פרשת ויקהל-פקודי מעמידה אותנו בשאלה מדוע התורה הקדושה מספרת לנו על מעשי המשכן פעמיים. זה מעניין כי יש סיפורים בתורה שמופיעים רק פעם אחת, כמו סיפור המבול. דווקא סיפור המשכן, עם כל הפרטים הטכניים שלו, מופיע פעמיים, ואפילו יותר מכך. יש את הציווי בפרשת תרומה ואת התיאור של העשייה בפרשת ויקהל. בנוסף, יש רשימות של הכלים שמופיעות מספר פעמים.
המשכן והכלים בסוף פרשת פקודי, בפרק מ', נזכרים כל הכלים שלוש פעמים. זה נראה מוגזם מבחינת הכתיבה. כתוב: "ויביאו את המשכן אל משה". אם הייתי הסופר, הייתי כותב בקיצור "ויביאו את המשכן וכל כליו אל משה". אבל התורה מפרטת את כל הכלים. משה רואה את כל הכלים ומברך את האומנים או את הכלים עצמם. ברק הבא, יש ציווי להקים את המשכן ביום החודש הראשון. גם כאן יש פירוט של כל הכלים. זה חוזר על עצמו שוב ושוב. פעם אחת מתארים את המסדר הפרוס של האומנים לפני משה, פעם שנייה את הציווי להקים את המשכן, ופעם שלישית את הקמת המשכן בפועל.
העריכות בתורה השאלה היא למה התורה מעריכה כל כך בענייני מקדש וקודש. דוגמה לכך היא חנוכת המשכן וחנוכת הנשיאים. התורה מתארת את הקורבנות של כל נשיא ונשיא, למרות שהם זהים. זה מזכיר את ענייני המקדש, ולכן זה כתוב פעמיים או שלוש פעמים. התורה היא לא ספר ככל הספרים. היא לא נכתבה רק כדי להעביר מסר לוגי. היא מחזיקה את האור הפנימי של הבריאה. כשהקדוש ברוך הוא מביט בתורה, הוא בורא את העולם. התורה היא העתק של הפנימיות של הבריאה. לכן, כל פרט בתורה הוא אור אלוקי שמחיה את העולם.
המשכן לפני ואחרי חטא העגל המשכן מתואר פעמיים: פעם אחת לפני חטא העגל ופעם אחת אחרי. זה לא אותו דבר. חטא העגל היה דרמה ענקית, והמשכן שאחרי החטא הוא חזרה על המשכן הראשון, וזה דבר גדול. התורה לא מעבירה רק מסרים, אלא אורות שיורדים לעולם.