אוקיי, טוב לכולם. אנחנו בפרשת ויקהל, ובפרשת ויקהל יש משהו שלכאורה מאוד משעמם. קראנו את כל הדבר הזה לפני כמה זמן? לפני 2-3 פרשות, בפרשת תרומה וגם בפרשת תצווה. למה צריך לחזור? כאילו מפרשים אין יותר מדי פרשנים על הדבר הזה, זה כאילו יאללה בוא נחזור בשביל הקטע. אבל מה העניין לחזור על משהו שכבר נאמר? אז התשובה היא שלתורה אין מקום פנוי בדף, ואם היא כותבת משהו כנראה שצריך להיכתב. נשימו לב שפרשות תרומה ותצווה אפשר לומר שמדברות על משה ועל הארון. יש פסוק בפרשת תרומה: "אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן". מה זאת אומרת "אשר אני מראה אותך"? לכאורה, אשר אני מראה לך. מה זה מראה אותך? כשאנחנו מסבירים שמראה אותך הכוונה היא שמשה הוא המשכן. מה הכוונה שמשה וא המשכן? זה אומר שמשה הוא האדם האידיאלי שאליו צריך המשכן להביא אותו, וכל המשכן הוא בעצם ביטוי לגוף והנשמה של משה.
משה והמשכן לכן יש פירוש מלבים על כל פרשות המשכן. אתם תראו שהוא מדמה את זה לגוף האדם. נגיד בגדול שהכיוון הוא שמשה, נבואת משה לא היה בה את כוח הדמיון. אצל משה אין דמיון, הוא מדבר עם השם כדבר איש אל רעהו. זה לא כמו הנביאים האחרים שיש להם דמיון. אצל משה הכל שכל, הכל ככה וזהו. כך תעשה וכך תעשו. אין איזה הבנה של אולי, של איזה דמיון שצריך להבין עכשיו בשכל. אין דמיון, הקודש הולך ישר לשכל, הנבואה שורה ישר בשכל. פרשת תרומה היא פרשת הציווי, פרשת הציווי הפוכה לגמרי. פרשת הציווי היא כל הדמיון. פרשת הציווי זה פרשה של אהרון, זה בגדי אהרון. שימו לב גם שפרשת תרומה, איך הוא נוזכר? מבפנים לבחוץ. משה אומר קודם כל תוכן ואז כלים, הכלים הם הכיסוי, מה שהוא רואה מבחוץ. צלאל אומר כלים ואז אורות. זה הנקודה של משה ולכן הנבואה שלו אין בה בכלל כלים. הדמיון הוא כלי, הוא כלי להכיל את השכל.
החיבור בין משה לאהרון מה קורה כאשר יש רק את המשכן של משה ורק את המשכן של אהרון ואין חיבור ביניהם? כלומר, יש שכל ויש דמיון אבל אין חיבור ביניהם. הרי משכן של משה זה רק שכל, אורות. משה זה רק שכל, אין שם דמיון. הבגדים זה הפרשה הבאה, הם לא מחוברים בפרשה הזאת. ופרשת תצווה היא מדברת על הבגדים, זה הפרשה נפרדת לאהרון. מה זה בגדים? בגדים זה דמיון, זה בוא תכיר אותי מבחוץ כדי להבין מי אני בפנים, כי אני לא יכול לזהות מי אתה בפנים. משה יכול לזהות, אבל האדם הרגיל לא יכול לזהות, אז זה רק דמיון. מה קורה כשיש עגל? העגל הוא מפריד בין פרשת תרומה ותצווה לבין ויקהל פקודי. לכן ברוב המקרים קוראים ויקהל פקודי ביחד. יש פה משהו מעבר לזה. תסתכלו גם בפרשת ויקהל לעומת פרשת תרומה, המשכן נעשה לא מבחוץ אלא מבחוץ אל הפנים. הסדר הוא לא הכל ארון, מנורה ואז יריעות, אלא הפוך. כל הכל יריעות ובסוף ארון ומנורה. למה? כי זה תיקון.
החיבור בין שכל לדמיון אם אתה הולך עם אורות בלי כלים, כלומר אין לך כלים להחיל את כל הגודל הזה, אין לך בגדים, דמיון שהוא מבטא את הצדדים הפנימיים, הכל זה אורות, הכל זה קודש. לא צריך בגדים, לא צריך כיסויים. אז מה שאתה מקבל בראש זה את העגל. איפה המדרגה הזאת של העם? של מה? של להחיל את האורות. היא לא קיימת בגלל זה היא נשברה. משה, נשיבת משה, כירון אור פניו של משה לא מתאים לעם. אז איפה, כביכול, היה אפשר להגיד שעברה, יצחק ויעקב, אם כן היו מוכנים אולי להשיד הרגל לבועד. אז איפה, עם ישראל איפה הוא איבד את זה? לא שהוא איבד, זה פשוט להתחיל. האבות הם הגרעין ואנחנו מוצאים לפועל את הדבר הזה. לוקח זמן, מוצאי לפועל פשוט. אתה לא על ההתחלה מיע לדרגת אברהם ומשה הוא השאיפה. תראה רמח"ל בדעת תבונות איפה הוא מזכיר שמגיעים למדרגת משה בסוף דעת תבונות. בסוף, אחרי כל התהליכים של צמצום של אין סוף, של העק, של כל התהליכים, בסוף בסוף אתה מגיע לכירון אור פניו של משה. זה המדרגת גם הרב באורות הקודש אורות הקודש א' בסוף הוא מזכיר שמדרגת משה היא מדרגה אחרית מתחת, קוראים לזה, זיהר הילד האדם הראשון כאילו, מה נרגע, הגעי מה אתה הכי גבוה שיש. זה כאילו מדרגה שהעם רוצה להכיר אותה. כלומר, תראו את משה. משה אומר קודם כל אורות ואז כלים והדבר הזה יוצא את העגל ברובד מסוים. למה? כי תראו מה זה היה העגל. מי שקשיר לי בשבוע קודם עכשיו יש שבוע קודם שעותי? אז אני אגיד לכם פה הרעיון של העגל זה הכפייה. הכפייה של התורה הלוחות זה הבחירה בתורה מתוך רצון, נכון? אל תקריא חרות על הלוחות אלא חירות, נכון? זה לא… מה זה כפייה? כפייה זה אומר שאני יכול לעשות אותו דבר כל הזמן. זה לא משתנה, כי זה רק חיצוני. זה חסר תוכן פנימי. אין פה אורות, זה רק כלים. זה רק מבחוץ נראה טוב אבל בפנים הכל אחר. כאשר הארון נמצא בלי משה, כאשר יש בגדים אבל אין בהם את התוכן של משה, יש דמיון אבל אין בו שכל, יש פרשת תצווה בלי פרשת תרומה אז יש עגל. מה קורה אז? אתה הולך במעגלים. וואי תראה איזה יופי, איננו דטלשים. תראה מה זה מדהים, יש פה משהו שנראה טוב, כולם שחורים טוב, אצלם וואו איזה מדהים מושלם, כולם דויסים. מה קורה בפנים? מישהו בוחר למשהו? זה רק דמיון, מה עם השכל? מה עם ההבנה מה יש פה מאחורי הדברים? אין, לא קורה השכל נמחה אז יש פה קשייה. לכן, הרפואי קורא לזה גם הילכוי קורא לזה מוכין בחוץ לארץ, מבחינת חובלים. מה יש למוכין בחוץ לארץ? דמיון בלי שכל, תראו ברבי נחמן עכשיו הוא מביא את זה בליקוטי הלכות על פרשת וייט. הוא עושה שם מהלך מאוד ארוך. הוא מסביר שתורת הגלות היא דמיון בלי שכל. הוא שומר את זה דמיון שלא שולט על השכל, שכל שלא שולט על הדמיון. וככה שבעצם הדמיון הוא פורח בעבלה. כי מה זה בעצם? מה זה בעצם תורת הגלות? מה היא בעצם תורת הגלות שהיא דמיון בלי שכל? היא בעצם מסתכלת רק על הכלי ולא על התוכן. זה כאילו בואו נראה טוב מבחוץ.
תורת הגלות זה לא איזה חרדי רק שזה אפשר לראות את זה גם בתפיסה החינוכית של הדור הקודם. לא, תקום לתפילה, תקום לתפילה אחרה בני אבא שלך תקום לתפילה אתה עכשיו תקום נכבדת ההורים ואתה תבוא לשולחן שבת ואין שאלה מה אתה מדליק? בסוף יזרוק את השולחן שבת כי זה כפייה. אבל תראה איזה יופי הוא יושב פה ויושב איתנו. מה קורה בכל מיום? זה דמיון בלי שכל. תראה איזה יופי הוא מקיים את ההלכה. זה קיים תל אביב שוקר חשמל הוא יישבו עליו שבעה והוא יקבל גיהנם. אין פה שום בחירה פנימית, אין פה שום שכל, אין פה לוחות, אין פה חירות על הלוחות. יש פה כפייה, יש פה עגל. הוא כל הזמן יחזור על אותו דבר אבל זה יכול לחסור על מעגלים. הוא לא מתקדם לשום מקום. זה לא כמו לוחות שהיו ישרות. זה עגל, זה עגל. זה נראה טוב, זה זהב, זה נוצץ. הוא אהרון שעושה את העגל, את העגל שעשה אהרון. הוא אהרון שעושה את העגל כי אין לו את משה שהולך אותו. יש לזה קשר גם למה ששמעת בשבועים הקודמים שמי שעושה את העגל זה הערב רב. מה זה הערב רב? זה דמיון. זה אותם כוחום שהם לא רוצים הם מפעלים מהניסים. יו תראה איזה נס משה עשה. הם מאמינים במשה לא באשם. אני מחכה שתוכח לי שיהיה נס. אם יהיה נס אני אאמין באשם. אתה לא מאמין בתוכן הפנימי. לכן גם משה הולך לערץ תבינו כי משה מה הוא רצה? הוא רצה שתעשו הוא עקע בסלע הוא לא רצה דיבור לתוכן הפנימי. לכן אהרון היה לו לפה. צריך לחיבור בין אהרון למשה. משה לבד זה דבר נורא. אי אפשר בלבד רק סלחן רק דמיון זה עגל. החיבור בין אמצע תיקון לכן והכהל משה וכל הפרשה היא בסגלון תראו של פרשת פקודי זה הדבר שעציבה השם זה הדבר שעציבה השם כאילו יש פה איזה סוג של חיבור בין משה לאהרון וגם בסימונם זה מתחיל מבחוץ ועובר לבפנים כל הכל יש כלים יש דמיון ואז יש סכם בסוף אתה מגיע לערון שהוא ביטוי לסכם אבל קודם כל יש את הכלים החיצונים כי אם אתה מתיל מהכליח פנימי הדמיון הצד החיצוני נשקע לא צריך כלים אין כלים אין כלים אחרי את כל העורות אין ארציות אין אורחיות אין את העולם הזה אבל אנחנו יודעים שאפור צריך להיות צריך להתחיל מהכלים ולערות כי אם אין לך כלי כל העור יצא החוצה אם אין לך עכשיו כוח של דמיון אין לך חזון דמיון זה חזון הצדני גם לא תוכל להכיל את הסכם כמה שהוא ביטוי כמה שהוא אידיאלי זה כבר אפשר לראות שיש לך מפלגה בכנסת שיש לך חזון שיש לך לוס חזון יש לך סכל היא יודעת באמת מה נכון, מה אידיאל מה נכון? זה מה שנכון לעשות זה בית הקדש, זה לפרק את הפרוגרס זה כל הסכל אבל תגיד, יש לך חזון להיות ראש ממשלה? אתה יכול להפוך אתה רואה את זה כמשהו שאפשר להפוך כפולריאלי? אתה יכול לדמיין את המדינה ככה? או שזה רק בספרים? רק בסכם? כי אם לא אם זה רק בסכם ולא בדמיון תראה מה יקרה עגל עגל זה מה שכולנו עכשיו יש לה רבדים זה גם החרי וגם החילוני זה מצד אחד בעולם התורני יש ישראל תורה זה התפיסה על החרדים זה לא רק בצד הזה, למה? כי עיגול זה חזרת יהודי אתה חולם על זה שיום אחד עם ישראל יפה באמת במוסר ישר בחיבור הלכה והגדה בהגמרה שלו שתורת הרב קופטניק את המדינה או שזה כאילו רק לעתיד לבוא זה חזר מאוד רחוק הדמיון לא יכול להיות מוכבל לסכר זה כאילו מוטה כזה, יש דמיון ויש סכר אז מתאים איך יש לה חרדית? ככה זה גם בצד המדיני אין לך אתה לא יכול לדיין את עצמך ראש הממשלה זה רק עוד 50, 100 שנה חלקי המאה 200 שנה נראה אז הדמיון מסכם מלותקים מה קורה בינתיים? יש את העגל החלוני מה זה העגל החלוני? זה הנה בוא תראה שלום יש עוד תמונה של ערבי ליד יהודי ויש ערב תראה איזה יפה זה חיצוני, זה זהב אתה חוזר כל הזמן לאותו דבר אותו תהליך של שלום ושום דבר לא מתקדם אתה רק חוזר על אותו דבר כל פעם מחדש על אותם משפטים ושום דבר לא מתקד ולמה? כי לא עושה את שום דבר אחר אפשר לומר שהסכר זה החרדי מבחינה אידיאלית אני מכל חרדי אבל מבחינה אידיאלית הוא מדבר מה האמת? מה נכון? החלוני זה הדמיון כאילו הצד של העולם הזה הם מלותקים התורה והחומר, הסכר והדמיון הם מלותקים אתה ולמה זה כאילו הוא מצליח לפות? בוא נחבר זה גם מה שעשו במשכן מי בדת המשכן? בצלאל והעוליה והנחיס המאחורי מתי דן אין לך גדול שבשבטים יהודה ואין לך ירוד שבשבטים היא דן מי זה דן? מי גרם גוש דן? אי אפשר לדעת שאתה יודע מה זה יהודה יהודה זה אידיאליה אם לא תחבר את הקודש אתה יכול ביחד אתה חייב את הסכר ואתה חייב את הדמיון ביחד אתה חייב את שניהם המנהל חברות נקדש אתה חייב כדי שיהיה לך יכולת לממש את האידיאל הגדול הזה של תיקון עונה ומנהל חודש גם יכולת לדמיין לא רק להביא מה נכון בספר אלא לבטא את זה במציאות נכון איך עושים את זה? יודעים איך מתחילה פרשת היקל? אני יודע ציווי על שבת שבת היא זו שעוזרת לנו לדמיין מה נכון כפי שגם מדמיין מה לא נכון אפשר גם בתורת היהודית שהיא דמיון לא נכון אם לא תראה מחוץ שבת זה עוזרה לדמיין מה נכון לדמיין את העולם הבא שבת מבחינת העולם הבא זה העתיד, זה הדמיון אבל מה באמת נכון זה מה שקורה בעולם הבא זה אני מדמיין מה באמת יקרה כל הרעיון של השבת זה כלי המשקל הנרות שבת המנורה, הארון זה לימוד התורות, שירת הלוי זה שירי השבת השולחן זה שולחן הפנים כלומר יש משהו בשבת שעוזר לי לדמיין את העתיד בצורה נכונה השבת, מה שיוצרת למהלך הדורות בעם ישראל זה את היכולת לחבר את החזון המקדשי שהחזון הדמיוני יהיה מחובר גם ריאלית כי אני בשבת מרגיש את המשכן ואת המקדש כאן ועכשיו שאני עכשיו חבר את זה גם בצורה כזאת, תשימו לב שבשבת אנחנו צריכים לרחוץ בערך שבת לאור הנרות למה? אימא צריכה לעשות את זה לאור הנרות כי האכילה יש בה הרבה דמיון דמיונים, מחושים, דמיונות כן, אבל האור של הזה הוא מכניס סדר, הוא מכניס שכת כלומר, יש בתאמים האלה, בדמיונות שעכשיו עולים מתוך ידי האכילה, מצדים הרגשיים החומריים הללו, כי יש משמעות רוחנית נכונה, זה הנר שמול השולחן שגם במקדש זה היה ככה זה היה נר שמול השולחן לכן, גם בשבת יש משמעות לפגדים לכן גם יש משמעות להלכות כמו מריטה עין למה מריטה עין חשובה בשבת? כי גם הצדים החיצוניים מתכבשים זה לא ק הכל פנים פנים פנים אלא החומר הוא קדוש, לכן זה גם אוכל בשבת, אבל לאור הנרות לכן הבגדים, אבל הבגדים מיוחדים לשבת כלומר, כל הצדדים הדמיוניים, מחוברים לסכל כל צדדים החומריים, מקבלים משמעות רוחנית הסכל והדמיון מתחברים משה ואהרון מתחברים, משה ואהרון מכוענם ושמול בקורא שם ברוך לו אומר, יש איזה חיבור בין משה ואהרון זה מה שאנחנו קוראים בשבת יש חיבור בין משכן אהרן למשכן משה, יש חיבור בין הסכל לבין הדמיון זה ברובד הלאומי אני אסכם על רובד הלאומי ונעבור רגע לרובד הפריטי וזה נסיים אנחנו צריכים שההבנה של מה שכתוב בספר הסכל שהוא בחינת משה מה נכון לעשות יהיה מחובר לאהרון, יהיה מחובר לבגדים יהיה מחובר לצד המעשים איך אתה עכשיו מוציא את זה לפועל? לא יש לי לך איזה חדר רחוק לעתיד לבוא מק החיבור בין השכל והדמיון הוא קריטי כדי לחבר את התורה למעשה. אם התורה נשארת רק ברמה רעיונית ולא מחוברת לעולם המעשה, היא מאבדת מהמשמעות שלה. העגל דוחף אותנו לחבר בין השכל לדמיון, בין התורה למעשה, כדי שנוכל להשפיע על אומות העולם. התורה ניתנה מחוץ לארץ כדי להראות את השפעתה על אומות העולם. המספר 620 במעמד הר סיני מסמל את השלמות ואת השאיפה לתיקון העולם.
השפעת התורה על העולם הרב מדבר על החשיבות של חיבור התורה לעולם המעשה. אם התורה לא מחוברת לחיים, היא לא תוכל להשפיע באמת. יש צורך בתורה גדולה שתשפיע על אומות העולם בצורה נכונה ולא מתוך התפרסמות בלא עת. בעל הסולם מדבר על חיבור העולם הזה לקודש, וזה מה שמדבר לאומות העולם. עם ישראל צריך לפעול מתוך רצון להשפיע, וכך גם אומות העולם יתקרבו לרצון להשפיע של עם ישראל.
חיבור השכל והדמיון השכל והדמיון חייבים להתחבר כדי שהבגדים והחומרים יהיו בעלי משמעות. כך נוכל לתקן את חטא העגל ולהשפיע על אומות העולם. שבת היא הנקודה שמחברת בין הפנים לחוץ. אם השכל והדמיון מנותקים, גם בנפש יש חטא. התורה צריכה להיות מחוברת לחיים ולתפקיד שלנו בעולם.
שמירת הברית והחיבור הפנימי שמירת הברית היא דוגמה לחיבור הפנימי. אם התורה לא מורגשת בחיים, האדם עלול ליפול בחטאים. יש צורך באלטרנטיבה להנאה חומרית כדי למנוע נפילות. הכפייה היא העגל שמוביל לחטאים. יש צורך בחיבור פנימי ובניית ערכים מתוך הבנה פנימית ולא מתוך כפייה חיצונית.
הבנת הטוב והרע הרמב"ם מדבר על הבנת הטוב והרע דרך השכל והדמיון. השכל יכול להסביר מהו טוב ומהו רע, אך הדמיון והאינטואיציה מרגישים זאת. יש צורך בחיבור בין השכל לרגש כדי להבין את הטוב והרע בצורה שלמה. החיבור בין השכל והדמיון מאפשר להבין את הטבע הפנימי שלנו ולהתחבר אליו בצורה נכונה.
