ענווה וזריזות הענווה היא תכונה שמביאה לזריזות. הענב, בניגוד לגאוותן, פתוח לכלל ורוצה בטובת הכלל. הגאווה, לעומת זאת, מתרכזת בפרט ומובילה לעצלות. הענווה היא התבטלות לכלל, בעוד שהגאווה היא התרכזות בעצמי. כאשר אדם מרוכז בעצמו, אין לו אנרגיות לפעול בעולם ולרצות לשפר את המציאות. הענווה, לעומת זאת, מחברת את האדם לרצון לתקן את המציאות ולהשלים אותה.
רצון לתיקון עצמי וכללי הענווה משלימה את הרצון ומחזקת אותו. הרצון לתקן את המציאות מתחיל בתיקון עצמי, אך הוא חלק מרצון רחב יותר לתיקון הכלל והעולם כולו. כאשר אדם מרגיש את הפער בין המצוי לרצוי, הוא מתמלא ברצון להשלים את הפער הזה. הרצון לשלמות הוא השלמות עצמה, והשאיפה לתקן את המציאות היא מה שמניעה את האדם לפעול.
ענווה אמיתית ושפלות דמיונית ענווה אמיתית מוסיפה בריאות וכוח, בעוד שענווה דמיונית מחליאה ומעציבה. כאשר הענווה מביאה לעצב, היא פסולה. הענווה האמיתית מחזקת את האדם ומביאה לשמחה, גבורה וכבוד פנימי. אדם צריך להכיר את יתרונותיו ולהיות מלא בשמחה על מה שהשיג, ומתוך כך לעבוד על תיקון חסרונותיו.
שמחה ורצון לתיקון השמחה אינה סותרת את הרצון לתקן. השאיפה לשלמות היא השלמות, וההכרה בחסרונות והרצון לתקן אותם הם חלק מהתהליך. כאשר אדם שמח בתהליך התיקון, הוא מחובר לרצון הזה ומתקדם. אם התהליך מביא לעצב, יש לעצור ולבחון את הדרך. השמחה היא חלק מהתהליך של השאיפה לשלמות והחיבור לרצון לתקן את המציאות.
