שיעור כללי | כוונה בתקיעת שופר | הרב גבריאלי

אז אנחנו היום עוסקים בעצם ביסוד מאוד מרכזי בהבנה של המצווה, מעשה היחידה שאנחנו מקיימים בראש השנה, מצוות עשה, תקיעת שופר. ונראה את הדברים, נתחיל דרך הפסק של הרמב"ם, מזה בעצם נחזור לסוגיות בגמרא ובעזרת השם זה ייתן איזו הבנה על העניין. רבים מהאחרונים שואלים על סתירה שיש בין הפסקים של הרמב"ם לעניין, בעצם בשאלה האם המצוות צריכות כוונה. זאת אומרת, יש לנו בעצם שאלה כללית שנוגעת לכל המצוות, האם מצווה שנעשתה בלי כוונה, האם יוצאים ידי חובה או לא. הרמב"ם לעניין מצה פוסק שמי שאכל מצה בלא כוונה, איזה גויים הכריחו אותו או ליסטים, לא משנה למה, הוא יצא ידי חובה. זאת אומרת, למרות שהוא לא התכוון באותו רגע לשם קיום מצוות מצה, אלא האכילה הזאת פשוט הייתה משהו מציאותי, פשוט אכל, הכריחו אותו לאכול, כלל הוא היה באיזה מצב כזה שהוא עכשיו מתכוון לקיים את המצווה, אבל שורה תחתונה, תורה אמרה לאכול מצה בליל יד' ניסן, הוא אכל והוא קיים את המצווה. לעומת זאת, בתקיעת שופר, הרמב"ם פוסק, המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו, וכן השומע מן המתעסק לא יצא. נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון התוקע להוציאו, או שנתכוון התוקע להוציאו ולא נתכוון השומע לצאת, לא יצא ידי חובתו, עד שיתכוון שומע ומשמיע.

כוונה במצוות אז אם כן, אומר הרמב"ם, אנחנו תכף נחזור לרמב"ם הזה כדי לדייק בו קצת יותר, אבל לצורך העניין כרגע בואו נאמר את הדבר הזה, שורה תחתונה פשוטה, שבתקיעת שופר חייבים כוונה. זאת אומרת, אם נעשתה המצווה כאשר לא הייתה הכוונה של התוקע להוציא, ושל השומע לצאת, לא יכול להגיד, הוא שמע, הוא שמע את התקיעה, העיקר שהוא שמע תקיעה, גם אם הוא לא חשב עכשיו שהוא רוצה לצאת ידי חובה, שורה תחתונה, כמו במצה, אתה יכול להגיד, הנה הוא אכל, הפעולה קרתה וזהו, הוא שמע, זהו, הכול טוב, הכול בסדר. בסוגריים אני אומר, רק כדי להכין את עצמנו להמשך הקרוב, שיש מתעסק שהוא בכלל לא מתכוון אפילו לתקוע, זאת אומרת, הוא בכלל מתכוון עכשיו, אפילו לא לנגן, הוא מתכוון עכשיו לנקות את השופר, כזה, אתם מכירים את זה, שקצת נושפים בתוך השופר כדי להוציא ממנו את הנוזלים, שיש שם ויוצא תקיעה, זאת אומרת, זה אפילו לא מתכוון לתקיעה, תכף נראה את זה בגמרא, לא זה רק בשביל ממש קצת להתכוונן פה עם המושגים.

הסתירה ברמב"ם על כל פנים, אז המפרשים, רבים מהמפרשים שואלים על הסתירה ברמב"ם, לעניין מצה הוא אומר שהאדם יצא גם בלי כוונה, לעניין השופר הוא אומר שהוא לא יצא בלי כוונה, אז יש פה שתי שאלות: א', למה לחלק ביניהם, וב', גם אם אתה חושב לחלק ביניהם, נגיד מאיזושהי סברה, מאיפה לקחת את זה בגמרא? האם זה מתחבר, והאם זה יוצא, והאם לא קשה, זה מתוך מה שקורה בגמרא. אז באמת, כדי לראות את התשובה לדבר הזה, אז באמת צריך לראות את הסוגיות, נגיד, כבר, אולי אפשר לקרוא את זה בפנים, זה מאוד מעניין, המגד משנה, ותראו, עם עקו שלוש, אולי נקרא אותו ככה, למרות שאני ככה רוצה ככה להזדרז עם הדברים, אבל בכל זאת, הוא שואל את השאלה, ואני טעמה בדברי רבנו, שהוא פוסק פרק 66, אם אכל מצה, יצא.

הבנת המגד משנה וזה נראה בגמרא, שהוא כדעת מי שאומר, מצוות אין צריכות כוונה, שכך שנינו, זו הגמרה שתכף נראה אותה, שלחו ללאבו עד שמואל, כפאו ואכל מצה, יצא, ואמר רבה, זאת אומרת, את אוקיי על השיר, יצא, על מה כסבה רבה, מצוות אין צריכות כוונה, ואם כן, איך פסק כאן רבנו, שמצוות צריכות כוונה, והיא צריך כאן כוונת שומע לצאת, כוונת משמיע להוציא, ולא מצאתי בזה תירוץ נאות לדעתי, אם נוסח ספריו אמת, רק שנאמר שרבנו סובר דעה שכפאו ואכל מצה, אינה תלויה בדין השופר, ואולי שהוא סובר שכיוון שאין אדם עושה מעשבת כיד שופר, אלא השמיעה, אפילו התוקע יקרו השמיעה, לכן צריך כוונה, מה שאין כן באכילת מצה, ורבה הוא שהשווה דינם, ולכן דקדקו ואמרו על מה כסבה רבה, מפני שאן צריכות כוונה, וכו'. ואם כל זה אני מסתפק, שלא תהיה נוסחת רבנו האמיתית, שם גבי מצה לא יצא, שכן נראה מן ההלכות, ולא ראיתי מי שחילק, בין מצווה למצווה בדין הכוונה הזה, תראו איך המגד משנה, מצד אחד, הוא אומר, זה מאוד קשה הרמב"ם, אם הנוסחה פה היא אמיתית, אחר כך הוא אומר, אם בכל זאת זה הנוסחה, אז יש לי איזה רעיון, אולי לחלק ביני, ותכף נחזור לדברים שהוא אומר, הוא אומר, יש היגיון מסוים לחלק, בין מצה שזה פעולה מעשית, שנעשתה לבין שופר, שזה משהו שצריך בשבילו יותר כוונה, כי זה לא ממש פעולה מעשית רגילה, יש פה קול, קול הוא לא משהו מעשית, קול צריך לחשוב, איזה קול זה, מה הקול הזה, אז אומר היגיוני שלכאורה, יש היגיון מסוים, ואז כאילו אתם רואים איך הוא בעצמו, כאילו חוזר בו מזה, ואומר, לא, אבל עדיין אני לא, לא נראה לי החילוק הזה, לא נראה לי ההיגיון של החילוק הזה, לא מצאנו מי שלכאורה, מי שחילה ככה, בצורה הזאת, ולכן, אולי באמת בכלל בספרים, אולי בכלל היה נוסחה אחרת, שהיה כתוב אחרת ברמב"ם, זאת אומרת, אני רק מביא את המגדמי שנייה זה, כדי לראות שזה מאוד העסיק את האחרונים, ולא היה להם פשוט באמת מאיפה הרמב"ם גם לקח את הספרה, וגם לקח את המקום. כן, אז באמת כדי להבין את הדברים ברמב"ם, כידוע ברמב"ם, הרמב"ם כותב, חוזר על זה פה המון פעמים, זה משהו מאוד יסוד, הרמב"ם כותב בהקדמה ליד החזקה, שבשביל להבין פסקים שלו, לפעמים אתה צריך ללמוד 10 סוגיות, זה לא המקרה פה, אל תדאג, לפעמים אתה תצטרך, הוא אומר, להיין ב-10 סוגיות שונות, כדי להבין איך הוא פסק, זאת אומרת, הסתכלות שלו היא הסתכלות מאוד רב-מערכתית, זה לא סוגיה אחת וזהו, צריך לראות את כל המכלול, לא נדבר על הירושלמי פה, כמובן יש פה עוד הרבה דברים, אבל אני רק אומר את זה ככה כזה, אבל פה יחסית זה יותר פשוט, אבל גם זה איזושהי מורכבות של שי סוגיות, שהרמב"ם כנראה חיבר אותן ביחד. על מה אנחנו מדברים? בואו נראה את הדברים. אז באמת הסוגיה הראשונה שעוסקת בעניין הזה, שהמצוות צריכות כוונה, זה הסוגיה הזאת ששלחו שאלה לאבו עדי שמואל, כפאו ואכל מצה מה הדין, דנים מה בדיוק המקרה, לא ניכנס פה כדי שנספיק, והמסקנה היא, אמר אבא אשי, שכפאו פרסים, זאת אומרת, לא שהוא היה שוטה או משהו כזה, פשוט הכריחו אותו הגויים והוא יצא ידי חובה. אמר אבא, עכשיו שימו לב, ופה זה מאוד מאוד משמעותי עכשיו השורה הבאה, אמר אבא, זאת אומרת, התוקע לשיר יצא. כלומר, שימו לב, אבא מוציא מסקנה לכל המצוות, לכל המצוות, מתוך הסיפור הזה שפסקו פה, שמי שהכריחו אותו יכול מצה יצא, סימן שבכל המצוות אתה לא צריך להתכוון ואתה יוצא ידי חובה. כי אם ראינו את זה במצה, אין סיבה שזה לא יהיה ככה בכל המצוות האחרות. שואלת על זה הגמרא פשיטה, שזה גם מעניין, זאת אומרת, הגמרא אומרת כאילו, תראו כמה לגמרא זה כאילו, מה אתה מחדש רבה, כאילו זהו, היה סיפור אחד, ראינו שמצוות צריכות כוונה, גמרנו, זה נזול, זה עובד על הכל. ואת הגמרא, מה הוא דה טיימה, הייתי אומר, אתה יכול מצה מה רחמנה והאחד, אבל אח הזיכרון טרואקטיב, והאי מתעסק בעל מה הוא כמה שמלן. ואת הגמרא לא, זה לא כזה פשוט עד כדי כך, שלא צריך להגיד את זה בכלל. כי בכל זאת, יש איזשהו היגיון לחלק, סוגריים, תזכרו עכשיו את הרמב"ם, שבעצם לקח את החילוק הזה, ולקח אותו למסקנה, נצטרך להבין איך ולמה, הרי בסוף לגמרא זה לא נשאר למסקנה, זה לא נשאר למסקנה, בגמרא זה רק, הגמרא אמרה פשיטה, ואז הגמרא אמרה לא, זה לא כזה פשיטה, צריך לחדש את זה, למה? כי אפשר להבין שיש היגיון בין מצה שזה פעולה, גופנית, מעשית, מאוד ברורה, ולכן ברגע שהאחד איתה מצה, זהו, גמרנו, המצווה נעשתה, לבין זיכרון טרוע, זיכרון טרוע, מה זה? עצם המילה זיכרן, זיכרון מה היא אומרת? שכשאתה עושה את הפעולה, אתה צריך לזכור, אתה צריך לזכור משהו, אתה צריך לחשוב על משהו, ולכן זה לא כזה פשוט, שחת תקה לשיר, אתם מכירים את אלה שתוקעים בשופר, והם יודעים לנגן על שופר, זה משהו מדהים, כאילו, אני אספר פה על הרב של גוש כתיף, הרב גמינצקי, כל שנה בשמחה בית השואבה, הוא היה בעל תוקע מדהים, והוא היה בשמחה בית השואבה, והשופר הוא היה מנגן, זו חוויה מדהימה, פשוט מנגן עם השופר, אז אחד תוקע, ואחד הוא עכשיו, אחד בחזרות לאיזו הופעה, הוא מתקן עכשיו, הוא עשיו מנגן, אבל יוצא לו תקיעות אחלה, יוצא לו תקיעות טובות, בכלל לא מתכוון עכשיו למצווה, מתכוון עכשיו לנגן, אבל התקיעות יצאו טובות, הוא אומר, רבה, זה בסדר גמור, תכלס, שמעת תקיעות זה בסדר, בתגמרה לא, זה לא כזה ברור, בכל זאת, זיכרון טרואקטי, אולי צריך לחשוב על מה שקורה פה, כמו שתכף נראה, שזה בוודאי ככה, לפי הרמב"ם, כמה שמלן, אומר רבה, מתגמרה, ושאמר רבה, כמה שמלן, לא, כל המציאות, אותו דבר, לא צריך שום דבר, כל לזה. יש גמרה נוספת, שבטעות לא מופיעה פה במקורות, ובהזדמנות צריך להוסיף אותה, תמיד אני נזכר מאוחר מדי, באותו עמוד, דווקא אחרי את עמוד ב', הגמרה שם, אחות שחלק כבר ראו את זה, הגמרה מספרת על רבי זרע, ממש בשורה האחרונה, אמר לרבי זרע לשם אי, איכוון ותקאלי. עלמה כסוור משמיע בה איכוונה. שימו לב, סיפור שמופיע באותו עמוד, אמנם בסוף העמוד, דווקא אחרי את עמוד ב', ובסוף העמוד, אומר רבי זרע לשמה שלו, תתכוון ותתקאלי. זאת אומרת שכבר פה אנחנו רואים, שרבי זרע, הוא לא מסכים עם רב על עניין שופר, כי הוא אומר לשמה שלו, תתכוון ותתקאלי. עד עכשיו אנחנו בתחושה שזהו, שכולם מסכימים, שמצוות לא צריכות כוונה, אין הבדל בין שופר לבין מצב. פתאום רואים שרבי זרע אמר אחרת. ועכשיו, לגמרה שנמצאת פה אצלנו, ויא כנראה, הביאה את הרמב"ם למה שהיא הביאה אותו, כי בואו תראו מה קורה בגמרה הזאת.

הבנת הגמרה גמרה הזאת נמצאת בדף למית ג', עמוד ב', ושם זה הולך על המילים במשנה, במשנה כתוב, המתעסק לא יצא, והשומע מן המתעסק לא יצא. יפה. אומרת הגמרה, המתעסק לא יצא, התוקע לשיר יצא. ופה אני רוצה, בגלל זה אמרתי, במקום את זה מה שאמרתי, עכשיו אני רוצה לדקה אחת לומר על זה. שימו לב להבדל, ואם לא מבינים את זה, אז משהו מאוד משמעותי פה, יכול להיות תקוע בהבנה. יש הבדל בין מתעסק לבין תוקע לשיר. תוקע לשיר, זה אדם שתוקע מלכתחילה, תקיעות טובות בשופע, אבל המגמה שלו היא לנגן. הוא עכשיו לא חושב על המצווה, הוא עכשיו בראש של נגינה. מתעסק זה אחד שבכלל לא התכוון, שיצאו לו עכשיו תקיעות. הוא מתכוון עכשיו, הוא מתכוון עכשיו לנקות את השופר. הוא עושה פעולה אחרת, ועל הדרך יוצא לו תקיעות. ואז המשנה אומרת, שימו לב, המשנה אומרת, המתעסק לא יצא. זאת אומרת, אם אדם עבד משהו על השופע, לא יודע מה עשה, ניקה, דברים אחרים, פתאום יצא לו תקיעות, וגם ראש השנה היום, וגם צריך לתקוע היום, יצא לו עוד תקיעות טובות. הוא אומר, הוא לא יצא על ידי חובה. וסיכה מזה הגמרא, דווקא מתעסק, לא יצא. התוקע לשיר, זאת אומרת, שהוא התכוון לתקיעות טובות, אבל המגמה שלו הייתה לא למצווה, אלא לשיר. יצא, אומר את הגמרא, ועכשיו שימו לב טוב, למנגינה, למנגינה של הגמרא, ואנחנו יכולים ללמוד מזה כלל גדול, בלימוד בכלל. הוא אומר ת הגמרא, אני בכוונה קורא את זה עכשיו במנגינה, שאני חושב שצריך לקרוא, שככה הרמב"ם קרא את זה, בוא נגיד ככה, לאם המסייע ללרבה, דאמר רבה התוקע לשיר יצא? שומעים את המנגינה? מה אתם מרגישים במנגינה הזאת? תוקע לשיר או תוקע? לאם המסייע ללרבה, דאמר התוקע לשיר יצא? תמיה. התמיה הזאת, התמיה הזאת, קצת אומרת שהגמרא, חותרת לזה, שרבה לא בטו שהדברים שלו, באמת הם נקרא לזה, הם להלכה, ואנחנו פוסקים אותם. מה אתה רוצה להגיד לי, בוא נגיד את זה עכשיו קצת ככה, בסגנון שלנו. מה אתה רוצה להגיד לי, שיש מפה סיוע לרבה? אז בדרך כלל, כשאני אומר כזאת מנגינה, מה זה אומר? שאני חושב שרבה לא צודק, נכון? אם אני אומר, מה? אתה רוצה להגיד לי, למה שמסייע ללרבה? כי הרי רבה אמר, בדווקא בחטא, רבה אמר התוקע לשיר יצא. עכשיו, מהמשנה הזאת, רואים שהתוקע לשיר יצא. אז, לכאורה זה סבבה, הנה, אפשר לקרוא את זה אחרת. למה מסייע ללרבה? דאמר התוקע לשיר יצא. מצוין, כאילו, הנה, יש לנו רעיה לרבה. אבל תשימו לב, זה לא נאמר בצורה דוד, זה נאמר לימה. לימה זה, רגע, מה? אם יש לימה, אז זה עושה את המנגינה. בגלל זה אני אומר, כדאי ללמוד את זה גם ככלל, בלימוד גמרה. כשהגמרה מתחילה עם לימה, אתה בעצם יודע כבר שזה הולך להידחות. מה? מה, אתה רוצה להגיד לי, שמפה יהיה קושי על רביזיירא? רביזיירא שאמר לשמה שלו, תקשיב, תתכוון ותתקע, ותוציא אותי ידי חובה. מפה רואים לכאורה שלא צריך. מה, זה יהיה קשה על רבי זעירא? זאת אומרת, הגמרא, לא. אל תדאג, אל תדאג. לא קשה על רבי זעירא. דילמא, אי דדה תנה ריש המתעסק? תנה סי פנאמי מתעסק. זאת אומרת, זה שהגמרא אמרה, השומע מהמתעסק לא יצא, ואז עשינו דיוק, מהמתעסק הוא לא יצא. אבל אם זה מהמשמע לעצמו, אז הוא כן יצא. אמת, הגמרא לא. תקשיב טוב, ההגדרה מתעסק, תשימו לב, עכשיו קורה פה דבר מאוד מעניין. ההגדרה מתעסק עכשיו התרחבה עוד יותר. תראה איפה, אני אסכם את הכל, וזאת ושם, תודה רבה, תבואו. שימו לב, ההגדרה מתעסק עכשיו התרחבה עוד יותר.

הגדרות המתעסק אמרנו, הגדרה הראשונה שמתעסק, זה אחד שמנקה את השופר. ברור שלא לפי כולם. הגדרה השנייה שמתעסק, שהוא תוקע לשיר, לנגן. פירוש רבי זעירא, גם זה לא טוב, כי הוא לא תוקע בשביל להתכוון. הגדרה השלישית שמתעסק, זה אחת שתוקעת כאות מעולות. אבל, מה הבעיה? הוא לא מתכוון להוציא את מי ששומע אותו, את מי שבאזור שלו. לפי רבי זעירא, גם זה כלול בתוך המתעסק. השומע מן המתעסק, לא יצא, זה כולל גם את מי שמתכוון רק לעצמו. ולכן לא קשה מפה על רבי זעירא, כי הגמרא אמרה, רגע, שומע מהמתעסק, לפי הגדרות שראינו עד עכשיו, אז זה אחד שתוקע לשיר, או בוודאי תוקע לנקות את השופר, הוא לא יצא. אבל אם הוא תוקע תקיעות טובות, אבל לא מתכוון, אז זה בסדר. רגע, אבל זה קשה על רבי זעירא, אומרת הגמרא, לא, אל תדאג. לא קשה מפה על רבי זעירא. רבי זעירא כלול פה בתוך, אומר שזה כלול בתוך המשנה. שומע מהמתעסק, לא יצא, הכוונה היא, כל סוגי המתעסק, כולל אחד שתוקע, ולא מתכוון להוציא את האנשים שמסביבו, הוא גם כן לא יצא, כי לפי רבי זעירא צריך כוונה להוציא את מי ששומע.

כוונה במצוות אם כן, מה המנגינה שאנחנו יוצאת מכל הגמרא הזו בדף למד ג'? שרבה, רבה אמרנו שהגמרא אומרת בתמיה, מה אתה רוצה להגיד שיש סיוע לרבה? לא, אנחנו לא מסכימים עם רבה. ואז הגמרא אומרת, מה אתה רוצה להגיד שיש קושייה לרבי זעירא? לא, לא, לא, אין קושייה לרבי זעירא, זאת אומרת לפי הסוגיה הזאת, כמו מי הגמרא הולכת? כמו רבי זעירא. זאת אומרת, שמה רבי זעירא חידש? רבי זעירא חידש, רבי זעירא חידש דבר מאוד פשוט, רבי זעירא אמר, שיש חילוק בין מצע לבין שופר. רבי זעירא הכל מדבר על שופר, אנחנו לא יודעים מה הוא סובר על מצע, הוא לא אמר, שמה מינה שבכל המצוות אתה צריך כוונה, אנחנו לא יודעים מה רבי זעירא סובר על המצוות האחרות, אבל מה שברור לנו, זה שלעניין שופר, רבי זעירא סובר שהמצוות צריכות כוונה, ואנחנו רואים בסוגיה בדף למד ג' שהגמרא, אני אגיד ביטוי, הגמרא הולכת איתו. כן, תסלחו לי, כי לא לביטוי, אבל זה מה שרואים, שהגמרא הולכת איתו, והיא לא מסכימה עם רבה שאמר, שרבה שאמר, כן, שהתוקע לשיר יצא, כי מצוות שופר לא צריכה כוונה, לא, הגמרא אומרת, רבה, אנחנו יכולים לקבל את דבריו לעניין מצע, אבל לעניין שופר, אנחנו חושבים כמו רבי זעירא.

הרמב"ם והכוונה בשופר זאת אומרת, עכשיו אני אסגור את החלק החצי, החצי הראשון של השיעור, פלוס, אם כן, נחזור להתחלה. ראינו את הרמב"ם, הרמב"ם פסק שבמצע יצא, ושופר לא יצא. שאלנו, א', מה הסברה? ב', מה המקור? התשובה היא, הסברה, אח הזיכרון טורקטי, וכאן כתוב, אכול מצב, הוא אכל, בעצם כמו שאמר המגד מישנה, אבל איכשהו, היגשה על עצמו, והיה לו קשה להישאר עם התירוץ הזה, לא, זה לא היא נכונה. והסברה שלו בעצם כתובה כבר בגמרא בדף כפחת, כשהגמרא אמרה פשיטה, ואז הגמרא אמרה, לא, זה לא כזה פשיטה, יש מקום לחלק בין שופר לבין, אבל רבה לא חילק. אבל הגמרא אומרת שיש מקום לחלק. ואז בא רבי זעירא, ואז אנחנו רואים את הגמרא, אכל מדף כפחת עמוד ב', אמר לי רבי זעירא, לשם תכווה ותוציא אותי, ואז הגמרא בדף למד ג', שממש אומרת, למה, למה יהיה קשה רבי זעירא? לא, אנחנו עם רבי זעירא. זאת אומרת שהגמרא בעצם בעצמה, עשתה את החילוק בין שופר לבין מצעה, וזה המקור של הרמב"ם. אז הרמב"ם ראה את הגמרא בדף למד ג', והבין שהגמרא בדף למד ג', בעצם חולקת על הגמרא בדף כפחת, ומקבלת את רבה רק לעניין מצעה. אבל המסקנה של רבה, שמע מינה תוקע לשיר יצא, זה אומר את הגמרא, אני לא מקבל את הגמרא הזאת, לא מקבלת את הדעה הזאת, ואני מקבלת את הדעה של רבי זעירא, שאמר לי שלא יצא בלי שהוא מתכוון להוציא, בגלל שזיכרון טרואקטיב, והשופר הוא חייב כוונה, הוא חייב איזה קול פנימי, שיהיה לו משמעות, ולכן לא יצא בלי להתכוון, ולהתכוון להוציא, וכל מה שקשור לנושא הכוונה. עד כאן, אוספות, שאלות, ברורים, זה הזמן. מה זה אם נגיד מישנה, זה לא כזה פשוט להגיד את זה במדינת אמרה? אתה יודע, אתה שואל אותי שאלה, שאין לי מה להגיד, אם אני אגיד משהו שאני אומר אחרת, מה כזה פשוט תגיד לי מה, תגיד לי בידך שתגיד אחרת, זה מה שאני אגיד למישנה. אבל זה שמרק דבישני עצמו, אמר שזו סברה טובה, ורק היה קשה לו, כי הוא אומר שבא לה הלכות, זאת אומרת אולי גאונים, לפני כן פסקו אחרת, אבל בגלל זה אמרתי בהתחלה, הרמבר אומר תסתכל מכלול, תסתכל מהלך שלם של גמרא, אז יש לך פה גם סברה, שהגמרא עצמה אמרה אותה, גם סוגיה שאתה רואה לימה, לכן הדגשתי את הלימה הזה, שזה כלל בלימוד, טוב שאתה שואל את זה, כדי לחדה את הדבר הזה, לימה זה כלל בלימוד, כמו שהרב אומר אמר קודם, זה בדרך כלל לא נשאר, לימה זה שאלת ברוך, מה לימה אתה רוצה להגיד ככה? לא, זאת אומרת שכמו שאמרתי קודם, מה המנגינה, המנגינה של הגמרא שהרב מקשיב לה, היא שאנחנו לא חושבים כמו רב, אם הגמרא ככה בדף למד ג' אמרה, אז הרמב"ם ציריף את זה לסברה, והביא את זה להלכה, מה? בסדר? שומעים? חברים פה? טוב, מעולה, אם ככה, אז מה שאני רוצה עכשיו ברשותכם, ככה, עוד קצת זמן יש לנו, זה לכאור השאלה, שאלה, לא יכול לקול איזו שאלה קטנה, שאלה גדולה, אפשר להתייחס אליה כשאלה לא משמעותית, אבל האמת, שהיא שאלה מאוד משמעותית, ששאל עליכם מי שנה על הרמב"ם, וכתוצאה מהשאלה הזאת, אנחנו נבין ברמב"ם, את מה שראינו עכשיו, בקומה עוד יותר גבוהה, זה מה שהולך להיות עכשיו, ככה בכמה דקות הקרובות, איך אני מתכוון, קודם כל, מקור שש, אומר עליך מי שנשמע על הרמב"ם הזה, השומע מן המתעסק וכו', הקשור, בגמרה הקשור, אבל, השומע מהמשמע לעצמו מי, יצא, למה אתה הבדלת, תשובתי רבי זעירא, לא וכו', וכיוון, שם שימו לב טוב ממש פה, עטו אזניכם, וכיוון זה רבנו פסקי רבי זעירא, לא שם עטוב מן המתעסק, אלא, שנמשך אחר לשון המשנה. ראו, זו שאלה, אמרתי לכם, זו שאלה שאפשר לעבור עליה ככה, ממש ב… להגיד, זה לא שאלה משמעותית, ואפשר ממש לעצור ולהגיד, וואו, בואנה, זו שאלה רצינית, צריך להתיישב עליה ולהבין אותה, מה הוא שואל? בשביל לראות מה הוא שואל, אני אענה לרמב"ם, תראו, בבקשה, רקע, תחזורו למקור 2, בסדר? אומר הרמב"ם ככה, המתעסק בתקיעת שופר להתלמד, לא יצא ידי חובתו, וכן, השומע מן הוא התעסק, לא יצא, ואז הרמב"ם ממשיך, התכוון שומע לצאת, לא התכוון לתוקע, התכוון הזה, לא התכוון הזה, לא יצא, עד שהתכוון שומע ומשמיע. שימו לב, התכוון שומע לצאת הזה, זה העתקה מילה למילה של, קולרם, המשנה. המשנה בדף למדגימל, עכשיו תחזיקו דקה טוב, כי אם תבינו, טוב, את השאלה הזאת, התשובה תהיה פשוטה, אז זה הכי טוב בשאלה. שימו לב, המשנה כתוב ככה, המתעסק לא יצא, וכן, השומע מן המתעסק לא יצא. נכון? עכשיו, אני מזכיר שוב את המושגים, מתעסק בלכאורה, מעסק רגיל, זה אחד שמנקט השופע או משהו כזה, והכללנו בתוכו גם, את מי שתוקע לשיר, כי אמרנו, אנחנו, רבי זרע, מכליל בתוכו גם את מי שתוקע לשיר, כי זה עדיין נקרא מתעסק, כי הוא לא יוצא, הוא לא מתכוון לתקוע תקיעה לשם מצווה. ואז כתוב המשנה, המתעסק לא יצא, וכן השומע מן המתעסק לא יצא, והגמרה ואמרה, רגע, דווקא השומע מהמתעסק לא יצא, כי הוא תקע לשיר, אבל אם הוא תקע בשביל להוציא את עצמות, כי היה טובה, ולא להוציא אחרים, אז הוא יצא את ידי חובתו. אז בלכאורה זה נגד רבי זרע, שימו לב מה ענה רבי זרע. ענה רבי זרע או הגמרה בשם רבי זרע, ענתה, לא. באמת, גם מי ששומע, מי שתקע רק לעצמו, לא יצא את ידי חובה. וזה נכלל בתוך המתעסק. שומעים? זה נכלל בתוך המתעסק. זאת אומרת, לרבי זרע, וזה אמרתי את זה קודם, המושג מתעסק בעצם התרחב עכשיו עד המקסימום. מתעסק יש לו שלושה שלבים. בין הקטע השופר, ברור, תוקע לשיר, גם ברור, כי בכלל הוא לא מתכוון לתקיעות למצווה, וגם אחד שתוקע לתקיעות מצוינות למצווה, אבל לא תוקע בשביל להוציא את האחרים, גם הוא נקרא מתעסק. שומעים? אם ככה, אז למה כתוב המתעסק לא יצא, והשומע מי מתעסק לא יצא? זה יכול ללבל אותנו. אומרת הגמרא, לא, זה על הדרך. זה דרך אגב. מכירים את זה? ש-I.D.Raysha נקה צפה. זאת אומרת, כיוון שברשע כתוב, מתעסק לא יצא, אז גם כשאמרו על השומע מי המתעסק, אז באמת היה צריך לכתוב, בואו תגידו את זה, איך היה צריך לכתוב במשנה אמיתית, לפי רבי זהרה? תגידו מילה אחרת, לא השומע מי המתעסק, אלא השומע ממי, אופה, מי שתוקע על עצמו. שכוח. שימו לב, מה שצריך לכתוב, מה שכתוב באמת לפי רבי זהרה במשנה, זה השומע ממי שתוקע לעצמו לא יצא, כי הוא לא התכוון להוציא את האחר. אז למה כתוב מתעסק? למה כתוב מתעסק בכל זאת? בגלל מה? בגלל הרשע. ID רשע, נקה צפה. יפה. עכשיו, תקשיבו חבר'ה, הרמב״ם זה לא משנה. זוכרים, שבוע שעבר דיברנו על המשנה, שהמשנה יש לה כל מיני כוונות, עליונות, אבל הרמב״ם זה פוסק. בתור פוסק, לכאורה הרמב״ם צריך להיות ברור. הוא צריך להיות חד, והוא היה צריך לכתוב, ככה אומר הלכם מישנה, עכשיו אני חוזר הלכם מישנה, אומר הלכם מישנה, הרמב״ם היה צריך לכתוב, השומע ממי ששומע לעצמו לא יצא, כי בסוף זה כוונת המשנה. עכשיו, רמב״ם הוא לא משנה. רמב״ם הוא פוסק. בתור פוסק אתה צריך להיות ברור. ואתה לא יכול לכתוב לי, להעתיק לי את המשנה, להעתיק לי את המשנה, ולהגיד שהכוונה היא, תחשוב לבד ותבין לבד את הכוונה. תכתוב לי את המציאות, מי ששומע. צריך לחדש את זה, זה לא דבר ברור, כי ראינו שמצוות לא צריכות כוונה במצא. אז אתה צריך להגיד לי, שמי ששומע מאחד, שלא יתכוון להוציא, לא יצא דרך ודור, אז למה אתה, הרמב״ם, כותב, מתעסק? זה שאלת הלחם משנה. מה התשובה של הלחם משנה? זה פה במכילה, כאילו שאני חייב כאילו, לא יודע איך להגיד, לא להסכים בקטנותי, אבל אומר הלחם משנה, הרמב״ם נגרר אחר לשון המשנה. כלומר הוא אומר, אתה צודק בשאלה, השאלה היא טובה, ומה התשובה שנענה? כיוון שזה במשנה ככה, אז גם הרמב״ם כתב ככה. אבל לא, זה, אם כל הבאמת, יש לנו כמובן גדולי העולם, אנחנו אפר כלפיהם, אבל תורה היא צריכה להילמד, והרמב״ם אין דרכו, סתם ככה, להעתיק את ראשון המשנה. אז למה הוא כתב בצורה כזאת, שעלולה עשויה, אפילו אולי לבלבל אותנו, ולהסיק מסקנה לא נכונה? כך שואל הלחם משנה על הרמב״ם. השאלה ככה, ככה תביר, השאלה ברורה? מה? בסדר? כאילו, חברים? כן, ברור, זהו מתכוון. הוא אומר, לזהו מתכוון, ID ראש ענקת צפה, זאת אומרת, כמו שהגמרא הסבירה את המשנה, ככה הלחם משנה יסביר את הרמב״ם, ש-ID ראשה, הוא כתב את הצפה, אבל זה לא מתאים לרמב״ם, הרמב״ם צריך לעשות דברים ברורים. עכשיו אמרתי, זו שאלה שאתה יכול להגיד, בסדר, כאילו, עזוב, נו, זה כבר עניין של מילים, של ניסוח, אל תעשה מזה, כאילו, אל תעשה עניין, אז לא, אז אני בבשותכם, כן רוצה לעשות עניין, כיוון שאני חושב, שיש פה ברמב״ם נקודה מאוד עמוקה, ואני למעשה את התשובה ככה, אמרתי קודם, במשפט אחד, אני אגיד לכם את זה עכשיו עוד פעם, אבל אני ארצה להוכיח את זה. כי בלי הוכחה, זה, בלי העמקה של הדברים, זה נשמע אולי פחות חזק. אני הולך רגע, אני אומר לכם את הסוף, וחוזר להתחלה. כמה דקות שיש לנו. הרמב״ם מגדיר אדם שתקע לעצמו, ולא התכוון להוציא את סביבתו, הרמב״ם בכוונה, קורא לו בשם מתעסק. וואי, יפה. נתן פה זורה ככה, הוא מתעסק בעצמו. כאילו, אולי זה יפה, כאילו, תקשיבו, זה מדהים. כי הרמב״ם אחרת לא היה, הוא היה כותב את הדברים כמו שהם, ולא מעתיק את המשנה. והרמב״ם רוצה להגיד פה משהו, הוא רוצה להגיד לך, תשמע, מי שתוקע בראש השנה בתקיעות הופר, ולא חושב על המשמעות של התקיעות, שהתקיעות שלו עכשיו נועדו באמת לצאת החוצה, כולם מכירים את הרמב״ם, וגם פה אני הולך לסוף רגע וחוזר, אבל, בלי לראות את זה בפנים אפילו, אבל זה ידוע שהרמב״ם אומר, רמז יש בתקיעת שופר, והיא, מה רמז? נמצא בעירכות תשובה, לא בעירכות ראש השנה, בעירכות תשובה, אורו ישנים משנתכם, והקיצו מתרדמתכם, אתם ששגועים בעבלי הזמן וכו', זאת אומרת, המהות של תקיעת שופר היא כל שאמור לצאת לעולם ולהגיע, להיכנס לאוזניים וגם ללב, שמישהו שומע אותו, ואם אדם תוקע ולא, ואין לו את המחשבות האלה, הוא מבחינת הרמב״ם כמו מתעסק, הוא כמו אדם שתוקע לשיר, וכמו אדם ש, מהקטע שופר עכשיו, מבחינה מהותית, אין הבדל ביניהם כי הוא בעצם, הוא לא בפוקוס, הוא לא בדבר העיקרי, שלשמו זה נועד, ובזה הוא לא נמצא, אז בעצם, הוא לא, הוא לא, וכל מי ששמע אותו, לא יצא את זה חובה. ההוכחה לעניין הזה, סוג של חיזוק, נקרא לזה, הוכחה לדבר הזה, היא מסיפור מאוד מיוחד ומעניין שיש בירושלמי. הירושלמי מספר את הסיפור הבא, זה נמצא במקור שבע. אני מביא את הירושלמי כפי שהוא נמצא בספר אור זרוע, שמביא את הירושלמי במסכת ברכות. הירושלמי לטעמי, שצריך השומע לענות אמן, כדי להוציא את המברך. רבי אבא בר זבינה, אבא משמש כמו רבי זעירה, אמר: מה זגלי כעסה, אמר לי סב בריך, אמר לי הו דעתך דעת משתה אחרנה, אתה שותה עוד כוס אחרי זה. ואז הוא ממשיך הלאה, אמר לי, דילגתי שורה, כי מה דענה יעיף דת מי פקחתי איתך, ידי חובתך, כך הו דעתך מפתעתי ידי חובתי באמן.

המשמעות של אמן אמר רבי תנחום בר אביה ריה, מתניתין אמרה כן, המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא. פירוש, הוא מברך בעבור עצמו ובעבור אחרים, וצריך שגם השומע יוציא אותו בכוונת אמן. בעל נפש צריך לשמוע. הוא אומר דבר מדהים, רבי זרע ועוד יהודי שהיה איתו, ושימו לב לשיח ביניהם. הוא אומר לו תכוון, תברך על היין, תכוון תוציא אותי ידי חובה. ואז הוא אומר לו תקשיב, כשאתה אומר אמן, אני ברך, בורא פרי הגפן, אתה תגיד אמן. כשאתה אומר אמן תכוון להוציא אותי ידי חובת אמירת אמן. זאת אומרת, כאילו אני בעצם אמור להגיד אמן על הברכה של עצמי אבל אני לא אומר, אסור להגיד אמן על הברכה של עצמי. אבל אם החבר שלי אומר אמן והוא מתכוון בשבילי אז הברכה שלי נשלמה עכשיו לגמרי.

הקשר לשופר מה אני לומד מהשופר? יש בקבלה מושג שנקרא אור ישר ואור חוזר. אור ישר זה האור הראשון, האור שמגיע מלמעלה, והאור החוזר זה האור שמי שמקבל את האור הישר מחזיר אותו למי שהשפיע את האור הראשוני. אני אהיה קצת יותר מעשי רגע. אני עכשיו מדבר איתכם, אני בבחינת אור ישר. אתם בבחינת אור חוזר. איך אתם עושים את האור החוזר הזה? אתם מקשיבים בעניין, שואלים שאלות, מהירים הערות, ובזה מביאים אור חוזר.

המשמעות של תקיעת שופר יש פה בינינו מערכת משותפת, מערכת של התאחדות של השומע והמשמיע. זה מה שקורה בתקיעת שופר. אומר הרבי זרע בירושלמי, מי ששומע מי שתוקע לעצמו ולא חושב על האחרים, הוא מתעסק. הוא לא מבין שכל הסיפור של שופר הוא סיפור של התאחדות, של אור ישר ואור חוזר ושל שומע ומשמיעים. התורה אומרת יום תרועה יהיה לכם, זה משהו משותף, זה קורה ביחד. אם אדם תוקע לעצמו, הוא צריך להתכוון לתקוע ולשמוע כאילו הוא לא יכול לענות תמיד על ברכת עצמו, אבל הוא בעצם תוקע בשביל לשמוע.

החשיבות של כוונה הרמב"ם אומר, מי שתוקע לעצמו ולא מתכוון להוציא את האחרים, הוא נקרא מתעסק. זה לימוד גדול על כל המהות של תקיעת שופר. התוקע צריך להתכוון להוציא את הציבור ידי חובה, והציבור צריך להתכוון לשמוע את הקולות ולצאת ידי חובה. אם זה לא קורה, אז הכל פה מתעסק. הרמב"ם כתב את המשנה, מתעסק לא יצא והשומע מתעסק לא יצא, ועכשיו הוא מסביר את עצמו. זה מה שעושה הרמב"ם, הוא מסביר את המשמעות של הכוונה בתקיעת שופר.