שלום לכולם. אז אנחנו נמשיך ממה שדיברנו בפעם שעברה. התחלנו לדבר על איך אני מגלה דרכי את אלוקים. הסברנו שכשאנחנו מדברים על אלוקים אנחנו לא מדברים על ישות חיצונית להם. ובשיעור הזה מה שאני רוצה להתעסק זה ביותר באיך אנחנו חיים את אלוקים. אומנם דיברנו על זה קצת בשיעור הקודם אבל אני רוצה קצת יותר להרחיב על זה. התחלנו לדבר על זה בשיעור הקודם שכדי להרגיש את אלוקים אני צריך כל רגע בחיים שלי לחיות משמעות. אני חושבת שאתה שואל שום מבחן. לכו לחברים, להורים. שאלו אותם שאלה אחת. תגדיר לי מי אתה. תגידו את זה גם לעצמכם. מה אתם אומרים. מי אתה? ואתם תראו שהרבה פעמים התשובה תהיה משהו מאוד קליפתי. משהו שצריך לחפור בתוכו כדי להבין באמת למה הוא מתכוון. הרבה פעמים אישה עם ילדים תגיד אני אימא לילדים. ואבא יגיד יש לי מקצוע מסוים. אבל באמת באמת זה לא הם. כי צריכו לחפור קצת יותר פנימה ודרך זה לגלות מי זה אני. דרך זה לגלות מה זה הפנימיות שלי.
חיים עם משמעות את אימא לילדים? כן. אבל למה הבאתי ילדים? למה? אה הבאתי בגלל שיש את נצח ישראל. תגידי מה זמן ביום שלך את חושבת חיה את נצח ישראל? כמעט ולא. זה נקרא חוסר אמונה באלוקים. היא גם מאמינה באלוקים. היא גם חיה משמעות. אבל יש מסך, יש קליפה בינה לבין האמצעות. ואז עם הרגישה, יש גם זה אחד שאומר אני בניי, אני מהנדס. כן אבל למה? אני רוצה לטפח, לטפח את ישראל כי זה היהוד. אבל למה הגדרת לי את עצמך כזה? אז אתה זה שמקדם את תכלית הבריאה, אתה זה שרוצה שיהיה טוב בעולם. אתה זה נשמה. אז למה הגדרת לי את עצמך ככה? עכשיו לחוץ הוא יגיד שהוא אורל זוב, בסדר, אבל בתחושה שלו בחיים שלך הוא מתעסק בחיצוניות וגם אנחנו. אנחנו הרבה פעמים עוסקים בכלים, בחיצוניות. ובשנייה, מה עומד מאחורי הדברים? לא מורגש אצלנו. ואז קורה תופעה מאוד מצערת, שזה נפילה אל הפירוט בין טוב לבין רע. כשאני לא מחובר, כשיש קליפה ביני לבין האני הפנימי שלי, לפחים לבין הנוכי ה' מלוכך, לבין המשמעות הפנימית של החיים שלי, לבין האל, הכיוון של החיים, המשמעות של החיים, לבין אלוהים, אין את הנוכי ה' מלוכך, אני לא מרגיש את הלוקים מתוכי.
עבודת אלילים ופירוד וזה מה שאני רוצה לדבר עליו בשיעור, אין הבנה שהכל אחד, אין תחושה שהכל אחד. יש תחושה, קוראים לזה בשפה של חז"ל, עבודה זרה. או בשפה קצת יותר מעניינת, עבודת אלילים. מה זה אלילים? אלילים זה הרבה אלים, הרבה משמעויות. אני חש עכשיו שיש פה איזה כוח במציאות של טוב. נגיד, יש פה אני מבין שהטוב זה להיות דתי-לאומי. ואז אני רואה גם חמימים. ואני חושב, פתומית, שזה ר. ואז נוצר פירוט בין הטוב לרע. בכיוון הזה יש חסם ביני לבין האנסון. בכיוון יותר עמוק, מה שאני עושה, זה שאני מצליח לראות, בגלל שאני מסתכל פנימה יותר, כי אני חי פנימה יותר, אני מצליח לראות איך גם החלוני הוא חלק מהטוב. אבל זה בתנאי שאני לא נמצא במדרגה של הקליפה. שביני לבין האני הפנימי שלי יש קליפה. מה אתה? אני דתי-לאומי. א אתה מגזרי. אז אתה לא רוצה את כלל ישראל. אתה לא רוצה גאולה. אהה, בסדר. אני דרכי לבוא לגאולה וכולם טועים ורק אני אצודק. אם ככה, אז אתה רואה את המציאות כמפורדת. אז הכל טעות, ורק אתה צודק. עכשיו, אין בעיה. יכול להיות שאתה באמת צודק והם טועים. אבל הם סתם נבראו. אין אצלם איזה נקודת אמת שאולי אתה צריך לדלות לעצמך. בהסתכלות שלא מסתכלת פנימה על נקודת אחדות, על אלוהים, על האחדות המוחלטת, שאני חושבת הכל שנייה. אני חושבת או.קיי, שאני רוצה שיהיה טוב. אבל עכשיו התנתקתי מזה. הבנתי שהטוב זה להיות זה ולא זה. הפרדתי בין טוב לרע. ואז אני מתחיל לסנות אחרי. מתחיל לסלוד מאחרי. לסלוד מקום מי שהוא לא חושב כמוני. הקליטה הזאת היא קליטה חסרה של הבורא.
מדרגות קטר וחוכמה יש שני מדרגות שדיברנו עליהן גם הפעם הקודמת. הן נקראות קטר וחוכמה. מדרגת הקטר שייכת לארץ ישראל, וחוכמה שייכת לגלות. הקטר זה עוד לפני שאני מתחל לחשוב. עוד לפני שאני מתחיל עכשיו לפרט המחשבה שלי, זה טוב, זה רע. זה המחשבה שמתוכה הכל נובע. המחשבה של אחדות מוחלטת. המחשבה של הכל טוב, הכל שלם. ועכשיו אני רוצה שהכל יהיה טוב ושלם. ואז אני מתחיל לחשוב איך זה יהיה. אבל באותו רגע נפרדתי מהמחשבה של הכל טוב והכל שלם. אני יכול להתעכב בפירוד. אני מתעכב בזה טוב, זה רע. ואז אני לא רואה איך הכל מוביל אל הטוב. המחשבה הראשונה נקראת קטר. זה נקרא אלוהים. זה עוד לפני שזה יתפרט. אולי אני דאג, זה נקרא אל. אמרנו שאלוהים זה ריבוי של אל. אל, זה כל אחד. זה כל אחד. אל, זה שיש כיוון. אני נושא אל ירושלים. זה כיוון אחד. יש אחדות מוחלטת. זה ברור לכולם מה צריך לעשות. זה האמת. יש פה אמת מוחלטת. ראו לכולם שיש אמת. מהי האמת? בואו נוריד את זה לחוכמה. האמת זה להיות ככה, להיות ככה. זה הפירוד. אם אני חי במחשבת הפירוד, בחוכמה. חוכמה זה נכון יש את מה שמעל הסכם זה הכתר. זה האמון. אני מבין שיש ייעוד, יש משמעות. אם אני חי במחשבה של אוקיי, איך זה רק מתגלם בתכלס. מה קורה? אני מרגיש פירוד מוחלט. אני מרגיש שיש מלא זרמים בעצם. יש מסלטים, יש נרדים, יש תינומים, יש תינומים, יש כל מי שחורד. וגם עצמי בנפש עכשיו. יש את ההוא שאומר לי ככה, והוא נגדי. ויש את ההוא שאומר לי ככה, וגם הוא נגדי. והכל נגדי. אין משהו ש… אני לא מצליח לראות איך הכל מתאחד. למה? כי התורה שלי לא מספיק גדולה. וכאן אנחנו ניכנס לאיך אנחנו מרגישים את הקב"ה דרך התורה. יש תורה שנקראת תורת גלות. תורת הגלות, מה שהיא עושה זה להפריד בין טוב לבין רחוב. זה נקרא תלמידי חכמים שבמובן נקראים חובלים. שחובלים זה לזה בהלכה. יש אותך, יש אותי, יש את הרב שלך, יש את הרב שלי. תודה רבה. אני סובל ככה, אתה לא סובל ככה, הכל בסדר. זה החוכמה. זה הפירוט. אני מציעתי לכם את זה כאן. יש אל. אל זה הכיוון האחד, הברור. זה הייעוד שיש מעל הכל. עכשיו כשאני עושה את הפרקט הזה למחשבה, יש כיוונים. איך צריך להופיע את השלמות, את הטוב, את האחדות המוחלטת? אה, צריך שיהיה ככה, צריך שיהיה ככה. פתאום יש מלא כיוונים. יש מלא אלים.
אחדות ואלוקים עכשיו, אנחנו בעם ישראל מה אומרים? שם אלוקינו, שם אחד, אנחנו אומרים שהכל אחד. אבל בטוח אני יכול להגיע מאלוהים לאלילים. לחשוב שיש פירוד. לחשוב שעכשיו, מה שאני רואה במציאות זה הכל מפורד. שיש מלא זרמים, הכל פירוד מוחלט. כשאני אורד לחוכמה, תורת ערת ישראל היא לא מדברת על חוכמה של התורה, היא מדברת על לדעת המון ידע. כשאני יודע המון ידע, אז אני יודע, אז הרב הזה פוסק, הוא יותר חכם הרב הזה, מה פתאום? הרב שלי הוא גדול יותר, כי הוא יודע יותר. זה נשמע קטנוני, אבל יש אנשים שחיים ככה, אולי גם אנחנו חיים ככה. במחשבה הפנימית, בכתר, אין תמיד דבר הזה, הוא יודע יותר וידע פחות. יש מחשבה של תורה נבואית, זה תורת ערת ישראל. והיא תורה שאומרת לך איך הכל מתאחד. איך הכל החי. וזה תלמידי חסמים שבבן, מקראים נועה. שמנעמים זה לזה בעלכם. שברת ישראל. הם רואים איך גם הטוב וגם הרע הופכים להיות אחד. איך הכל מתאחד. איך… מה מחבר בין האל לאלוקים. בין האחד לבין איך זה מתפרד עם הנציאות. זה שם הוויה. שם הוויה הוא מה שמחבר בין האות יהוד. האות יהוד היא ביטוי לאחדות מוחלטת. היא לא אות מחולקת. היא אות מאוחדת. יש גם אות עתידנית. הוא יאמר, יעשה, יהלך. זה בעתיד. זה מפתרוף שלישי. זה מסתר. יש פה יהוד עתידנית, מסתרת. משהו שהוא מחוצה מהחשבה שלי. אבל אז דובש חיסרון. יש הרבה פירוד. שם הוויה יהוד כאבב כי הוא מחבר בין האווה המפורד לבין היהוד השלמה. בין האל לבין אלוקים. בין הכיוון האחד לבין החשבה פירוד שלו במציאות. ולשם אני צריך להגיע. רבה פעמים אנחנו לא נמצאים שם. אנחנו נמצאים במחשבת הפירוד. וככה אני בעצם לא מאמין באלוקים. אבל באמת, באמת, אתה לא מאמין באלוקים. אתה לא רואה איך הכל אחר. אתה לא רואה איך הכל מחובר. אתה לא רואה איך גם עכשיו אם יש לך נפילה שנפלת עכשיו וצריכת לשמור את הברית אתה לא מבין איך הדבר הזה הוא חלק מזה שאתה צריך לברר שנייה, אולי משהו בתוכך חסר. זה רק יצא אל הפועל כדי להעיר לך מה חסר לך. בהבנה שלך של החשיבות של מה זה שמירת הברית. בהבנה שלך של מה הייעוד שלך הפימי. אבל אם אתה מסתכל באופן מפורן או תהיתי אז הדבר הזה הוא רק טעות. הוא לא חלק מתוך מכלון שלם של תיקון. זה מחשבת הפירוד. אתה נמצא בחוכמה, אתה לא נמצא בקטע. ומה שנמד אותנו התורה זה לא איך הכל מפורן זה איך הכל פנימי. התפקיד שלנו כדי להבין איך הכל אחד אנחנו צריכים לשתוק. לשתוק. לפני שאתה מדבר לפני שאתה ממלל בחוכמה חוכמה זה המילה, אבל בוא נגיד מה הבנתי זה צריך לשתוק. זה נקרא חשמל. חש ואז ממלל. צריך רגע לחוש את הפנימיות שלך ואז למלל.
חשמל ומדרגת הקטר המילה כאן אומר שכדי להגיע למדרגה של קבלת התורה צריך להגיע למדרגה הזאת של החש ולממלל. קורא למדרגה הזאת מדרגה שנקראת מדבר או אם תרצו קורא לזה גם עיה. מי אומר עיה מקום קרודו? מלאכים. איזה מלאכים? יש איזה שם מלאכה שולטה? ערענים. אסטרחים. אסטרחים אומרים עיה. מה זה אסטרחים? אסטרחים זה הכוחות השכלים. זה אומר שהשכל כמו איזה אסטרח, ראשון כמו שחרוף, אש. השכל הוא מברר שורש הדברים. אסטרחים אומרים עיה מקום קרודו. אם אתה מלא בגאווה אתה חושב שאתה מבין את זה? אתה חושב שכולם טועים ורק אני צודק? עכשיו יכול להיות שבאמת אתה צודק. הבנת בשכל שלך שזאת האמת. אבל שנייה. למה הם לא איתך עדיין? אולי זה רק בשכל שאתה עדיין לא בכלי. אולי אתה עדיין לא מצליח לפרט את זה מספיק טב. אסטרחים צריכים רגע לשתוק ולשאול רגע עיה מקום קרודו? איפה? למה השלמות לא מתגנת? איפה השלמות? עיה מקום קרודו? זה גם מבחינה שרבי נחמוד קורא לה מדבר. יש פה משהו שצריך רגע לשתוק ולהבין שנייה מה המציאות אומרת? בוא נשמע רגע תחו שנייה את המציאות מה החלום לא אומר לך? איזה שתוק אומר לו שהוא לא בסדר והוא שמאלני? מה הוא אומר לך? בוא לה, התורה שלך לא ידיונית. איך אתה יודע שיש אלוקים? בוא תשמע אותי. באמת התורה שלנו היא משהו בנון לאחרון. זה לא מצנטי מספיק. תשמע, אז תחוש רגע את המציאות, ולא שאתה ממלא, ולא שאתה מדבר, תעלה רגע למדרגת הקטר, תעלה רגע למדרגה הזאת, שהכל שם שלם, הכל אחד, ואז, רגע, אחרי שאתה מבין שיש פה איזה משהו שהוא מחוץ רגע להבנה שאתה מה שאתה רואה, אולי רגע, הבנת שזה נכון, קראת רפוק, הבנת שזה נכון, עכשיו תן לרפוק לדבר את המציאות, תן רגע למציאות לדבר, ואז לתורה לדבר מתוך המציאות, אז תשתוק רגע, תעלה רגע לנקודה שאתה לא מדבר בה, שאתה לא פצול, אנחנו יכולים לתפוס את האינסופים, אתה לא יכול לתפוס את השלמות, אתה לא יכול לתפוס מה זה שלמות, אני אקרא לך מה זה שלמות, שלמות זה צריך שייקח, צריך שייקח, אבל זה לא נגמר, זה אינסופים, כדי רגע להבין מה צריך לעשות במציאות, ואיך להוציא את השלמות בתוך המציאות, תחליק להשתוק רגע לנקודת המחשבה הפנימית, ואז רגע להבין, נתת לה, קוראים לזה, להשערה להופיע מתוך אחר, וההשערה הזא שמופיעה מתוך אחר, כולנו מרגישים השערות, כולנו מרגישים פנימה, רגע, אני מבין שזה מה שנכון, אבל לפעמים זה נודע מתוך החכמה, מתוך מחשבת הפירוט, אה, אני מבין מה צריך לעשות, צריך לעשות ככה וככה, לחילונים, צריך לעשות ככה, ו… תחשוב שנייה פנימה יותר, מתוך מחשבת האחדות, ואז תבוא לך השערה נכונה יותר. כשאתה מגיע לאותה מדרגה של מדבר, אתה יכול לקבל את התורה במדבר, זה בעיקר קבל את התורה מחדש. איך משה קיבל את התורה? בנבואה. אתה מקבל הערה פנימית, ואז אתה מבין, זה מה שצריך לעשות. לפעמים זה קורה לנו גם בחיים, שאנחנו חיים רגע, ויש לנו סוג של הבנה שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. זה לא תואם את המציאות מה שאתה צריך לעשות, זה לא מה שהשם רוצה שתעשה, אבל אתה חושב שזה מה שאתה צריך לעשות. זה נקרא מאמר, מאמר זה הלכך מדיבר. מאמר זה אני אומר לעצמך, אבל זה לא מופיע במציאות, אין בשיח, אין חיים, אין חיות לדבר הזה.
ההבדל בין מאמר לדיבר ברגע שהרעיון שלך לא מותאם למציאות, מה קורה לו? הוא מתפוצץ במציאות, זה לא מצליח. ואז המאמרות, זה נקרא, המאמר הזה נקרא גם מאמר סתום, הוא לא מצליח להופיע במציאות. יש לנו עשרה מאמרות, זה ההבדל בין ויומר וידבר. ויש לנו עשרה מאמרות, אחד המאמרות זה בראשית ברא, כי חורש תשע כתוב תשע פעמים ויומר. מה זה בראשית ברא? ראשית, מה זה ראשית? ראשית זה חוכמה, ראשית חוכמה יראת השם. חוכמה זו מדרגה שאני חושב שאני יודע הכל, מה כתוב בספר, זה מה שצריך להיות. את המדרגה הזאת, אתה לא באמת בחרת, אתה לא באמת הבנת מתוך המציאות מה צריך לעשות. חכמים אומרים, אמר לחוכמה, אחותי את. מה זה אחות? אחות זה קשר בלתי בכירי. כלומר, כשאתה במדרגת החוכמה, אתה חושב שאתה יודע הכל, שאתה חכם, שאתה ממלא את כל המציאות.
המעבר ממאמר לדיבר כדי שהמאמרות יהפכו לדיברות, צריך לעבור את עשרת המקומות, ואז המאמרות יפכו לדיברות על ידי המקומות. ואז האדם מרגיש שהוא אילף את עצמו, ויקום להיות. נכון, האדם זה השכל שלו, מדרגה ספנית. לך למדבר, ואחרי שאתה הולך למדבר, תקבל תורה של אנוכי השם אלוקיך. תעלה רגע למדרגה שנייה שאתה מבין שבפנימיות שלך הכל מיוחד. הממש סתומה יש בה וו. איך היו לוחות הברית? וו פסחים על וו פסחים. הממש סתומה היא ארבע ווים. יש בעם ישראל כמה חלקים, יש חרדים, יש חילונים, יש מסורתיים. זה נקרא אברהם יצחק יעקב ודוד. אברהם הוא מצטט הסודים של החסד, אברהם נותן שטחים נכון? סדום הוא מבטר עליה, הוא מבטר גם על כך לגרר, זה הצד שיותר חסד, פשטות, אוניברסליות. יצחק זה הצד היותר של הדין, זה הצד החרדי יותר, יש לו גבולות. יש את הצד של התפרד, זה יעקב, זה הצד היותר מסורתי.
החיבור בין החלקים כשאתה מסתכל, לא מתוך המסתומה, לא מתוך הנוכח שמלוקח, לא מתוך הפנימיות שלך, שאתה מרגיש את האחדות האמיתית, אתה ניגש ישר על החיים מתוך החוכמה, ואתה חושב שאתה מלא בהכל. ואז אתה חווה דם, אתה חווה חיסרון, אתה חווה חידלון. למה אף אחד לא מקשיב לנו? אולי זה בגלל שהסטרפים האלה צריכים לקבל זה מזה, צריכים לקבל מהמדרגות התחתונות יותר, צריכים לקבל מהחיות והאופנים הקודש. איך מרגישים את הבורא? איך מרגישים את האינסוף? איך אתה מרגיש שהכל אחד? איך אתה מרגיש את השלמות הזאת? דווקא העולם הרגשי שלך, העולם היותר פשוט, אתה מרגיש שהכל שלם, שהכל אחד. בסדר, יש לך תורה כל מפורן, אבל איך למרוקאים לנטיבות? איך אתה מרגיש את אותו אינסטינקט שאומר לך יש שלמות, יש משמעות? דווקא העולם היותר רגשי, שם אין גבול, שם אתה מרגיש את האינסוף.
הרגשת האחדות אנחנו אומרים כולנו עם פתח אליהו, לית מחשבה תפיסת בחתליים, במחשבה אין תפיסה לבורא, הכל מפורט שם, הכל לא אחדותי. אתה רוצה להרגיש את האחדות האינסופית? איך אתה מרגיש אותה? מהרעות הדליבר, אתה מרגיש אותה דווקא מהעולם הרגשי, מהעולם האינסטינקטיבי. ואז השכל שלך רגע שואל, היה מקום כבודו? ואז הוא מקבל זה מזה, הוא מקבל מהעולם היותר רגשי, מהאופנים, אופנים זה גלגלים, חיות הקודש זה עקוד רגשי כמו חיות רגשית. ואז משם אתה דווקא מרגיש את האינסוף, משם אתה דווקא מרגיש, אתה מקשיב לאומה, אתה שומע מה רוצים המסורתיים, מה רוצים החילונים, מה רוצה אותו שונא שלך, מה רוצה אותו חיסרון שכרגע יש לך במציאות. אתה מקשיב רגע לחיסרון, אתה שמח בחיסרון הזה, ואז אתה עולה לאותה מחשבה שהכל שם אחד, לאותו אל, לאותו כיוון אחד, לאותו קטר שהוא מעל הכל, ואתה מרגיש שהכל אחד. ואז רגע אתה עוצר, אתה נותן רגע להתמוצצות להופיע דרכך, אתה נותן שנייה רגע, לא חושב מתוך הספר, תן לה השערה, אתה עוד שנייה תשער, אתה עוד שנייה תבין רגע, יש לי רעיון, אני יודע מה לעשות. רק שההשערה הזו תבוא לא מתוך הפירוט של המחשבות, שאני מתוך כל החוכמה שלך, מתוך כל אני רוצה לנצח תאון, אני רוצה השערה של האחדות, ואז תבוא לך השערה, תבין, זה מה שצריך לעשות.
