ארבעה בנים כמו שהם מופיעים אצלנו בהגדה, זה לקוח מהמחילתא בפרשת יתרו. אפשר לראות את זה במקור הראשון, וזה מאוד דומה למה שאנחנו מכירים מההגדה. החידוש הוא כפי שנראה בהשוואה של זה מול הירושלמי. במחילתא כתוב: ארבעה בנים הם, אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר? מה העדות החוקים והמשפטים שציווה ה' אלוהינו אותנו? אף אתה פתח לו בניחות הפסח: אין מפתירים אחר הפסח אפיקומן. רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו, לפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר, אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל. תם מה הוא אומר? מה זאת? ואמרת אליו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ושאינו יודע לשאול, את פתח לו שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמור.
הבדלים בין הגדות נוסח ההגדה שלנו סודר בבל, וכפי הנראה בגלל זה חכמי ההגדה אימצו את הנוסח הזה ולא את הנוסח הארץ ישראלי שמופיע בירושלמי, ויש בו הרבה מאוד הבדלים. בירושלמי כתוב: ארבעה בנים דיברה תורה: בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאול. שני הבדלים במשפט הזה: אחד, שימו לב שלפני כל אחד מהם אנחנו אומרים בן, לא אחד. הבדל שני הוא שלבן התם הירושלמי קורא לו טיפש. ברגע הראשון זה נראה לא נעים לקרוא לבן טיפש, אבל בהמשך נראה שזה הפוך ממה שזה נראה. בן חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהינו אותנו? אף אתה אמור לו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. התשובה הזאת היא התשובה שאומרים בנוסח שלנו לבן התם, לא לבן החכם. לבן החכם עונים לו כלחות הפסח: אין מפתירים אחר הפסח אפיקומן. פה עונים לו את התשובה שאצלנו אומרים לבן התם, וזה דבר קשה כי לכאורה לבן התם עונים לו כזאת תשובה.
הבדלים בתשובות לבנים בן רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה? מכיוון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו: בעבור זה עשה ה' לי, לי עשה, לאותו איש לא עשה. אילו היה אותו איש במצרים, לא היה ראוי להיגאל משם לעולם. פה יש הבדל בולט: לא אומרים לו "הקהה את שיניו". אצלנו בנוסח ההגדה אומרים לו "הקהה את שיניו". פה לא מכה את שיניו, ולא אומרים לו "לי ולא לך". אומרים: אילו היה אותו האיש במצרים, לא היה ראוי להיגאל. טיפש מה הוא אומר? מה זאת? אף אתה למדו הלכות הפסח שאין מפתירים אחר הפסח אפיקומן. התשובה היא ללמד אותו את כל הלכות פסח. אתה אומר את זה לבן הטיפש, אתה מלמד אותו את כל הלכות הפסח. האחרון, בן שאינו יודע לשאול, את פתח לו תחילה. מה פה ההבדל? בנוסח שלנו כתוב "את פתח לו תחילה שנאמר: והגדת לבנך ביום ההוא". בירושלמי כתוב "את פתח לו", ולא מביאים פסוק.
הבדלים בין ארץ ישראל לחוץ לארץ ההבדל הוא שאצלנו בנוסח ההגדה מוסיפים את הפסוק "את פתח לו תחילה שנאמר: והגדת לבנך". הירושלמי אומר "את פתח לו". הרב קוק מביא את זה על כך שההגדה הזאת סודרה בזמן הגלות והיא מושפעת מהגלות, והירושלמי נאמן לעניינה של ארץ ישראל. יש פה שני זוגות של בנים: גישה חינוכית וגישה לימודית. הזוג הראשון הוא הרשע ושאינו יודע לשאול. הזוג השני הוא החכם והטיפש. חכם וטיפש זה לא פלא שהם זוג, כי הם הפכים. צריך להבין מה זה טיפש, כי זה לא הגיוני שיקראו לבן טיפש.
גישה חינוכית ולימודית הגישה החינוכית: ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא בהסתכלות על הנושא של הסגולה. הרב קוק מסביר שעם ישראל בנוי מסגולה ובחירה. יש סגולה שזה הצד הפנימי, הנשמתי, שיש לכל יהודי באותה צורה בדיוק. הבחירה היא איך הסגולה יוצאת מן הכוח אל הפועל, איך אדם מתנהג בפועל. בארץ ישראל הצד הסגולי יותר בולט וחזק. בירושלמי, לכל הבנים קוראים "בן". זה אומר שלמרות שהוא רשע, הוא בן. בבלי אומרים "הקהה את שיניו". בארץ ישראל לא אומרים "הקהה את שיניו", אלא "אילו היה אותו האיש שם, לא היה ראוי להיגאל". זה משקף את המקום שבו הוא נמצא, מתוך אמון שיש לו נקודה פנימית שיכולה לצאת מהכוח אל הפועל ולהיות מתוקנת. שימו לב עכשיו מה קורה בנוסח של ההגדה שלנו. שם כתוב "אל תפתח לו תחילה", שנאמר "והגדתה לבינך". שימו לב, הפסוק הזה "והגדתה לבינך" הוא התחלת הפסוק של הרשע. כי הרי הפסוק בשלימותו הוא "והגדתה לבינך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה השם לי בצאתי ממצרים". אז אם אומרים לו את הפסוק "והגדתה לבינך", במילים אחרות אומרים לו: תקשיב, אתה בן דוד של הרשע. למה אתה בן דוד של הרשע? אז אני אגיד לכם משהו ששמעתי פעם מהרב אבינר. הוא דיבר על האנשים החילונים ואמר: מצד אחד הם תינוקות שנשבו וגדלו כך לתוך המציאות שהם גדלו בה. זה כאילו הצד שמסתכל עליהם לגמרי בצורה של זכות. אבל הוא אומר: תראו, יש גם צד שני. מה הצד השני? הוא אמר: תראו, כדרכו, ככה בבדיחות הדעת. אבל הוא אומר: תגידו, הלכתם פעם לקנות מכונת כביסה לפני שהיו מחירים באינטרנט? כמה חנויות הלכתם לברר? לפחות שלוש חנויות הלכתם לברר. קניתם פעם כלי רציני ומשמעותי? הלכתם לברר. הוא אומר: בן אדם, על עצמך אתה לא יכול קצת לשאול שאלות על ההיסטוריה שלך, על המציאות שלך? אתה לא יכול קצת לשאול שאלות? זאת אומרת, גם אותו אחד שלא יודע לשאול יש שני מבטים של הסתכלות עליו. יש מבט שבו הוא מגיע אליו גם קצת בביקורת. הוא אומר לו: טוב, תפתח לו תחילה. אבל הוא קצת גם בן דוד של הרשע, שנאמר "והגדתה לבינך". הפסוק שלו זה הפסוק של הרשע. למה אתה לא יכול לשאול שאלות? מה, אתה לא ראית פעם איזה אדם דתי לידך? אתה לא ראית שעם ישראל בשבת חצי מהמדינה? אתה לא יכול קצת לחשוב על החיים שלך ולחשוב: רגע, מה, מי אני, מה אני, לאיזה עם אני שייך, מה זה העולם הזה, מי ברא אותו? הוא אומר: אתה יכול. אז יש פה קצת ביקורת. בארץ ישראל אומרים: אני לא יודע לשאול, אוקיי, אל תפתח לו תחילה. זאת אומרת, שוב, בגלל הסגולה והסגולה אתה פותח לו. אתה רק פותח לו בלי ישר לתת לו גם איזה ביקורת על זה שהוא מבחינה חיצונית לא שואל ולמה הוא לא מברר. אלא באמת אתה אומר: זה תינוק שנשבה, בוא, הוא לא יודע, הוא דל ככה, בוא נקרב אותו אנחנו.
הבדלי גישות בין רבי מאיר לרבי יהודה אז אם כן, לסיכום של החלק הזה, יש לנו פה צמד רשע ואינו יודע לשאול. הם שניהם שייכים לאותו פסוק והבדלי הגישות בין הגישה המאמינה של ארץ ישראל הפנימית לבין הגישה היותר חיצונית. עכשיו כמובן מבחינת המקורות, שוב, אני לא אקרא אותם בפנים בגלל הזמן, זה גם דברים די מוכרים ומי שלא מכיר אז שיראה אותם אחר כך. המהר"ל מביא מחלוקת ידועה בין רבי מאיר לרבי יהודה בשאלה האם עם ישראל תמיד נקרא בנים או רק אם הם עושים רצונו של מקום נקראים בנים. כן, שיראה בקידושין דף למד. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך קרואים בנים, והם מביאים פסוקים לשיטתו. ורבי יהודה אומר: אם עושים רצונו של מקום נקראים בנים, לא עושים רצונו של מקום הם לא נקראים בנים. זאת אומרת, הוא לא מתכוון שהם לגמרי לא חלילה לא יהודי או משהו כזה, אבל בנים הם לא נקראים. זאת אומרת, יש פה כאילו מדרגות. בגלל שהצד הבכיר, רבי יהודה, מבטא את הצד הבכירי, מבטא את הצד ההוא שיותר בבל. יותר מסתכלים על הצד הזה, אומרים: רגע, אם הוא בעניין אז הוא בן, אם הוא לא בעניין אז הוא כבר קצת פחות בן, יש לו מדרגה של עבד, מדרגות אחרות. אבל אי אפשר להגיד. רבי מאיר אומר, רבי מאיר כידוע מהסתכלות הפנימית שלו מאוד מעמיקה, אומר: בין כך ובין כך קרואים בנים. אז זה המבט של ארץ ישראל ושל הירושלמי בבנים הללו וזה המבט שאנחנו מכירים בנוסח שלנו שסודר בבל.
החכם והטיפש אז נעבור לזוג הבא, והזוג הבא זה החכם והטיפש או החכם והתם. ופה יש באמת חידוש עצום שאומר אותו השל"ה הקדוש. הוא גם כן מופיע פה במקורות, אבל אני אגיד אותו בעל פה. אולי בסוף אם יהיה זה נקרא אותו בפנים, אם לא תראו בד. והוא באמת אפשר לומר הנקודת מפתח שהוא זיהה פה והיא מדהימה זה דווקא המילה טיפש. כי תגידו אתם בתור תלמידי ישיבת תורת ארץ ישראל, איפה המילה טיפש מופיעה כמה פעמים בגמרות? מה? בבלי טיפשי כמובן, יפה. אנחנו יודעים, רבי זיירא אמר בבלי טיפשי, רבי ירמיה אמר בבלי טיפשי. כמה וכמה אמוראים כשעלו לארץ ישראל השתמשו בביטוי בבלי טיפשי. עכשיו ברור שהם לא התכוונו להגיד עכשיו ברור שהם מדברים על החברים שלהם, החכמים, תלמידי החכמים, האמוראים שהיו בבל. הם לא מדברים עכשיו על איזה, לא יודע, גם על אדם פשוט עמך אתה לא תגיד טיפש, אבל בטח לא על תלמידי החכמים הכי גדולים. אבל הם כשמגיעים לארץ ישראל הם אומרים: החברים שלנו בבל הם בבלי טיפשי. למה? מה זה טיפשי? אז טיפש מה? רגע, בוא נעזר בתנ״ך. בתנ״ך, אגב גם בזוהר זה מופיע, גם בזוהר מופיע ביטוי הזה של בבלי טיפשי בצורה קצת אחרת, אבל אותו עיקרון. והכל בנוי על פסוק אחד, פסוק בתהילים בקוף יוטט. שם דוד המלך מדבר על אנשים שאינם מקיימים דרצון השם. הוא אומר עליהם: "תפש כחלב ליבם". מה זה "תפש כחלב ליבם"? החלב הרי זה שומן שמסתיר את הלב. כן, זאת אומרת יש לנו דברים מאוד פנימיים כמו הלב ויש בגוף כל מיני שומנים שהם מסתירים את הלב. "תפש כחלב ליבם" הכוונה היא האנשים הצדיקים הלב שלהם פתוח, הלב שלהם זורם לכיוון החיובי ואין להם חסימות, אין להם שום מעצורים שעוצרים לגלות את הלב הפנימי שלהם. אבל הרשעים, אומר דוד המלך, "תפש כחלב ליבם". זאת אומרת יש להם חסימה ולא רואים את הלב שלהם, הלב שלהם לא יוצא מהכוח אל הפועל, לא בא לידי ביטוי. זאת אומרת מה זה תפש, מה זה טיפש? זה חסימה. זה חסימה שיש אותה בבל כתוצאה מהמקום. כמו שהרב קוק מסביר בהרבה מאוד מקומות שבבל זה לא חלילה כמו שאמרנו קודם בגלל שמישהו שם פחות חכם או פחות צדיק, חס וחלילה, לא מתחיל בכלל. גדלי עולם יש, רק בעיה אחת, המקום. המקום זה מחסום, המקום חוצץ, לא מאפשר לראות את הפנימיות. ממילא אומר השל"ה הקדוש דבר מדהים. הוא אומר בירושלמי החכם והטיפש שניהם חכמים. בדיוק הפוך. אמרתי בהתחלה כאילו שהמילה טיפש נראית הכי קשה פה, כאילו מה אתה מזלזל במישהו, וההסבר הוא בדיוק הפוך. טיפש זה חכם בבלי וחכם זה חכם ארץ ישראלי. זהו, זה הכל.
החכם והתם עכשיו על פי זה הדברים הם מאוד מובנים. למה? כי החכם בארץ ישראל שואל מה העדות והחוקים והמשפטים. הוא רוצה להבין לעומק את יציאת מצרים. והשל"ה מעריך שם, פה הבאתי חלק קטן מהשל"ה כי זה חלק ממאמר שלם של השל"ה. והשל"ה מעריך ואומר שהחכם בארץ ישראל הוא שואל שאלות עמוקות. הוא לא שואל שאלות הלכתיות, הוא לא רק שואל: תגיד, תסבירו לי סדר פסח, מה עושים, איך עושים. זה חשוב מאוד כמובן, אנחנו בסוף אנשי הלכה. אבל הוא שואל מה העדות, מה החוקים, מה המשפטים, מה כל הסיפור הזה על מה הוא בנוי. עכשיו שימו לב, אומר השל"ה, התשובה שאומרים לו: "בחוזק יד הוציאנו הוויה ממצרים", זה בדיוק הפוך ממה שזה נראה בנוסח שלנו. עונים את זה לתם. ואז איך אנחנו בדרך כלל מסבירים את זה כשאנחנו לומדים את ההגדה שלנו? ואנחנו אומרים לבן החכם, עונים לו תשובה עם פרטים, כל פרק ערבי פסחים עד הסוף. הבן התם, מה ענו לו? אמרו לו: תשמע, אתה כמו שאמרנו, תמים כזה, לא יודע. תמיד מציירים אותם בהגדה כזה כאילו איזה אחד כזה, לא יודע, איזה פעם בזמננו היו אומרים איזה אבל כזה כאילו. ואז עונים לו: תשמע, באופן כללי, בחוזק יד הוציאנו השם ממצרים. אתה יודע שהיה. אומר השל"ה הקדוש שבדיוק הפוך. הפסוק הזה, והוא מעריך להסביר אותו על פנימיות התורה, שם הוויה, בחוזק יד הוציאנו הוויה ממצרים, את זה עונים לבן החכם בארץ ישראל שהוא ראו להתחיל כבר מפנימיות התורה. הוא מתחיל מפנימיות התורה ומתוך הפנימיות הוא כבר יגיע לכל שאר התורה. עכשיו הבן הטיפש בארץ ישראל זה בעצם החכם הבבלי. כן, כשאנחנו נמצאים בירושלמי, אז כשמגיעים לבן הטיפש זה כמו שאמרנו, זה לא טיפש אלא זה פשוט החכם הבבלי. החכם הבבלי הוא בענייני הסודות, הוא לא כל כך מבין בזה. אז הוא שואל מה זאת, שואל שאלה כללית. מה עונים לו? עונים לו הלכות. עונים לו: אף אתה תגיד לו את פרק הרבה פסחים בהלכה. כי מה הוא יודע, במה הוא טוב, במה הוא מבין? הוא מבין בהלכה, אז תענה לו בהלכה. כי הוא טיפשאי, הוא לא את הפנימיות, הסודות הוא לא יכול להבין. לא בגלל שהוא לא צדיק אלא בגלל שהוא לא נמצא פשוט במקום הנכון, הוא נמצא בחוץ לארץ. מה זה טיפש? שיפה, כן. זה לא, אם כי יש בעיה עם זה כי כתוב שהעומק הכי גדול נמצא בפשט. אז, אבל הבחינה של הפשט שבתוך הפשט, אז בורט ככה יפה. אז אם כן, אז אומר השל"ה, זה מובן מאוד. עכשיו במלא באגדה שלנו, כן, שנכתבה בגלות, שם זה הפוך. הבן החכם הוא שואל הלכות, הוא שואל מה העדות החוקים, וגם עונים לו הלכות כי זה החכם בבל. מה התחום שלו, במה הוא מבין, במה הוא שולט? בנגלה, הוא שולט בנגלה, אז עונים לו נגלה. הוא אומר: יאללה, בואו, מלמדים אותו את כל פרק ערבי פסחים, כל המשניות, כל הגמרא, את ההלכה. עונים לו הלכות, זה התחום שלו. התם, אומר השל"ה, התם בבל זה בעצם החכם הארץ ישראלי. תם מלשון שלם, כן. מה זה בעצם? הוא היותר שלם, אבל הוא בבל, אז כרגע בבל כאילו זה התחום המרכזי שבו עוסקים, שבו החכמים עוסקים, זה התורה הנגלית. אז התם בנגלה שואל מה זאת, כי זה לא התחום שלו. ועונים לו בכל זאת כי יד הוציאנו השם ממצרים, מתכוונים באמת לדברים הפנימיים עד כמה שאפשר להסביר אותם עכשיו בחוץ לארץ, כי אנחנו לא יכולים שם להיכנס לכל העומקים. זאת אומרת, זה בעצם פשוט איזה מין הצלבה כזאת, כן. אפשר לעשות כאילו כאלה שני חיצים כאלה. כן, זאת אומרת החכם הבבלי והחכם הארץ ישראלי, התם הבבלי והטיפש הארץ ישראלי, זה פשוט, כן, צריך לעשות ככה. את החכם בבל הוא בעצם הטיפש של הירושלמי, כי טיפש הירושלמי זה החכם הבבלי, ולכן לשניהם עונים הלכות. והתם של בבל והחכם של ארץ ישראל הם אותו אחד, ולשניהם עונים גם את אותה תשובה בכל זאת כי יד הוציאנו השם ממצרים. זאת אומרת, עונים לו את הדברים הפנימיים בכל מקום על פי מה שאפשר להבין. אבל ברור שהכל מתחיל מי זה החכם, מי זה החכם המרכזי ומי זה השני. זאת אומרת, על פי ההבדל הידוע, וכן שבענייני תורת ארץ ישראל וכל נושא הפנימיות בארץ ישראל והנבואה וכל החלק הארוני שיש בארץ ישראל, ומאלה גם היחס לבנים הללו. בסדר, אז לא קראנו בפנים את המקורות כי זה סומך עליכם שמי שזה מעניין אותו אז יעבור על זה אחר כך ויראה, אבל בגדול, בגדול, פחות או יותר מה שאמרתי בעל פה, אבל תמיד טוב לראות בפנים כי זה א אותו דבר, אבל ככה חבל על הזמן של הסדר. אז טוב, ברוכים תהיו.
