אז לכל אחד יש סיבה עצמית. אמרנו שקלים, חודש לפני ניסן כבר מביאים שקלים כי אסור להפריש משנה אחת על חברתה. כל שנה צריך להפריש את זה, וקולי לזה קורבנות ציבור. וזכור לפני פורים, יעוד וזה מכיית עמלק, אז זה חודש אשר השר עמלק, כי כתוב במגילה, והיום נזכרים ונעשים, לפני עשייה יש שכירה. פרה, לפני קורבן פסח צריך להתאהר, וחודש, החודש הזה לכם, התחיל חודש ניסן עם כל הזה שלו. אז לכל אחד יש סיבה עצמית, אבל אין קשר ביניהם. אבל מצאו קשר ביניהם. אני אקח דוגמה את אמרה על מפרד, שלוש שני ספרים על חנוכה ופורים. לחנוכה קרא נר מצווה, ולפורים קרא אור חדש.
דין קידוש על היין באור חדש של פורים הוא אומר, אתם יודעים שיש רמב"ם, בהלכות מלאכים, כך הוא פותח: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ – למנות להם מלך, ולהחיט זרו של עמלק, ולבנות להם את בית הבחירה. הרמב"ם אומר, הסדר הזה גם יהיה כתובים וגם הגיוני. קודם כל צריך שיהיה כוח שלטוני, ואז סור מרע, אתה נלחם נגד כל הדברים הרעים, ונקר את המגרס, ואחרי זה יעשה טוב. אומר אמרה על אותו דבר פה: קודם כל, שקלים, זה מי המלך שלך. היום זה למי אתה משלם ניסים. וגם בזמנו המטבע היה חקוק תמות של המלך, זאת אומרת, ברגע שאתה משלם ניסים, אתה מודה במלכות. אז דבר שקלים, וחבר, כך הוא מסביר, זה נקרא, שאמן אמר, עשית לי ככה כסף, הוא אומר, הקדימו שקל האלה שקליהם, הם לא שלך, הם שלי, הם מודו במלכותי, ולכן אין המלכות שלך שום דבר. אז שקלים זה מי המלך, ואחרי זה להחיט זרו של עמלק, זה זכור, שני סוגי, זה פיזי, והשני תומה, לסלק את הגורמים הפיזיים, לסלק אלה שקוראים להם תומה, ואז מתקדשים החודש הזה לכם, זה גם הגיוני. אחרים נתנו סיבות אחרות, אפילו עד כנגד שם הוויה, אבל זה לא משנה כרגע. דרגות של שחרור, אנחנו עוסקים עם פרשת שקלים, ואנחנו נשאל שאלה, נשאל שאלה אחת: השאלה היא, למה מחצית השקל? שכולם מכירים את התשובה הרגילה, ולמה יש ציווי מאוד משונה, העשיר לא ירבה והדל לא ימית? הרי בשביל דל שלא להמית, זה הרבה, עשיר לא ימית, לעני אתה אומר יותר מדי, ולעשיר פחות מדי. התשובה הרגילה היא, כדי להשוות את כל ישראל אחד לשני, לכן כל אחד חצי, וגם למנות את ישראל. בסדר, אז אחד ייתן מדבייה של זהב, אחד ייתן מדבייה של נחושת, ואחד ייתן מדבייה של כסף, ואתה תמנה את המדביעות. זה לא שווה ערך. מה? לא שווה ערך, זה בדיוק השיפור. אתה שווה מדביעות. אז קודם כל ניתן שתשובה הלכתית מאוד מאוד יפה, שנאמרה, יש דין כזה, שיירה שהלכה בדרך, ובואו עליה גזלנים, אם בשביל ממון באו, נותנים כל אחד כפי כוחו, ואם בשביל נפשות באו, יד כולם שווה ב. אני אסביר את הכל. אם הוא אומר, אני רוצה עכשיו מאה אלף שקל, מעשרה אנשים האלה, מאה אלף שקל אז אני אשחרר אותך, השיר יכול לתת 90, והשאר זה העיקר, ממון נכון? אז כל אחד, מה הוא רצה? ממון נכון? זה שיש לו ממון, הוא ניצל הרבה יותר, ויש לו גם יותר, ולכן זה אפר, לתת לפי ממון. אבל אם הוא אומר נפשות, זאת אומרת, אני רוצה להרוג אתכם, כדי להציל את עצמכם, אתם צריכים לתת ממון כדי להציל את עצמכם. יד כולם שווה בו, זה מס גולגולת. השיר ואני, כולם, השיר יכול לשלם לו, אבל כולם, בגלל שהנשמה של כולם שווה, אין הבדל בין הנשמה של השיר, לאני, לרב הגדול, יד כולם שווה בו. וככה גם בהריגה, אם אומרים, תביאו אחד מכם, כולם שווה, זה מס גולגולת. מה? שותן, שותן. כן. אז מס גולגולת, יד כולם שווה בו, וכאן הרי, אמרנו, שברגע שמונים, יש נגף, נכון? וכדי שהמחצית השקל, גורמת שלא יהיה נגף מישראל, ויותר, ואתה, ממון כדי להציל את נגף, יד כולם שווה בו. מאוד יפה, בו, בסדר. כן. בסדר. הנה. ריקע סכנת נפשות, אז גופים, לפי נפשות. כן.
האם נשים חייבות בקידוש אנחנו רוצים ללכת לכיוון אחר, מאוד מוסרי, מאוד מעניין. זה לכאורה, זה לכאורה, קצת דרשני וחסידי, אבל אנחנו, נראה שזה לא רחוק, מהרוח של המקרא. אז קודם כל, אנחנו יודעים, למנות בני ישראל, דרך אגב, למה אסור למנות את בני ישראל? למה אסור למנות? אתה רואה סליידי, מה זה יעבור? הוא רוצה תאמין נפשות, כן, הוא רוצה להבין למה. אפשר לא לענות על זה, אפשר. את בני ישראל, קל מאוד למנות. שנאמר, והים מספר בני ישראל, כחולי ים, שלא יימד ולא יספר. מה המספר של ישראל? אחד. ברגע שאתה מונה, אתה אומר, העברים חשובים, לא, הכלל חשוב, הכלל הוא אחד. חול הים, אתה לא אומר, בוא נשם על מיליארד גרגרי החול. זה חול הים. עכשיו, גם גוף האדם ככלל, יש בו חיים. ברגע שאתה, מה זה נקרא שאתה מנתג? עברים עברים. המוות. בכלל יש חיות. כולם יודעים, יש כזה משפט, השלם יותר גדול מסכום חלקיו. אחד יותר גדול מחצי ועוד חצי. מה יש באחד יותר מחצי ועוד חצי? איכות. במתד כזה אותו דבר. דגר, הצבעונים אומרים, שאם אכלת שתי חצי עגבניות, אתה רצח את שתי העגבניות, ולא אכלת העגבנייה אחת. כי בעגבנייה אחת, יש את כל החומרים שיש שם לעכל, חצי העגבניות, אולי פה הצלולוזה ופה זה, הרגת שתי העגבניות. איך הנוחדר? בכל מקום השלם יותר גדול מסכום חלקיו, חוץ מחלקי חילוב של מכונית. שם החלקים יותר שווים מהמכונית. אם אתה תשאל אותי את כל החלקים, כל אחד עולה אלפי שקלים. בכל אופן, מה? כן. פרזת סטיילה. בכל אופן, אבל, אז מה? אמרנו יד כולם, המניין עושה אותך גם, חסר מה שאומרים, מספר אישי. אנחנו באדם שלם, רגע, בכלל זו תפיסה הוליסטית. הבא היה חולה, כבר על ארץ דבאי, ושני רופאים באים אליו. רופא אחד מסתכל, ל העברים, על הדם, על הבדיקות ועל השתם ועל זה, מסתכל, לא מסתכל בכלל אליו, והוא אומר לסטאג'רים ולזה, זה ככה וככה וככה, זה תעשה מוינות, תעשה זה כזה, הולך. השני, מסתכל על כל הלוח הזה, ברוךיך אתה מרגיש, הוא רואה אדם, שיש לו אצבע חולה, הוא רואה את האצבע ואת הכליות ואת הלב, הוא רואה את האיברים, זה מוות. איך אתה חי? הוא עכשיו יודע מה לשאול, איך היה, יא בלילה, זה זה תמיד, זה נתונים שיודע עכשיו איך לפנות לגוף החי הזה, השלם הוא חי, החלקים תמיד, זה לשים בפורמלים ולשים, זה בדיוק הסיפור. אז, והתורה רוצה, והיה, כמו ספר תורה, אין משמעות לאות, זה ספר תורה שלהם, בספר תורה יש חסר בו עוד פסול, אבל מה זה עשה, זה אות מספר התורה, זה עבר מהכלל. אם זה הרעיון, אם זה הרעיון, אז למה זה עבר להלכה? איזה, איזה, איזה, מאמצים עשו בזמנים קדומים, תראה את, עם הכליות, עם זה, או רק לא לספור, מה, אם זה, אם כל הרעיון שזה פשוט אחד, שזה פשוט אחד, אז למה צריכים להיכנס לזה הלכתית בצורה כזאת? עוד פעם, ההלכה היא קובעת, אני רוצה שתתנתק מההסתכלות על כל אדם כחלקים, כי אתה הורג אותו, אני רוצה להחדיר לך את זה, כמובן, ולא יהיה נגב, אצל כלל ישראל, אתה, אתה הפכת אותם, תאמין? מספר ראשי הזה לא צבא, אז זה צבא זרים. כשאתה רואה קל, זה הגוף שיהיה תוך חי, ברגע שזה, אז לא אכפת לך גם שנפל מישהו, אבל אם זה חי, אז עבר של זה, בלי זה אי אפשר לחיות, זה, תאמין? זה יכול במחשב וחלקים, כל חלק לא שווה, האכבר והזה, אבל, החיות נמצאת בכלל, וגם בכלל זה ההבדל בין תאומה לתארה, כתוב בזוהר, סיטרה די קדושה, שרי בפירודה וסיים בחיבור, זה מתחיל מדברים מפרדים, אבל בסוף אתה בונה את השלם, בסיטרה די שמאלה, אז מתחיל בחיבור ונגמר בפירוד, אתה מתחיל בחיבור, אתה מחבר עם אחד ואחד, בסוף אחד שלם, וזה המטרה, עכשיו הכל, הכל כדי להגיע לאשם אחד ושמו אחד, בכלל, הכל כדי להכניס לך, שהעולם כולו אחדותי, אחדותי, אחדותי, ואחר זהו היית זורם, ולגב, כשיש הרבה אלים, ואין אל, אז אין אלים, אז כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, נכון? אני אוהב את זה, כשיש אל אחד, אז אתה מחוים לעשות משהו מסוים, כשיש הרבה אלים, אז זה יכול להפקר, אני עובד אל המים, אתה אל האש, אני זה, זה, תמיד, האחדות היא בונה איזשהו ערך, בונה איזה חזון, בונה, והיתר זה, אתה רואה, צמקי לאופן, איך זה נקרא, אתה עושה מה שאתה רוצה, פרוגרס, זה העולם, תמיד, עד כדי כך רוצים לשמור אפילו את המשפחה, משפחה, איש ויש, לא, לא, לא, נפרד, תורס את העולם, היום יודעים כמה זה, יש לי זכות, אני לא זכר, לא נקבע, אני זה, אני מגדיר את עצמי, כי כש, כי, ברגע שיש אחד, אז יש בל, יש המשפחה, אז יש תכליד ויש המשך ויש עם, יש זה, כשכל אחד, האינדיבידואל, לטעווה יבקש נפרד, וגם השמחה, כשכל אחד נפרד הוא עצוב, ביחד, בקיצור, האחדות הזאת, אני רוצה להחדיר לך אותו, מה שלא יהיה, זה המחלקות הגדולת שאפשר לחלק את המצוות, זה לא לעשות קיליים, עכשיו קיליים, אני אסביר קיליים, זה לא רק קיליים ומצמחים, כמו שלמדנו, אלא, לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, שתי כוחות, בשר וחלב, ביחד, כי בשר זה, מוות וחלב זה החיים, אל תמיד, את הכוח שהיאגל עם זה יונגל לחיות, עם זה אתה משל אותו, תפריד, כל דבר, למשל, עכשיו, זה כל להחדיר לך, אותו דבר, מה זה רצח? להכניס לך את החרב בתוך הבטן, להכניס מוות בתוך החיים, אז זה מחלק את הקיליים, עכשיו, יש מה שלא כתוב, אז כתוב בתורה רק נגיד, עשרים דברים, אבל עכשיו, אם אתה רוצה להבין, כשאתה נכנס לבית הבראה, אתה לא עובר דרך חדר מתים, תבין, תברין, תברין בין החיים ובין המתים, אז כדי כך אני מכיר, הרבה מנהלי בתי ספר, יש תמיד בית ספר, יש את הקיר הזה שנופלים, לא, נופלים על קידוש ה' יש חדר ניצחון, ילדים לא באים עכשיו, כדי למות על קידוש ה' בצבא, אה, איזה מחבר, אתה תבחין בזה, פה באים לחיות וזה זה, כל הרעיון, האחדות הזאת, היא החיים, היא החופש, היא הבריאות, היא טבע, אל תעשה מיקס מיקס, הכל, בכל מקום, תמצא, כל אוף לימון הישכנון, בן אדם בדומה לו, אז, את הרעיון הזה, אל תחתוך, לחתוך זה בשביל פורמלין, לשים עין בפורמלין וזה, אבל, אדם, לכן אין מה לספר אותו אחד, וים יספר נז ככל הים, אשר לא יימד ולא יספר, וגם דוד המלך נהנש, הוא ספר, ספר נהנש, ומה התיקון שלו? בניית בית המקדש, תל של כל תלפיות פונים אליו, זה יהיה התיקון שלך, שעכשיו אתה תבנה משהו, שירושלים לא נתחלקה לשבטים, וזה וזה וזה, אתה רק תבנה את הדבר הזה, באה השפעת אמת, ואומר רעיון מאוד יפה, שאנחנו יהיה המרכז של השיעור, יעשיר לו הרבה ועדה לו ימאית, אין הכוונה עשיר, ועני מי שיש לו כסף ואין לו כסף, רעיון חסידית שמו, אלא, הרמב״ם מלמד אותנו, איך מגיעים לדרך המצוע, ישנו אדם פזרן, וישנו אדם קמצן, כל אחד צריך להיות נדיב, יעשיר לו הרבה הכוונה, זה שקל לו לתת, זה שקל לו לפזר, ירסן את עצמו, ויהיה בדרך האמצע, והדל, זה שקשה לו בנפש, יעשיר ועני זה בתודעה הנפשית, זה שקל לו לפזר, אתה רוצה לבנות את האישיות שלך, לך לדרך האמצע, יעשיר הפזרן, יתרסן, והקמצן, ישתדל לטבל, וככה אומר הרמב״ם, כל אחד צריך ללמד בדרך ההפוכה, כדי שייצא למצואה, זאת אומרת כדי לבנות, עכשיו זה לא, הנה זה, לחפר הנפשות, כדי לבנות נפש אדם שלמה, אז אתה צריך להיות, הנותן לו ייתן יותר מדי, ואלה שלא יכול לתת, ואז ית כולם שבא בו, הוא אומר יותר מזה, להיות בנשמת ישראל זה אחד, אז ברגע שעשיר, ומתרסן, גם ככה קל לו לתת את זה, כי כל אחד, זה מלמד את השני, לגב אבא שלי, הוא היה בדרן, ככה בתורה, הוא אומר כתוב, ארבעה מידות בנותני צדקה, אחד מהם, זה לא ייתן ולא ייתנו אחרים, שואל אבא זל, זה מיות בנותני צדקה, לא ייתן ולא ייתנו אחרים, זה מידות באי נותני צדקה, אמרת בנותני צדקה, ייתן, ייתנו אחרים, לא נותן, מדובר בנותן, אתה אלך רוטשילד בדינר, אומר אני נותן דולר, מה אחרים ייתנו? כלום, יש נתינה, שזה לא ייתן ולא ייתנו אחרים, הוא נותן, אז זאת נתינה, אז עדיף שלא תיתן, תגיד אני, פעם רבה, לא ייתן ולא ייתנו אחרים, אתה נותן, אבל זו נתינה של מיליונר, אתה מבין, אם העשיר, העשיר לא יערבה, אז הדל בטח שלא יעשה, אבל אם הוא מתרסם בנפשות, ומתאמץ כדי נגד הטבע שלו, אז כולם לומדים, ואז הוא נהיה ממוצעד, ואז בונים פה כלל ישראל, שכולם הולכים בדרך האמצע, בוא נראה את השפת האמת, אין פה? כן, תסתכלו משמאל, השיר הרבה גדל היומי, שמעתי מאדוני אבי סכני מורי, אבא שלו נפטר מדמי ימיו, והוא גדל אצל החידושי הערים, אדון הסכמון, ורוב הדברים משמעות, כמעט אין שום דבר, אלא הוא שמעתי מאדוני סכני, דרך גב, לבר מצווה, הוא נותן לו מתנת בר מצווה, מה המתנת בר מצווה? הם הלכו על הוויסלה, הנער שעובר את דבר שעשרות פעמים, ולימד אותו שלוש מאות כוונות בקריאת שמע, זה לבר מצווה, מתנת בר מצווה, אבל בכל שאלה עם כוונה אחת, דרך גב, מה הכוונה הפשוטה? השם שעכשיו אלוקינו, הוא יהיה השם לכל עולם אחד, כהשיר שיש לו רוב מדיבות, בזה הכוח ייתן שלא ירבה, ונראה אתם, כדי שייבטל עצמו לכללות ישראל, אמרנו הכל חצי שיהיה כלל ישראל, כדי שהוא יהיה אחד, ולא יחשוב את עצמו מי הוא מה הוא, אז תתרסם שידע שכל מה שבני ישראל מתכוונים להיות שווה, בין דבר זו, לרצון יותר מדיבות שלו, זה לא אתה במרכז, אלא להיות חלק מכולם, וברגע שאתה מנדב ועלה, שופעו לי, לא, תתרסם, ונראה שזה עצמו ההצעה, שעדה לא ימית, שעל די שהצדיק מבטל את זה, אני רואה שהוא עובד על עצמו, כל כך מתאמץ, אף שמעשה מירומים שתוקק לערבות, הוא מונע, אז ככה רצון הצדיק מתחכם, אני רואה שהצדיק מתאמץ לעשות כל מיני דברים, אז גם הוא עושה מאמץ, אם אתה לא מתאמץ, או לא יהיה לך קל, אז מה אתה רוצה, אז אני אעשה מה שקל לי, אז עדה לא ימית, אם אני רואה שאתה מתאמץ נגד הטבע שלך, אז היד כולם שווה בו, אז גורם גם כאלה עדה לא ימית, פסיכולוגיה מאוד מעניינת, והוא גם מביא פסוק אחר, במקום אחר, מייפו פעמייך בנאלים בת נדיב, יפה המדיבות, אבל כשהיא בתוך נעל, ולא מתפשטת, כמו שיודעים שמידת החסד בליסוף, זה מביא להעריות, מידת הגבורה בליסוף, מביא לרציחה, החסד צריך להיות ממועט על ידי גבורה, והגבורה על ידי חסד, זה בדיוק הסיפור, ואז מידת התפארת, כן, זה הדרך, תפארת לישראל, אנחנו רוצים קצת ללכת, ללכת עם זה, ואחרי זה ללכת לכיוון שני, ולהשלים את זה, ישנו סיפור בהגמרה, שמופיע פעמיים בהגמרה, רגע, אני לא הבנתי את השפה, אתם יודעים, א', העשיר לא ירבה, אין הכוונה לא ירבה, אלא הפזרן יתרסן לא לפזר, ייתן רק מחצית השקל, והדל, למרות שקשה לו, יתאמץ, זה המחצית השקל, כן, אבל כל אחד עבד על הנפשו, כן, אבל אם העשיר בא עכשיו למתגלם, ואילו משם, אף אחד לא יודע כמה כסף הוא נתן, הוא יכול לתת מיליון דולר, בכל דבר כן, חוץ ממחצית השקל, בכל דבר כן, לעבר, עם אותיות קידוש לבנה, הכל בסדר, אבל כאן, יש מקום, אמרנו, שאנחנו רוצים שיד כולם שווה בו, ויש מקום של, כמו אמרנו, כדי להציל מנגב, שיד כולם שווה בו, אבל סתם ככה, בוודאי יש לפי ממונו. הטרמוס הוא יכול להגיד, אני ניתן בשביל 50 עניים, בהיבט אחת, ואתם לא צריכים לדעת, כולכם, יאללה, אני משלם לכם מחצית השקל? לא, לא, זה דין מיוחד מחצית השקל. אבל זו טעם אחרת, הוא רצה, כן, ישנו סיפור בגמרא, שהופיע פעמיים בש"ס. הגמרא אומרת, שמעון האמסוני, בואו תסתכלו, מסך המסכים, שמעון האמסוני, ואמרי לה נחום איש גם זו, היה דורש כל "את" שבתורה. כל המילה "את", "את" זה בא לרבות, כידוע, ודורשים, למשל, כבד את אביך ואת אמך, מה זה "את"? את אחיך הגדולים, את הסבא. אז כל "את" זה דורש. כיוון שהגיע ל"את ה' אלוקיך תירא" פרש. "את ה' אלוקיך", מה אפשר לרבות על ה' אלוקיך? אותו היראה. אז הוא פרש מהדוקטורט הזה, ועצר, לא מתאים. אמרו לו תלמידיו, כל "את" שדרשת, מה תהיה עליו? מהם כל הדוקטורט? אמר להם, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. הכל יש עם שמיים. אז פעם דרשת, תשאירי משם ואני פורש, יש שם שמיים. עד שבא רבי עקיבא לדרוש, "את ה' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים.
המחלוקת על "את" וזה שני הסברים, שני הסברים, מה ה"את", מה המחלוקת ב"את", בין רבי עקיבא לבין רבו, הניכם ים סוני. אחד אומרים, מה? אני רוצה להגיד שזה תגלית, זה המחלוקת, אבל הוא לא ידע את זה. מה ידע שהוא לא ידע? אני חושב על זה, אבל הוא לא אומר לא. המילה "את" יש לה שני משמעויות, האם דבר נוסף על זה, או דבר שנמצא בתוכו. אני אומר על המשל, את בשרו, את כל בשרו, הכל כולל בבשרו. יש לו "את", שהוא נוסף אבל נמצא בתוכו, אמננטי, לא משהו מחוץ עלו. הוא חשב שכל "את" זה בא לרבות משהו נוסף, על מי את הדמיון, ויש לי יום הקדוש, אי אפשר להוסיף על שום דבר, אפילו תארים אסור להוסיף, על הקדוש וכולו מה שכתוב. עד שברא בקרדיקה, שאומרים לא הבנת, זה לא משהו מחוץ עלו, אלא "את" האלוקות, שלמצאת בתלמידי החכמים, את התורה שבהם. זה לא אותו, כי בתורת ה' חפצו ותורתו יגרו בלילה. עד שרבי עקיבא אומר, "את" זה לא "את" שמחוץ עלו, אלא את האלוקות, את הקדושה ואת התארה שנמצאת בתוכו, את בשרו ואת התפל עם בשרו. זה החידוש של רבי עקיבא.
לפרוש לשם שמיים ככה בלמדנות, העולם המוסרי אומר, מה ראה רבי עקיבא שרבו לא ראה? הרי זה רבו, רוב רבו, הוא ראה את רבו. כשאתה דורש לשם שמיים, מתגנבת איזו עצמיות של גאווה, עשיתי משהו נכון, תסתכל, חידשתי, גיליתי משהו, זה אני. כשאתה פורש לשם שמיים, זה רק בגלל הקדוש ברוך הוא, שום דבר. כשאתה אוכל לשם שמיים, יכול להיות שאתה אוכל משל הבטל, אבל כשאתה עושה לשם שמיים, זה נגד העצמיות שלך. זאת אומרת, ברגע שאתה פורש לשם שמיים, את כל הדוקטורט, זה סימן שאתה לשם שיים. מה ראה רבי עקיבא? ראה את רבו, לא ידעתי שיש כזאת ברגעה אלוקית, "את ה' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכמים כאלו, שמסוגלים לפרוש לשם שמיים. כולם יודעים, הרבה דוקטורנטים מה זה עושים, מה עתיקים, ואם הם רואים איזה מישהו עשה עבודה, שורפים את העבודה, כדי שלא תגידו, כי עצמיות. אבל אצלנו מה הגדולה? אם אתה כיוונת לדעת ראשונים, אתה לא פוסק חירות, זה אתה שמח. לפני רבי עקיבא היה אליעזר בן הורקנוס, שהוא אומר, לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי. הרב לא אמר את זה, אבל הוא מתכוון לזה. התלמידות מתכוונת. עכשיו אני אמרתי גם בכלל, כל תלמיד חכם צריך להגיד, לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי. זה דבר שידוע ומקובל, שהיחס בין תלמיד לרב זה התבטלות.
סיפור על השח אני אספר לך סיפור, זה הכל סיפורים. אני אספר את באגדה החסידית כזה סיפור. יום אחד בא אבא של הרבי מסוכטשוב לפני הרבי מקוצק. יש מחלוקת בשמות אבל לא חשוב כרגע על השמות. הוא בא אליו ואומר, כתבתי עבודה על הש"ך, כתב הגעות על שולחן ערוך, בכל מקום שהש"ך נשאר בצריך עיון, תירצתי את כל הצריך עיון של הש"ך. עכשיו תיקון בא להשיב את הכהן. עובר על זה הקוצק אומר, כולם יודעים שהוא הבוער באמת. אני רוצה לשאול אותך שאלה, אומר הרבי מקוצק, כשכתבת את העבודה הזאת, היפה, טובה, התגנב בלבך חשד אולי, שאתה הבנת את השולחן ערוך יותר טוב מהש"ך? אומר לו כבוד הרבי, מורי ורבי אומר, נגיד לך את האמת, כן, לא הבנתי, עכשיו צריך עיון, היה לי פשוט דבר, הספר הזה נכתב במחשבת פיגול. הש"ך, אנחנו תמיד אומרים על הגר"א, אם הוא כתב לא יודע, זה אחרי 50 פעם כן או לא. יש אחד הדברים, כשלי יש תירוץ על הגר"א, זה לא בגלל שאני חכם, בגלל שאני מטומטם, אין לי קושיה על התירוץ שלי. ולכן אני, בגלל שאנחנו, לעניות דעתי בעין, אז יש לי, לא לעניות דעתי באלף. זאת אומרת הספר נכתב במחשבת פיגול, הש"ך לשם שמיים, עמל על כל מילה ואם צריך עיון, אז המחשבה שלך לא אומר, מה לעשות כבוד הרב? אומר לסרוף את כל הקונטרס הזה. מספר את האגדה החסידית, לקח החסיד את קונטרס, ולקח אבילת זרדים, והצית אותם בגפרור, וכשקלטה איש אומר, רבי עשיתי כמצוותך. אמר לו עכשיו, הרב, עכשיו רואים שעשית לשם שמיים, וכשם שקיבלת שכר לפרישה, כך השכר לפרישה, ואני מראה אותך שיצא ממך בן, שיהיה תניס רבלך, וזה היה הרבי מסוכטשוב, בא לגליטל ואבננזר. כי לפרוש לשם שמיים, אומרים שהוא ברך, ברוך אתה שמיים, ואומר הרב, שכי שם רב ציווננו לשמוע דברים חכמים, לא תעשו, קיצר.
לפרוש לשם שמיים באקדמיה עכשיו, אם זה הקוץ, לא משנה כרגע אבל. לא, אנחנו אומרים את זה כל יום שבת, כשאתה אומר את הבסבור הזה, של האר"י, אחד צדד חקלה, כל מה שתכתוב, ותחשוב שזה חידוש, סוף, כי זה לא הסוף, יש עוד מיליארדים שיכולים. כן, קיצר, אז לפרוש לשם, אתה מבין, באקדמיה, לפרוש לשם שמיים, אחרי שעשית דוקטור, זה בגלל מה שאחד שלא יצא, זה מלאך הילוקים. "את ה' אלוקיך תירא" לרבות תלמידי חכם כאלו. לא ראיתי אף פעם כאלה אנשים, שכל עולמם, וכל העולמה הרוחני, עוקדים אותו, כי באמת יש איזו נגיעה אישית, לדבר הזה. "את ה' אלוקיך תירא" לרבות, ככה אומרת הגדה חסידית, כמו שאמרנו. אגב, אני השתמשתי בזה כמה פעמים בחיים. סופר? מלחמת יום כיפור, כולם צריכים לגזוז את הזקנים, גזזנו את הזקנים, היה סכנה קרובה, והבחורי שלו, בכבד לו, גוזזים. ראה אותי המגעת שזה אומר, דבר איתם. אני באתי, קודם כל באתי לבחורי שלו, על איתיים, אמרתי לו, תקשיב, כולם מגדלים זכאים, גם בבוהמיה וגם זה, מה ההבדל שלנו? שלנו, לשם שמיים, נכון? ממעלה, אם עכשיו צריך לשם שמיים פיקוח נפש, אז כמו שקיבלנו שכר על הזקן, עכשיו נקבל שכר על הגילוח. אז זה לא הזקן, זה שם שמיים. ועוד ועכשיו פיקוח נפש דוחה, הוא אומר, יאללה. הוא אומר, אבל זה נראה לי כמו נאצים. אז תתחיל אתה לגלח. תבין, נראה לי, כשאני אמרתי, תביאי, אני אתחיל ואתה תעשה. יפה. רב קיטור אומר, עכשיו תבך לחבד. הלך לחבד לא יעזר. הרב אמר, שיקח מספריים, אם היא רק שקשר, ריחת על זה, אמרתי, זה יהיה מאוחר. הרב אמר, לא יהיה, קיצר, אין מה לדבר, כי אני לא קורא, זה רק הרב צריך להגיד. ניסיתי כמה? אמרתי, ניגשתי למגד, הסברתי לו מה זה רבך. שזה, זה לא משנה. מה? תורית האחרונה. תורית האחרונה, וזה לא משנה מה שיגיד. ואז הוא אומר למגד, תשמע, נכון, ואנחנו תמיד היה לנו, מויש דיין, גולדה מאיר, זה, ותגיד לו שיום כיפור, הלכו כל האוטוריטות, ואין חריזמה יותר כלום. לא לשמוך יותר על זה. זה בדיוק, בפוליטיקאים הלכו, אבל אצל הרב זה לא הלך. סברתי לו. זה קיצר, לא משנה. בסוף, אז הוא אומר, תגיד לו שהלך החריזמה. רבין, הוא אומר, הבנתי. הוא אומר, גם לנו היה כאלה. למה הורידו את הזקן? מה? אבא, אבא, אבא. רעת ככה, יחד שיש תקופה. יחד שיש תקופה. בקיצור, מה רציתי עוד לזכור? מה? אבא, אבא. דרגו, אני אחרי זה, אני נקראתי לנסיונה. זאת אומרת, הנסיונה, ששם הביולוג, ביקשו, שלושה אנשים, שיש להם זקן, עושים להם ניסויים. אני בניסוי הייתי, עם דיקשטיין, שאחרי זה נרצח שם, עם הילד שלו, היה בגוש עציון. מה? יוסי דיקשטיין. בגרמטיב מיר. אז הוא לא היה לו זקן גדול, וזה, עשו עליהם ניסוי. זאת אומרת, עם המסכות האלה של זקן, עכשיו פיזרו, בהתחלה רק שמן טרס, אם אנחנו מעריכים את זה, אחרי זה פיזרו גם גזים, שזה יהיה אחדים, ואנחנו היינו, אנחנו היינו המילואים. המילואים שלי, היה ניסוי על זקנים. זה היה אחד, והייתי עם דיקשטיין שלושה ימים. צדיק יסוד עולם, יוסי דיקשטיין. בכל אופן, אז, זה, לקבל שכר על הפרישה, אתה צריך לכלו את כל כל כוחתך, זה מה שהתורה אומרת. אני רוצה שהעשיר, שקל לו, אל תיתן עכשיו רק חצי שקל, ואני אתן.
מחלוקת הצדוקים והפרושים אז קודם כל, ישבנו את זה, גם בהלכה וגם בהגדה, אם לא רוצים ללכת צעד אחד קדימה. הייתה מחלוקת בימי בית שני, בין הצדוקים לפרושים, על פירושי תורה שבעל פה. והיו שלוש מחלוקות גדולות מאוד. הידועה שבהן הייתה, ממוחרת השבת. האם מוחרת השבת, זה ממוחרת יום טוב ראשון של פסח, כמו שאנחנו הפרושים אומרים, או ממוחרת השבת, זה ממוחרת יום טוב, ממוחרת שבת, שבת בראשית, יום ראשון, ותמיד לכם, שבוע תצא ביום ראשון. מחלוקת אחת. אתה מחלוק כמובן, האם תורה שבעל פה, היא אלוקית או אנושית. האם כל מה שחזל אומרים, זה בתורה שבעל פה, זה דור הייתה או דר הבנן? החכמים אומרים, זה לא דור הייתה, ואנחנו אומרים, על די השלושת המידות, שאתה מרוצים מן הכוח לפועל את הגדול, אנחנו אומרים, זה דור הייתה. אם חזר לך שאומרים, לא תרשל קדימה חלב נימוש, אסור להישל בשר, חד איסור הנעה, חד איסור בישול, אסור לאכול בשר מושל, אז זה דור הייתה. אמרו לא, תורה שבחתם זה דור הייתה. תורה שבפה זה לא דור הייתה, זה דור הבנן. המחלוקת השלישית, הייתה לגבי קורבן התמיד, שהוא קורבן ציבור. התורה אומרת מילים סותרות. פעם כתוב את הכמת, איך אתה עשה בבוקר, לשון יחיד, ואחרי זה כתוב, תשמרו להקריב לי במועדו לשם רבים. השאלה אם יחיד יכול להתנדב קורבן ציבור. הפרושים, הרבנים אמרו, יחיד לא יכול להתנדב קורבן ציבור, הוא צריך לתת את התרומה של מחצית השקל לציבור, ומהציבור קונים את זה. אבל יחיד לא יכול, והם אמרו, יחיד יכול להתנדב קורבן ציבור. הגמרה אומרת, כשניצחו אותם על ממוחת השבת, עשו חגיגה, גם על, ניצחו אותם בכל הדברים האלה. זאת אומרת שיש קשר, הדוק, קוראים לזה איתו טוב, חג אדש הוא היה, ואיתו כם תמידה, ואיתו כם תורש בעל פה. שואל הרב קוק, הוא כותב את זה במכתב למישהו, מה הקשר בין שלושת הדברים האלה? לא דברים יחידים. מה? זה לא הדברים היחידים שהיו ביניהם. נכון, אבל ברגע שתבין, תראה שזה הכל. מר רב קוק, המחלוקת הייתה, עכשיו, מה אמרו הפרושים? אין בכלל למה שבפרט, נכון? יחיד יכול להתנדב? זה כמו שותפים. ותכף אני רואה מה ההבדל משותפים לציבור. אומר, מה? הצדוקים. הצדוקים אמרו יחיד, זה גם כ… אין הבדל, אין בכלל למה שבפרט, מה זה יחידים? בדיוק אני חשב. אומר הרב קוק, המחלוקת היא, האם יש קדושה בכלל ישראל? האם יש קדושה אלוקית בכלל ישראל? בואו נסביר את הכל לפי זה. יום בחודש על פי זה נקבע חג, האם אפשר לקרוא לזה שבת? או רק שבת נקרא שבת? שבת שקובה הכריש בכלל. אבל בידין, שהקרבוך נתן מיינים את הכוח, זה בידין. מה אנחנו יודעים. הפוך, הקרבוך אומר, אלה מועדי ה' אותם, אשר אתם, אתם אפילו שוגגים, אתם מזידים, מה שאתם קובעים, זה היום טוב על פי תורה. ואתם אוכלים חמץ במה שאתם קובעים. ואתם מצטעמים ביום שאתם קובעים. וזה, וזה התורה. זה תורה. זה לא תקנה וגזירה. למה? כי יש קדושה בכלל ישראל. אני אתן לכם את הכוח, לאלה שהולכים בדרכי, עד כדי כך, הגמרא אומרת דברים, בלל, מה הפסניק, הנורא והיום, מה הדין, אם עד שלוש שנים, הילדה קטנה, בתולעיה חוזרים. משלוש שנים ויום אחד, הבתולים נקראים ולא חוזרים. מה הדין אם ברורים בדין את החודש? אומרת הגמרא, אם יברו בדין את החודש, בתולעיה חוזרים. זאת אומרת, אם לא היו בעברים, אז היה נקרא. יברו בדין את החודש ועכשיו שלוש שנים זה, הקרא אלוקים, אליון לאל גומר עליי. צדיק או זוועק, יש בך את המציאות בשנה לפי הזה. זה כוח שנתתי לך. את כל, כמו כל הפוטנטים של זה. זה הכול בטבע, אתה אמין. רק שם צריך את הכוח. איך לעשות שמיעה וריעה, גם בתורה נתתי לך את הכוח. יש דברים שלי. שלושה מפתחות לא נתתי ביד אדם. גם בספר של שבת זה לא. לא, לא, לא. זו מתנה של נתתי, אבל משהו שוט שלא נתתי, זה נקרא מפתח פיתוחי חותם, חיה, תחייה, מטר. לידה, בית חיית המתים, והורדת גשם. שנאמר מפתח פיתוחי חותם. שלוש מפתחות. חיה, תחייה, מטר. זה הכול, לוציא יש מאין. יש מאין לא נתתי לך. אם קובה התורה, קובה יש מאין, יש מאין, זה שלי. כי אני יש מאין. אז, אז, אז, שלושה דברים נצחו אותם. אחד, ששבת, שאתה קבעת שזה יום טוב, זה שבת, אפשר לקרוא לזה. במוכרות של שבת יום טוב גם נקרא שבת. תורה שבע על פה נקרא תורה. כי היות ונתתי לך, כמו אמרנו, את הקדושה של האלכות, נתתי לך את כוח הזה, לימדתי אותך את הכוח, אז זה תורה. ועכשיו זה הבדל בין ציבור לשותפים. בשותפים, כל אחד זה, זה, באופן ממוני זה החלק שלו. ולכן אין הבדל בין יחיד לשותפים. שותפים, כל אחד זה לפי ממונו. ציבור זה לא. ציבור זה דרגה אחרת. ולכן צריכים קובה. עכשיו, כתוב, למה, למה לא נתנו לי יחיד? כי שם אלוהים סרנו יפה יפה. כשהוא ייתן את זה, אז הוא יחשוב, כן, אבל יש לי חלק בקובה, אין לי חלק חלק בקובה. דרגה, אבל היום, נגיד, יש פירמה משפטית, נכון? הפירמה המשפטית יכולה לפשוט את הרגל, ואתה לא יכול להיות עשיר. אז מי פשט את הרגל? הפירמה, הכלל הזה. זאת אומרת, יכול להיות, המדינה עשירה, ואנשים עמים, או המדינה, אני אוהב את זה. זה הפירמה, זה הגוף המשפטי הזה. הכלל, זה לא האוסף של יחידים. זה החזון שיוצא מתוכם, זה החיות הגדולה הזאת. ולכן, אם יחיד יתנדב כאובן ציבור, הוא יגיד, יש לי חלק בזה, אין לך חלק בז. זה שייך, זה בלוד, זה שייך להוציא לכם מה עושים. תן את החלצה, את השקל, אני ארצה שקולה מזורה, ואין לך, ואז מתוך זה לוקחים. אז שם אליו, אם שרנו יפה יפה, זה לא איזה דברים קניינים שכתוב, שאפילו בקטן דעת אחרת מקנה אותו, אלא, אתה לא מסוגל להתנתק את הפרק שלך כשאתה נתת. ורק גאונים, נתתי את זה בתוך, למשל, היה ויכוח. כשאני מרביץ לחייל, אני עכשיו, כשהוא מפנה אותי, הוא מרגיש שאני מרביץ לצה"ל, הוא מרגיש שאני מרביץ לו, אתה מבין? לא כל אחד, אם באמת כל אחד היה מרגיש שאני רוצה, מרביץ לה, אני לא לך מרביץ, או שאני צועק עליך, על הנציג שלך, אתה מבין, על הקלסרה, אבל הוא יקבל מכות, הוא קשה לא לנתק את עצמו, כואב לו זה, אתה מבין? אני עכשיו פועל כתבת בשם הכלל, אני לא צועק עליך, אתה בסדר, אבל הכלל, למה אתה מחובר? מאוד מסובך, מה? זה לא משנה כרגע, אבל אני רוצה להרביץ לכלל, אני רוצה להרביץ לכלל, לא משנה, זה בדיוק הסיפור, קשה לאדם לנתק את עצמו, זה, זה, אתה מבין?
קשר בין יחיד לכלל הנה, למשל, הורים משקולים שאומרים דברים, אתה מפחד לצעוק עליהם, למה? כי לא לדעתם, אבל אתה לא מתכוון אליהם, אתה מתכוון לדעה הפוליטית שלך, אני מרחם עליך, אתה מבין? אבל קשה לאדם לנתק את זה, לכן אסור לליבורים משקולים, אם הוא אומר דעה כזאת נורא, אני מדבר כרע, גם אצלנו, זאת אומרת, אנחנו רוצים לנתק בין היחיד לזה, ולא כולם מסוגלים. אם כל אחד היה מסוגל, הוא מבין? שלא עליי אתה צועק, הוא אומר לי, עוד, ואדם מחובר לעצמו, אז הוא נעלם, הוא מוצא, ואז יש שנאה וקנאה, וזה הסיפור, לא משנה כרגע, קשה. אז לכן יחיד לא יכול להתנדב כמובן ציבור, אלא צריך לנתק את זה, ולתת לציבור, ואז בתוך תרומת הציבור, אז לא אתה נתת, זה הציבור נתן, זה שייך לציבור. לכן, של האם מותר לקנות, למכור בית כנסת, זה שייך לציבור, אבל זה לא שייך לך. אם אפשר להחזיר את ארץ ישראל, אם זה היה שייך לשותפים, זה שלי, זה לא שלך, זה שייך לציבור, זה סיפור מאוד מאוד.
קדושת כלל ישראל ולכן, בציבור יש קדושת כלל ישראל, וזה שייך לציבור, וזה שייך לציבור, ולא ליחיד. ליחיד אין קדושה, ליחיד זה, אומר הרב, אברהקה שלו אדירה, רבקו כבור אשר, כתוב, התורה נמשלה למים, ליים וחלב, התורה שבכתב למים, התורה שבעל פה ליים, וסטרי תורה, בש וחלב תחת לשונך. איפה רואים? חבי, בי, חבי, חי, חבי, בי, חבי.
