הרמב"ם מציין סתירה בין מצוות אכילת מצה, שאינה דורשת כוונה, לבין תקיעת שופר, שבה הכוונה הכרחית, בשל האופי השונה של המצוות. המגד משנה מסביר שמצה היא מעשה טכני, בעוד שופר דורש כוונה לשמוע, והגמרא תומכת בהבחנה זו. התקיעה בשופר נועדה לעורר את הציבור ולהזכיר את משמעות החיים, תוך הדגשת חשיבות ההקשבה האמיתית וההבנה ההדדית.
