שיעור כללי | קדושת ירושלים והמקדש | הרב דוד גבריאלי

קדושת ירושלים והמקדש ירושלים והמקדש הם נושאים מרכזיים בהלכה ובמסורת היהודית. כאשר מדברים על קדושת ירושלים, יש להבין את ההבדל בין הקדושה הראשונה, שהחלה עם כיבוש יהושע, לבין הקדושה השנייה, שהחלה עם חזרת עזרה ובניית בית המקדש השני. השאלה המרכזית היא האם הקדושה הראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא, או רק לשעתה. הרמב"ם מסביר כי הקדושה הראשונה, שהחלה עם כיבוש יהושע, הייתה תוצאה של הכיבוש והשראת השכינה, ולכן היא נחשבת כנצחית. לעומת זאת, קדושת הארץ לעניין שביעית ומעשרות תלויה בכיבוש, ולכן בטלה עם גלות העם.

מחלוקת בגמרא ובין הפוסקים בגמרא מופיעה מחלוקת האם הקדושה הראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא. הרמב"ם פוסק שקדושת ירושלים והמקדש קידשה לעתיד לבוא, ולכן עזרה לא היה צריך לקדש מחדש. לעומת זאת, הרייבד חולק על הרמב"ם וטוען שאין קדושה נצחית, ולכן אין קראת למי שנכנס כיום למקום המקדש. הרמב"ם מסביר את עמדתו בכך שקדושת המקדש וירושלים נובעת מהשכינה, שאינה בטלה גם כאשר הכיבוש בטל. לעומת זאת, קדושת שאר הארץ לעניין שביעית ומעשרות תלויה בכיבוש, ולכן בטלה עם גלות העם.

הבדל בין כיבוש יהושע להתיישבות עזרה ההבדל בין כיבוש יהושע להתיישבות עזרה הוא בכוח המרכזי שהוביל את הקדושה. כיבוש יהושע היה באמצעות מלחמה, ולכן הקדושה הייתה תלויה בכיבוש. לעומת זאת, חזרת עזרה הייתה באמצעות התיישבות, ולכן הקדושה לא בטלה גם לאחר חורבן בית שני. הרמב"ם מסביר כי ההתיישבות יוצרת בעלות על הארץ, ולכן הקדושה השנייה של עזרה החילה מחדש את הקדושה לעניין שביעית ותרומות ומעשרות. אם כן, מחלוקת כבר במשנה ובגמרא על קדושה ראשונה, האם קידשה לעתיד לבוא או לא. בגמרא לכאורה עוד לא מוזכר ירושלים, שביעית, מות, או לא יודעים. הרמב"ם סותר את עצמו: לעניין ירושלים פוסק שקידשה לעתיד לבוא, לעניין שביעית ומעשרות פוסק שלא קידשה לעתיד לבוא. הוא שואל על עצמו ואומר שיש לו הגיון מאחורי מה שהוא אומר. לעניין זה קידשה לעתיד לבוא, ולעניין זה לא קידשה לעתיד לבוא.

חידוש הרמב"ם השאלה הגדולה שעליה דנים האחרונים ברמב"ם היא מאיפה הוא לקח את החידוש הזה. הרמב"ם מחדש פה חידוש גדול מאוד. הוא אומר, למרות שבגמרא לכאורה לא תראה את החילוק הזה שאני אומר, הגמרה כותבת, קידשה לעתיד לבוא או לא קידשה לעתיד לבוא. בא הרמב"ם ומחדש חידוש עצום ואומר לך, תלוי במה. לעניין ירושלים והזרות זה כך, ולעניין שביעית ותרומות ומעשרות זה אחרת. מאיפה הבאת את זה? חידוש עצום, אתה צריך מקור. הרב קוק יש לו תשובה ארוכה במשפט כהן. הרב קוק אומר שהרמב"ם לא לקח את זה מסוגיה מסוימת, אלא מהמכלול של כל התורה כולה. הרמב"ם ראה את כל התורה כולה, ראה בבלי, ראה ירושלמי, ראה את התוספתא, מדרשי הלכה, ראה הכל. אחרי שהוא ראה הכל, הוא פוסק לפעמים מאיזה עשר מקומות שונים ומביא אותם לפה. הרב קוק אומר, הנה, פה זו דוגמה מצוינת, הרמב"ם סיכם את הכל ואמר משהו כמו, 95 אחוז מהמקומות שתסתכל בסוגיות, אתה תראה את מה שאמרתי. ברוב הסוגיות שיהיה כתוב שהקדושה הראשונה קידשה לעתיד לבוא, זה יהיה מדובר על ירושלים והמקדש. ברוב המקומות שיהיה כתוב שהיא לא קידשה לעתיד לבוא, אז זה יהיה מדובר על שביעית ותרומות ומעשרות.

הסבר הרב קוק הרב קוק מסביר שהרמב"ם לא לקח את החילוק הזה מכוח סוגיה מיוחדת, אלא מתוך כללות הרבה משניות וברייתות וסוגיות, בבלי, בירושלמי ותוספתא. בהרבה מקומות מוצאים שלגבי תרומות ומעשרות, בטלה הארץ. וכן מוצאים בהרבה משניות וברייתות וסוגיות שקדושת המקדש בירושלים לא בטלה. ולכן בלי להיכנס לתחוקים, קבע הרמב"ם את החילוק בין קדושת המקדש לקדושת הארץ. הרמב"ם ראה את כל התורה כולה, כולל הירושלמי, והבין שהקדושה של ירושלים והמקדש לא בטלה. אבל לעניין שביעית ותרומות ומעשרות, שם באמת נכון שהקדושה בטלה. שם מראש זה היה תלוי באחיזה בפועל. לא אחוזים, לא שולטים, אז באמת, המצוות האלה, התלויות בארץ, שהן תלויות בקניין, בפועל בארץ, הן בטלות.

היגיון החלוקה החלוקה הזאת היא לא רק שטכנית הרמב"ם מצא שברוב הסוגיות זה ככה, אלא יש לזה מקור והיגיון מאוד עמוק. ארץ ישראל כולה, לא רק ירושלים והמקדש, יש בה דינים שבהם הקדושה לא בטלה. יש דינים שהקדושה לא בטלה. לדוגמה, הרמב"ם כותב שסמיכת זקנים יכולה להיות רק בארץ ישראל בגבול עולה מצרים. יש מצווה לגור בארץ ישראל, גם בזמן הגלות. אם הקדושה בטלה, אז למה יש מצווה לגור בארץ ישראל? כי הקדושה לא בטלה, היא קשורה לשכינה. יש קדושה שהיא תוצאה של הקניין, והיא תוצאה של החזקה. כשזה בטל, זה באמת בטל. לכן שביעית, זהו, זה מקסימום מדיר הבנן, אם בכלל, כשאנחנו לא בארץ. תרומות ומעשרות לא מתקיימות, כי אנחנו לא הבעלים. צריך שיהיה קניין. יש חילוק בין קדושה לבין קניין.

סיכום שיטת הרמב"ם לא מגיעה מסוגיה מסוימת, אלא ממכלול הסוגיות. יש לזה מקור בספרי, כי בספרי כתוב שאם נכבוש מקומות מחוץ לארץ ישראל, יכולו שם המצוות התלויות בארץ. למה? כי זה תלוי קניין. אז סימן שיש קניין, יש מושג של אחיזה קניינית, ויש מושג של אחיזה קדושתית. והרמב"ם ראה את הספרי הזה, וראה את כל סוגיות הגמרא, ואמר, זה מסודר לי הכול, אני מבין שזה הסיפור. זה הדברים ששם זה הכי בולט לאורך הסוגיות בש"ס, שהם תלויים בקניין. אם אתה מוצא דברים שהם תלויים בקניין, זה באמת בטל. איפה שאתה מוצא דברים שתלויים בקדושה, הם לא בטלים. זהו, יש לך נוסחה, לך עם הנוסחה הזאת, תרוץ איתה. יפה. מה נשאר לנו? כמה מילים קצת על העומק של הרמב"ם, ועל העומק של הרייבד. בסדר? אז יש לנו ממש כמה דקות, אם יש לכם עוד טיפה כוח, אז נראה את זה בתירור רגע בעמוד האחרון של המקורות. אז קודם כל, הכל אגב מאותה תשובה צדיק ו' במשפט כהן. תשובה ארוכה ומדהימה, כמו שאמרתי, ממש ממליץ. תראו, אומר הרב קוק ככה.

קדושת המקדש אכן, חוץ מהטעם הפשוט הזה, דה מהיראי בני המקדש, הכוונה, לא אמרתי את העיקר. מה המסקנה, קודם כל, לפי הרמב"ם? כמובן, אם הקדושה לא בטלה, מה זה אומר לגבי היום? שמי שנכנס להר הבית, כיוון שהקדושה שם, אז הוא נכנס למקום הקדושה, וחייב כרת וכל האיסורים האלה קיימים. אומר הרב קוק, זה לא רק שמהיראי בני המקדש ויהיו מורגלים להיכנס שם בתומאה. יש לומר, אגב, אני נכנס פה למשהו שלא… חלק מאלה שאומרים למה לא להיכנס להר הבית, אומרים, אתם הבנישים, אתם יודעים איך להיכנס. אתם ובלים, אתם יודעים איך לטבול והכול. אבל מה קורה לעם ישראל הרחב, שרואה שנכנסים, הוא גם נכנס, אבל איך הוא נכנס? הוא לא טובל ולא כלום, הוא בתומאה. זאת אומרת, אתה בעצם, צד אחד, מי שנכנס הוא כמובן נמצא בהר הבית וכו', ובצד שני, הוא בעצם גורם לאנשים להיכנס בתומאה. זה חלק מהסברה של מי שאומר, למה לא להיכנס? אבל אומר הרב קוק, זה ממש סוגריים. יש לומר שראו חז"ל לקיים קדושת המקדש כדי שתתמיד בנו היראה העליונה של מורא מקדש, ולא מהמקדש אתה מתיירא אלא ממי שציווה על המקדש. וקודם תקום רבנים, כי אין דורות התאורים, שימו לב, הוא כשם שהתורה הרחיקה את האדם ברוב הפעמים מן המקדש, ודווקא על ידי הריחוק, ייכנס הגודל והמורא בלב, כמו שכתב הרמב"ם בעריכות מורה נבוכים, וכן ספר החינוך וכו'. אני מדלג קצת, עוד קצת אני מדלג, את השם עליך תיראה, או מליראה את השם הנכבד והנורא, אז לא מזכירים את השם שמיים לבטלה. בכל פנים, אין לנו אומרים שתהיה היראה על ידי התקרבות, להזכיר את השם בתדירות, אלא על ידי הזהירות מלהזכירו לבטלה. אם כן, כל יסוד המורא משתרש בליבנו דווקא על ידי ההתרחקות.

התרחקות והתקרבות אומר הרב קוק, אני מקצר, מי שרוצה תראו לבד, הוא אומר, הרב קוק, דבר מאוד מדהים, לפעמים, כשאתה מתרחק, אתה מתקרב. נגיד את זה ככה, ממש בשלוש מילים. כשאתה מתרחק, אתה מתקרב. זה מעניין לחשוב על זה בחיים בכל מיני דברים, אולי גם זה נכון בין איש לאישה, שלפעמים דווקא ההתרחקות היא בסוף, בתהליך הפנימי, בסוף היא מקרבת, לא כרגע אתה רחוק, אבל בסוף ההתקרבות היא יותר חזקה, מאשר שאתה כל הזמן קרוב. כל הזמן קרוב, אתה בסוף, דעתך גסה בזה, אתה כבר, אתה כבר, אתה לא מרגיש שום. אז הוא אומר, אומר הרב קוק, גם כשהמקדש היה קיים, זה לא היה פשוט בכלל להיכנס למקדש, גם זה היה סוגיות עכשיו בדף היומי. מקדש, תומת מקדש וקודשיו, הוא לא זכרו שהיה תמה, הוא לא זכרו שהיה זה, הוא נכנס, הוא לא ידע בהתחלה, הוא לא ידע בסוף, מאוד, יש מצווה מורא מקדש, יש מצווה שמירת מקדש, זה לא כזה פשוט המקדש, זה לא כזה באים ככה, לבעל הנכנסים, זה משהו ש… רגע, רגע, מה, בוא נראה, אני טהור, אני, זה, אין לי, אני צריך לראות מה קורה, ודווקא אז, וואו, כאילו, אני, אני מבין שאני, אני הולך פה למשהו גדול, אני, זה לא, לא קרה, לא קרה יחסים לזה, זה משהו משמעותי. אז הוא אומר, אומר הרב קוק, זה אולי העומק של, של, כמובן, הספרתי, של השיטה הזאת שאומר הרמב"ם, שגם כשאתה מידה שחרב, ולכאורה הוא לא קיים, אבל הקדושה נמצאת שם. כיוון שהקדושה נמצאת שם, אז עכשיו גם אנחנו, צריכים עדיין להרגיש כלפי המקום הזה את אותו, את אותו ריחוק שבעצם דווקא הוא מקרב אותנו. אז אנחנו הולכים מסביב, אנחנו חושבים עליו, אנחנו מפללים עליו, אבל אנחנו מזהרים כי אנחנו לא, לא, אפשר להיכנס. כן, ודאי, כן, אף אחד לא נכנס הרי למקום הקודש עצמו, מי שהולך בהר הבית הולך מסביב, המקומות שלפי החישובים וזה, זה, זה מותר. אבל הזה עצמו, ודאי, אף אחד לא נכנס, גם אף אחד לא סומך גם על הרייבד, שאולי בלעבד, אז אין בזה כרת, לא נכנסים, נכנסים הולכים רק מסביב. אבל, אז, אז, אז לכן זה לא, מי שעולה להר הבית עולה, בסדר, הוא לא, עדיין לא נכנס למקום עצמו, אבל עצם הדבר הזה הוא באמת, זה, זה הסיפור. הסיפור הוא התרחקות בשביל להתקרבות.

הרייבד והקבלה מה קורה ברייבד? רייבד אמרנו, אומר, הפוך, אומר, קדושת המקדש בטוח בטלה. ארץ ישראל, אני לא יודע, אולי כן, אולי לא, אבל קדושת המקדש בטוח בטלה. וכך נגלה לי מסוד השם ליראיו. מה, מה קורה פה? אז פה הרב קוק קצת יותר מגדרו, ברשותכם, במקור 10, ומסביר את הרייבד, ואומר ככה, אכן, עצם דברי הסוד של הרייבד, מכוונים לסוד המקובלים. הרייבד, כידוע מי שלא יודע, הרייבד היה מקובל גדול. הרייבד היה מגדולי המקובלים, בתקופת הראשונים. הרייבד והרמב"ן הם המקובלים הכי גדולים בתקופת הראשונים. ולכן, כמו שברא רמק, בעניין המדרגות של קדושת בית ראשון, שני ושלישי, שיבנה בעזרת השם, שהבית הראשון היה מעיר הערת הבינה, שנקרא עולם. אלא שהעיר החוכמה העליונה, על ידי אור הבינה במלכות, והייתה ההנהגה הראויה לקדושת עולם. כי מצד בינה היא בחינת חיי עולם. אלא שגורמים אחרים גרמו, שנתגברו החיצונים, כן, החטאים, וגרמו הגלות. אבל הבית השני היה בעירת המלכות, אחרי שיהודו ההורות ממעלתם, ולא היה בהם עירת הבינה. טבחו מעיר הערת החוכמה. וזו הבחנה נקראת בחינת שעה, ואינה בחינת עולם. ולעתיד לבוא, בזמן הגאולה, תהיה ההנהגה מאור החכמה, המעיר בבינה, מאור הקטר. ותעלה בזה על הנהגת ימי שלמה. על כל פנים, הקדושה הראשונה, שהייתה מצד העירת החוכמה בבינה, ראויה היא להיות גם כן קדושת עולם. ואם היתה הקדושה של שלמה נמשכת, לעתיד לבוא, היה מהקדושה הנצחית. אלא שאינה, כשהרי גם הבינה היא בחינת עולם וכו'. ועל כן, למה אמר הקדושה הראשונה, קיצה לעתיד לבוא? יכול להיות שגם המקדש בירושלים, נמשכה הקדושה הראשונה עד לעתיד לבוא. ומתחבר איתי הקדושה של העולם, של הבינה, עד ההערה של הקטר. על כן יש ספק אם קיצה לשעתה וקיצה לעתיד לבוא, או לא קיצה לעתיד לבוא. שיכול להיות שגם האבונות סילקט הקדושה. ועל כן לא הכריע הרייבד בדבר הזה, והנה אחרייניה בלא הכרעה, ויכול להיות שקדושה הראשונה, קיצה לשעתה וקיצה לעתיד לבוא, ועל כן יש גם כרת נכנס שם בזמן הזה בתומת. בקיצור, אנחנו לא מבינים כלום, תהיה הכל פה מושגים קבליים, אבל אומר הרב קוק, הרייבד התלבט בעניינים האלה, מייד שהוא הולך לפה המקובלים, אז הוא התלבט בדברים האלה, מה קורה פה? האם זה משהו, בבית המקדש הראשון היה פוטנציאל של הערה לעתיד לבוא, אבל האבונות גרמו והם בעצם ביטלו את זה, ואז זה כבר לא חזר, ואז בעצם אין שם הקדושה, ואם כן מי שנכנס שם אין כרת, או שזה לא לגמרי בטל, כי גם שם היה איזו בחינה של עולם בבית ראשון, ולכן למרות שהאבונות גרמו, זה לא ביטל את זה לגמרי, וגם עכשיו יש קדושה, לכן הרייבד כזה הסתפק, ולכן הוא אמר, אני נכנס שם אין פה כרת, אז מה זאת אומרת הלשון הזאת? אל תיכנס, אבל אם אתה נכנס אז אין כרת, כן? זאת אומרת, זה מין ספק כזה, איך התחילה אל תיכנס, כי אולי בכל זאת זה זה, אבל מצד שני, בגלל שזה כנראה לא בטוח, אז בתיאבד אם נכנסת, טוב, זה לא עד כדי כך שיש כרת.

סוד השם ליראיו לכל פנים, שוב, זה לא מושגים שאנחנו מבינים בהם, רק ככה קצת להתרשם, להבדל בין הרמב"ם לבין הרייבד. כן, הרמב"ם כולו מגיע מתוך סוגיות רציונליים, מקורות, כמו שראינו, ספרי, סוגיות, זהו, זה מה שיוצא, לכן זה חד, ברור, אין בכלל ספק. הרייבד, הוא כמובן, מצד אחד, יש לו כמובן תמיד חכם, והכול בתוך המנגלה, אבל כל הזמן, הצעד הנסתר נמצא כל הזמן ברקע. ועכשיו בוא נסיים באמת בדבר הזה של נגלה לי מסוד השם ליראיו. זה הרי פלא גדול, שגם פה הרב קוק נוגע, וגם הרב צביודה בא הערות על הרב קוק, מעריך בדבר הזה, שלכל זה נגד הכלל שלא בשמיים. יש כלל, לא בשמיים, רבי ליעזר שם אמר, קוראו בימידה שהוכיחו זה, הוכיחו, עמת המים תוכיח, בסוף אמרו לו, אחרי רבים להטות, לא בשמיים, אה, מסוד השם ליראיו, מה נסגר? הוא אומר, רב צביודה, הגדרה נפלאה. וההגדרה היא כזאת, וזה נסיים ממש שתי דקות. הוא אומר ככה, שימו לב, הוא נותן דוגמה, אני אתחיל עם הדוגמה ואז זה, הוא אומר, דוגמה הלכתית מאד מעניינת, מה קורה לאדם, תארו לכם שאתם הולכים ברחוב, וואי, פתאום, לא עלינו, יש כבר סנדרין הכל, ארבע מיטות בדין הכל, אתם רואים פתאום, אדם חלש הבא. בליל שלב אתם הולכים ורואים אדם חוטה חצי בשבת, אתם יודעים שאפי ההלכה, אתם צריכים להעיד, לא צריכים להעיד, לא משנה, בקיצור, צה שבת, רשמתם לעצמכם, יש לכם איזה פנקס כזה, או בפלאפון, היום זה בפלאפון, אתה רושם, בליל שלב פרסד בחוקותיי. בליל שלב פרסד, כשאמרו שם פעם. לא, הוא אומר אחרי שבת. לא, לא, אחרי שבת, אחרי שבת אתה רוצה לזכור את האירוע הזה, אבל מה, באותו יום, אתה טס לשליחות לחוץ לארץ לאיזה ארבע שנים, ואתה לא יכול ללכת לבית דין להעיד, אין, אתה חייב דחוף כאילו, אתה חייב לצאת, אבל רשמת לעצמך על הפנקס את מה שראית, וזהו. אחרי ארבע שנים חזרת לארץ, אין וואטסאפ, אין כלום, חזרת לארץ, פתאום אתה רואה מישהו אומר לך, שמה, בית דין מחפשים, היה איזה אירוע לפני ארבע שנים, איזה מישהו, יש עליו דיון בבית דין, אם הוא, יכול להיות גם משהו אחר, כן, או עלינו, לא יודע, איזה רצח, משהו כזה, ואז אתה אומר, וואו, וואי, יש לי זיכרון עמום כזה, אבל לא זוכר בדיוק וזהו, אז אתה אומר, רגע, רגע, יש איזה מקום שאני רושם לעצמי זה, מסתכל, כן, כן, כן, אני הזכרתי, נכון? הזכרתי, רשמתי, הזכרתי. האם אחד כזה, הרי יש כלל בהלכות עדות, כתוב מפה, ולא מפה כתבה. זאת אומרת, את חייב, העת חייב להעיד בפה, ולא, הוא לא יכול לשלוח לבית דין איזה מכתב, שאני ראיתי גר בגר, הוא צריך לבוא בפה ולהעיד. האם זה נקרא מפה ולא מפה כתבה, או שזה נקרא בסדר? הגמרה אומרת בכתובות שזה נקרא בסדר. למה? כי כשהוא קרא בפנקס שלו, הוא נזכר לגמרי במה שהיה, ועכשיו כשהוא בא לבית דין ומעיד, זו עדות בסדר. למרות שהוא קרא את זה מפה, הוא… מה? לא. להגיד שה… לא, חוקרים אותו, אל תדאג, כל החקירות, עושים את כל החקירות, רואים, הוא פיקס, כאילו, איפה היית באיזה שעה, באיזה מקום, טאטאטאטאט, הכל טוב, קבלים את העדות. מה זה קשור לעניין שלנו? אומר הרב קו ככה, הרב ציודה, אומר הרב ציודה ככה, נמצא פה במקוד, אומר את זה בעל פה, תראו. הרייבד לומד על הח… לומד גמרה, לומד ש"ס, לומד הכל, הכל. אבל, יש לו ברקע, בגלל שהוא מקובל, יש לו ברקע איזה… איזה מין הערות כאלה, מהדברים המקובלים. עכשיו, אם בהלכה יהיה משהו סגור, חתוך, אין… אז הוא בכלל לא מתייחס לקבלה, למה? כי ההלכה היא ברורה, לא בשמיים היא. ואם כתוב ככה, אז זה ככה, ואזוב את הקבלה. אבל, אם יש פה… צדדים לפה, יש סוגיות כאלה, קיצרית שעתה, לא קיצרית עתיד לבוא, ירושלים, המקדש, ארץ ישראל, מה קורה פה? יש פה כל מיני צדדים. ואז, מסוד השם ליראיו, הרייבד… מתחבר לו, רגע, זה מתחבר לי. הדעה הזאת, מאוד מאוד מסתדרת עם המהלך הקבלי. אז אני… פוסק כמו הצד הזה. כלומר, שורה תחתונה. כשהרייבד אומר, כך נגלה לי מסוד השם ליראיו, זה לא שהוא, ככה, למד תורה, היה ברור לו כאילו שזה כמו הרמב"ם, שאסור להיכנס, ואז הוא אמר, רגע, אבל לפי הקבלה יש צד הפוך, טוב, אז זה כבר ספק, ואולי אין כרת, ואולי… לא. אם זה היה ככה, הוא לא היה בכלל אומר את זה. זה לא היה ככה. זה היה אצלו בספק, וגם רואים את זה מהאב קוק. האב קוק אומר, הוא כאילו בתוך הסוגיות, הוא רואה צדדים לפה, הוא רואה צדדים לשם, ואז הוא מתחבר לו עם הסוד, והסוד כאילו מה שנקרא, נותן את המקבל פטיש לכיוון אחד מתוך הצדדים, ואז רק, רק אז הרייבד יגיד מסוד השם ליראיו. הרייבד, יש שלוש פעמים שהרייבד אומר סוד השם ליראיו, וכן, נראה לי שהבאנו את זה פה. הרייבד כותב, ברוך השם אשר גילה סודו ליראיו, כן, אתם רואים במקור 11. הניחו לי מהשמיים, כן, תראו גם במקור 11, הרייבד כותב, הניחו לי מהשמיים, ומקום, הניחו לי מהשמיים. קיצור, אז הרייבד, במקומות מסוימים, כאילו התחבר לו השמיים עם הארץ, ואז הוא כתב את מה שהוא כתב, זה הכל הרייבד, אבל הרמב"ם כמו שאמרנו, הרייבד, הרמב"ם הוא העשי, הוא עם הסוגיות, ולכן דעת הרמב"ם בסוף מאוד מאוד התקבלה, ולכן ברור שיש כרת, ולכן ברור שלא נכנסים, ומי שנכנס, כמו שאמרנו, ובעזרת השם, שנזכה בקרוב, כמו שהרב קוק מתאר פה על בית שלישי, בכל מקרה כנראה הולך להיות של גדול, גם מהבית הראשון, הערה מיסוד הקטר, וואו, כאילו, כדאי להתפלל על זה חזק, שנזכה לראות.