כן, בחר צהריים טובים. אנחנו נמצאים בימים מיוחדים, שלושת ימי הגבלה. ימים שבעצם גם במעמד הר סיני התורה לא ניתנה בהפתעה. אפשר לקרוא לזה ככה, שפתאום אמרו "בואו תתכנסו, יש אירוע, מקבלים תורה". אלא היה שם כמה ימים, כידוע, מראש חודש סיוון, להתחיל והמשיך בשלושת הימים הקרובים יותר למעמד הר סיני עצמו. עד כדי כך שבהגדה של פסח אנחנו אומרים משפט מאוד מעניין: "כאילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". מה זה היה עוזר שהיינו נמצאים לפני הר סיני ולא מקבלים את התורה? אז מה דיינו? איזה רווח היה בזה? דברים אחרים אפשר יותר להבין, נתן לנו את זה ולא נתן לנו את זה, והיה עדיין הרווחנו משהו גדול. ופה, בסוף, באנו בשביל לקבל תורה. אז אם לא היינו מקבלים תורה, אז מה תועלת של כל מה שעשינו? המשפט הזה אומר שעצם ההכנה, עצם הימים האלה של ההתכוונות וההתכוננות לקראת הדבר הגדול של קבלת התורה, לזה עצמו היה ערך. לכן באמת בימים האלה בצורה טבעית ככה הלב נמשך לעסוק, לחפש בתנ״ך או בחז״ל איך הם הכינו אותנו, מה הם אמרו לנו שיכול לעזור לנו כדי באמת לקבל תורה. אז אני מבקש היום מרשותכם פשוט לקרוא ביחד את פרק א' בתהילים. פרק שמן הסתם שגור על לשוננו, ודאי כל מי שרגיל אומר תהילים בתדירות כזאת או אחרת, ורצוי ככה לעשות. אז נקרא ונלמד ככה את הפשט העמוק של הפרק ומה הוא אומר לנו: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב ליצים לא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו ועליהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. על כן לא קומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".
הכנה לקבלת התורה אז אם כן, יש פה תיאור מאוד. המבנה הוא מאוד פשוט. בהתחלה אומרים מה לא לעשות, תכף נראה את זה קצת יותר לעומק. אחר כך אומרים מה כן לעשות: "כי אם בתורת ה' חפצו". אחר כך אומרים מה התוצאה של המהלך הזה שהאדם עשה: "והיה כעץ שתול פריו ייתן וכו'". ומה התוצאה של הדרך האחרת של מי שלא הזכיל וכן נשאר בהצעת הרשעים ובדרך החטאים? מה התוצאה? התוצאה היא כמוץ שתדפנו רוח, לא יקומו במשפט, דרך רשעים תאבד. זה המבנה בפשט. אם אנחנו רוצים ככה קצת להיכנס טיפה יותר לעומק, וכמובן הבחירה בפרק הזה היא ודאי בגלל הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו". אבל יש כאן משפט אחד שמקדים. היה אפשר להתחיל ישר ולהגיד לאדם שבתורת ה' תהיה חפצו וזהו, זה הדבר הנכון. אבל דוד המלך בוחר, וזה מעניין שאם זהו הוא מתחיל את ספר תהילם, בכל זאת כנראה לא דבר קל בעינינו לבחור להתחיל עם הדבר הזה. וזה מתחיל עם מה לא לעשות. כי כנראה צריך להבין שהרבה דברים בחיים שאתה רוצה להשיג אותם הם בנויים משני שלבים, כמו פשט הפסוק גם הוא מתהילים: "סור מרע ועשה טוב". עשה טוב לבד לפעמים הוא לא מצליח כי אתה לא יודע ממה להיזהר, אתה לא יודע ממה להישמר. ולכן גם שאתה רוצה לעשות את הטוב ואתה ממש אפילו מאוד דבק וחפץ בדבר הזה, אבל כיוון שאתה לא ער לסכנות ולדברים שיכולים להפריע, אז כנראה לא בטוח שתצליח ללכת לדבר הטוב שאתה רוצה להשיג. לכן דוד המלך מקדים לנו פה שלושה דברים, וכל אחד יש לו הגדרה אחרת וכל אחד נראה שרומז למשהו אחר. בואו ננסה להבין את הדברים. הדבר הראשון זה לא ללכת בעצת רשעים. עצת רשעים, לא סתם לא ללכת עם הרשעים, אלא בעצת רשעים. עצת רשעים זה אפשר לקרוא לזה סוג של אידיאולוגיה של רשעים. לשמוע עצה, עצה זה איזשהו התבוננות. כן, אתה אומר עצה טובה, זו עצה טובה. יש גם עצות אחיתופל, יש גם עצות טעות. עצות של רשעים זה לא סתם רשעים, הוא ככה התגבר עליו היצר אז הוא עשה. לתכף נראה אולי זה דרך חטאים. עצת רשעים זה תפיסות עולם, ובכל דור יש את התפיסות עולם שלו שהן לפעמים מאוד חזקות, מאוד עוצמתיות, ועלולות לפעמים למשוך אותנו ללכת אחריהם. כי הם כאלה שאתה נמשך אחריהם, נמשך ללכת אחריהם. וזה יכול להיות תרבות שהיא ככה עטופה לפעמים בכל מיני ערכים שנראה גם שיש בהם הרבה דברים של אמת, ערכים של שוויון, ערכים של חופש, ליברליות. כל מיני דברים שיש בהם נקודות אמת בלי שום ספק. אבל כאשר הדברים האלה הם היום, אנחנו לא מכירים, פעם היה קומוניזם, היו כל מיני תפיסות עולם. הם היו יותר פשטניות, יותר היה אפשר לראות אותם וגם היה אפשר לראות את הרשע שיש בהם ואת הרשע שהן גורמות. היום הרבה פעמים זה עטוף בכל מיני עטיפות שצריך קצת חוכמה כדי להתבונן מה רוצים מאחורי כל המשיכות שמושכים אותך.
הימנעות מדרכי חטאים ולכן היצע הראשונה, קודם כל אל תלך בעצת רשעים. תתבונן אחרי איזה עצה אתה הולך, אחרי איזה תפיסת עולם אתה הולך. הדבר השני הוא אומר לא לעמוד בדרך חטאים. לא עמד בדרך חטאים בצורה פשוטה, זה באמת החטאים, זה הרצונות, זה התאוות. התאוות הרגילות שאנחנו בצורה הכי טבעית הגוף שלנו נמשך אחריהם. אם זה בענייני מאכל, אם זה בענייני עריות, אם זה בענייני מידות. גם בענייני מידות יש לנו דברים ככה מהסוג הזה. ופה זה דברים מסוכנים במיוחד, כיוון שאנחנו חיים את הדברים האלה. אנחנו צריכים לעשות, אנחנו אוכלים, אנחנו צריכים לפרות ולרבות. מברנו כבני אדם, אנחנו חיים גם בתוך העולם. זה נכון, שני הדברים האלה שהזכרנו הראשונים, חיים בתוך העולם. אנחנו בתפיסת העולם שלנו התורנית, ציונית, לאומית. אנחנו חיים בצבא ם העם, באקדמיה עם העם, במקום עבודה עם כל העם שלנו. אנחנו נמצאים בתוך המציאות הזאת, ולא שחלילה המציאות הזאת היא מציאות של חטאים. אבל בתוך המציאות הזאת יש הרבה כוחות, יש הרבה כוחות שחלקם צריך זהירות ממנו. לכן צריך לראות ששם לא כתוב לא ללכת, שימו לב לדיוק. בדרך על רשעים כתוב לא הלך, שם אל תלך בכלל, אין לך מה להתקרב לזה, זה רשע. על חטאים כתוב לא לעמוד. מה הכוונה לא לעמוד? הכוונה היא יש סיפור ככה, קצת רק בשביל סיפור אני מספר אותו, סיפור כזה חמוד, אבל רק לקחת ממנו את העניין. מספרים על החפץ חיים שפעם בא אליו איזה יהודי. אתם יודעים שפעם היהודים היו משרתים בצבא, צבאות של גויים, היו משרתים שם לפעמים כמה שנים, ממש לפעמים הרבה שנים. זה היה ניסיון מאוד קשה. אמר פעם יהודי אחד לחפץ חיים מה הוא יעשה. הוא חייב לאכול מאכלות אסורות, אחרת הוא לא יחיה, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה, מה וא יעשה. כלומר, הבשר שהיו מגישים בצבא לא שהוא לא היה מהדרין גלעד, זה היו מביאים את הבשרים של הגויים. אמר לו חפץ חיים משפט מאוד יפה: "אתה יכול לאכול, אבל אל תכסוס את העצמות". כלומר, מה הוא רוצה להגיד לו? רוצה להגיד לו אתה חייב לאכול, אין ברירה, זה בסדר, אבל אל תהנה מזה. כי מה זה לא לקסוס את העצמות? אתם יודעים, לפעמים אתה כל כך נהנה מאוכל, זה לא שאתה גומר את המנה, אתה גומר, אבל כשאתה נהנה מאוכל אתה ככה, מה שנקרא, עד הסוף ככה, אתה חופר עליו ככה עד הקצר, נהנה ככה מכל. אני אומר לו תאכל אבל אל תהנה, אל תהנה מאוכל. כלומר, אתה חייב להיות שם, אתה חייב, אבל אל תהנה מזה. להבדיל, הוא אומר רק בשביל כן, חלילה חלילה אלף פעמים להבדיל, אבל לפעמים אנחנו נתקלים באותו מצב. זאת אומרת, אתה נמצא, נגיד מי שמכיר את זה מהצבא, כן, אתה נמצא בהתחלה, אתה מחכת בין אישים, הכל כזה, ולאט לאט אתה מתחיל להתרבב. הלכת לקורס מקים, הצעת לאיזה זה, לאיזה משהו, לאיזה קורס, אתה מתחיל להיות, או שסתם לתחילה התגייסת עם עם ישראל כולו, והחברה יושבים, ברוך השם, חלילה זה לא שהם אוכלים כאלה דברים, ואתה איתם, כי אתה איתם, אתה שם, אתה לא יכול להיות שונה מכולם. אבל יש איזה רגע מסוים שאתה אומר לעצמך, אוקיי, אני פה, אני לחתכילה, אני רוצה להיות פה. צבא זה כמובן דוגמה לא טובה כי זה מצווה, ואני רואה כל שנייה שם היא מצווה והכל. אבל יש רגעים שאני נמצא בתוך החברה שאני צריך לראות שאני לא מתחיל להיכנס להיות חלק מזה, אני לא עומד שמה, אני לא נהיה אלא אני עובר. אני עובר שם לא בגלל שהצבא הוא לא לחתכילה או האקדמיה היא לא לחתכילה, אלא שבנקודות מסוימות שם בתוך המצב הזה הם נקודות שהם לא לחתכילה, ואני נמצא שם, אבל אני צריך לראות שאני לא עומד שם, לא רוצה להיות חלק מדברים שהם לפעמים לא מתאימים לרוח שלי.
ושב ליצים והימנעות ממנו ואז בא הדבר השלישי והאחרון שהוא אולי הכי חזק, ועליו נאמר "מושב ליצים לא ישב". אחד הדברים הכי מעכבים את היכולת לקבל תורה זה מושב ליצים. כי חז״ל אומרים, הזכרנו את זה כמה וכמה פעמים בכל מיני הזדמנויות, חז״ל אומרים שמי שהולך בזמנם היה דברים שקראו להם מוקיון, בוקיון, לוליון. זה היה כל מיני קרקסים, כל מיני מופעים, כל מיני דברים מאוד מאוד בטלים, מאוד מאוד נמוכים. וחז״ל אומרים, מסכת עבודה זרה גמרא אומרת, שמי שהולך לדבר כזה הדברים האלה מביאים לידי ביטול תורה. שואלים המפרשים, הדברים האלה עצמם הם ביטול תורה, זה ברור, זה דברים בטלים, דברים נמוכים, דברים קטנים, דברים לפעמים אסורים ולפעמים אפילו לא אסורים, אבל מאוד מאוד מורידים את האדם ממש לרמה הכי נמוכה. אז למה זה מביא לידי ביטול תורה? זה ביטול תורה. והתשובה שעונים היא מאוד עמוקה והיא קשורה לל הדברים האלה. הדברים האלה לא רק שהם ביטול תורה באותו רגע, אלא הם מביאים לידי ביטול תורה. זאת אומרת, אדם ברגע שהוא הפנימיות שלו מלאה מתכנים מאוד נמוכים, והיום לא צריך ללכת לאיזה קרקס כדי לראות משהו, ולאיזה מופע, לאיזה אירוע, לאיזה פארק. הדברים נמצאים כידוע אצל כל אחד בשולחנו, בכיסאו, מקווה שבארון בחדר עדיף, אבל זה קרוב אלינו מאוד. וחלק מהתכנים שנמצאים שם הם בבחינת התכנים האלה של מושב ליצים. סתם, זה יכול להיות באמת דברים חסרי עניין, חסרי טעם, חסרי משמעות, ברמה כזאת או ברמה אחרת. וכשמתיישבים בתוך הדבר הזה, אז האדם פשוט הוא לא יכול להיות כלי לקליטה עמוקה של התורה כדי לקרות את התורה. ולכן דוד המלך פותח את הדברים האלה ואומר: תדעו לכם, אם אתם רוצים להגיע לתורת ה', הדבר הראשון שצריך לעשות זה לראות מה לא נכנס אליי פנימה. איפה אני לא עומד, איפה אני לא הולך, איפה אני ל יושב. יש משפט מאוד מפורסם, מסילת ישרים מביא אותו בפרק אחד הפרקים שם באמצע: "עד שהתפלל אדם על דברי תורה שייכנסו בתוך מאב, שיתפלל על דברי תורה שלא ייכנסו בתוך מאב". זאת אומרת, אדם מתפלל: "השם, פתח לי את הלב בתורה, אני לא מחובר מספיק, אני לא נהנה מספיק מהלימוד, אין לי חשק ללימוד, אני רוצה לאהוב ללמוד, אני רוצה לבוא לבית מדרש לא כי צריך ולא כי אמרו לי ולא כי אני יודע שזה נכון, אני רוצה לבוא כי אני נהנה מזה, כי יש לי סיפוק מכל רגע". ומשום מה אני לא מרגיש את זה. אומר לך דוד המלך, עד שזה אומרים חז"ל, ודוד המלך אומר את זה פה במילים אחרות: "עד שהתפלל אדם על דברי תורה שייכנסו בתוך מאב, שיתפלל על אכילה ושתייה שלא ייכנסו בתוך מאב". זאת אומרת, תראה מה לא נכנס. אם אוכל ממלא לך את כל הראש, אז תורה לא תמלא אותך. אם כל הזמן תתגעגע לאוכל, ואם כל תוכן אחר כזה או אחר שאתה מחכה לשעה שאתה ראה את הפרק הבא בסדרה שעוד לא ראית, וזה הציפייה שלך, זה ממלא אותך, לזה אתה מחכה, אז זאת אומרת ששם הנפש שלך נמצאת. אז אם הנפש שלך נמצאת שם, אז אתה לא תגיע לתורת ה' חפצו, כי חפצך נמצא במקום אחר. אז או אחרי איזה אידיאלים שנמצאים בעולם, או אחרי תאוות כאלה ואחרות שנמצאות בעולם, או אחרי ליצנות כזאת או אחרת שנמצאת בעולם. אבל בכל מקרה, אתה הכלי הנפשי הפנימי לא פנוי לקליטת התורה. ואז מגיע מה כן. ופה יש דבר מעניין: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". אז מעניין לשים לב פה לשני דברים. דבר ראשון, בהתחלה זה תורת ה', ואחרי זה זה תורתו. מה זה אומר? זה אומר ממש ברמת הפשט, וגם חז"ל דורשים את זה. אל תתפלא אם ברגע הראשון, אם בשלב הראשון זה עדיין יהיה אתה פה והתורה שם, וזה עדיין לא התורה שלך, זה עדיין לא אתה, זה עדיין לא חלק ממך. כי התורה היא דבר כל כך גדול, כל כך עוצמתי, כל כך עליון, שזה לא קורה ברגע. ההתדבקות הזאת, החפץ הזה, החיבור הזה, באמת הפנימי והנעים והמתוק הזה, הוא לא קורה ברגע. חז"ל אומרים, בהתחלה זה תורת ה', ואחר כך זה בתורתו יהגה יומם ולילה. השלב הראשון זה שאני מגדיר שתורת ה' היא חפצי. את זה אני רוצה, זה הדבר שאני מבין שהוא הנכון והוא החשוב, ובשבילו אני מקריב דברים אחרים שאני מבטר עליהם, ואני כביכול מפסיד אותם כביכול, כי אני יודע שזאת האמת. ולכן אני לא הולך ולא עומד ולא יושב, אלא אני מגדיר את החפץ שלי בתורת ה'. ועדיין אני פה וזה תורת ה', זה לא התורה שלי. ואז מה קורה בשלב הבא? בשלב הבא פתאום, וכל מי שחווה את החוויה הזאת יודע שזה אחד הרגעים המתוקים ביותר שיש בחיים, אני לא באמת, אני לא ממעיט אם אני אומר את ההגדרה הזאת, אחד הרגעים שפתאום אתה מרגיש שאתה עושה מאמץ להיכנס לתוך עולם של תורה. ואין מי שלא עשה את המאמץ הזה. למי שחושב שהרבנים נולדו רבנים, אז אני מבשר לכם בשורה: לא, הם היו אנשים רגילים, ילדים, נערים ובחורים, והתמודדו עם כל מה שכולם מתמודדים. אבא לא נולד לתוך זה, וכולם עשו מאמצים גדולים כדי לא רק הרבנים, מלא אנשים רגילים. והרגע הזה, שרגעים כאלה שפתאום אתה מרגיש שזה תורתך, מתחיל להרגיש שזה שלך, אתה ממש חי את זה, אתה ממש אוהב את זה, וזה חלק ממך. ופה מגיע הדבר ה-C, ה-C של הדברים מגיע גם ה-C של הדברים שלנו, סיום הדברים שלנו. תראו דבר מאוד מעניין. אצל הרשעים והחטאים והליצים, מה המהלך שיש שם? המהלך שיש שם הוא מהליכה לעמידה לישיבה. אצל הצדיקים כתוב התוצאה היא "והיה כעץ שתול על פלגי מים". זאת אומרת, מה ההבדל? ההבדל הוא שהדברים החומריים, הדברים החומריים שאדם מה שנקרא מחפש את עצמו. היום זה מאוד מקובל ככה, סתם תמיד היה, אבל היום הכל יותר פתוח והכל יותר גלוי, ואנשים אומרים: "שמע, אני מחפש את עצמי, אני מחפש את הדרך, ואני הולך לפה ואני הולך לשם ואני מתלבט אם לעמוד שם או לשבת שם או ללכת לשם". וזה נראה כאילו זה נראה משהו מאוד חופשי, משהו מאוד גדול כזה. אדם הולך, כל העולם לפניו. לפעמים אנשים אומרים לך, כשאני הייתי ילד אז החילונים היו קוראים לעצמם חופשיים. הזכרתי את זה פה כמה פעמים. ככה היו קוראים לנו עדוק פסטוק. זה היה, ידעתי, בחיפה עיר האדומה, אז לא היו הרבה דתיים והרוב היו חילונים, והם היו קוראים לנו כאילו אני החופשי. כאילו אני החופשי, כאילו באמת איש שיכול לעשות מה שהוא רוצה. העולם הגדול, כל פתוח לפניו, עושה מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, חושב מה שהוא רוצה. והעדוק, הדתי, הוא עדוק, הוא כאילו הוא כזה מקובל, שתול, תקוע, תקוע כזה. ולכן קראו לזה עדוק פסטוק. זה היה כזה זלזול בדתיים. זה היה לדתי, זה היה צריך להתגבר, היה אתגר כאילו מבחינה חברתית, זה לפעמים היה אתגר. אז קיבלת קצת כוח מהמשפחה, מהחברים, אז בסדר, אבל זה לא היה לפעמים דבר כל כך קל. עדוק פסטוק, והחופשי הוא הולך לפה, הולך לשם, והדתי הוא לכאורה שתול, הוא כזה תקוע, הוא חייב לעשות דברים מסוימים. האדם מחפש חופשיות, אך פעמים רבות החיפוש הזה מוביל לאיבוד דרך. יש אנשים חילוניים עם ערכים ויציבות, ויש דתיים שלא מצליחים לפרוח. הכל תלוי בפנימיות האדם. החופשיות והליברליות עלולות להוביל לאיבוד דרך, בעוד שהאדיקות יכולה להוביל לפריחה.
חופש בתוך מסגרת החיים בתוך מסגרת, כמו מסגרת של תורה, עשויים להיראות כמגבילים, אך למעשה הם מאפשרים חופש אמיתי. התורה היא השורש של העולם, ומי שמתחבר אליה מוצא את החופש האמיתי. התורה מאפשרת לאדם להכיר את עצמו ואת העולם בצורה הכי עמוקה ומשמעותית.
תהליך ההבשלה התורה לא תמיד נותנת תוצאות מידיות. כמו נוח שהוליד ילדים בגיל מאוחר, כך גם האדם צריך סבלנות כדי לראות את הפירות של לימוד התורה. זהו תהליך שבו האדם מתפתח ומבין את העולם ואת עצמו בצורה עמוקה יותר.
הכוח של התורה כדי לזכות בתורה, צריך אמון גדול בכך שהשתילה בתורה היא אמיתית ומחוברת לשורשי העולם. חשוב גם לדעת לשים גבולות ולהימנע מדברים שמקטינים את הנפש. כל דבר שמרגיש ריקנות צריך להשתחרר ממנו, ולהתמקד בדברים שממלאים את הנפש ומפתחים את הכלים לקבלת התורה. בעזרת השם, שנזכה לטובה ולברכה.
