מסביר שיש פה ביטוי כפול ומכופל ומשולש, בכוח גדולת ימינך, ימין זה חסד, גדולת הימין זה חסד כפול, בכוח גדולת ימינך זה חסד אילאי שבעילאים. ענה בכוח גדולת ימינך, מה יקרה בכוח גדולת ימינך? תתיר צרורה. צרורה זה העולם שאנחנו מכירים, זה עולם שהוא קשור, כלומר, הוא עולם מצומצם, צר. העולם שאנחנו מכירים אותו זה עולם עם מגבלות. אנחנו היהודים שקיבלנו תורה, אנחנו יודעים שהעולם יש לו גם אפשרות להגיע למקום שאין האדם לא יכול לצפות. וזה נקרא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה. כלומר, לא שאתה תמלא את הכלי, אומר הרב קוק, אלא אתה תגדיל את הכלי, שהכלי יהיה הרבה יותר מה שהוא משאר.
חזון עולם ללא מוות אנחנו חייבים את ה… והמאמינים בקדוש ברוך הוא, בשם השם ובסודות שם השם, יודעים שהעולם הוא נובע מריבונו של עולם, יש לו שלמות נסגבת, ולא רק לעתיד לבוא, אלא המקדש חי וקיים, השבת נמצאת, היא מפציעה פתאום ביום השביעי, אבל היא בעצם נמצאת בסוד החיים, בעומק החיים. ולכן יש כאן מלחמה ומאבק במוות, מלחמה ומאבק במום, מלחמה ומאבק בכל הסבל של החיים, לא מתוך רק הדהות עם הסבל, אלא מתוך אמירה, שאנחנו גם חייבים כביכול להעמיד חזון שהוא הרבה מעל ומעבר. כדי להסביר לכם את זה יותר טוב, אני רוצה להפרש לכם דבר שאתם רואים כל בוקר. כל בוקר אתם אומרים, אני ראשון ואני אחרון, נכון? אמת אתה הוא ראשון, לא יותר, אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך אלא אתה. מתי אומרים את זה? כל בוקר? זוכרים? בברכת גאולה, אחרי קריאת שמע, אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך, זוכרים? זה כמובן מבוסס על הפסוק בישעיהו, נדמה לי, אני ראשון ואני אחרון. מה הכוונה שהקב"ה הוא ראשון והוא אחרון? למה רומזים הפסוקים? יכולים להיות הרבה פירושים, אני רוצה לפרש לכם פירוש. הפירוש שאני רוצה לפרש הוא מעולמו של הצבא. אני ראשון זה מפקד שצועק, אחריי! אני אחרון זה מפקד שאומר לחזקים במחלקה, במסע, חבר'ה, מה אתם החזקים פה, רצים איתי קדימה? לכו אחורה, לתמוך בחשים. זאת אומרת שיש שתי בחינות שהקב"ה מתגלה אלינו. הקב"ה מתגלה אלינו כאני ראשון. זאת אומרת, הקב"ה הולך בראש המחנה, ובעצם הוא כמו מפקד שמציב יעדים, שכולם צריכים ללכת אחרי היעדים הגדולים האלה.
הקב"ה ראשון ואחרון והקב"ה בעצם מתגלה בתור, בעצם הקב"ה הוא שם השם, זה סטרי התורה, וסטרי התורה האלה הם אלה שמושכים את עם ישראל, מושכים את האדם, ומושכים את העולם, אל גבעים ואל פסגות של אמת, של מוסר, של עונג. זה בעצם אני ראשון, אני מתגלה בתור ראשון, זה אני המשפיע סטרי אמונה, סטרי תורה, סטרי חיים, סודות, ומביא אתכם אל חזון נשגב. אבל אני הקב"ה, אני לא רק אני ראשון, אני גם אחרון. זאת אומרת, אני גם, איך הקב"ה מתגלה בתנ"ך? תמיד הקב"ה אומר, אני רוכב שמיים, אבל לא רק אני רוכב שמיים, כל מקום שאתה מוצא, גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. זאת אומרת, שהקב"ה אוהב גר, נותן לו לחם ושמלה, הוא שומע את זעקת היתום והאלמנה, זה מה שחז"ל מסבירים. כלומר, הקב"ה גם זה שדוחף את כל המחלקה מאחורה, זה בדיוק אותו מוסד הזה, עלי נגב. הקב"ה אומר, אני נמצא גם במקום של סטרי התורה, בבתי המדרש של המקובלים, זה אני ראשון, ואני גם נמצא שם בעלי נגב, אני נמצא יחד עם האנשים שדוחפים את כולם לתוך הסוד הגדול, זה סוד, זה סוד גדול, מה הקב"ה בורא כל מיני אנשים שקשה להם, כן, הקב"ה מזכך אותנו, לא יודע מה, זה לא משנה עכשיו מה, אני ראשון ואני אחרון. וזה בדיוק מה שמשדרת לנו הפרשה. הפרשה בעצם מה אומרת לנו, נכון, אנחנו יוצרים כאן גן עדן, אבל אל תחשבו שזה גן עדן, יש ביטוי שמשתמשים בו היום לפעמים, גן עדן של שוטים. כאילו, מה אתה בגן עדן, מה אתה מתעלם, מה אתה בת יענה, אתה תומן את הראש בקרקע, זה לא תומן את הראש בקרקע, כמובן השלילי, שאני לא מתייחס לסבל, לא מכיר בו, לא, אני יודע את הסבל, והקב"ה מצווה ותנו את ההזדהות עם האנשים שקשה להם, מלא פסוקים, מלא מצוות, אבל הקב"ה אומר, אני לא רק אחרון, אני גם ראשון. יש תקווה ויש מקום מקודש שבו אין סבל, אין שבר, אין מוות, ומכוחו הכוהנים מברים.
ברכת כהנים הרבה דברים שאני אומר עכשיו הם בהשראת מאמר של הרב ישראל אריאל משחם, בפעם אני מצטט אותו, והוא עושה, הוא מובדיל בין ברכת כהנים לבין תפילה. תפילה באה מתוך המצוקה, אבל מה זה ברכת כהנים? כהנים שנמצאים פה במקדש, כהנים שנמצאים בתוך עולם של גן עדן, עולם של חיים עד העולם, והם באים ואומרים, מכוחו הם מברכים, יברך שם וישמרך. זאת אומרת, יש איזשהו שפע של ברכת כהנים שזורם. ועכשיו אני מזכיר לכם פסוק מאוד יפה, הלאה, אתם יודעים מה? היום אני מכתיר את זה כפסוק הכי יפה, תכף תבינו למה, בתנ"ך, הפסוק בתהילים, בסוף פרקי המעלות, קופלמת ג' שיר המעלות לדוד, הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרון שיורד על פי מידותיו, כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם.
שפע הברכה בואו נראה איזה יופי. בעצם הפרק הזה מתאר את ברכת כהנים. יש שמן טוב, שמן זה אור, בר יוחאי נמשך תאשריך, שמן ששון מחבריך, תכף נגיע לבר יוחאי, נראה איך הוא קשור לפה. שמן הטוב על הראש, והשמן הזה זה אור, והאור יורד על הזקן, וזה זקן אהרון שיורד על פי מידותיו, יורד למטה, זאת אומרת מהראש, מהמוח, יורד למטה לחוליות החלשות של האדם, לחוליות התחתונות של האדם. זאת אומרת, מבית המקדש של אהרון יורד שפע. אם אתה עכשיו אומר, אני מסתיים החדשים, לא, לא, לא, תסרק עם בית המקדש, מה זה שם המתעלמים מהצער? אז אתה בעצם מנתק את כל השפע, כל האמון שהעולם מסוגל להגיע למקום שאתה אפילו לא מכיר אותו. עכשיו תראו איזה דמיון בגיאוגרפיה של ארץ ישראל. חרמון הסבא, זקן אהרון הוא זקן לבן. הזקן של אהרון זה י"ג מידות הרחמים, שזה הלובן ומידת הרחמים העליונה. כטל חרמון שיורד על ערי ציון, יש תמונות ממעוף המטוס שרואים את החרמון ואת ירושלים בתמונה אחת. תסתכלו בספר שנמצא קבוע על השולחן של רבי לירן דרי, על המקדש, יש שם תמונת צילום כזה. כטל חרמון שיורד על ערי ציון, כי שם, בתל חרמון ובערי ציון, ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. הברכה, חיים עד העולם, חיים שאינם פוסקים.
רשב"י וחיים עד העולם אז מה זה מזכיר לכם? כמובן, רשב"י, אנחנו עכשיו נכנסים לי"ד באייר, פסח שני, כשאנחנו נכנסים לפסח שני אנחנו כבר מריחים את מירון. כי אמנם השנה לא נעלה למירון, לא שאני עולה כל שנה, אני לא ערב בנייה, אבל העולים למירון, אני עולה למירון בפנימיותי. אז הריח של מירון, והניגון של מירון, מתחיל להישמע בי"ד ביומו של רבי מאיר, חברו של רבי שמעון. ובשבוע שמתחילים את ההוד, אז מה מוסבר על רבי שמעון? רבי שמעון, שביום האחרון שלו, בעידרא זוטא, הוא מגלה סודות התורה האחרונים של חייו, ואז כשהוא נפטר, כתוב ככה, כעין ספר הזוהר, חלק ג' דף רי"ש צדיק ב', עמוד ב', הוא אומר, הרשב"י, כי שם ציווה ה' את הברכה, והוא דן בפסוק הזה, ודן בו, ודן בו, ואז הוא אומר ככה, כולה חבריה, הכל לובן, בגין כך איקרי חסד, והוא חסד עליון קודש הקודשים, דכתיב כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. כלומר, נכנס איזשהו משהו לקודש הקודשים, ויש שם רק לובן, רק שפע, וכי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם, אומר המתוק מדבש, כדי להמשיך חיים, עד הנקובה הנקראת עולם, וממנה נמשך השפע לעולמות התחתונים. אמר רבי אבא, רבי אבא שרומי גיבורי ספר הזוהר, לא סיים בוצין הקדישה לממר חיים, לא הספיק בוצין הקדישה, המאור הקדוש, שזה רשב"י, לא סיים בוצין הקדישה לממר חיים, עד דהשתקחו מלוי, נשתתקו דבריו במילים, כי שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם. זאת אומרת שכביכול רשב"י נפטר עם המילים, עם הפסוק הזה, חיים עד העולם, לומר שהחיים של רשב"י אינם פוסקים כביכול.
דיני הכוהנים וזה בעצם המשמעות של דיני הכוהנים. הכוהנים בעצם משקפים את העומק במציאות של עם ישראל, משום שכולנו נקראים ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ודיני הכוהנים זה כאילו הדינים שנמצאים בפנימיותנו. ידוע שאנחנו, עם ישראל, זה גוף, הכוהנים זה הנשמה שלנו, והכוהן הגדול זה נשמתה דנשמתה. כאשר אני רוצה להכיר את חיי הנשמה שלי, אני מסתכל על דיני הכוהנים, והנשמה היא בתארתה, היא לא נטמאת בטומאת המת, ולכן הכוהנים אסור להם להיטמא למת, כי הם חייבים לשקף את המציאות האלוהית, בית מקדש לעולם חי. ומכוח זה אני ראשון, לא רק אני אחרון, אני ראשון ואני אחרון.
סיום הפרשה ועכשיו נסיים בסיומה של הפרשה. אז כמו שאמרנו, הפרשה מתחילה בכוהנים, ועוברת למועדות שבהם כל עם ישראל מתעלה, סוג של מתעלה, לירושלים, כי שם ציווה ה' את הברכה, על הררי ציון, ששם כולם מתעלים לדרגת הכוהנים. בסוף הפרשה יש סיפור עצוב. בסיפור העצוב הזה, יש אדם ממחנה ישראל, שהאביו גוי, מצרי, ואימו ישראלית, שלומית, בת דברי. והוא עושה משהו מאוד תמוה. הוא נוקב שם השם, הוא מקלל את שם השם. והדבר הזה מעורר כנראה איזה דרמה שם, ותופסים אותו, והקב"ה גוזר את דינו, שהוא יהיה בסקילה. אבל אז פתאום הקב"ה נותן לנו פרשיית נזיקין. פרשיית הנזיקין, דיני נזיקין פתאום, מה הגשר? כתוב שם, נוקב שם השם מות יומת, גם מרגימו בו כל העדה, ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת, רצח, ואיש כי ייתן מום בעמיתו, אז עברנו מרצח לחבלה, הוא מכה במרגש על מנו, זאת אומרת יש כאן פתאום דיני נזיקין, מה התפקיד של הפרשה הזאת? אלא יש כאן, מה זאת אומרת שמישהו מקלל את שם השם? לא ניכנס לסיפור הספציפי פה, מדובר על בן תערובת, שהוא בעצם כביכול כעס על השם, אבל אם ניקח את זה למשהו יותר כללי, לקלל את שם השם, לנקוב את שם השם כמו שזה נקרא, זה בעצם סוג של פגימה ברעיונות האמונה. שם השם זה בעם המקור הסודי של הבריאה. מתוך שם השם נוזלים מעיינות, אורות, ספירות, כל הקבלה המבוססת על שם השם. לנקוב שם השם, כלומר, יש כאן מישהו שקורא, יש פרשנות של לנקוב, יש פרשנות שהוא כתב את שם השם, והוא יצר נקב, הוא קרא את שם השם. זאת אומרת יש כאן בעיה של הפרדת אותיות שם השם, זה בעיה רוחנית כזאת, סודית. מספרת לנו התורה, שאל תחשוב שבעיה, פגימה בשם השם, זה משהו רוחני, שיש לזה תאות רוחנית, אם בזדון, אם בשגגה, באיזה בית מדרש סודי בהיכל השן. לא, לא. אם יש חוסר בשם השם, בהבנת שם השם, בהכרעת שם השם, בגדולת שם השם, אז זה מוביל לשרשרת הבאה. רצח, חבלה והכאת בעלי חיים. כלומר, חורבן כזה. אם אתה רוצה לתקן את החברה, לא מספיק לעסוק בצער בעלי חיים או בחבלה וברפואתה, או לתקן את המציאות החברתית. שורש המציאות החברתית נעוץ בהכרעת שם השם. המוסריות האנושית תלויה בהגעה אל הפסגה של שם השם, בנערות ובנחלים, מהשפע שזורם, מסודות התורה שנוזעים בשם השם.
הקשר בין המוסריות לשם השם ולכן, כתל חרמון שיורד על ערי ציון, כי שם ציווה השם את הברכה, מתוך השמן, השמן של רשמי, ממשך תאשריך. מתוך הסודות של התורה באה הישועה של העולם. פרשת אמור נותנת לנו כיוון אחר, מעבר לכיוון הרגיל של התורה, האמיתי כל כך, של אני אחרון, של ההזדהות והחשיבות העצומה של לדחוף את החוליות החלשות. התורה מספרת לנו שבסופו של דבר, הישועה תלויה לא רק בעני אחרון, אלא בשורש העניין תלויה בעני ראשון, בהכרת המקדש השלם, מתוך כוונה שיש תקווה ויש אמונה, ויש גבוה מעל גבוה שלמות, שנזכה בעזרת השם להגיע אליה.
פרשת אמור והישועה אז אנחנו בפתיחה… תודה רב שלומי. תודה. רב שלומי, הבית האחרון זה רעף עניו מהירים בשבתו עם חברים את גלסות נסתרים. יש שיר אחר, שיר מעניין מה שאתה אומר, לא הכרתי אותו, אבל הוא נשמע לי מאוד יפה. תראה לי אותו בשבוע הבא בישיבה. אני יכול גם לשלוח לך עכשיו. מעולה, מעולה. אז תודה רבה לכולם על ההקשבה, שבת שלום לכולם, פסח שני נחמד. לא יודע מה עושים עם פסח שני, אבל הוא חג מאוד סודי לפי הקבלה. שבת שלום, להתראות לכולם, ניפגש.
