בוקר טוב, כ"ט באדר, ערב חודש ניסן. בעוד שבועיים יתחילו שבעת ימי חג המצות. חג הפסח זה שם של חז"ל, וחג המצות זה השם של החג בתורה. יש בתורה חג הפסח, אבל זה יהודה לי. בערך תשע או עשר פעמים, בסגנונות שונים, כתוב בתורה "שבעת ימים תאכל מצות". כלומר, עלינו להבין למה התורה רוצה שאנחנו נאכל מצות, ועד כדי כך שהיא קוראת לחג הזה בשם חג המצות. התורה לא רק אומרת לנו לאכול מצות, אלא גם אומרת לנו לא לאכול חמץ. היא מעצימה את חג המצות בכך שהיא אומרת לנו שאסור שיהיה בביתנו חמץ. נכון שהתורה שבעל פה אמרה שהחיוב לאכול מצה הוא רק בליל הפסח, אבל לפי פשוטו של מקרא יש חיוב לאכול כל יום. לפי הגר"א, יש מצווה לאכול מצה כל יום, וזה ודאי מצווה לפי חלק מהראשונים. התורה בעצם אומרת לנו, אם אתה רוצה לאכול, אין לך מה לאכול אלא רק מצה, כי רי אמרנו לך שאסור שיהיה אפילו כומץ חמץ בביתך.
סיפור המצה והיציאה ממצרים על אף שכל אדם מישראל מכיר את הסיפור מאחורי המצה, הסיפור לא לגמרי ברור. בהגדה של פסח כתוב: "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם". הסיפור הזה כתוב בתורה: "ויחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים. וישאו את בצקותם טרם יחמץ". כלומר, יש סיפור מאחורי המצה, סיפור סוער ודרמטי. מגרשים אותנו, אי אפשר להתמהמה, מי שרוצה להפות לחם צריך להמתין עד שזה יחמיץ, וזה לוקח זמן. מי שיחמיץ את העיסה, החמיץ את הרכבת של המסע הישראלי, שמתחיל ממצרים ונגמר בירושלים. הסיפור הזה לא יכול לספק לנו תשובה מלאה ללמה מזה נוצר חג המצות שבעת ימים. למשל, למה חיכו לרגע האחרון להפות מצות? הרי ידעו מראש על הלילה המיוחד. הסיפור של המצה לא נולד בסיפור המסתורי ל מהירות היציאה, אלא הסיפור של המצה הוא מתכוננים אליו. היהודים הצדיקים שהיו במצרים ולמדו עם משה רבנו את המצווה של "בערב תאכלו מצות" בטח הכינו מצות עם כל הכוונות של משה רבנו.
מצות בבית המקדש אני מסתכל על כל התנ"ך ורוצה להבין מה זה מצה בתנ"ך. בבית המקדש, כל הזמן מצות זה הלחם. מלבד חריגים נדירים כמו קורבן תודה ושתי הלחם בחג השבועות, אין כניסה לחמץ למקדש. לחם הפנים, למשל, היה לחם מצה. כלומר, המצה זה לחם הקודש. הבית שלי כנראה כמו בית המקדש ולכן מנקים את הבית לפסח. הבית שלי הוא בית המקדש ולכן צריך להיות מצוחצח ונקי.
סיפורי מצות בתנ"ך סיפורי המצה תמיד קשורים למלאכים. למשל, המלאכים שמגיעים לסדום ולוט מכין להם מצות. גם אברהם מכין למלאכים שלו עוגות מצות. למה מצה נקראת עוגה? כי מצה זה לחם שאמור להפות מהר, ולכן הוא דק מאוד. עוגה במעגל נח עוגה, ולכן עוגה שווה מצה. המצות הראשונות בהיסטוריה של התנ"ך הן אצל אברהם ולוט. המצות הבאות אחרי הסיפור של פסח ואחרי הסיפור של בית המקדש, הן בסיפורים של שאר התנ"ך. כהנים הם משרתי השם ומלאכים משרתי השם, ולכן יש קשר בין כהנים למלאכים. השם אימך גיבור אחי דומה למנוח. סיפור דומה למנוח גדעון. מישהו פה אמר לי איפה זה? לא משנה. גדעון בסדר? נשים מולי איתו. זה סיפור שאני מאוד אוהב אותו. מה זה אני מאוד אוהב אותו? אני מאוד אוהב את רוב הסיפורים בתנ״ך חוץ מהסיפורים העצובים. אז כתוב כאן: "ויבוא מלאך השם וגדעון חובת חיתים בגת". קוראים לו חובת חיתים ביחווה ואיראה אליו מלאך השם. דרך אגב, המלאך השם, איך הוא נראה אליו? מה הוא רואה? מלאך כמו בציורים שאנשים מציירים? הם לא יודעים מה הם מציירים. מלאך השם שנראה לבני אדם זה תמיד מלאך השם שהוא לבוש בלבוש בני אדם, אבל הרואה כמו המלאכים של אברהם ולוט. אבל הרואה שרואה אותם הוא מרגיש תחושה שהוא דיבר באיש גדול. ואיראה אליו מלאך השם ואומר אליו: "השם חג גיבור החיל". ואומר אליו גדעון: "בי אדוני". למה הוא אומר "בי אדוני"? כי הוא מרגיש שזה איש גדול. מה אתה אומר השם חג גיבור חיל ויש השם עמנו? מה אתה אומר השם עמך? מה השם נמצא איתי איתנו היום פה?
סיפור גדעון והמלאך אם כן, בתיאור גדעון הוא תקיף, הוא כואב את כאב האומה. ולמה מצעתנו כל זאת? זה שיטות המדיינים והמלאכים שבאים מעבר הירדן וגונבים את הרכבים, כלומר שודדים את החיטה. והיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמור עלו ממצרים אילנו השם. מעניין הוא מזכיר את סיפורי יציאת מצרים פה. "ואתה נטשן הוא השם, השם עזב אותנו ויתן לו בקף מדיין". ככה גדעון מתקיף את האיש שהוא לא יודע מזה שבא אליו ואומר לו השם אמיך. ואיפה נעלב השם? לא משנה מה כוונה השם, זה מלאך השם, זה לא משנה. והוא אומר וואו, המלאך נורא התלהב מגדעון. הוא אומר לו: "לך בכוחך הזה והושעת את ישראל מקף מדיין שלחתי לך במאור שיהיה את ישראל". טוב, לא משנה, יש פה איזה דו שיח. ואז גדעון אומר לו: "רק שנייה, אל תמוש אדבוי אליך והוצאתי את מנחתי והנחתי לפניך". ואמר לו: "חי יש שבת שהוא איך?" אומר המלאך לגדעון: "אתה רוצה להכין לי מנחה? יש לי זמן, אני מחכה בסבלנות". גדעון רץ להכין לו מנחה. מה הוא מכינו? וגדעון בא ויעש גדייזים. אזכיר את חורם פסח ויעש גדייזים ואיפת כמח מצות.
הכנת המנחה אז כתוב: "לא משנה, קח את המצות הנח אל הסלע ושלח מלאך השם את קצה המשענת והגע בבשר ובמצות וטע על האש מנצור ותוכל את הבשר ואת המצות ומלאך השם הלך מעיניו". ההורח הפך למלאך ממש תוך כדי שההורח מלאך אכל את המצות. למה גדעון אפל לו מצות? למה לא הביא לו חלת וישניץ? כי מה זה? הוא עוד לא יודע אם הוא מלאך, אבל הוא בטוח הורח. גדעון הרגיש שיש פה הורח פלאי, הורח מלאכי. גדעון יודע שהוא יכול לפספס אותו, הוא יכול להחמיץ. אז מהר הוא רץ הביתה ואופל לו מצות והמלאך מהמצות הופך למלאך ממש. יש עוד כמה סיפורים, אספר אותם יותר בקיצור. סיפור אחד עצוב: יומו האחרון של שאול המלך. השם לא עונה אותו לא בנביאים, לא בהורים ולא בתומים. פלשתים נאספים בגלבוע, הם בלב ליבה של הארץ עמוק ובלית ברירה שאול עושה משהו עצוב מאוד. הוא הולך אל בעלת אוב בעין דור. יש שם קיבוץ כזה עין דור, ובעלת האוב רואה שהיא מעלה באוב אלוהים עולים מן הארץ. היא רואה את דמותו של שמואל ואז היא מבינה שהאורח שבא אליה זה שאול המלך. ואז שמואל אומר לשאול: "מחר אתה בא אליי לשמיים". זה קטע מאוד עצוב.
שאול המלך ובעלת האוב ובעלת האוב, שאיחורה היא אישה שעושה מעשים שאיסור לעשות, הופכת פתאום לבעלת תשובה והיא עושה הכנסת אורחים חזקה. "והשימה לפניך פת לחם ואיכול והיא בחכוח כי תלך בדרך". ואומר: "לא אוכל". והפרצו בו עבודה וגם האישה וישמע לכולם ותיקח כמח ותלוש ותופא ומצות ותגש לפני שאול ולפני עבודה. שאול המלך, הארוחה האחרונה שהוא אוכל בחייו היא ארוחה כאורח המתארח שאוכל אצל האישה מצות ומתוך אכילת מצות הוא נהרג בקרב בגלבוע. אחרי שהוא נהרג, לאן הוא הלך? להיות מבחינתו של האיש שמאוד אהב אותו, שמואל. כלומר, הוא עלה מדרגת אדם לדרגת מלך. מה זה התאבד? הוא לא התאבד. זה לא נקרא לי התאבד. זה כמו שתגיד לי שזרובבל אורוויץ במלחמת השחרור התאבד כי הוא פוצץ את עצמו על הנגמש. אז לקרוא לזה נגמש ושייר את נבי דניאל זה לא נקרא להתאבד, זה חלק מהמערכה. אסור שהפלשתים יבואו ויארגו את המלך. זה הפעלת המורה של עם ישראל. אסור לתת להם את התענוג הזה. לכן הוא התאבד. זה לא התאבדות, זה לשם עם ישראל, שם כבוד השם. אתה מבין? זה כמו שתגיד לי שאם אתה, איך אסליח לי, אם אתה נגיד איש מודיעין גדול ונפלת על השבי ואתה מפחד שכתוצאה מהעינויים תגלה סודות של המדינה ואתה מתאבד, זה נקרא התאבד? זה נקרא למות על קידוש השם כמו שעשה אורי אילן בכלא הסורי בשנות ה-50.
שאול ושמואל טוב, אבל מה שחשוב לי להדגיש ששאול, ששמואל אומר, וחתל דורשים את זה מאוד מאוד יפה, ששמואל מתגלה אליו במסגרת בעלת האור. אז ששמואל אומר לו שנייה אחת ומחר ומחר ששמואל אומר לשאול בתוך, בקיבוץ, לא בקיבוץ בין דור, ששמואל אומר לשאול ומחר אתה ובניך אימי. הוא לא אומר לו אתה מת, מחר אתה ובניך אימי. מה זה אימי? חתל דורשים, אימי במחיצתי, כלומר במקום שבו נמצאת נשמעת שמואל שם אתה תהיה מחר. זה כאילו תיאור, לא של מישהו שמת. המילה למות זה מילה עצובה, אבל זה תיאור שאתה עולה למקומי בעולמות הרוחניים העליונים. ששאול הוא צדיק כמובן. אז יוצא בעצם ששאול הוא אדם שאוכל מצא ומהמצא הוא נפרד אל עולמות עליונים. בוך אכילת המצא היא אומרת לו, האישה: "שימה לפניך והיא בך כוח כי תלך בדרך", והדרך היא דרך שעולה למעלה. האיש הבא שאכל מצאת היה אליהו הנביא. איך אני יודע? למה אני אומר לכם את זה? כי אתם יקריאו את הסיפור לאחר שאליהו נכשל, לא נכשל, לאחר שאליהו למרות המעמד הגדול בער הכרמל עדיין היא זבל רודפת אחריו. אז הוא נאלץ לברוח והוא בורח מאזור עמק ישראל לבאר שבע. הוא מגיע לבאר שבע ושם הוא מניח את נערו והוא המשיך ללכת. לאן הוא הולך? זוכרים לאן הוא הולך? לאן אליהו הולך אחרי שהוא מניח את נערו בבאר שבע?
אליהו הנביא והמצות בואו נקרא, נקרא לכם. מי יהיה פה בגדוד רותם? אולי תהיה בגדוד רותם. כנראה שהוא עבר בדרך בקצירות בגבעת. למה אתה יחשוב? לא, לא, צרפת זה בהתחלה. אנחנו מדברים עכשיו אחרי המעמד בער הכרמל. כן, כן, הנה, בדיוק אנחנו פרק י"ט. אני מקריא לכם: "ויבוא באר שבע ויענך את נערו שם". אני קורא בדילוגים, אתם קוראים לתנך קטנצ'יק, אתם לא תספיקו את זה. "ויבוא באר שבע ויענך את נערו שם והוא הלך במדבר דרך יום". מה זה דרך יום? כמה קילומטר הולכים ביום? 40 קילומטר דרך יום. "ויבוא וישב תחת רותם וכן אמרתי וישב תחת רותם אחת ואישן את נפשו למות קח נפשי לא טוב אנוכי אמר יליהו אל הקדוש ברוך הוא והשקע והאישן תחת רותם והנה זה מלאך נוגע בו והוא אומר לו, קום, איכול". מלאך בא ונוגע בו ואיכול. "והיה בית והנה מרעשותיו ליד ראשו, הוגעת רצפים וצפחת מים ויוכל ויש וישו והשקע וישו מלאך השמשינית והגע בו והוא אומר, קום, איכול, כי רב ממך הדרך והיה קום ויוכל וישתה". מה הוא אוכל עכשיו? גם כן הוגעת רצפים. "והיה הלך בכוח האכילה אי 40 יום ו40 לילה עד הר האלוקים חורב". אז לאן הוא הלך? לאר האלוקים חורב. מכוח איזה? הוא הלך 40 יום ו40 לילה ובהם הוא לא אכל כי כתוב, היה הלך בכוח האכילה אי כמו משה רבנו. אז בכוח האכילה אי מה זה האכילה אי? אכילת המצות. ולאן הוא הלך? לאר חורב. מי עוד הלך מכוח אכילת המצה לאר חורב? עם ישראל. אכלנו מצות ולך אגב, כמה פעמים אכלנו מצות? לפי הסיפור של ספר שמות אכלנו מצות עם קורבן פסח כי כתוב בערב תאכלו מצות ואחר כך אכלנו מצות בסיפור הדרמטי של ביופו את הבצקה שרוצים למצרים וגווית מצות. אז אכלנו פעמיים מצות ובכוח האכילה אי הלכנו עד הר האלוקים חורבה. זה לא שום דבר וזה בדיוק מה שקראנו על אליהו הנביא. הוא אכל מצות פעמיים ויגיע עד הר אלוקים חורבה. אר חורב זה אר סיני בסדר?
אכילת מצות ומשמעותה אז עכשיו אני עושה שנייה חצי דבר. ראיתי בתנך ארבע סיפורי אכילת מצות חוץ מבית המקדש וחוץ מסיפורו של פסח. וכל ארבעת הסיפורים קשורים לשתי אופציות שהן דומות: או מלאכים שבאו כבני אדם עורכים ומגישים להם מצות או בני אדם שאוכלים מצות וכתוצאה מאכילת המצה הם עולים ונעים מלאכים. כי גדעון לא גדעון כי שאול אוכל מצות ם כעורך ומכוח האכילה ההיא הוא נלחם את מלחמתו האחרונה שכתוצאה ממנה הוא עולה להיות עם חיצותו של שמואל ואליהו אוכל אכילה מסתורית שמכוחה הולך הרבה יום ללא אוכל ובסופו של דבר בהר סיני הקב' ברוך הוא גם יגיד לו שהוא עוזב את תפקידו בגלגול הנוכחי והולך לעלות בסערה השמיימה עם רכב אש וסוסי אש כמו כמלאך. זאת אומרת עכשיו זה אכילה של מלאכים או מלאכים בדמות בני אדם או בני אדם שהולכים להיות מלאכים. ומכאן אני צריך להבין מה בעצם עומד בעומק המצות. עכשיו אני מסתכל על המצות מזווית אחרת, לא מהזווית של המקרא אלא מהזווית של המציאות. ש מצא מהי ופנימיות התורה מה אנחנו כבר אוכלים לדעת על המצא. עכשיו אנחנו קצת עוסקים בקולוניה קולונריה מדע המזון. בוא נדבר קצת על התפחה ועל לחם ומצות. מה ההבדל בין לחם חמץ ניקח כדגם חלת וישניץ מוזמן בימי שישי לחלוף באזור חסידי ברוב הזין לקבל לקנות כזה 12 שקל חלה אחת חלה, לחם לחם בין דווקא חלת וישניץ פעם בשדות גם אנחנו מכירים לחם רוסי זה מין דבר כזה עגול כזה יפה, גדול, גבוה כזה מכירים את זה? לחם רוסי מה זה? לחם חמצת זה לא קשה לרוסים את זה פה בשופר סייבים, אני רואה שהרוסים קונים את זה טוב בעצם יש כמה הבדלים יש שלושה הבדלים יש בין לחם החמץ ללחם המצא.
הבדלים בין לחם לחמץ הבדל ראשון זה הבדל הכי בסיסי שלחם החמץ נותנים לו לטפוח. מה זה בעצם ההטפחה? באיזשהו שלב ויש מחקרים היסטוריים מרתקים שמרוכזים פה בספר הזה, ספר מאוד מעניין. יש חוקרים מתי גילה האדם את ההמצאה הזאת של הטפיח. זאת אומרת אתה לוקח את הכמח ואתה שופך לתוכו את המים יוצא כלום מים לאש ואתה ממתין במתנה הזאת נוצר תהליך כימי שבו המים מפרקים את מולקולות הכמח וכתוצאה מכך נוצר תהליך כימי שבו החיידקים של הכמח מתחילים לפעול והם בעצם לא, לא לא יכול להגדיר את התהליכים הכי ממודיעקים, רק כתוצאה מכך הם מנפחים את הבצק הם יוצרים חללים והבצק נהיה יותר עברירי ופחות דחוס והאדם גילה שאם הוא יוצר מהבצק הזה לחם אז זה לחם אורח. זה הבדל אחד. במובן זאת, אם אתה לא נותן לזמן לעשות את שלו ולא נותן לחיידקים לפעולת פעולתם אלא ברגע שאתה מביא את הכמח במגע עם המים, אתה גודע כל תהליך על ידי שאתה ישר שורף, הופה אז יש לך לחם פחות עברירי פחות רך אבל יחד עם זה נכנס עוד משהו כמו שיש לחם עומד גם מול מצא מצא עומדת גם מול לחם אבל מצא עומדת גם מול מצא עשירה, ללשון חזת כלומר, במצא המקראית לא מכניסים שום תבלינים, כמו סוכר מצאי פירות ביצים לא יודע, שמן אלא זה נטו המים והכמח למען זאת, בלחם המעודן התופח אז מכניסים גם סוכר או דברים שממתקים אותו וכדומה. הבדל שלישי, הבדל שלישי מאוד מאוד חשוב, שימו לב טוב הלחם החמץ נזקק לתנורי אפיה אתה צריך תנור אתה צריך מקום שיש בו חלל גדול שאתה יכול לחמם אותו שווה תנור מה זה תנור? מקום סגור עם חלל שבו אפשר להכניס לחם גבוה שניצור את הזה אני לא יכול להפות לחם אם אני נודד בדרכים אם אני בתנועה זאת אומרת כי איך הופים מצא? איך הופים מצא? שימו לב טוב בשביל להפות מצא לא צריך בכלל שום תנור בעולם אלא יש כל מי שעושה טיול בסיני בסיני כשאתה עושה לא הולך לסיני לחופים להתבטל על החוף אלא הולך לסיני להרים לטיול אמיתי הוא חייב בדואי אי אפשר בלי בדואי, אסור והבדואים שם הופים לך ולוקח לדרך רק כמח, זהו ואז הבדואי שופך מים לא הרבה מים, לא יהיה רטוב מדי לש ו מרדד ויוצר מצק נמוך, כמו שתיארנו מקודם ואז הוא לוקח כמה זרדים כמה עצים ועושה גחלים ואז הוא מכניס את הסמת הזה על הגחלים על האדמה על האפר, זה נקרא הוגת רצפים הוגת רצפים רצפה בתנך זה גחל הוגת גחלים חזר גם קוראים לזה חררה לגבי גחלים וכמה דקות אתה מוציא את כמו שעשו לכם בפעילות לילדים בגיל 5 אבל בלי המיני טבון הזה לא צריך את זה זה כבד, לא לוקחים את זה בדרך, מה פתאום זהו ככה, עכשיו זה מלא אבק חול, אפר אין בעיה זה היה קצת מי, זה לא רטוב אתה לוקח את זה ואתה אוכל את זה חם, זה טעם גן עדן כמובן שתוכל ללכול את זה, לוקח 5 דקות לעשות את זה אבל כמובן שבעוד שעתיים לא תוכל ללכול את זה כי זה יהיה קשה וקשה מאוד להכילה אבל זה בדיוק העניין שזה אמור להיות לחם לשעתו ולזמנו.
לחם עוני והליכה בדרך אבותיי, לחם המצא הוא לחמם של עוברי הדרכים הנודדים הבדואים הם לא נותנות בתנועה אלה שנמצאים פה הם לא בבטלה הם לא אלה ש קופאים על השמרים כן, ז ביטוי מהנביא צפנייה תראה, שר, אם זה לך מזל אתה מוצא את הנביא שלך אם לא, נפדפת שתי דפים אז נעלמו לך אז אומר הנביא צפנייה והיה בעת ההיא החפש את ירושלים בנרות ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם לקפוא על השמרים ולשאל השיית השיית הבציק שהוא עומד על השמרים שלו ותופך לאט לאט זאת אומרת יש לנו יש לי חמש דקות, אתם תדאגו אני חייב להפסיק לא הספקתי כל מה שרציתי יש לנו עכשיו הבנה מאוד מאוד משמעותית לחם המצות נקרא בתורה לחם עוני זה לחם עני לא משובח לא מטובל, לא מעודן לא למפונקים ולא לאנשים שיש להם את כל הזמן שהכל אצלהם יהיה טיפ טופ אלא זה לחם של האנשים שהם הולכים בדרך שהם עכשיו בשטח הם בסדאות כל החם שלהם בתכונה של סדאות של דריכות, של הליכה אנשים שהם הולכי דרכים הם כמובן מסתפקים במועט שבמועט מלחם העניים למה מסתפקים במועט? כי מה אתה לוקח לדרך? אתה צריך עוד כליל ואכילתך כלילה ומהירה וזריזה ואתה לא עכשיו דואג איך הלחם יהיה טעים ואיך הוא יהיה הכי זה ואיך הוא יהיה הכי שמנמן ומתוק לא, אתה לוקח טיפה כמח טיפה מים זורק לגחלים אוכל ומשיך בדרך אתה הורח, אתה עובר אורח תה בתפקיד, אתה בשליחות עם ישראל מצווה מצרים, הולך בדרך זה בעצם האופי של הלחם שמצווים אותנו להיות ניזונים ממנו שבעיה ימים לא חמץ, חבר'ה תעצרו את החמץ, מה זה הפינוקים האלה? תעצרו שנייה אחת כי תלך בדרך אבל הדבר הוא מופלא ביותר אומר החוקר זוהר אמר איש היישוב נמצוף פרופסור שעוסק בזה הוא אומר הדעה הרוב אחת במחקר ההיסטורי לא תאמינו, אבל יש אנשים שבזה הם חוקרים יש אנשים שלא לומדים מנדסה, לא לומדים מחשבים לא לומדים את אורחי דין הם לומדים מה אכלו במצרים העתיקה ברוך השם שישנים כאלה, בלי עדן לא הייתי מבין את התורה הדעה הרוב אחת מאחסת את המצאת האפייה למצרים העתיקה איזה בינגו שהתגלה בה לפני אלפי שנים השימוש בסאור ובמרכיבים מגוונים ליצירת מיני לחם ומשקעות אוססים כגון בירה ידיעות על הלחם ודרכי הכנתו מופיעות בתעודות מצריות נתגלו בחפירות ארכיאולוגית במצרים קקרות לחם בצורות שונות מתקופות קדומות בציורי קיר מצרים עתיקים ניתן לראות את כל שטבי האפייה מנשת הבצק ועד לו הצנת קקרות הלחם ינתנו לחמים. לחמים עגולים, מרובעים, לחמים בעלי כיפות, לחמים דומים לקרוביות, לחמים גבוהים, לחמים בצורת חרוט וגם לחמי ויג'ניץ, לחמים דמויי בעלי חיים. הלחם והאביר נחשבו מרכיב מזון מרכזי בכל ארוחה בכל בית מצרי. בראש המאפייה הממלכתית עמד שר האופים, הנה שר האופים שלנו, השמן הזה מהסיפור של יוסף. הלחם היה למצרים יותר ממזון למחיה; הכלכלה המצרית כולה התבססה על גידול תבואה ועל עשיית לחם. הלחם היה המטבע עובר לסוחר. הלחם הופיע ברשימות המאס וכו'. שימו לב טוב, הגיאוגרף היווני קאטיוס, שחי אי שם לפני הספירה, הגדיר את האומה המצרית. זו ההגדרה שלו מלפני מיליון שנה. מצרים הייתה מפורסמת בזכות נחתומיה ומלאכת תחמצת העיסה הייתה מסורה בידי אנשים מומחים. הלחם המוחמץ, התפוח, היה איפה סמל מעמדי שהבדיל את המצרים מהעמים אחרים. זה איזושהי עובדה היסטורית מעניינת שעל פיה אני מביא את התורה הרבה יותר טוב. כמובן שיש לזה סודות מסבירים, הכל מתחיל מהמציאות האנושית.
לחם ומצה: תרבויות שונות לעומת זאת, בארץ ישראל, בדרך כלל בתקופת המקרא, לחם מצות היה לחם שטוח, פשוט, שנקרא לחם עוני, שנאפה על גבי אבנים לוהטות, גחלים או תנורים קטנים. זה בית שנוהגים לאפות הנבדים, לעומת התנורים הגדולים הקבועים, שניתן לאפות בהם לחם שטוח. בתהליכי האפייה יש לנו עוד לקרוא פה הרבה דברים מעניינים. בעקבות הדברים האלה אני קורא לכם חוקרת אחרת שלא תאמינו שיש חוקרת כזאת. היא דוקטור שאנשים יודעים דברים כאלה. זה גם תואר במשפטים, ראיית חשבון והנדסה, אבל בזכות המחקר שהיא עושה, אני יכול להאמין את התורה. אז קוראים לה תובה דיגשטיין. אני אומר את ככה, שימו לב טוב, אני מקריא לכם כמה שעות מנה וכל זה כהכנה לסודות התורה שאותן לא אספק להגיד לכם, שאותן אני אולי אגיד היום בשיעור השני שלי היום כהשלמה שיהיה בשעה ארבע ורבע. אומרת תובה דיגשטיין: לחם ומצה אינם רק סוגי מאפה, הם מייצגים שתי תרבויות שונות הנאבקות זו בזו מאז ומעולם. ראשית הרועים הנודדים מול החקלאים בשווי הקבע. היום אצלנו חקלאים זה אנשים של טבע, בימי המקרא חקלאים זה הבורגנים. החקלאים הם מי שיושב על אדמתו והוא מוציא יבול. כשאתה מוציא יבול יש לך גם הרבה עודפים, אתה מוכר, אתה מתאשר. זה אלה שחיים בלי לבנות בתים וכו'.
הבדלים בין תרבויות ובכן, המצה עשויה מבצק שלא תפח. רועי הצאן הכינו מצות שאותן אפו בקלות ובמהירות בתוך גחלים. נבדים אינם יכולים לטלטל עמם תנור כבד או להמתין לסיעור שהתפח. עד היום אופים הבדואים הנודדים במדבר מצות דומות למה שאנחנו רואים. חיי הרועים היו קשים, חיי הרועים הם חיים קשים. זה כיף להיות בשבוע שטח? מה השבוע הכי קשה בתירונות? סדאות. התכוננתי לזה, התכוננתי לסדאות. סדאות זה השבוע הכי קשה. כאילו למה? לא יודע, זה נחמד מאוד. בקיצור, אבל זה ידוע שבוע הסדאות זה השבוע הכי קשה. חיי הרועים חיים קשים אבל היו חופשיים מעול שלטון, חיים של דרור של חירות. תראו, הלחם נבחר לסמל את התאום התרבותי המפרידה בין שני עולמות ביציאה ממצרים. באישה חילונית אולי ביציאה ממצרים נוטש עם ישראל את החמץ המעודן שהוא סמלה של מצרים יושבת הקבע המסואבת ובוחר במצה הגסה הפשוטה לחמוש על הרועה החופשי. המצה המייצגת הסתפקות במועט, ויתור על הנוכחות. התאהרות החמץ מבטא את כל ההרה שבמצרים, מקדשיה וליליה.
המשמעות של המצה והחמץ כעת אומרת החוקרת ניתן להבין את האיסור המוחלט על אכילת חמץ בפסח. אכילת מצה נועדה לסמל את המעבר מתרבות של עבדים שחיים על הלחם החמץ המצרי אל עם הרועים החופשי, אל לחם אבותיהם. אכילת חמץ בחג החירות נעבה בעיטה בכל הסמלים הגלומים במצה: יציאת מצרים, ויתור על סיר הבשר, חירות ואמונה באל אחד, אותו אל שהתגלה בתחילה לאברהם שיצא גם אברהם למסע נדודים כרועי צאן. עכשיו אפשר להבין שיש לנו שתי מצוות שמקבילות תרומות אחת לשנייה: שבעת ימי אכילת המצה מול שבעת ימי הישיבה בסוכה. למה לעשות זה חג אחד? זה ממש מתאים. כי מה זה סוכה? סוכה זה הבית של מי? של מי שלא בונה בית, של מי שהולך בדרכים, של מי שהוא נבד ורועה צאן, והוא שומע קול שקורא לו לנדוד, לנדוד, ללכת, להלכת. הסתפקות בהבדלו שהמצה זה בעצם איזשהו אור אלוקי שאורד אליי לתוך גופי, ואילו הסוכה זה אור אלוקי שמקיף את ביתי. המצה אור פנימי. אתה יהודי? אתה חייב לעבור בכל שנה שתי שבועות שטח: אחת אור פנימי, חג המצות, ואחת אור מקיף, חג הסוכות. אבל זה אותה מהות. עד כאן פשוטי מקראות. מכאן נעבור לסודות התורה, כי על גבי מה שאמרנו מתלבש כל המשמעות שנתן הזוהר למצות. מי שלא הבין את כל מה שאמרנו עד עכשיו לא יודע מה שאומר הזוהר. ודברי הזוהר נדבר עליהם בשיעור בארבע ורבע. אז מי שרצה לשמוע את זה יוכל ללכת אל בנייה המקליט החדש שהחליף בין השאר התורה ותוכנה. תודה רבה לכם ויש בארבע ורבע.
