התרוממות הנפש למעלת הקדושה כוללת את ההבנה שהאכילה אינה רק הכרח אלא גם עונג. יש שני סוגי אכילה: אכילת ההכרח, שהיא האכילה הרגילה לקיום, ואכילת התענוג, שהיא קידוש החומר. בשבת, למשל, סעודה שלישית נועדה לאכילה לשם עונג ולא רק לשם רעב. המערל מסביר שהתקנה של סעודה שלישית היא לאכול לא בגלל רעב, אלא לשם עונג, וזה חלק מקדושת השבת.
הקשר בין אכילה לקדושה בשבת, כל הפעולות הגשמיות, כולל האכילה והשינה, הן חלק מהקדושה. רשי מסביר שנשמה יתרה בשבת מאפשרת לאדם לאכול ולשתות בלי להרגיש מיאוס. בשבת, האכילה הופכת לחלק מהקדושה, וזה שונה מהאכילה ביום חול, שבה האכילה היא רק לשם קיום. הרב קוק מדגיש שאכילה לשם עונג מחייה את הרגשות והכוחות המתרחבים, וזה חל מהקדושה.
הזהירות במעבר בין אכילה רגילה לאכילה בקדושה כאשר אדם נמצא במעמד של שפלות, הוא צריך להיזהר לא לקפוץ למדרגה גבוהה מדי של אכילה בקדושה, כי זה עלול לגרום לנזק. צריך להיזהר שהמעבר לאכילה בקדושה יקרה בזמן הנכון ובעיתוי המתאים. אבל כאשר אדם עולה בקדושה, כל רגש בריא גופני שמתעורר לחיים הוא הוספה ליסוד האורה והשתכללות לבניין האושר והצדק.
הקשר בין יחץ לאכילה בקדושה ביחץ, המצה מתחלקת לשניים, אחד לאפיקומן ואחד להמשך האכילה. זה מסמל את שני סוגי האכילה: האכילה הראשונה היא האכילה הרגילה, והאפיקומן הוא אכילה לשם עונג. הרב קוק מסביר שההתחלקות הזאת מזכירה לנו את שני סוגי האכילה שקיימים בחיים, ושאנחנו כל הזמן בתנועה בין שני המצבים האלה.
הקשר בין האדם לאחרים גם אם אדם עולה למדרגה גבוהה של אכילה בקדושה, הוא צריך לזכור שיש אנשים אחרים שעדיין נמאים באמצע הדרך. חשוב לזכור את המדרגה הקודמת כדי להבין את הצרכים של אחרים ולתמוך בהם בתהליך שלהם. הרב קוק מדגיש את החשיבות של ההבנה והסבלנות כלפי אנשים שנמצאים בתהליך של עלייה בקדושה. לא, אין לי זמן עכשיו ללמד את כל ההיגרת הזאת, אבל מי שזה מעניין אותו, כדאי לראות שיש בהיגרת, כוף ממש, יש היגרת ששאלו את הרב על המצוות בתלות לעתיד לבוא. היה יהודי, שמו אלכסנדרוב, שהוא מאוד דגל בעניין הזה שכבר אנחנו נמצאים בשלב בעולם שבו המצוות בתלות. ויש שתי היגרות מאוד מעניינות של הרב על הדבר הזה. מתי המצוות בתלות? הוא עושה חילוק בין ימות המשיח לתחיית המתים, שימות המשיח המצוות לא בתלות, ובתחיית המתים המצוות בתלות. אבל, לא משנה עכשיו כל הפרטים. אגב, מצוות בתלות זה לא שהמצוות באמת בתלות, אלא המהר"ל כותב בתפארת שמצוות בתלות, הכוונה היא שסגנון המצוות ישתנה. זאת אומרת, המהר"ל שואל מה זה התורה הרי נצחית, אז איך זה מצוות בתלות? אז הוא עושה חילוק בין תורה למצוות. התורה לא בתלה, התורה היא נצחית, וזה ברור. אבל המצוות בתלות, והכוונה, שנגיד היום, בשביל לזכור את יציאת מצרים, אז אנחנו צריכים בליל הסדר לאכול תוך שתי דקות, ארבע דקות, לאכול מצה, ולאכול כל מיני דברים, וככה אנחנו זוכרים יציאת מצרים. יכול להיות שלעתיד לבוא, אנחנו נזכור את יציאת מצרים, לא בדרך הזאת. אולי זה יהיה משהו דרך יותר רוחנית, אולי פחות דווקא דרך אוכל, אולי דרך דברים אחרים. כל מיני דברים כאלה שהמהר"ל קורא לזה סגנון המצוות ישתנה. לא משנה, זה סוגיה מעניינת בפני עצמה.
המצוות והציבור בכל פנים, אז הרב אומר לו, תראה, גם אם אתה אולי באופן אישי, אתה, זה שכותב לו את המכתב, או מישהו כמוך, איזה צדיק עליון גדול, שהוא באמת במדרגה הפרטית שלו, באמת נמצא במקום, שמבחינתו, המצוות כבר, באמת כבר אין בהם צורך, כאילו, כן, לפעמים מישהו אומר, חלמה, באמת, תגיד י עכשיו, בשביל לזכור את השבת, שה' ברא את העולם, ושישה ימים, ויציאת מצרים, זה עכשיו צריך, כאילו, איך לעשות תה וקוש תלישי, ופלטה, איך לאכול את הדגים, עם העצמות, בוא, עזוב, בוא, בוא נזכור את השבת, אני יכול לזכור את כל הדברים האלה גם בלי זה. ולפעמים זה באמת נכון. הוא אומר, הרב, יש אנשים שבאמת זה נכון אצלם, הם כבר שם, הם כבר במדרגה הזאת, אבל, הוא אומר לו, הרב, אתה צריך להבין, אתה לא לבד. ככה הוא מסביר את החטא של נדב ואביהוא, נדב ואביהוא, הם נכנסו פנימה, הלכו קדימה, אמרו, כבר לא צריך כל מיני פרטים, כבר לא צריך פועי ראש, אין בעיה, שטויי יין, הכל אפשר, אנחנו יכולים להכניס פנימה בלי כל ההגבלות האלה, ברמה האישית שלהם זה היה נכון, אבל הם לא נכנסים שם לבד, הם נכנסים שם כשליחי ציבור. אם אתה שליח ציבור, או אתה חלק מציבור, אפילו לא שליח ציבור, אתה חלק מציבור, אז אתה צריך לחוש את המדרגה של הציבור, אתה לא לבד, כמו בצבא, אתה לא מסתער לבד, מסתער לבד, ירו בך בגב, אתה מסתער באישור קו, כי יש קבוצה, ואם אחד רץ מאוד מהר, אז הוא ידחוף אחרים, הוא לא ירוץ לבד, כי הוא לא יעסיק שום דבר, הוא יפול מאוד מהר.
המצוות והאכילה אז זה נקודה מאוד חשובה, נקודה הזאת, שכשאנחנו עולים באיזשהו אופן, כל הזמן, להרגיש חלק מכלל, ובאמת אתה לוקח אחריות על הכלל, ואתה מתקדם כל הזמן, אבל אתה גם מנסה לראות איך כולם איתך, ולא שאתה רץ קדימה, ומשאיר את האנשים מאחורה. בהקשר שלנו, הוא אומר את זה על המצוות ותולדות העתיד, אבל פה בהקשר שלנו, הוא אומר, נגיד שאתה כבר במדרגה הזאת, באמת של אכילה, של הנאה, ואכילה על הסובה, שזה נטו, קדושת האכילה, והעונג, וחדוות השם, וכל זה, אבל רוב ההמון עדיין לא שם. לכן, המצאה הזאת צריכה שיהיה בה את שניהם ביחד, כי גם מישהו הוא כזה, הוא מחובר למישהו מישהו עוד לא שם, מישהו עדיין באכילת ההכרח, הם שניהם באותה מצאה, הם שניהם באותו מקום. וביותר תשלים ההסתכלות, בהיחצות המצאה לשתי אכילותיה, שגם אכילת החול ההכרחית, אינה מופרדת ועומדת לעצמה, מבלעדי אכילת הקודש, שהיא תעודתה שאליה תבוא. וכמוכן, שאי אפשר כלל שתבוא אכילת הקודש בכל רממות ערכה, בחיי הפרד, בחיי האקלד, בחיי האומה, בחיי האנושיות לקץ הימין, אם לא בהקדמת כל הסדר הטוב והנאה, לאכשרת האכילה ההכרחית.
אברהם אבינו והחיבור לציבור כלומר, עוד סיבה למה הם צריכות להיות ביחד, שתי המצאות האלה באותה מצאה, שתי החצאים האלה, צריכים להיות בהתחלה ביחד, כי בעצם שניהם צריכים אחד את השני. זאת אומרת, זה שנמצא בהתחלת הדרך, כמה שקראנו אמצע הדרך, שהוא עדיין נמצא בשלב של האכילה הכרחית, הוא צריך שתהיה לו את השאיפה לאכילה הזאת של הקדושה. ולכן היא צריכה להיות איתו, כדי שהוא ידע, אני לא יכול להישאר במצב הזה, אני צריך להגיע למצב ההוא. אבל גם ההוא, שנמצא כבר באכילת הקדושה, גם הוא צריך לזכור, כמו שאמרנו קודם, שגם הוא עוד היה שם, ואי אפשר להגיע למדרגה הזאת, בלי לעבור דרך המדרגה ההיא. ושיש אנשים אחרים, כמו שהוא אמר קודם, יש אנשים אחרים שהם עדיין לא שם. לכן מאוד מאוד חשוב, אומר הרב, ששתי האכילות האלה לא יהיו מופרדות, אלא הן נמצאות במצע אחד. בסדר, אחר כך אנחנו מחלקים. אבל זה שבהתחלה הם ביחד, זה אמירה לאשתיהם, אתן צריכות ובאחת השנייה אתן לא יכולות לחלק. על כן, העיון בה, הוא הדרך המשלמת את הדרת הקדושה, ומראש צורים, נחזה אבינו הראשון, שבקוראו בשם השם, ובעלייתו אדרום ערך האהבה והקדושה העליונה, נטע אשל להאכיל ולהשקוט כל נקשה ורעב כללו של דבר, משני מיני האכילות, בהתאמתם תצאה השלמה. הבאה מההארה של שתי המחציות הארת יחץ. כן, אז אומר הרב, דוגמה מאוד מעניינת, ממי מאברהם אינו? אברהם אבינו קורא בשם השם, אוהב את השם, כאילו ברור לרב, שאברהם אבינו ודאי היה במדרגה הזאת של אכילה של קדושה, כי אם כל החיים שלו באמת זה חיים כאלה ערכיים ומשמעותיים, אז ודאי גם כל הפעולות הגשמיות שלו הן ודאי היו כאלה, וזה ברור. ואם כל זה אברהם אבינו, מה הוא עושה? הוא נוטע אשל, כמו שחזל אומרים, והוא מאכיל אנשים, אכילה, שתייה, לינה, דואג למה? לצרכים ההכרחיים.
החיבור בין מדרגות רוחניות הוא רוצה לומר, זה לא מנותק אצלו, הוא לא נמצא עכשיו במקום הגבוה הזה, ואז הוא מנותק מהדין, במדרגה של האנשים. פעם למדנו, לא זוכר מתי, יש הקדמה נפלאה של החתם סופר, פיתוחי חותם, שהוא מדבר על אברהם אבינו, שאם הוא היה רוצה, מבחינת המדרגה האישית שלו, הוא היה יכול להיות כמו חנוך ויותר מחנוך, והיה עולה אלוקים בכלל במדרגות טורפות, כי הוא היה כזה, אבל הוא בעצם אפשר לומר, הוא ויתר על, הוא ככ אומר, לא אפשר לומר, הוא אומר את זה, הוא ויתר על מדרגה רוחנית מאוד גבוהה, למה? בשביל להיות מחובר עם הציבור, בשביל להאיב את אהבת השם, להביא את אהבת השם, הביא את האמונה, להביא את המידות, להביא את התורה, את הקדוש ברוך הוא, להביא אותה לכלל לאנשים. כי הוא הבין, שם ככה הוא כותב שם, זה נדמה לי הבן של החתם סופר, הוא אומר שהוא הבין שמלאכים יש לו למעלה הרבה, כלומר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה לא רוצה עוד כמה מלאכים, יש לו שם הרבה, אז יש חנוך, מדי פעם יש איזה אחד כזה, שבאמת זה עניינו, והוא לא מחובר פה לעניינים של העולם, והוא עולה למעלה, ואיננו כלקח אותו אלוקים, יש כאלה, אבל זה לא המדרגה כאילו, המדרגה כאילו היותר רצויה, זה מה שאברהם אבינו עושה, שהוא עצמו נמצא במדרגה מאוד גבוהה, אבל, הוא מחבר את הציבור לדבר הזה. אחד הביטויים לזה, הוא כותב את זה על הפסוק, למען דעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך השם לעשות צדקה ומשפט, כי דעתי, אני אוהב אותו, הוא מחובר אליו, למה? כי הוא מדריך אנשים בדרך הזאת, אהבהו על הבריות, כי אברהם הביכה, אז חלק מהסיפור הזה זה שהוא גם נותן לאכול, בצורה הכי פשוטה, דואג לאכילה הכרחית, דואג לאנשים הצרכים שלהם, אכילה, שתייה, לינה, ובזה הוא מראה שבעצם הדברים הם מחוברים, יש את המדרגה הבסיסית, עוברים דרכה ויש כאלה שזוכים באמת לעבור את הדרגה הזו ולעבור הדרגה הבאה, ועם כל זה הם כל הזמן מחוברים גם להמון שעדיין נמצא במדרגה הזאת ההתחדתית הראשונית, ושניהם ביחד נמצאים באותה מצא. וזה שיש יחץ, זה אומר שלפני היחץ, זה מצא אחת הרב כאילו מדייק פה סוג של בכלל זה אתה שומע את זה זאת אומרת אם צריך לחצות אותה כאילו הוא אומר למה לא מראש ניקח אותה חצאים זה בעצם כאילו השאלה הנסתרת שהוא עומדת פה מה זה הסיפור הזה, אתה לוקח מצאה, תחצה אותה לשניים למה, תביאי מראש שני חצאים, שים אותם פה תגיד אחד בשביל זה, אחד בשביל האלה כיוון שהם מסמנים באמת שני סוגי דברים שהם צריכים להיות כל הזמן מחוברים, וכן לפני החצאה הם יהיו מצא אחת כן טוב נעצור פה.
