פסקה ראשונה מדברת על כך שלאחר החורבן, תקנו את הזכרת הלחם שאכלו אבותינו במצרים. ישנה שאלה מדוע לא תקנו זאת לפני החורבן. הרב מסביר שהזכרת העבדות והגאולה היא כדי לחזק את הביטחון בגאולה העתידה, למרות שאין לנו מזבח להקריב עליו פסח. הזכרת העבר נותנת תקווה לעתיד, גם כאשר אנחנו בגלות.
זכרון העבר ותקווה לעתיד הרב ממשיך ומסביר את החשיבות של הזכרת יציאת מצרים גם בזמנים קשים. הוא מדגיש את החשיבות של האמונה והביטחון בגאולה העתידה, גם כאשר אנחנו בעבדות ובגלות. הזכרת יציאת מצרים נותנת תקווה ואמונה בגאולה העתידה, ומחזקת את הביטחון באלוהים. הרב מדבר על כך שהאכילה בפסח היא לא רק צורך קיומי אלא גם אכילה לשם אכילה, כמו קורבן סח שנאכל על השובע. הוא מסביר שהאכילה בפסח היא חלק מהעלאת ניצוצות והתענגות בקדושת החומר. הרב מדגיש את החשיבות של הדמיון והתקווה לגאולה העתידה, גם כאשר אנחנו במצב נמוך.
משמעות העבדות והגאולה הרב מסביר את משמעות העבדות במצרים ואת הגאולה ממנה. הוא מדגיש את שלושת המדרגות של העבדות: עבד למלך זר, עבד למלך זר בארצו, ועבד בארץ נוכרייה. הוא מסביר שהגאולה היא לא רק יציאה מעבדות אלא גם חזרה לארץ ישראל וקבלת התורה. הרב מדגיש את החשיבות של יציאה ממצרים כדי להיות ראויים לקבלת התורה ולקדושה. הרב מסביר את החשיבות של יציאת מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא מדגיש שהעוצמות האלה מפארות את עם ישראל בעיני העמים ומגלות את האלוקות בעולם. הוא מסביר שהעוצמות האלה הן חלק מהגאולה ומחזקות את האמונה והביטחון בגאולה העתידה.
החשיבות של יציאת מצרים הרב מסביר את החשיבות ל יציאת מצרים כבסיס לקבלת התורה והקדושה. הוא מדגיש שהיציאה ממצרים היא לא רק יציאה מעבדות אלא גם חזרה לארץ ישראל וקבלת התורה. הרב מסביר שהיציאה ממצרים היא חלק מהתהליך של הגאולה והקדושה, ומדגיש את החשיבות של הזכרת יציאת מצרים גם בזמנים קשים. הרב מדבר על הסיפור של רבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובים בבני ברק. הוא מסביר את המשמעות של המקום והזמן שבו הם היו מסובים, ומדגיש את החשיבות של הזכרת יציאת מצרים גם בזמנים קשים. הרב מסביר שהזכרת יציאת מצרים נותנת תקווה ואמונה בגאולה העתידה, ומחזקת את הביטחון באלוהים. שהעיזים היו אוכלים והכל היה נוטף להם הדבש והחלב היה נוטף להם. זה היה שבח של ארץ ישראל. בני ברק הייתה מקום של חכמים ונבונים ולא היו צריכים לספר להם פשטות העניין. אם כן, העריכו מאוד את הסיפור. זה הסבר פשוט שכולם אומרים אותו, שהפסקה הקודמת הייתה שגם אם אנחנו חכמים וכולנו נבונים, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. הרי העניין בפסח זה לא לדעת אלא לספר. מה המיוחד בסיפור? סיפור זה חוויות. בכל מקום שאתה בא, מגיל חמש עד גיל שמונים, כולם אוהבים סיפור. אם אתה אחד שיודע לספר סיפורים, בטוח שיקשיבו לך אנשים כי אנשים אוהבים סיפורים. למה אוהבים סיפורים? כי סיפור זה משהו חי, זה משהו של החיים. כן, רבי נחמן לא סתם מביא את כל התורות שלו דרך סיפורים, דרך הרבה מתורות שלו, כי הוא אומר הסיפור הוא מחיה משהו מאוד גדול, משהו מאוד עמוק שדרכו אתה ממש קולט דברים מאוד עמוקים.
החשיבות של יציאת מצרים כיוון שיציאת מצרים זה לא לדעת את הידיעה הפשוטה, זה כולה הרבה אנשים יודעים, בטח חכמים יודעים, אבל לספר זה החוויה, זה להיכנס להרגשה של העניין, להיכנס ממש לכל הזה. לכן גם חכמים צריכים. אז הוא עכשיו מוסיף משהו שקשור לפסקה הקודמת ויותר נראה כאילו הרב ככה הבין שזה לא מספיק, נראה לו קצת שטחי מדי. ויותר נראה כי אמר שאילו לא הוציא הקב"ה את האותנר ממצרים אך השעם שם לגוי מושל, כאילו נראה שהרב ממש לקח את זה מאוד רציני את האופציה הזאת שלא חושבים עליה כל כך שתהיה גאולה אבל נשאר שם. כי לנו ברור שצריך לצאת ממצרים, ארץ ישראל, אבל הרב כאילו מעלה את האופציה הזאת שהיה גואל אותנו באמת לא היינו יותר עבדים ולא כלום, נשארים שם. היינו מלכי המקום, הכל טוב. אם היינו נשארים שם לגוי מושל, יוכל להיות שהם אשר ראו את מעשה השם וכוחו העצום היו מגבירים כוח קדושת מעשיהם על קליפת ותומאת מצרים הגדולה. אבל אנו ובנינו ובני בנינו שלא ראינו מעשה השם, בלי ספק היה כוח התומאה מגביר עלינו. ואין לומר שהם היינו חכמים וכולי היינו גוברים. ואם כן הנס לא היציאה ממצרים אלא הגאולה משהו אבודם שאתה יכולה להיות במצרים עצמה ואין לנו אוכל במספר נסה היציאה כי אתה יכול להיות גאולה להיות לנו חכמים גאולה תמימה בלעדה. אז זה אמר כי לא כן, כי אפילו החכמים היה כוח התומאה גובר במצרים עצמה. ועל כן גם הם צריכים לספר את נסה היציאה דווקא על זה אמר כולמר בן ספר ביציאת מצרים ולא אמר בגאולת מצרים.
ההבדל בין יציאה לגאולה הוא מביא ראייה מהחכמים האלה שימו לב אף פעם לא חשבתי על זה. לא יודע קראתי את זה עוד פעם פתאום אלא יודע בנייאה לגאולה. גאולת מצרים זה אומר להיגאל ממצרים אבל להישאר שם. משתמשים בביטוי גאולת מצרים זה לא מספיק. הרב אומר בכמה מקומות הוא אומר פה שצריך להדגיש את הביטוי יציאת מצרים ולא גאולת מצרים. גאולת מצרים תהיה להיגאל מהם להישאר שם. עכשיו הדור הראשון היו מתלהבים, היו ראו את מעשה השם כמו שזה, היו מצליחים להתגבר על תומת מצרים ולהישאר נאמנים לקבלו שבו חול. אבל מה היה קורה לאנו בנינו כמו שהוא אמר אנו בנינו בני בנינו מה היה קורה היינו זה עוד פעם היה סוגר עלינו. אבל הוא אומר לא, אבל תגיד לא זה היה סוגר עלינו האנשים הרגילים על החכמים הם בטוח היו מתגברים על מצרים. הוא אומר לא גם החכמים הגדולים, רבי עקיבא וכל אלה, גם הם כמה דורות אחרי זה הם היו גדלים בתוך מצרים לא היו מצליחים להתגבר על מצרים כי זה היה עוצמה כל כך גדולה של תומאה ושל תרבות ושזה שאי אפשר להתגבר על זה גם אם פעם אחת צריך להתגבר על זה בסוף יחזור עליך. לכן הוא מביא את הסיפור הזה שהחכמים גם הם היו ערבו לספר בשבח יציאה את מצרים כי הם אומרים כאילו אומרים גם אנחנו לא היינו אותם מי שאנחנו אם היינו נשארים שם. אנחנו כל הענבה שלהם הם מכירים בגדלותם שהם תנאים והם גדולים אומרים גם אנחנו אם היינו נשארים שם היינו נשארים בתוך הדבר הזה. ולכן אנחנו צריכים להרבות בשבח היציאה משם לא הגאולה משם אלא היציאה משם. אז כל זה ככה מהלך שנראה שתפס את הרב ככה והסביר על פיו ככה כמה יסודות פה בהתחלת ההגדה.
מצה ולחם עוני נעבור לעוד פסקה אחת כמה דקות שיש לנו. מצא עמוד רשפי זין אצלי זה רמוש פי זין ופשוט מצא לפי סימני הסדר. מצא פה ככה עוד פסקה אחת. מצה לחם עוני ויציאת חיפזון אלא אלה הם המסמנים את צורת המצה בצורה פשוטה. קודם כל מה זה מצה? מצה יש לה שני פשט יש לה שני עקרונות. אחד זה לחם עוני, זה לחם פשוט כזה לחם בסיסי ולא הספיק בצקם להחמיץ ויש פה את הצד של חיפזון. אמנם עכשיו הוא מראה את קשר בין שני הדברים הללו בפסקה הקרובה. אמנם יציאת החיפזון ביסודה הייתה עצת השם להרים מעלתם של ישראל שלא על פי דרך ההתפתחות הסידורית שכל אומה מתפתחת בסדריה הטבעיים ותבוא למעלתה החומרית והרוחנית לעיתה. כי אם שהכוחות הגדולים הנרדמים בנפש האומה כל הזמן היו אותם במצרים קבושים בעוני. שימו לב לחם עוני קבושים בעוני ושפלות חומרית ומוסרית יצאו בפתע פתאום מן הכוח אל הפועל עד שנהפכו מי עבדים שפלים לחם עוני כן לחם של לעם תרבותית בתרבות אלוהית רבת ורמת ערך לעם קדוש הראוי להדרכה היותר עליונה לאור היותר גדול של תורת אמת.
החיפזון ביציאת מצרים והנה כאן נולד גוי פעם אחת על פי פסוק אישה יאו ביד השם עשתה זאת לעמד את ישראל לגוי לפניו בידי הדעה החזקה על כן היה העיקר בבניין שלא תהיה מעורבת בצורתם הלאומית שום צורה קולטורית תרבותית. שכל הקניינים הרוחניים ביחס לאומי שראו במצרים לא נגו אליהם אומה ואותו המעט שנדבק בידם מעבודה זרה של מצרים משכו ידיהם ממנו קודם שחיתת הפסח עד שהיו משוללים מכל צורה לאומית והייתה אפשרות שתחול עליהם את בעת הצורה האלוהית ותור מייסדת הבניין של האומה בכללה. השם בדד ינחנו ואין אימו אין נוחה. זה אולי שנייה אחת רק ככה להסביר מה שהוא אמר עד פה לפני שהן סיים את הפסקה. אומר הרב את הדבר הבא בדרך כלל משהו מאוד הגיוני וטבעי אומות מתפתחות בתהליך דבר פשוט כאילו יש גם פסקה כזאת במקום אחר בעולה תראי על הפסוק ביותכם מתי מספר כמעט וגרים בה אומר הרב בדרך כלל אומה מתקשרת להרצאה מגיעים למקום אנשים התחלה הם מעט אחר כך לאט לאט הם מתרבים מתחיל להתפתח להם איזה תרבות מסוימת איזה חוויות מסוימת היסטוריה מסוימת עד שבסוף הם מגדירים את עצמם כאומה ואז הם מכריזים עצמאות וכולם הם נהיים אומה. לפעמים זה לוקח מאות שנים עד שהדבר הזה קורה וזה גם טבעי שזה יהיה ככה. יש בעם ישראל משהו מאוד מאוד מיוחד זה מתחיל כבר באברהם אבינו שזה הפסקה ההיא ביותכם מתי מספר כמעט וגרים בה שהרב אומר שם שאברהם אבינו היה אחד בארץ בלי היסטוריה בלי אנשים בלי איזה משהו בלי איזה תרבות והקדוש בחור אומר לו לך נתתי את הארץ זאת אומרת ויש לך לגוי גדול עוד אין גוי ואין גדול ואין אנשים ואין היסטוריה אין כלום יש איכשהו נכנס לארץ אומר לו ברית ונבתרים זה שלך משהו אלוקי משהו פתאומי ככה הוא מסביר שם. אבל מה הוא אומר פה גם היציאה פה ממצרים גם היא הייתה עקרונית יכולה להיות בתהליך כמו שיקח זמן ולאט לאט יצאו קודם כל כמו שהוא אמר קודם קודם כל יצאו מהשיעבוד ואז לאט לאט השתלטו שם על האירועים ובסוף בהמשך גם יצאו משם זה תהליך ככה התפתחותי כזה. אבל לא זה קורה כאילו הם ברגע אחד יוצאים מצב ממצב של העוני של הלחם העוני של העבדות ברגע אחד הם זהו הם בני חורים ועקרונית כמו שאמרנו עוד שבוע הם בארץ יראל בכלל והם מקבלים תורה זאת אומרת הם עוברים שינוי מטורף.
הצורך בחיפזון למה זה קריטי הדבר הזה כי זה קשור שוב לתומאה של מצרים התרבות של מצרים התומאה של מצרים היא כזאת שאם זה היה קורה בתהליך אז היה נדבק בהם מהכמו שהוא אומר מהקולטורה מהתרבות התפיסה המצרית התומאה הזאת משהו מזה היה נדבק בהם ואז כל הלאומיות שלנו הייתה נוצרת מתוך התומאה הזאת מתוך כל מיני קליפות שיש בתרבות הזאת ולכן זה צריך להיות משהו מאוד מאוד חד. אחר כך יהיה תהליך אחר כך יהיה כתוב פסח מצרים נאכל בחיפזון פסח של דורות הוא לא נאכל בחיפזון הוא נאכל במתינות מצרים או שזה כל ארץ אחרת כנראה שמצרים באופן מיוחד כי קשור לכל הדברים שאומר קודם זאת אומרת התרבות והתומאה שם וערוות הארץ והתפיסות האליליות וההריות וכל זה זה משהו שהוא אי אפשר שלא לא נדבק בו אי אפשר שלא לקבל ממנו דברים. אגב זה יש פסקה ברב צדוק פסקה ראשונה בצדקת הצדיק ברב צדוק אז הוא אומר שראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריכה להיות בחיפזון ואחר כך ילך במתינות כמו פסח דורות אבל ההתחלה צריכה להיות בחיפזון כמו פסח מצרים כלומר לפעמים האדם צריך לנתק את עצמו בפתומיות כלומר לפעמים צריך לעשות לפעמים צריך לקבל החלטות ככה חדות אחר כך אחר כך תעכל את ההחלטות האלה וזה. אבל כמובן פה מדובר על הדבר הכללי הדבר הכללי ההיווצרות של עם ישראל חייבת להיות ולכן מצה יש לה את שני המובנים האלה לחם עוני ויציאה בחיפזון זאת אומרת בגלל שהם נמצאים בעוני הזה בשיעבוד הזה בתומה הזו של מצרים זה חייב להיות בחיפזון זאת אומרת שתי הבחינות של המצה מתחברות פה בעצם למהלך אחד שמחייב את היציאה מהעוני במהירות כדי להיכנס למצב אחר בלי שידבק בו בדרך כל מיני קליפות כאלה מהתומה. זה מה שהוא סיים ואומר והנה לולי היו ישראל עם כזה שיוכל להתפתח רק על פי הנטייה האלוהית וששום צורה אחרת אינה יכולה להתרכב בו אז לא היה צריך כלל לאותו החיפזון והיו מתפתחים מעט מעט ממעלה למעלה נראה לי צריך להיות פעם ממטה למעלה מתוך התרבות המצרית לתרבות יותר טובה עד שהיו באים להכשר קבלת התורה. אבל מתוך ששום רבות אחרת היא מעכבת את קדושת התורה והצורה האלוהית המחדת לישראל החולה להם על כן לעולם לא היו כלל ראויים לפיתוח של הדרגה והיה משום כך החיפזון מוכרח. זאת אומרת אומר הרב אם היינו איזה אומה כמו כל האומות אבל באיזה מדרגה יותר גבוהה קצת איזה שהוא לא יודע קצת יותר חכמים קצת יותר טובים קצת יותר תרבותיים אז בסדר אז אפשר לעשות תהליכים לאט לאט לקבל פה לקבל משם ובסוף להגיע לאיזה משהו יותר אומר כיוון שפה צריך בכלל משהו משהו בכלל בפאזה אחרת לגמרי משהו אלוקי תורה קדושה אין הדבר הזה כאילו הוא לא מתכתב בהתחלת היצירה שלו עם כל מיני כוחות שישנם בעולם אחרי שאתה קובע את עצמך בתוך תורה, התורה הי תורת חיים והתורה היא כזאת שהיא יודעת איך לשלב את כוחות החיים של העולם ויתת להם את הכיוון הנכון אבל קודם כל צריך להגדיר שזה הדבר זה מתוך זה אתה יכול גם להיכנס לדברים אחרים אבל אם זה יהיה אחרת ותהיה פה איזה הדרגתיות של תהליך תהליך הזה יכניס דברים כאלה שגם אם אחר כך תקבל תורה, התורה כבר כאילו תהיה על רקע על איזה בסיס שהוא כבר לא נקי הוא כבר לא הוא לא מאפשר לקבל את הגודל האלוקי הזה לכן היציאה מהלחם עוני הזה מהשיעבוד הזה למציאות האחרת חייבת להיות בחיפזון וזה מחבר את שני היסודות של המצע למהלך אחד כן טוב ככה זה תאימה כמו שאמרנו יש פה וד דברים.
