כן, אז אנחנו שבוע בדיוק לפני ראש השנה, ולכן אנחנו יוצאים קצת מהמסכת שלנו כדי לעסוק במצווה העיקרית והמיוחדת שאנחנו הולכים לקיים בעזרת השם – תקיעת שופר. כמו הרבה פעמים, אנחנו מגיעים לזה דרך הפסיקות של הרמב"ם ודרך הגדרותיו. בעזרת השם, ננסה להגיע להבנה עמוקה ומשמעותית של מה שקורה במצווה הזאת. יש סתירה בפסקי הרמב"ם בעניין כוונה במצוות. הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו: בהלכות חמץ ומצה הוא פוסק שמי שאכל מצה בלי כוונה יצא ידי חובה. זה אומר לכאורה שמצוות לא צריכות כוונה, אלא ברגע שעשינו את המצווה בפועל, המצווה נעשתה. אדם אכל כזית מצה, הייתה מצה מהודרת, אך הוא לא התכוון לאכילה שלה. כן, ענשו אותו הגויים והוא היה חייב לאכול, ואין לו עכשיו בכלל מודעות לעניין של המצווה. השורה התחתונה היא שהמצווה התקדמה והוא יצא ידי חובה. לעומת זאת, לעניין תקיעת שופר, הרמב"ם כותב שהכוונה היא הכרחית. המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא, השומע מן המשמיע לא יצא, נתכוון שומע לצאת ולא נתכוון התוקע להוציא, או שנתכוון התוקע להוציא ולא נתכוון השומע לצאת – לא יצא ידי חובתו עד שהתכוון שומע ומשמיע. זה עניין שופר בצורה חד משמעית וברורה.
הסתירה בין מצה לשופר המגד משנה, כמו עוד אחרונים, ראו את הסתירה הזאת ברמב"ם. הוא מביא את הסתירה ואומר: "לא מצאתי בזה תירוץ נאות לדעתי". אם נוסח ספריו אמת, אז אני לא מצליח לתרץ. אחר כך הוא אומר שאולי יש חילוק בין מצה לבין שופר. מצה זה מעשה טכני של אכילה, ולכן לא צריך כוונה. אבל שופר, כל המהות שלו היא לשמוע, ולכן צריך כוונה. בסוף הוא אומר: "ועם כל זה אני מסתפק שלא תהיה נוסחת רבנו האמיתית שם לגבי מצה לא יצא". הוא לא ראה מי שחילק בין מצווה למצווה בדין הכוונה, ולכן הוא נשאר בתמיהה. מה שאני מבקש לעשות פה בכמה דקות הקרובות זה להראות שהטירוץ שהוא אמר לא רק שהוא נכון, אלא הוא ממש יוצא מתוך הגמרא. אם היינו יכולים לדבר איתו עכשיו, היינו אומרים לו: "נשמתו פה, כי אם אומרים דברים בשמו אז נשמתו פה שומעת". היינו אומרים לו: "תעיין עוד פעם בגמרה וזה ממש יוצא מתוך הגמרה".
הבנת הגמרא על מצה ושופר בואו נראה רגע את הגמרות האלה. הגמרא בדף כ"ח עמוד א' אומרת: "כפאו ואכל מצה יצא". רבא משיק מזה שבכל המצוות זה ככה, כולל בשופר. מי שתקע לשיר יצא ידי חובה. הגמרא אומרת: "פשיטה", כלומר, זה ברור. אבל יש חילוק בין מצה לשופר. במצה התורה אמרה לאכול, ובשופר התורה אמרה זיכרון תרועה. זה לא מעשה בעלמא שאתה תוקע עכשיו בשביל לנגן. בסוגיה בדף ל"ג הגמרא אומרת: "המתעסק לא יצא, התוקע לשיר יצא". הגמרא אומרת: "לימה מסייע ליה דאמר רבא תוקע לשיר יצא". הגמרא לא סוברת כמו רבא. היא אומרת: "דילמה תוקע לשיר לאו כמתעסק הוא". יש חילוק בין מתעסק לתוקע לשיר.
סיכום והבנה אם כן, יש סתירה ברמב"ם בין מצה לשופר. המגד משנה אומר חילוק לחלק ביניהם. מצה זה אכילה פיזית, שופר זה שמיעה שחייבים לה כוונה. עם כל זה, המגד משנה אומר: "לא ראיתי מי שחילק". אבל אם מעיינים בגמרות, רואים שהרמב"ם לקח את הדברים מתוך הגמרא. הגמרא עצמה אומרת חילוק בין מצה לשופר. סוגר את החלק הזה הראשון של השיעור. אז אם המגיד משנה אמר לנו: אני לא מבין מאיפה החילוק הזה בין המצוות שזה צריך כוונה וזה לא צריך כוונה. אז כמו שאמרנו, אנחנו אומרים לנשמתו שנמצאת פה שזה עולה מתוך הגמרא. הרמב"ם לא ממציא דברים, הרמב"ם רואה את הדברים בתוך הגמרא והרמב"ם מבין שהגמרא בדף למד ג' היא המסקנה והאב האמינה שיש בדף כף ח' שיש חילוק בין מצה לבין שופר. רבי זיירה סוגר את החילוק הזה. זה לא סתם שהגמרא הביאה. אתם יודעים, תמיד אומרים צוחקים שהחסידים הם מקיימים כל אב האמינה. ככה יש איזה מין בדיחה כזאת בישיבות שהחסידים הם מקיימים אב האמינות. אבל אם ניקח את זה בצורה רצינית, אז נבין שהגמרא אומרת על משהו פשיטה ואז היא אומרת מהו דה תיימה ואז היא אומרת למסקנה זה לא. אז אתה שואל את עצמך רגע, אם למסקנה זה לא, אז למה הביאו את זה? למה צריכים להעריך לי פה בדברים? די, זה לא המסקנה. אז תדעו לכם שהאב האמינות הן מאוד משמעותיות ויש בהן הרבה מאוד מה להיין ומה להסתכל. נכון, לפעמים הם לא למסקנה, אבל עדיין יש בהם הרבה מאוד עומק. פה זה דוגמה שהאב האמינה היא גם מסקנה. זאת אומרת, מה שהגמרא אמרה מהו דה תיימה את התורה אמרה ליכול מצה ופה התורה אמרה זיכרון תרועה. זה לרבי זיירה המסקנה וזה מסקנה גם כאילו מכילה שאנחנו אומרים למגד מישנה, זה מסקנה גם מאוד הגיונית. הגמרא אומרת מסקנה מאוד הגיונית, זה מעשה בעלמה ופה זה זיכרון תרועה ולכן זה משהו אחר כפי שתכף נראה את זה אולי עוד יותר לעומק.
חילוק בין מצה לשופר אבל קודם כל בהגדרה הפשוטה של הדברים. אז עד כאן סיכום קצר: ראינו סתירה ברמב"ם, מגד מישנה שאמר תירוץ אבל אמר שבסוף הוא לא כל כך רואה שזה הגיוני. וניסינו, אנחנו מנסים לומר שהחילוק של הרמב"ם בעצם כתוב בגמרא והגמרא ככה סוברת שבשופר צריך כוונה ובמצה אכן כפאו ואכל מצה יצא ואף אחד לא חולק על זה. רבי זיירה לא חולק על זה, כולם מסכימים במצה שיצא. אבל לעניין שופר, רבי זיירה חולק על רבה והלכה כי רבי זיירה כי זיכרון תרועה אקטיב. עד כאן, אם יש כמה שניות התנחת לאכל את הדברים, שאלות קבישיות אוספות מה הכל בסדר בטוח בזרת השם. קווה שזה סימן שהסברנו טוב ולא שהם מתביישים או משהו כזה. אבל בזרת השם טוב.
הבנת הרמב"ם בתקיעת שופר אז אם כן, יש לנו עכשיו עוד כמה דקות כדי להעמיק בעוד קושייה שנשאלה על הרמב"ם והתירוץ שלה. ההסבר שלה פותח אותנו פה להבנה מאוד מאוד מעמיקה בכל הנושא הזה של המצווה הזאת של תקיעת שופר. באמת משהו שבאמת חוויה אני חושב לפגוש אותו ולהכיר אותו. אז על מה אנחנו מדברים? אנחנו מדברי נחזור שנייה למקור שתיים לרמב"ם ועכשיו אנחנו מתעסקים עם השורה הראשונה ולא עם ההמשך. אני קורא רגע עוד פעם את הרמב"ם בלכות שופר פרק ב' הלכה ד'. אומר הרמב"ם ככה: המתעסק בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו. אגב מה שאמרתי קודם, מנהלתה שופר זה לא הדוגמה היותר טובה. זה מישהו שלומד לתקוע, לא באמת עכשיו מתכוון לתקוע, הוא מתכוון עכשיו ללמוד לתקוע. תוך כדי שהוא לומד לתקוע יצא לו תקיעות טובות. קיצור, הוא מתעסק, מתעסק דהיינו בכלל לא מתכוון עכשיו לתקוע בשופר. אומר הרמב"ם אז המתעסק לא יצא וכן השומע מן המתעסק גם לא יצא. שימו לב עכשיו מה קורה פה ברמב"ם. השאלה היא ממש צועקת מאליה. כל מי שרק מכיר קצת רמב"ם ואת הדיוק שלו הוא ישר קופץ מגדרו. ומי שעשה בשבילנו את העבודה זה הלחם משנה במקור שש. תראו אותו רגע בבקשה, אני אראה אותו ביחד. וכן השומע מן המתעסק בגמרא יקשו אבל השומע מן המשמיע לעצמו מי יצא למה תהיה ויתיובת דה רבי זיירה לא וכולי. וכיוון דה רבינו פסק כרבי זיירה לא היה לו לכתוב מן המתעסק אלא שנמשך אחר לשון המשנה. תראו, בואו נחזור שנייה אחת לגמרא שדיברנו עליה לפני חמש דקות ותראו כמה עליכם מי שנעצודק בשאלה שלו. הרי המסקנה של הגמרא הייתה אני רגע מזכיר לנו את מה שהיה בגמרא. גמרא אמרה השומע מן המתעסק לא יצא אה מי ששומע מן המשמיע לעצמו יצא אז יהיה קשה מפה רבי זיירה אומרת הגמרא לא מה שכתוב שומע מן המתעסק זה כולל גם אדם שתוקע לעצמו. זאת אומרת מה שנקרא סוג סוג ההגדרה הזאת שמתעסק היא הגדרה שבעצם הגמרא אומרת שהיא מתרחבת וכל אדם אדם שתוקע בשביל לנקות את השופר או בשביל ללמוד זה מתעסק וגם אדם שתוקע לעצמו ולא מתכוון להוציא דעה אחרים גם הוא כלול בתוך המתעסק. אז למה המשנה לא אמרה בעצם איך היה צריך להיות כתוב במשנה, אם המשנה הייתה ספר הלכה שולחן ארוך נקרא לזה ככה אז המשנה הייתה כותבת ככה השומע המתעסק לא יצא והשומע לא רק מהמתעסק אלא השומע ממי שתוקע לעצמו גם לא יצא עד שהתכוונו השותוקיה והמשמיעה אבל מה כתוב במשנה, במשנה כתוב השומע המתעסק לא יצא המתעסק לא יצא והשומע המתעסק לא יצא וזה כולל גם את מי שתוקע לעצמו למה המשנה אמרה ככה היידיד את תני ריש המתעסק תני סייפרנמי מתעסק כלומר לכאורה זה תירוץ מאוד פשטני שגם הוא צריך אבל נעזור בזה שנייה לפעמים המשנה ככה אומרת כיוון שכבר אמרנו מתעסק אז אנחנו כבר ממשיכים עם מתעסק אבל באמת אם אתה נכנס לעומק אז ברור שאנחנו פוסחים כמו רבי זהירה וזה לא רק מי ששומע ממתעסק לא יצא זה ברור אחד סתם תוקע בשביל ללמוד אלא גם מי שתוקע תקיעות מעולות אבל הוא תוקע לעצמו גם מי ששומע ממנו לא יצא ידי חובה יפה אומר עליכם מישנה הרמב״ם אתה פוסק בתור פוסק מה איך אתה צריך לכתוב הפוסק הוא כמו משנה או לא כמו משנה בגלל שפה ככה זה לא שיעור ככה בישיבה אז אי אפשר לנהל קצת דיון אז אין לי ברירה אני צריך לענות על זה לבד אבל זה ברור שיש חילוק עצום המשנה יש לה סדר משלה איך היא כותבת דברים הפוסקים צריכים להיות מאוד מדויקים אתה פוסק רמב״ם אנחנו הולכים לקרוא את דבריך ועל פי זה לעשות הלכה אומר עליכם מישנה באמת הרמב״ם היה צריך לכתוב לא השומע מהמתעסק לא יצא אלא השומע מי שמשמע לעצמו כי הוא פוסק כמו רבי זיירה ואז אומר לנו עליכם מישנה משהו שמאוד קשה לקבל אותו אומר עליכם מישנה הרמב״ם נמשך אחר לשון המשנה עוד פעם במחילה כאילו מאוד קשה לדבר ככה על גדוילים כאלה ומי אנחנו הפר והיפר בכלל בתורה אבל להגיד על הרמב״ם שהוא נמשך אחר לשון המשנה והוא כבר במשנה אמרו ש״הי דד תני רשע״ אז גם ״תני סיפר״ אז גם הרמב״ם ״הי דד תני רשע תני סיפר״ מאוד מאוד קשה להגיד את זה על הרמב״ם כי הרמב״ם מדייק מאוד והרמב״ם הוא פוסק הלכה למעשה ואת הדבר הזה קשה לקבל אז מה כן איך נסביר את הרמב״ם הקושייה היא מאוד חזקה הרמב״ם היה צריך ללכור לדייק ולכתוב לכתוב ברחביתך הקטנה מי ששומע מי ששומע תקיעת שופר ממי שתקע לעצמו לא יצא ידי חובה והרמב״ם קורא לזה מתעשה אני רוצה רגע להגיד את הסוף בסדר כדי שלא תהיו במתח או יותר נכון כדי שאני אסגור קודם את הכאילו את הדברים בצורה הכי פשוטה אבל ברשותכם אחר כך עוד כמה דקות כדי אולי קצת לנסות להוכיח את מה שנאמר ומה שנאמר קודם כל אני אומר בסוף זה שהרמב״ם מבין שבכוונה המשנה שימו לב קוראת לאדם שתוקע לעצמו היא קוראת לו בכוונה מתעסק אני חוזר שוב על המשפט הזה עד עכשיו אמרנו זה לא אותו דבר שומע מתעסק זה מתעסק ומי שתוקע לעצמו זה תוקע לעצמו אומר הרמב״ם לא העומק של המשנה ושל הגמרא הוא שהם בכוונה רוצים להגיד לנו שאדם שתוקע עד כעת שופר רק לעצמו ולא חושב על אחרים ולא מבין שהוא עכשיו מכריז משהו בעולם הוא לא מבין שהוא עכשיו מקיים זיכרון תרועה הוא צריך עכשיו לגרום לאנשים לזכור הוא צריך לגרום לאנשים לשמוע אדם כזה איך אנחנו קוראים לו מתעסק עד כאן אמרתי יכול להגיד מאיפה המצאת את זה מי אמר מה זה צריך להוכיח דבר כזה אז עכשיו ברשותכם אני רוצה ככה ממש כמה דקות לנסות לומר אולי מאיפה הרמב״ם למד את הדבר הזה בשביל להבין את הדבר הזה יש לנו דבר מדהים כדרכו של הירושלמי מפתיע אותנו והירושלמי מספר לנו את הדבר הבא אני אגיד אותו בעל פה אולי אחר כך נקרא איזה שתי שורות מתוך הגמרא וככה כדי שתהיו מרוכזים אז אני שנייה רק אומר את זה בעל פה ירושלמי מספר לנו מסר ברכות סיפור מדהים על כך שאחד פלוני נדמה לי זה גם שם רבי זרע אומר לאלמוני תקשיב הם שניהם עכשיו נמצאים פה באיזשהו שתיית יין משותפת ואז הוא אומר לו אחד אומר לשני תברך תוציא אותי תברך בור פרי הגפל תוציא אותי ואז הוא אומר לו אתה תוציא אותי באמירת אמן משהו כאילו ברגע הראשון אתה שומע אותו אתה לא מבין בכלל מה הוא אומר הוא אומר תקשיב אתה תגיד אמן על הברכה שלי ותתכוון להוציא אותי ידי חובת עניית אמן על הברכה שאני בירכתי בעצמי בסדר שומעים אולי נקרא את זה רגע בלשון בפנים כדי שאני ממציא פה איזה משהו בטח ראיתם את זה בסדר אבל תראו רגע בבקשה במקור שבע מביא את זה כבר ישר מהאור זרוע שהוא פשוט מביא את הירושלמי כמעט מילה למילה תראו נקרא את זה מהר ככה שהזמן לא מספיק נקרא את זה מהר את הסיפור כדי להגיע לנקודה העיקרית רבי אבא ברזמינה אב משמש כמה רבי זהירה מזג לי קסה אמר לי סב בריך תברך אמר לי אב דעתך דעת משתי אחרנה שתת ששתי אחריי לתני השמש שברך על כל כוס וכולי אמר לי שימו עליו למשפט הבא כמה דענה יאיב דעת מפקת יתך ידי חובתך בברכתה כמו שאני מוציא אותך ידי חובה בברכה שאני אברך עכשיו בורפי הגפן כך אב דעתך מפקתיתי ידי חובתי באמן אתה כשאתה עונה אמן בסדר שומעים את הסוציאציה אתם יושבים שני חברה אחד אומר לשני תקשיב אני מברך בורפי הגפן תענה תענה אמן ואתה יכול לשתות אחריי על סמך הברכה שלי אבל אתה שומע כשאתה עונה אמן תתכוון להוציא אותי ידי חובת אמירת אמן על מה על הברכה שאני בירכתי מה נסגר כאילו מי צריך לברך אמן למה אסור לענות אמן על הברכה של עצמי מה זה תענה אמן ותוציא אותי ידי חובת אמירת אמן על מה שאני בירכתי הוא אומר אז מאיפה הרושלמי לקח את זה מאיפה המוראים האלה לקחו את זה שימו לב מה אומר הרושלמי אמר רבי טנחום בר עמיה מתניתין אמרה כן כן זה כתוב פה במשנה איפה זה כתוב המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא פירוש הוא עיל והוא מברך עבור עצמו ובעבור אחרים הרי מתעסק הוא אצל אחרים וצריך שגם השומע יוציא אותו בכוונת אמן ובעל הנפש צריך לחוש לזו השמוע באמת חידוש פילי פלאים לא אל תדאגו הוא לא כל כך נפסק למעשה למרות שתמיד אתם מכירים את אלה שצועקים תענו אמן אתם מכירים את האלה שהם לחוצים כזה על האמן והם מברכים איזה ברכה והם צועקים תענו אמן אפילו שהם רק איזה מעט אנשים כנראה בגלל הירושלמי הזה כנראה שהם אז מה קורה פה בואו נבין רגע מה קורה פה מה שקורה פה זה בעצם הדב הבא כל ברכה שאנחנו מברכים יש הבדל עצום אם אני נמצא פה לבד או אם נמצא איתי פה עוד מישהו למה שאני לבד אין מה לעשות אני לבד אני מברך אף אחד לא שומע אני מברך פה אופי אגף אין שותה הכל נגמר אבל אם אני מברך ומישהו אחר שומע זה נהיה כבר עסק משותף זה נהיה פה כבר דבר שהוא סוג של איזה משהו ביחד של שנינו שעכשיו יש פה כבר סיפור אחר לגמרי מה הכוונה סיפור אחר לגמרי יש משל מאוד מעניין שאומר ספר אמניג לגבי אדם ששומע ברכה ולא אומר אמן הוא אומר למה הדבר דומה זה דומה לאדם שכתב שטר ולא חתם עליו כן תארו לכם מישהו כותב לכם צ'ק מאה אלף שקל עם התאריך עם הכל מדויק למותיו בלבד מה שאתם רוצים יש רק בעיה אחת שמה הוא לא חתם לא יכבדו את הצ'ק הזה למה הוא אומר אמניג מי שאומר אמן הוא בעצם עכשיו נותן לצ'ק הזה חתימה הוא בעצם עכשיו מאמת את הדברים הוא בעצם אומר זה לא סתם הפרחת לעולם איזה משהו אמרת הם הוא פורי פרי הגפים בסדר מי אמר שזה נכון מי אמר שאני מסכים לזה מי אמר שזה אמת אז אם אני לבד את זה מה לעשות אני לבד אז אני לא מאמת את עצמי אבל אם מישהו שומע את זה הוא אומר אמן הוא מאמת את מה שאמרתי ואני שומע את האמן שלו ובעצם עכשיו גם הברכה שלי היא עכשיו יותר גדולה כי עכשיו הברכה שלי היא באמת ברכה שאומתה זה ברכה שמישהו שמע אותה ובעצם הוא הביא לי מה שנקרא בקבלה זה נקרא אור חוזר אור חוזר זה אומר אני פה מדבר עכשיו לפניכם אז אני עכשיו אור ישר אני עכשיו אומר לפניכם דברים אין לי מושג אם מה שאני אומר עכשיו אתם מקשיבים לו מפנימים אותו זה עושה לכם משהו זה לא עושה לכם משהו מתי אני יודע את זה אם נגיד מישהו שואל שאלה או אם מישהו בא אליי אחרי השיעור ואומר לי או שואל שאלה או אומר וואי דיבר אליי מאוד אז אני מבין שמה שאמרתי זה נקלעת ועכשיו יש אור חוזר האור חוזר הזה או שהוא אומר נכון או שהוא אומר רגע אני רוצה להבין יותר טוב או אולי הוא סובר אחרת אבל יש לי אור חוזר אני לא אמרתי ואין לי מושג אם זה יתקבל או לא אלא אמרתי וזה חזר אליי אומר הירושלמי מאיפה לקח רבי זהרה שם בזקשם אמרו אחד לשני תברך ותוציא אותי באמן מאיפה הוא לקח את זה הוא לקח את זה מהשופר כי מה קורה בשופר בשופר אדם תוקע וכל המהות של התקיעה שלו זה שהאחר ישמע את זה וכשהאחר שומע את זה זה בעצם חוזר אליו זה חוזר עכשיו כאור חוזר זה חוזר עכשיו אל התוקע זה יצירה משותפת של שניהם יש לפעמים מצב שאדם נמצא לא יודע לבד בצבא עכשיו איזה מוצב אף אחד לא שומע אותו הוא תוקע אגב גם שמה הוא תוקע לכוון את מי שישמע אותו פעמים יכול להיות איזה מישהו עבר שם והתכוון והוא התכוון להוציא אותו זה יצא ידי חובה כמו שכתוב במשנה אחד שעובר אחרי בית הכנסת ואחד תוקע בבית הכנסת הוא הוציא כן אבל בסדר יש מציאות אתה לבד לבד בעולם לגמרי ואף אחד לא איתך בסדר אין בעיה יצאת ידי חובה גם אז יצאת חובה בזה ששמעת את התקיעות של עצמך לא בתקיעה אלא בשמיעה כן הרי המצווה היא לשמוע כל שופר אז אתה תוקע ואתה יוצא ידי חובה בזה שאתה שומע את הכל שאתה תקעת בסדר זה כשאתה לבד אבל ברוך השם אנחנו לא תוקעים בשופר לבד אנחנו תוקעים בשופר ברוב העם ראיתי פעם הגדרה מאוד מעניינת תראו רגע בברשותכם ככה לקראת הסיכום והסיום במקור תשע ממש חיפשתי ככה פעם באחרונים וממש שמחתי למצוא את ההגדרה הזאת אבן העזל על ההלכה הזאת הוא אומר ככה לכאורה צריך ביור למה צריך לתוקע להוציאו כיוון שעיקר המצווה הוא שמיעה אז אחד קעה השני שמע הוא שמע תקיעות הכל טוב ונראה זה באמת כתיב יום תרועה יהיה לכם אלא דם פרשינן שהמצווה היא לשמוע אם כן כוונת הכתוב שימו לב להגדרה שבי דין יתקעו בעד כל הקהל וממילא צריך גדר צירוף שהתוקע תוקע בעד השומעים ולכן אם לא מכוון להוציאה אה וכתוקע לעצמו ואלי כיום תרועה יהיה לכם אם הוא לא מתכוון שאחרים ישמעו הוא כמו תוקע לעצמו וכל התקיעה בתלה מבוטלת כי זה הפוך מכל המשמעות של התקיעה התורה אומרת לבי דין בי דין זה הבעל תוקע כן מי זה בי דין הקווה אומרת לציבור תמנו מישהו תמנו בעל תוקע שהוא יתקע לכם הוא יתקע כדי שאתם תשמעו זה כל המהות של התקיעה שלו תראו את החזוניש חזו ניש מגדיר זה גם קשור לברכות ולברכת המזון. תראו רגע מקור עשר בסעיף ד' אומר החזון איש: אני אקרא דווקא את ג' גם, כיוון שעניין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע. תראו איזה ביטוי מדהים של החזון איש: התאחדות השומע והמשמיע, זה בדיבור וזה בשמיעה. וכן לעניין שופר בהלכה ד', אינו יוצא בשמיעה אלא בכל שופר שמצווה, ולכן אינו יוצא אם חירש, תווק קטן ולא ממתעסק, וכן כיוון שלא כיוון חברו להוציאו. דידי לא אהב כל שופר שמצווה, ופה יש איזה חילוק בין שופר לבין זה. אבל הוא אומר שימו לב להגדרה הזאת: התאחדות השומע והמשמיע.
הגדרת שומע כעונה זה מה שקורה בשופר, ומפה למד רבי זיירא שזה משהו הרבה יותר רחב. לקח את זה גם לעניין של ברכות, שזה חידוש גדול שהאור זרוע אומר מי שיעשה את זה בעל נפש יחמיר על עצמו, אבל לא יגיע לפוסקים למעשה. אבל עצם העובדה שיש דעה כזאת שאומרת את זה גם על ברכות. אבל מה המקור? המקור הוא בשופר. בשופר איך הרמב"ם אומר הלכה נורא מפורסמת שממש מי אני רואה את אשתי מלמדת וכבר בכיתה א' או ב' היא כבר מביאה את ההלכה הזאת לתלמידים, שהרמב"ם אומר על תקיעה בשופר שזה גזירת הכתוב. ואז הוא אומר גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומר אורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיץ ומתרדמתכם. אז הרמב"ם רמזים אצל הרמב"ם זה לא איזה עכשיו פתאום הרמב"ם נהיה עכשיו איזה ספר מוסר כזה. לא, הרמב"ם זה ספר הלכה, וגם כשהוא כותב דברים שהם נראים לנו דברים של אמונה ומוסר, ברמב"ם זה דברים של הלכה. הרמב"ם אומר שהבל תוקע תוקע בשופר כל המהות שלו עכשיו, כל הרצון הפנימי שלו עכשיו זה להורר את הציבור ששומע אותו. הוא אומר כל מי ששומע אותי עכשיו פה בבית הכנסת או מחוץ לבית הכנסת, מה שאני רוצה שהתקיעות שלי יפעלו עליו ייכנסו לו לתוך ליבו, שהוא ישמע עכשיו יהיה לו זכרון תרועה. הוא עכשיו ייזכר בדברים משמעותיים, ייזכר עכשיו בתוכן האמיתי של החיים, במשמעות האמיתית של החיים. מה אנחנו בעצם רוצים פה בעולם? אנחנו רוצים את מלכות השם, אנחנו רוצים את העם ישראל מולך על האומות ומוביל אותם לדרך טובה וישרה ולאמונה ולחסד וכל הדברים האלה, ושכל אחד יתעורר בעצמו לדברים האלה. זה מה שהבל תוקע מתכוון וזה כל המהות שלו עכשיו.
כוונת התקיעה בשופר אומרת המשנה, אני רק אחזור לרמב"ם כדי לא נשכח את הרמב"ם בסוף מרוב כל העריכות הזאת. אז בוא אני רגע חוזר מאיפה הגענו. הגענו לרמב"ם שהרמב"ם אומר המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק גם לא יצא. ושאל עליו הלחם משנה, רמב"ם לא הייתה צריך לכתוב ככה, הייתה צריך לכתוב המתעסק לא יצא וגם מי שתוקע לעצמו, לא רק מי שתוקע, מי ששומע מהמתעסק גם מי ששומע ממי שתוקע לעצמו גם לא יצא. אבל הרמב"ם הלך אחרי המשנה והגמרא אמרה שגם המשנה היא הלכה. הספר הלך בעקבות הרשע. עכשיו אנחנו מבינים שאף אחד לא הלך בעקבות אף אחד סתם. זה לא הייתי דתני ספר הייתי דתני רשע אמרו טוב יאללה בוא נעשה גם את הספר. לא צריך ככה להתרגל במחשבה בגמרא לא לקבל דברים ככה כאילו יאללה על הדרך אמרו טוב כתוב ברשע בוא נכתוב גם בספר. לא, יש לדברים כוונה, יש לדברים משמעות.
אור חוזר והקשבה והגמרא והמשנה, המשנה בכוונה קורית למי שתוקע לעצמו היא קורית לו מתעסק. היא קורית לו מתעסק כיוון שבעצם במהלך הפנימי שלו הוא בעצם מתעסק. זאת אומרת אם אדם תוקע לעצמו ולא מבין שכל המהות היא לתקוע אחרים, מבחינתנו זה סוג של זה כמו אחד שעכשיו לומד תוקע להתלמד או מנקה את השופר. בסדר, תקע את התקיעות או תוקע לשיר שגם ראינו שלא יוצא ידי חובה. אותו הדבר בתוך כל הרשימה הזאת תוקעת תקיעות מודרות רק לעצמך, לא חשבת על אחרים ידידי היקר, אתה לא בתמונה, אתה לא בעניינים, אתה לא בסיפור. כי זה כל… אתה הפוך לגמרי מכל הכיוון, אתה לא הבנת. לא הבנת מה התורה אומרת לך. התורה אומרת יום תרועה יהיה לכם, לא לך, לא לך, לכם. אתם ביחד, כולנו פה ביחד ואני תוקע כל המהות שלי זה שאתם תשמעו ואתם תשמעו כדי שהתקיעות שלי באמת תהיו משמעותיות. אחרת אני מדבר על הקיר, אני תוקע על הקיר וזה לא נכנס לאף אחד אז מה עשינו? לכן צריך אור חוזר שהדברים ייכנסו שהדברים יפעלו את פעולתם. אבל בסדר, מה שקשור לכל אדם אז זה כל אדם הוא יודע עם עצמו כמה הוא מקשיב, כמה הוא מפנים, כמה הוא באמת כמה באמת זה פועל עליו ועושה. אבל הבעל תוקע זה כבר עניין שלחתי. מי ששומע צריך רק בשנייה שהבעל תוקע ככה מברך את הברכות הוא אומר עכשיו אני מתכוון לשמוע כל שופר והוא יוצא את החובה. כמה עומק יהיה לזה זה כבר שאלה של עבודה פנימית כמה נעשה אותה. אבל הבעל תוקע יום תרועה יהיה לכם, לא חשבת על אחרים אתה בעצם מתעסק וזה באמת ככה. ממילא החילוק של הרמב"ם שבהתחלה מגד משנה אמר לא ידעתי מי מחלק בין מצע לבין שופר אחרי שאנחנו רואים באמת את כל ההגדרה של שופר אז הדברים הם באמת אפשר לומר די גיוניים ופשוטים וברורים. מצע זה מצע, זה פעולה בעלמה, אבל שופר זה סיפור אחר לגמרי ולכן ברור לגמרי ברור שרבי זיירא צודק והשופר צריך כוונה ועד כדי כך שקוראים לו מתעסק למי שלא מתכוון להוציא את האחרים.
הקשבה ואור חוזר ובאמת העניין הזה של אור חוזר הוא באמת דבר שאני חושב שאנחנו כולנו ככה בחיים באמת צריכים ללמוד אותו גם ככה ביום יום. אני פעמים ככה משתף עוד מילה אחת, פעמים ככה מדבר בשיחות ככה של יום שלישי אחרי הצהריים, מדבר נגיד על הקשבה. אתה יכול לפעמים לספר למישהו משהו ואתה יכול להרגיש אם הוא מקשיב לך באמת או שהוא לא התחל לגמרי, הוא לא באמת מקשיב לך ועד אתה מרגיש שאין לך אור חוזר. הרי סיפור ידוע הרי הרב הנזיר היה ארבעים יום חודש שלולו הוא היה בטעני דיבור. פעם נכנס יהודי לבית מדרש ואמר שהוא חייב לדבר איתו להתייעץ איתו על משהו ולא אמרו לו שלא יודע מה הוא הגיע אליו והוא אמר לו את מה שהוא רוצה להגיד והרב הנזיר לא יכול לדבר אז הוא לא ענה. היהודי יצא החוצה אמר לחבר שהיה שם הוא פתר לי את כל הבעיה. הוא אומר לו מה אבל הוא בטעני דיבור הוא בכלל לא מדבר. הוא אומר לא הצורה שבה הוא הקשיב לי הוא כבר פתר לי את כל ה… כבר פתר לי את כל המצוקות שהיו לי. הוא לא דיבר מילה אפילו לא הוא לא יכול לדבר הוא בטעני דיבור. הוא ראה כפעליים הוא ראה שהיהודי בא לדבר איתו הוא כבר לא יגיד לו תלך מפה אז הוא הקשיב לו אבל הוא הקשיב לו לגמרי. זאת אומרת הוא פינה את עצמו לגמרי בלי לדבר אבל הוא הקשיב לו הוא ירגיש איך הוא מקשיב לו ואיך הדברים פועלים על המקשיב שזה כבר עשה לו אור חוזר וזה כבר פתר לו את הבעיה. למה? כי הוא הקשיב באמת הוא היה איתו שם באמת לא חצי דרך או זה נחת פה או זה נחת שם כן ככה עם הראש איזה כמה תנועות כאלה אלא הוא היה איתו לגמרי באמת עכשיו הוא הוציא שכח את עצמו לגמרי עכשיו הוא עם החבר עם אותו המצוקה עם אותו לא משנה מה זה יהיה הוא מקשיב עכשיו למישהו שמדבר איתו והוא איתו זה עבודה לא פשוטה זה עבודה אבל זה הסיפור זה הסיפור בעצם בגדול כן השופר זה משהו נקודתי זה משהו מאוד משמעותי אבל נראה לי שאפשר ללמוד מזה בכלל ככה באמת לנושא הזה של של אור חוזר שאנחנו מקבלים כתוצאה מביחד ואני תמיד אומר אני אומר לכן לתלמידים לפעמים תלמידים אומרים לי לא נעים לי לשאול שאלות בשיעור אני אומר לו אתה לא מבין אתה כשאתה לא שואל שאלה אתה איבשת אותנו הרבנים כשאתם לא שואלים שאלות בשיעור אתם פשוט מוצאים לנו את רוצים לנו את האוויר למה כי כמו שאמרתי קודם אני מדבר בסדר לא שיעור כללי קצת קשה פה בגלל המרחק פה וזה זה קצת קשה אבל בעיקרון סתם שיושבים בשיעור יומי בכל שיעור וזה עולה לכם משהו תוציאו אותו זה אור חוזר זהו עכשיו הרב אמר משהו עכשיו מישהו מגיב שואל לחזק מקשה אומר באמת מעניין זה עשה לי ככה חשבתי על זה ככה זה מתחיל להיות פה באמת איזה משהו הדדי שקורה בינינו מבחינה הזאת צריך להבין שאור חוזר זה דבר מאוד מאוד משמעותי בכל השיח שלנו בכל הדיבור בינינו בכל הלימוד שלנו ובכל ההוויה של החיים שלנו בעזרת השם שיזכה שהתקיעות השופר בעזרת השם יאירו אותנו ויחזקו אותנו לטובה ולברכה ובעזרת השם.
