אגרות הראיה | היחס לאמנות | הרב דוד גבריאלי

היא נכתבת להגודת בצלאל, שזה כידוע בית ספר לאומנות, והרב קצת נותן כיוון איך להסתכל על הדבר הזה. ולמשך באדרגתיות כמה וכמה נקודות. קודם כל הרב אומר, בוא נקרא לזה ככה: לא משנה מה זה, כל דבר חדש שקורה בארץ ישראל המתחדשת הוא טוב. לא משנה אם זה יהיה קבוצת כדורגל, מוזיקה, תיאטרון, אומנות – מה שלא יהיה, זה סימן להתחדשות. זה סימן שאנחנו מתחילים להיות עם עצמאי בארצו. זה הדבר הראשון שצריך לשמוח עליו. תראו רק לדוגמה, אני אקרא ממש כמה משפטים. הפסקה השנייה מתארת שיש כל מיני צרות, דמים נשפכים, גביעות נרמסות. אני לא יודע על איזה פוגרום מדובר, אבל הנה זרם מים קרים על העצמות המפוצחות. ארץ ישראל מתנהרת, אמנם איטית, אבל נפצני התחייה נשקפים למי שמחפש להסתכל בזה. אחד מהסימנים הוא תחיית האומנות והיופי העברי בארץ ישראל. זה הכותרת של בית הספר הזה – תחיית האומנות והיופי. מלבב המחזה לראות את אחינו רבי הכישרון, גאוני היופי והאומנות, המוציאים מקום אדון לעשות את הדבר הזה. וזה עצמו דבר מאוד משמח.

תחיית האומנות והפרנסה קומה שנייה עדיין לא כזאת מהותית, אבל מעניין שהרב יתייחס אליה. זו הקומה של הפרנסה. אומר הרב, כל עסק חדש שנפתח ונותן פרנסה לעוד כמה אנשים זה טוב. אפילו במשפט שקראתי פה, או שזה בהמשך, תכף נראה. יש מקום שהוא אומר ממש, הנה תראה פה הפסקה השלישית בעמוד ר'. מה נכבד הוא לדעת שעות חיים. זה איננו רק רקמיקות תוכן מעשי, יש פה גם פרי ותועלת. החשוב הזה של האומנות יוכל באמת להביא ברכה ולפתח שערי פרנסה וכלכלה לנפחות רבות מאחינו יושבים על אדמת הקודש. הוא מתייחס גם לתחומים הכי פשוטים. יהיו פה אנשים שילמד, יהיו פה אנשים שינקו, יהיו פה עוד עבודה. רק על הדבר הזה עצמו כבר צריך לשמוח. אבל כמובן שזה במת הדבר הכי בסיסי. עכשיו, כדי לתאר את השמחה שלו על כך שמתעוררים פה, יש לו פה משל מאוד יפה. הוא נותן דוגמה: הילדה הנעימה והחביבה, הבת הלחמדה, שאחרי מחלה ארוכה ממושכת גם נועשת. אחרי פנים חברים, שפתיים זה חומבויר קטנור פרפורציה, הנה פרקה עיניה ותפתח את שפתיה. הידיים הקטנות מתנעות, האצבעות הגדוקות הולכות ואז השפתיים נעות וכל כאוב נשמע: אמא, אמא, הבובה תני לי הבובה, הבובה החביבה של זמן כביר לא ראיתיה. כל חסור וכל שמחה, כל שמחים האב והאם, האחים והאחיות, גם הזקן והזקנה. שושנה קטנה מבקשת את הבובה עוט לחיים וכו'.

המשל והנמשל מה הנמשל שהוא אומר? יש פה ילדה קטנה, לא במקרה הוא קורא לה שושנה, כי בזוהר הכנסת ישראל נקראת שושנה. כאילו יש פה ילדה קטנה שהייתה חולה מאוד, וכולם כמעט כר התייאשו. ופתאום היא מתחילה להזיז והיא אומרת מילה, היא רוצה את הבובה, היא רוצה את הספר. וכולם פשוטים. אז מה הנמשל אומר הרב? כאילו אנחנו עם ישראל, אלפי שנים בגלות, כמעט התייאשנו בכלל ממידה שאנחנו בכלל נחזור להיות אל הזה. חוזרים לארץ ישראל, מה הם מבקשים? מבקשים את הבובה, רוצים קצת להתחיל לצייר, רוצים קצת להתחיל לעשות אומנות, רוצים להתחיל לשחק כדורגל. וזה מצוין, ברוך השם, כולם שמחים. למה? זה סימן של חיים. בסדר, היא עוד תגדל, היא עוד תבקש דברים יותר גדולים. אז כל זה כמובן באמת רק הדבר הכי בסיסי. אבל הדבר העיקרי הוא הולך להגיד עכשיו במשפטים הבאים, כי זה בסוף העיקר של האיגרת מבחינת התוכן. מתחיל לכתוב להם רגע, אז באמת מה הגישה של היהדות לגבי העניין הזה של האומנות? אחרי שאמרנו את הקומות הבסיסיות האלה, בוא נדבר על הדבר עצמו.

הגישה היהודית לאומנות והתקוות הטובו המתנוססות בלבבי לרגלי תנועתכם החדשה הן נותנות בי די אומץ רוח לדבר בעוזניכם, חברים נכבדים, וכולי דברים אחדים הבאים מאופק אחר לגמרי. אחר מהאופק של היצירה של היופי והאומנות, אופק הרבנות. ומקווה אני שהדברים יהיו לתועלת על ידי ידיעות קלות נשאיר מכשולים מדהימים מדרכנו. עכשיו בואו אני רוצה קצת לתת לכם עכשיו איזשהו זווית רוחנית על מה שאתם עושים. מקווה ש… כאילו איך הוא אומר, אני צריך שיהיה לי די אומץ רוח. בסוף תבינו, זה לא שזה שם אנשים דתיים, אנשים תורניים, אנשים כמה מדהים כמו מדינה, אנשים פשוטים. הם לא דווקא פשוטים מבחינת זה, אתה יודע, אנשים יצירתיים, אנשים שעכשיו האומנות בדרך כלל דווקא אנשים מאוד עם יכולת כביכול דמיונית. יכול להיות שדמיון אנשים, אבל זה לא קשור לתורה בכלל. הם מבחינתם, בוא נגיד לצערנו בהמשך הדרך, זה והרב היה יודע את זה, הוא היה מתפלץ. אבל בהמשך הרך אנשים דתיים שהולכים ללמוד שם נתקלים בקשיים לא פשוטים מבחינת גם מבחינת דברים של צניעות. צריך לצייר עירום, צריך זה, צריך פסלר וכל מיני דברים שהם לא מתאימים מבחינת זה. כי אם אין גבולות ואין זה, אז עושים מה שהיית היצירה הפנימית הזה. אבל בסדר, פה זה התחלת הדרך, אני לא אגיד שם, אני ממש לא. אבל זה ממש מתחילים והרב אומר, בוא נגיד לכם קצת דברים על זה מבחינת הראייה הרוחנית איך להסתכל על זה. ואז הוא אומר ככה: לכללות חמדת היופי האמנותי המתגשם ביצירות מעשיות, מעשי ידי אדם, מתייחס אמנו לעולם ביחס טוב וחביר, אבל גם מוגבל. נזרים אנחנו משיקורון והפרזה, אפילו מהדברים היותר נסגבים ונעלים. הצדק עונר לרגלנו ואנחנו קוראים, אל תצדיק הרבה. החוכמה היא אור חיינו ואנחנו אומרים, אל תתחכם יותר. החול דבש הרבות, לא טוב. זהו, הגלל המקיף את כל חוק חיי עם עולם. מעולם לא נתמכר לידיה פרטית ת במידה זו עד שנהיה טובעים במיצולותיה עד לבלי יכולת לתת לנו קצב ומידה להרחבת ממשלתה. וגם ההגבלה כשהיא באה לצורר דברים טובים ונעלים היא דקה ורקה ענוגה ויפה, סוגה כשושנים. אפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בפרצות ודי להלכנסת ישראל, גדר של שושנים. כל אחד חשוב, חוץ סקרה אחד סרטוט אחד הנושא עליו את חותם ההגבלה להידיע הנכבדה מצד מה שלמעלה ימינה מצד הכללות העליונה כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. לפעמים מנקודה ניכרת אחת היא מבאת את רוחה ומגיעה לחפצה מבלי לפגום את החופש של כל אוצר המיוחד שברוח האדם על ידי ריתוקי ברזל וחומה ציני. אז בואו קודם כל העיקרון של מה שהוא אומר, אז עוד לפני שהוא מדבר על הערך ובהמשך הוא אומר משפט כזה שבאופן כללי בית המקדש הוא המקום הכי יפה בעולם. כלומר, אנחנו לא כאלה, היהדות לא באה ואומרת, אה תעזוב כל הדברים החיצוניים כאלה, לא צריך להשקיע בהם, תשקיע בתוכן הפנימי וזה העיקר, עזוב אותך. הוא אומר לא, היהדות לא אומרת ככה. בית המקדש, מקום רוחני, עבודת ה' והכול, אבל הוא מקום יפה עם כסף וזהב וממש כאילו פאר. יש שם פאר ואדם. זאת אומרת, אנחנו לא נגד הפוך, סוף השלמות של החיים היא גם פנימית, אנחנו לא קיצוניים ביחד. אבל הנקודה שהוא מדגיש פה, פסקה שקראנו זה איך הוא אמר, מעולם לא נתמכר לידיעה אחת יותר מדי. זאת אומרת, אנחנו לא קיצוניים. זאת אומרת, אתה לא הולך עם משהו עד הסוף, כי כשאתה הולך עם משהו עד הסוף אז זה על חשבון דברים אחרים. הוא ממש מביא דברים, דוגמאות. מה זה דוגמאות? אל תהיה צדיק הרבה. מה? צדיק זה דבר טוב, איך אתה אומר לי אל תהיה צדיק הרבה? למה? תזניח את המושג הבסיסי, כן, אל תהיה צדיק יותר מדי. זה כנראה כבר יבוא על חשבון משהו. אל תרשה הרבה, תרשה קצת. כלומר, אתה צריך שלך משהו כאילו מהרשע משהו קצת מהחיים. זה לא נוצר, זה כמו נצר. אנחנו לא מכירים את האמצע ברמב"ם, דברים קיצוניים יש לנו מקום אחר בהתגר את כף הוא כותב, אין מידה שאין לה קיצוניות וזיקתה. אין מידה בעולם גם ברמב"ם שאומר יש מידות, צריך לתת אותה כמעט עד הקצה, אבל לא עד הקצה לגמרי. תהיה ענב, זה לא צריך להיות עכשיו אחד כזה שדורחים עליו, זה לא ענבה. צריך להיות לך קצת איזושהי חזקה פנימית, אתה לא כועס אבל משנה חשבון משנה הוא מתקומך את כותת יש כעס דהורייטה, ריטחה דהורייטה. מה שהוא רותח זה לא איזה כעס שהוא מתעצבן, אני לא יודע מה הוא כועס על איזה פגם מוסרי שקורה פה. אז אם הולכים ממשהו יותר מדי עד הקצה התוצאה יכולה להיות תודה. אז עכשיו אומר להם הרב, אתם עושים עכשיו על איזה ערך, ערך מאוד חשוב, יופי, אמנות. אתם הולכים לעשות פה בית ספר. אני כבר אומר לכם כאילו מראש, אל תלכו עד הסוף. שימו לב שאתם יודעים לשים גבול. בעצם העיקרון שוא אומר פה, אתה תמיד צריך לדעת לשים גבול לכל מה שאתה עושה, גם דבר מאוד משמעותי וחשוב. שימו לב כי אם אתה לוקחת יותר מדי בסוף הוא יבוא לחשבון דברים אחרים. זה בלי שהוא יודע משהו מסוים שהוא אומר להם, אם הוא היה יודע את מה שאמרתי קודם אז הוא כבר יותר היה אומר הנה תראו, הוא יכול לומר אתם רואים מה קורה אם אתם בשם היצירה בשם החופש הדמיון החופש של באמת לחשוב את כל זה בשם זה אנחנו מציירים הכל אתה פוגע במה שאוכל. זה מעניין שהוא אומר את זה כי זה מאוד מפתה כשאתה מאמין למה שהוא מה זה אומר שאני מאמין למה שהוא אני הולך אותו עד הסוף. זה מתקשר לי מה שאמרת לגבי הקבוצה בחברה שיותר הלכת עם התייצדים. אם יש איזה ערך מסוים שאני מאמין בו זה לא אומר שאני חצי אני הולך עם זה עד הסוף. הוא אומר לא, לא טוב עד הסוף. העולם נברא עם המון המון כוחות. קודשא בריך הוא בר את העולם עם מלא כוחות עם מלא ערים ומראש הוא יצר את זה בצורה כזאת שאתה צריך לדעת מה, כמה לקחת מכל דבר. לפעמים אתה אומר עד הסוף אני לוקח הרבה וזה ערך מאוד חשוב ולתנועה מסוימת הוא מאוד חשוב אז היא משקיעה בו אפילו יותר. אבל אם זה יהיה עד הסוף היא נפגעה במשהו אחר כי האיזון של הכוחות שיש בעולם זה יפגע. ולכן את זה הוא אומר לפני שהוא מכיר זה שנכנס לפרטים זה עיקרון נכון על כל דבר נכון גם בדברים אחרים אבל פה הוא אומר להם את זה בהקשר הזה. ואז הוא קצת מסביר את זה יותר. הוא אומר ככה: העמנו העתיק שבא לעולם הוא נמצא את האנושיות חתולה בחיתולי ילדותה הפראית והיופי הפראי המחוסר זוך ועדנה הולך וכובש לאותה עולם והיופי בעצמו כבר עלול לו להתהפך בעידי ההמון הגס למין גלוסקה שמנונית ומשקיע לשקר אם לא עינק מהדר האמת המדעי והמוסרי האלילות עם כל תואבותיה שמחה את כפיה המגועלות בזוות דם על הפרח הנחמד הזה על היופי והאומנות ותשביתהו כמעט מתהורו. פה הוא רומז לזה, אולי יותר מרומז כמעט מפורש. הוא אומר הנצרות בסופו של דבר הגיעה לפסלים לאלילים. יש כנסיות שממש זאת אומרת לבחו איזה ערך מאוד גדול כאילו רוחני, אלוקות בסוף הורידו אותו לעולם כידוע המשיח התגשם בתור בן אדם והכל ירד פה למטה והכל כבר נהיה בתוך המציאות ובחוץ מזה בסלילים וכו'. ביד אחרת עושים מלחמות עורכים אנשים כדי להביא לדת שלהם את כל העולם כל המוסר פה מעוות לגמרי והוא אומר היהדות היא מביאה לעולם ישרות, היא מביאה לעולם אמת ואיזון. גם כשאתה יש לך איזה ערך דתי שאתה לוקח אותו שוב לקצה שהוא כבר לא נכון. הוא מספר שבישוע שהם נכנסו לעלות ורצו לקבוע שם אזורים הוא מצלם יצא לקבוע את זה אומרים שהם הביאו לכל אזור אפשרויות לא כאילו פשוט מגיעים וכאילו זה או שתברכו או שתקבלו את השם אלינו או שנמחמה איך זה אשרוות היה אופציו לא דבר אחד הוא שלח להם שגרות אפשר לברוך, אפשר לקבל לחיות פה ולהישאר איתנו ואם לא זה ולא זה אז לא תהיה בריאה נצלחי לכם. ואז הוא אומר ואז מגיעה התורה השם מסיני והמזרח מסעיר למו בימין דוכא ושמאל מקרבת. עכשיו הוא מתחיל להביא דוגמאות מהתורה לא תעשו ניתי אלוהי כסף אלוהי זהב לא תעשו לכם לא תעשה לך כסף אלוהי מסכה לא תעשה לך. מצד שני ראו קרא השם ומצלם בנורי וחור מטה יהודה ומלאות אורח אלוהים וחוכמה ותמונה עובדה וכל מלאכה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנר חושב ובחרושת אבן ובחרושת עץ וכל מלאכת מחשבת להורות אותם בלבו הוא והעוליה ומטה אדם ומלאות חוכמת לב לעשות כל הרי הופה, מעבר לזה. כלומר צד אחד באה התורה ואומרת אל תעשו פסלי אל תעשו אילילי וזה דבר לא טוב. צד שני אתה אומר אה זה התורה היא נגד כל היופי ואומרים לו שמר בוחרים את האנשים שהם הכי מוכשרים בעל האומנות הכ מוכשרים ועוד יש להם צעיית הדשמאיה נותנים להם עוד יותר חוכמה בנושא הזה כדי מה? כדי שהם יעשו את המשכן יפה ואומנותי ועם רקמות ועם זה יש שם כל מיני המשכן שהיה במקדש היה לו כל מיני דמויות כל מיני דברים אור תחש ואור כזה והאנשים היו טובות היה שם דברים יפים הפסלים? הפסלים לא אבל היו את הקרובים הקרובים אם הם לא היו ציווי אלוקי לעשות אותם הם היו על הפנים היה איסור נורא והיום אבל אם זה ציווי אלוקי זה אמירה אלוקית שאומרת לא אם התורה אומרת לך לעשות את זה זה דרך איך להתקדש אבל תעשה לבד אז לקחו את השערה תעשה גם קרובים תעשה אותם לבד בבית זה תהיה בעיה תעשה אותם במקדש לפי התנאים לפי האמירה האלוקית זה חלק מההוויה הרוחנית וזה משהו יפה זה משהו אומנותי אבל הוא ציווי אלוקי אז הוא נכון ואל תעשה פסלים ותעשה אותם מתוך עצמך ועל דעת עצמך ובשביל כל מיני אמוות שלך גם אחרי ניצחון הגדול שניצחה היהדות תלילות במרומי העולם הקולטורי קולטורי זה תרבותי ישאיר על הכנסת ישראל קו אחד לעוד עולם על גבורת יש הימינה על פי התורה הכתובה והמסורה קו כזה אשר גם בעת תקטן מידת אורכו ולערי בינת ההוראה המתמטית וזוככי החיים במובנה הנכון הריאלי והאידיאלי מכל מקום גם תחת מכבו נקודה אחת אשר לאורך ימים תישאר יתכנס כל הרוח הגדול הזה המבטא את עוז ניצחונה בעבר ואת עתיד תקוותה לעתיד. עכשיו הוא הולך להגיד מה זה זאת אומרת התורה אומר תגיד לך איסור אחד מותר לך לעשות כך נראה כל מיני דברים איסור אחד האיסור הזה הוא מבטא את כל הכיוון את כל הדרך מה זה האיסור הזה ואז נחזור גם אחורה ונבין מה הוא אמר במשפט הקודם כל המרחב הגדול של הנוי והאידור היופי והציור מותר לישראל זה לא מדובר שעושים פסל לעבודה זרה סתם אתה רוצה לעשות אתה רוצה לצייר אתה רוצה לפסל אתה רוצה מותר רק קו אחד קו אחד צריכתות אחד הנראה לכאורה ארוך הרבה אבל באמת הוא גדול רק בייחודו ולא בכמותו הוא אומר הרבה ברוחו אבל רק מעט הוא פוגע את החרשות והאומנות מהו? כל הפרצופים מותרים חוצי פרצוף אדם אומנם רק פ. רצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה לעזר ידי חוברת אומן עוזר של נו בן ברית לעת השחרור האחרון של התמונה המיוחדת שבה נמצאים בתנאי האיסור. אמנם רק נקודה קטנה הזאת יישאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה התמונות המיוחדות לאליליים בין בעולם האלילי ההווה והעבר, בין בעולם הנוצרי. תתאב כנסת ישראל ולא תוכל. סתם אומר הרב ככה ומותר לנו לצייר הכל, לפסל הכל וכו'. אי דבר אחד אסור – פרצוף אדם שלם. כתוב "לא תעשון איתי", דורשים חז"ל "לא תעשון אותי", כלומר לעשות אדם זה לעשות את הקב"ה. למה? כי אדם נברא בצלם אלוקי, אז אם אתה מפסל אדם אתה בעצם כאילו מפסל את הקב"ה. וזה אסור כי להגשים את הקב"ה זה אסור.

פיסול וציור בהלכה זה בדיוק הייתה הבעיה של הנצרות של האליליות שהם פסלו, פסלו, הורידו, אמרו שהוא משיח ואז אמרו שהוא פה, ואז הם יהיו פסלים שהם האלוקים. וכנגד זה התורה נלחמת. לצייר מישהו זה מוזר? כן. מישהו שמכירים, אם זה פרצוף שלם צריך לעשות איזה פגם קטן. יש תמונות של רבנים מה? נראה לי פה מדבר על פיסול, כי פיסול זה כאילו כבר ממש. כן, זה נראה לי שונה מציאות. אז הוא אומר שיש גם לזה פתרונות הלכתיים שאת הסוף יעשה גוי. זה מה שהוא אומר – חברת אומן שאינו בן ברית. זאת אומרת, אם בסוף אתה מביא איזה פסל גוי שהוא יעשה כאילו את הסוף, אז כאילו הכל נקרא על שמו ואז זה הקומבינות של כן. בחיר הלכתית יבשה זה מותר, אבל בעצם העובדה שאתה פשוט עושה ועושה איזה פגם קטן לא שלם. שזה לא יהיה שלם. עצם העובדה שאומר הרעיון, עצם העובדה שאתה יודע שיש לך איזה הגבלה אחת שאומר כאילו הכל מותר, זה קשור למה שהוא אמר בהתחלה על הגבול. זאת אומרת, עצם העובדה שאתה יודע כאילו הכל מותר, אבל יש דבר אחד אסור, הדבר הזה בעצם הוא משפיע לא רק על הפסל הזה, הוא משפיע כאילו על זה שאתה אומר רגע רגע, בוא אני צריך לדבר שאני מפה, אני צריך לראות שהוא נמצא בתוך הגבולות גזרה המוסריים.

חשיבות הגבולות ואני לא כמו שאמרנו קודם נגיד העצמיות. זה ברור שדברים לא צנועים זה בכלל לא צריך להגיד שזה אסור, זה פשוט סתם איסור תורה. אבל מבחינת כשהוא מדבר איתם הם לא דתיים והם לא עוזרים, הוא מסביר להם את העיקרון. וזה תורה בעד תורה היא כמו שאמרנו היא לא מתנגדת ליופי ולאדר. זוכר שאני למדתי בישיבת נעקיבא בכפר הרועה, כשאני למדתי שם הרבה שנים, המבנים שם היו מאוד פשוטים, משנים פשוטים כאלה. ואז אחרי כמה וכמה שנים כבר הזמינו אותנו לאיזה אירוע של חנוכת בית מדרש חדש ובאנו כמה חבר'ה ואז היינו כזה וואו כזה יפה. ואז אמרנו לרב מה תמיד היה פה כזה פשוט, מה קרה פה נהייתם כאלה? ולא זה לא מה שהכרנו. אז אמר לנו חבר'ה, זה מקדש שהיה מקום יפה. ישיבה צריכה להיות יפה, צריכה להיות נאה. דירה נאה, מרחיבה דעתו של אדם. עכשיו צריכים לקדש לזה שפעם היה פשוט, אז עכשיו מאה שנה נשאר עם הפשוט הזה שהיה פעם וכשהיה נגמר דור חדש מתחדשים עם כלי נאה, תורה נאה בכלי נאה, זה ברור. אבל באה תורה ואומר אם תספין אתה יכול לכל, או יש משהו אחר שאתה לא יכול. עצם מבטיח שאתה צריך לדעת רגע, זה אסור. זה בעצם גורם לך אומר הרב, זה גורם לך כל הזמן לחשוב על הגבולות, להזכר בגבולות גם אם הם לא מפורשים בתורה ונתנו לך כאילו כיוון של מחשבה. זה מה שהתורה רצתה, זה מה שהוא התכוון שהוא אמר, זה קו קטן, זה איסור קטן, אבל זה מספיק. לא צריך לאסור הרבה דברים כדי לתת לך כיוון. כשאני אעשה לך לפעמים משהו אחד לזה אני אתן לך כיוון, תבין לבד כבר את הדברים גם כשלא אמרתי עליהם משהו מפורש מותר אסור, אבל תחשוב לבד אם זה מתאים או לא מתאים.

החזון של הרב קוק זה מה שהוא בעצם אומר להם. הוא מסיים, הוא אומר להם עדור הדבר. הוא מבקש מהם, הוא אומר להם בחובה הקדושה לנו שבאוצר המשכית הלאומי שבעיר קודש שלהם זה בירושלים לא יימצאו פסילים כאלה. ובכלל נכבד הדבר שתודיע האגודה, גלוי לכל העולם הנאור שהיא עושה את כל מעשיה אותם המתכנסים באותו המשאול הצר שבו ייפגשו רגש האומה, הדת והאומנות על פי חפץ האומה ושאיפתה הכללית לראות בייחוד בעיר מסוס תקוותה אוצר כל יקרתה על פי הוראת חכמי התורה גאוני ארץ ישראל המפורסמים. הוא כאילו אומר להם בעצם אומר להם את שמו הכי טוב איך אומרים הוא קצת חי בסרט אבל הוא אבל זה מה שהוא רוצה. הוא אומר מה, כל מה שאנחנו רוצים פה בארץ זה לבוא ולהחיות את ארץ ישראל מחדש שתהיה על פי תורה, על פי היהדות. לא באנו פה אפש לעשות למדינה כמו כל העמים, אז אולי בכלל תכריזו ותדעו שכל מה שאתם עושים תמיד תשאלו את גדולי התורה אם זה בסדר או לא בסדר מה שאתם עושים. גם כשהוא דיבר בחנוכת האוניברסיטה העברית יש לי נאום מפורסם של הרב קוק באוניברסיטה העברית ב-1926 שבע לבניינם, אז זמינו את הרב קוק לדבר שם. הוא דיבר על זה שבהחלט התורה היא רחבה וכל החול אפשר לקדש אותו ואת כל המקצועות של החול הם בעצם קודש. מה זה, זה הכל דברים אלוקיים. ללמוד פיזיקה, ללמוד ביולוגיה, ללמוד מה, הכל זה אלוקות, הכל זה. אז הוא אומר, כל החול הוא קודש וכו'. וגם אומר להם אני מקווה שאתם כאילו כל המורים מצלכם ילמדו ילמדו מתוך תורה מתוך ו… אז כולם יצאו על הרב קוק. הדתיים אמרו לו מה אתה הולך לאוניברסיטה של חילוניים ואתה מחזק אותם וזה. החילוניים אמרו מה אתה נותן לנו מוסר כאילו לעשות את הדברים פה אבל על פי תורה. אמרו שהרב קוק כאילו שזה שפט כזה גם אמר בעצמו שמישהו אמר עליו שאם כולם תוקפים אותך סימן שאתה אומר דברים נכונים ואמיתיים וכל אחד שנמצא קצת בקצמות הוא לא כל כך אוהב את זה כי הוא הלך לקצם מדי, הוא רוצה רק רק חול, ואלה רוצים רק קודש. אבל הרב קוק אומר מה קודש והחול הם מחוברים ביחד, אבל אז תוקפים אותך. אבל לא, אתה מורגישים את זה לפעמים, כאילו הכי מורכב זה להיות באמצע ואתה כמה פעמים אומרים על הציבור שלנו סאק חוותות של כולם, אלה מתצמנים עליך אתה דתי מדי, אל החרדים אומרים לא, אתה לא דתי, כאילו בסדר, זה סימן שאולי זה בדיוק האמת, הולכת מרכיבה את הכל. וזה כל פנים אז לסיכום, יפה לראות שהרב קוק קודם כל מתייחס לזה ורואה בזה משהו חיובי ואז הוא בונה את זה כמו שראינו בצורה דרגתית. ברוך השם, יש פה התחלה של חיים, יש פה פרנסה ויש פה באמת בעצם הרגש שלו של היופי וזה זה דבר בילדות זה דבר גדול ונכון. ואז הוא בא כבר כה לתוכן עצמו ואומר, זה ערך מצוין וגדול וזה, אבל שימו לב, עיקרון חשוב בחיים פה שימו את הגבוי במקום נכון שלא יהיה כן טוב, זה ככה אחרי הדברים שרצה שם, שר כוח.