מועדים לשמחה וגאולה שלמה. ביום העצמאות יש כמה דברים שמתחדדים לאור המציאות שבתוכה אנחנו נמצאים, בעניין המצווה של כיבוש הארץ. כשאנחנו מביטים על השאלה מה קרה ביום העצמאות, מה זה היום הזה, או אם נשאל שאלה קצת של דתיים – מה השתנה פה מבחינה תורנית? איזה מצווה עכשיו אנחנו מקיימים שלא יכולנו לקיים אותה אלפיים שנה? התשובה הפשוטה על השאלה הזאת היא דברי הרמב״ן הידועים, שכתבו עליהם האחרונים שהלכה כדבריו, שיש מצווה לרשת ולכבוש את ארץ ישראל. כלומר, זה לא רק עניין לאומי טבעי שעם רוצה לחזור לארצו, אלא יש מצווה בתורה לרשת את הארץ ולכבוש אותה. בלי להיכנס להוכחות ולעומק, הרמב״ן בצורה שיטתית לאורך כל התורה בכמה מקומות מציין שמלחמה היא על מקום, לרש מקום.
הבדל בין הרמב"ם לרמב"ן הרמב"ם לעומת זאת, לא מונה את המצווה הזאת לכבוש את הארץ כמצוות עשה בתרי"ג מצוות. יש הסבר שהרמב"ם לא מונה מצוות כלליות, כמו "ושמרתם את כל מצוותיי". ההסבר שלכאורה נראה יותר ברמב"ם והוא מאוד נוגע לענייננו במציאות שלנו היום, הוא שמצוות מלחמה ברמב"ם היא כנגד שלושה דברים: נגד עמלק, נגד שבעת העממים, ועזרת ישראל מיד צער שבא עליהם. הרמב"ם כותב שהמשוח מלחמה כשהוא עומד ונותן את הנאום לפני היציאה לקרב, הוא מסביר לעם למה הם צריכים להסתכן ולמסור את נפשם כנגד השכלים המפסידים יושר המדינות. יש פה שתי קומות למלחמה: הקומה הבסיסית היא מלחמה של טוב ורע, והקומה השנייה היא דברי הרמב"ן, שמדבר על הקשר של עם ישראל לארצו.
הקשר לארץ ישראל לפי הרמב"ן, עם ישראל לא מחכה שהעמים יצורו עליו ואז הוא נלחם בהם. הוא מבין את הערך שלו בארצו. מה זה ארץ ישראל? לא ארץ רגילה ככל העמים. ההבנה הזאת מה זה הערך של ארץ ישראל היא דבר מדהים. לצערנו הרב, הקב"ה, כיוון שאנחנו לא מצליחים להבין את כל הקומות האלה, שולח לנו שליחים במרכאות כדי לעזור לנו לברר לעצמנו את כל שאלת הזהות הפנימית שלנו. ברגע שאנחנו מסתכלים על כל התמונה הכולה ומבינים איזה נס ופלא זה כל קיומה של המדינה הזאת, אנחנו מקבלים כוחות. התחושה היא לא פשוטה, אבל כשמבינים את הנס והפלא, זה נותן כוח להמשיך ולחגוג את העצמאות. הוכרז במדינה שלא נלחם עם הערבים, ועוד מעט זה ייגמר והסיפור יסתיים. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה התעוררות גדולה, שלחו פה נשים, כי הבינו שזה כנראה משהו רציני שיחזיק מעמד. אנחנו חיים בתוך הפלא האלוקי הזה ויודעים שחורבן שלישי לא יהיה, כמו שכתוב במדרש. הדבר הזה ברור ונעלה באוזנינו, חי נביא קדשך, הכל הולך לקראת בית המקדש והגאולה השלמה. הדרך היא קשה, מורכבת ומסובכת, אבל בעזרת השם יש בנו את הכוחות מתוך האמונה, מתוך בית המדרש, מתוך ההודיה לה' יתברך על כל הטוב שעשה איתנו וגם עושה איתנו בשנה הזאת.
הודיה על הטוב והגבורה כל מי שמסתכל על מה שקרה יודע מה היה יכול להיות אחרת ומה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע בכמה חזיתות. יש המון ע מה להודות, על כל הגבורה ועל כל הערבות ההדדית. יש לשמוע פחות את רעשי הרקע שאינם מבטאים את רוח העם באמת. גם המיעוט הזה שנראה שהוא לא, הזכרנו השבוע את החסד לאברהם שאומר שכל מי שהארץ לא מקיאה אותו הוא צדיק גמור. כל מי שגר בארץ ישראל הוא צדיק גמור. נכון שיש דברים שאנחנו מקווים שישתנו וישתפרו, גם אנחנו וגם חלקים אחרים מהעם. כולם צריכים לתקן דברים, אבל כל מי שגר בארץ ישראל צדיק גמור.
הודיה על הקשיים והנחמה לכן אנחנו באמונה גדולה, בתקווה גדולה ובהודיה גדולה. נסיים בפסוק שנקרא מחר בהפטרה: "אודך ה' כי ענפת בי, ישוב אפך ותנחמני". ישעיהו אומר שאם נודה לה' כי ענפת בי, זאת אומרת, למרות שהקב"ה עשה לנו דברים לא פשוטים וקשים, סתר פנים, נמשיך להודות לו על כל הטוב שהוא הרבה יותר מהחלק הקשה. בזכות זה ישיב את אפו וכעסו מאיתנו, כי אם הוא רואה שאנחנו ממשיכים ללכת בדרך, עושים את הבירורים, מתקנים, מודים וממשיכים בכל הכוח ולא נופלים.
החזקת האמונה והכוחות פגשתי השבוע מישהו בבקום, מישהו שאני מכיר מקהילה בארץ. דיברנו קצת על המלחמה והוא אמר: "תשמע, אצלנו בבית הכנסת המצב לא פשוט. יש עיר שיש בה הרבה בתי כנסת, ברוך השם, אבל אצלנו הקהילה לא פשוטה. קשה להם, לא באים למניינים, פחות באים ללמוד תורה". אמרתי לו: "מה קרה?" והוא ענה: "לא נאה להם הרוח, אין להם כוח, אנשים קשה להם". זה סימן שזה לא פשוט להחזיק במצב כזה, לאגור אנרגיות פנימיות שממשיכות ומתחזקות בכל: בחסד, בתורה, באמונה, במצוות, בערבות הדדית, בחיים עצמם, היום-יומיים, המשפחתיים, הלאומיים והחברתיים. בעזרת השם נזכה בקרוב שהקב"ה ינחם אותנו ויביאנו לגאולה שלמה בקרוב.
