טוב, שלום לכולם. אנחנו בערב יום ירושלים וגם לקראת פרשת במדבר, וראיתי לנכון לדבר על הקומה הבאה שעם ישראל צריך והולך להגיע אליה בשנים הקרובות. אני אעשה רגע כאן סקר קצר בזריזות: מה אתם חושבים שהיא מטרת התורה? מה התורה אמורה להביא אותנו? יש יעד כלשהו שאנחנו צריכים להגיע אליו. מה היעד? אתה לומד תורה, אז נגיד לנו מה הדרך הנכונה לחיות. זה לא ספר מוסר, אבל מה הדרך הנכונה לחיות? אני לא מצליח להבין איך זה קשור לזה שאני לא בורר בשבת. כאילו, מה הקשר בין זה לבין הדרך הנכונה לחיות? אני רוצה לחשוב בראש נקי. מה הבעיה? אני לא אומר עליך, אני אומר בכלל. יש עליה שנקרא הדתיים. אנחנו בעצם לא מגלים את הקב"ה ברמת השכלי הרבה פעמים. זה קשור לפרשת במדבר. מרוב זמן בגלות, זמן במדבר, התפיסה ניתנת למצב של "תשמע, האלוקות לאו דווקא מתגלמת בעולם הזה בצורה שאני מבין אותה". כלומר, זה קורה ככה וזה ככה ולמה עושים את זה כי ככה. אני שואל לא מצד הככה אלא מצד הלמה. כלומר, למה אני לומד תורה? מה המשמעות של לימוד התורה?
מטרת התורה ובאמת, רוב התשובה היום היא שאתם חושבים שהבאתם את התשובה שאולי בגלל שאנחנו חוגגים את יום ירושלים ועוד אין מקדש. זו תשובה טובה שהבאתם כדי להציג את הנקודה שזה בעצם שהתורה היא לא ארצית. כלומר, היא לא חיה. יש שבת ויש את החיים. מה הקשר ביניהם? אין קשר. מה הקשר בין זה שאני מניח תפילין לבין החיים? כלומר, הכל נקרא לזה בשפה של היום מיסטי. עכשיו, ברגע שיש את המיסטיקה הזאת, אני אגיד ככה: כל עוד יש את המיסטיקה ויש נתק בין האלוקות לבין החיים, והתשובה היא כי ככה, אז אין מקדש והוא גם לא ייבנה. למה? מה הסיבה הפשוטה שבית מקדש נבנה ברצון האומה? ברצון האומה לא יכול להתחבר למקדש אם היהדות היא ככה. אני אומר, בואו נסתכל רגע על המציאות. למה מקדש? איך אנשים תופסים את היהדות כפי שהצגנו עכשיו? יש איזה מצוות, יש את החיים, הקשר ביניהם הוא מקרי בהחלט. וזאת הקומה שמתוכה אפשר לומר שאנחנו חוגגים את יום העצמאות. קומה שהיא מנותקת בין קודש. כל מקימי המדינה היו חילונים בגלל זה, כלומר, בגלל שלא היה את הקשר בין התורה לבין החיים. יום ירושלים זה היום שבו אנחנו יוצאים מהמדבר, יוצאים מהגלות, ולא רק בפן הפיזי. כי לצאת מהגלות, אמר יפה פעם בן גוריון, את היהודי אפשר להוציא מהגלות אבל להוציא את הגלות מהיהודי זה הרבה יותר קשה. כי יכול להיות שאנחנו עכשיו בארץ ישראל, אבל התפיסה שלנו היא לגמרי תפיסת גלות.
חיבור התורה לחיים מה זה אומר שהיא תפיסת גלות? זה אומר שאין קשר בין התורה לבין החיים. יש ניתוק מזה שאני לומד תורה לבין החיים. ואני שואל עכשיו שוב פעם, מה מטרת התורה? לא יכול להיות שהתשובה תהיה לדעת איך לחיות. ואני שואל אז אוקיי, אז מה הקשר בין שור שנגח את הפרה לבין החיים? אין קשר. אז ריבונו של עולם, מה זה סוגיות לא רלוונטיות למציאות? כאילו, ואיך דווקא דין התורה הוא זה שבונה חיים טובים יותר? ברגע שהדבר הזה לא מבורר, איך התורה בונה חיים טובים יותר גם במצוות של האדם למקום וגם במצוות של האדם לחברו, אז אוטומטית נוצר הנתק. והנתק הזה הוא יום העצמאות. החיבור הוא יום ירושלים. החיבור בין התורה לבין החיים הוא המאפשר את יום ירושלים. ויום ירושלים הוא בעצם, אנחנו חוגגים אותו בעומק העניין על כמה כל שנה אנחנו מחוברים יותר בין התורה לבין המציאות. כל שנה אנחנו מתקרבים יותר למדרגה הזאת. כמו שכל שנה יש לנו יותר עצמאות, למרות שתגידו לי פעם היום יש פחות, אבל זה לא נכון. בגלל שאם עכשיו יש עצמאות ואם עכשיו נראה שאין עצמאות בחיצוניות, זה מברר לעם ישראל למה אין עצמאות. ואם הזמן, עצמאות תלך ותגדל. כלומר, אנחנו מבינים עכשיו שיש קצת בעיות עם הדבר הזה שנקרא סיוע אמריקאי ואולי צריך לחשוב איך אנחנו מתנהלים באופן שאולי קצת יותר עם לוועדת דשכון ורגועים להתחשב, כי אחרת אתה יכול להילחם עד אין סוף ואפשר לנצח. אז יכול להיות שבחיצוניות זה ככה, אבל בפנימיות יש התקדמות.
מטרת החיים והעולם הבא ככה גם ביום ירושלים. אני חושבת שזה ניתן לראות עוד יותר שיום ירושלים, אם אתם תסתכלו על התורה כמה היא עברה בשבעים שנה האחרונות, מה זה קורה במדינה בשבעים שמונים שנה האחרונות? התורה נעשתה היא תורה שמדברת רק על הלכה ורק על ניסים ומופתים לתורה שהיא הרבה יותר מחוברת לחיים. לתורה שיש לה הרבה יותר הסבר איך מה קשור בין התורה לבין החיים. אז אנחנו הולכים ומתקדמים בפן הזה, אבל זה לא מספיק ויש לנו עוד לאיפה להתקדם. ואני רציתי היום לעסוק בפן האידיאלי של הדבר הזה, כלומר לאיפה אנחנו חותרים, מה הוא אותו אידיאל שאליו אנחנו רוצים להגיע בסוף. ואותה קומת ירושלים בסדר. אנחנו רוצים שהתורה תהיה מחוברת לחיים ואני יודע איך זה שאני מניח תפילין הופך אותי לאדם טוב יותר. מי שרוצה לדעת, אגב, יש ספר שנקרא "את הלב", אני ממליץ עליו מאוד ומסביר את הנושאים האלה. אבל מעבר לזה, יש משהו שכל הסברים הללו בסוף אמורים להביא אותנו. כלומר, זה שעכשיו אני מבין שאני אניח תפילין ויהיה א' ב' ג', אני אצליח להגיע לרמה מוסרית גבוהה יותר. בסדר, נחמד, אבל מה בסוף? לאיפה אנחנו בסוף אמורים להגיע? אז הספר הכוזרי מלמד אותנו שהמטרה של החיים היא העולם הבא. והספר הכוזרי גם מבהיר לנו מהו העולם הבא. העולם הבא הוא מדרגת הנבואה שמתאפשרת רק בארץ ישראל, שנאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", שנאמר "ועמך כולם צדיקים". כלומר, כולנו יהיו מדרגת הצדיק, לא בינוני אלא צדיק, "לעולם ירשו ארץ". כלומר, מהי מדרגת העולם הבא? ירושת הארץ זה מדרגת הצדיק של "ועמך כולם צדיקים" בארץ ישראל. כלומר, בארץ ישראל מתאפשרת ההגעה למדרגת הצדיק, הלא היא מדרגת הנבואה, מדרגת העולם הבא. אוקיי, זה הייעוד שלנו של האומה הישראלית, מעלת הנבואה, וזה מה שמאפשרת לנו התורה. זו המטרה של התורה, לשם אנחנו חותרים בכל לימוד התורה, המור להוביל אותנו אל הדבר הזה, אל מעלת הנבואה.
מבנה העולמות ואני אנסה קצת להסביר מה זה אומר מעלת הנבואה. המקובלים מסבירים שיש לנו חמישה עולמות. העולם הראשון נקרא עולם העשייה, מעליו עולם היצירה, מעליו עולם הבריאה, עליו עולם האצילות ומעליו עולם אדם קדמון. בעולם העולמות הללו אינם מקומות כפי שהעולם הבא הוא לא מקום פיזי אלא מעלה רוחנית, מדרגה. ככה גם העולמות הללו אינם מקומות אלא מדרגות חיים. אני אגיד במאמר מוסגר, תמיד כשאני אומר את הדבר הזה אז מקשים עליי מהרמח"ל איפה במסילת ישרים פרק א'. למה מקשים עליי משם? כי אנשים קוראים רק את פרק א' אבל לא מגיעים לפרק כ"ו. כי באמת זה פרק א', הרמח"ל אומר שהיעד הוא להגיע למעלת העולם הבא והכל פה זה בפני העולם הבא. אבל פרק כ"ו מסביר שמדרגת העולם הבא בתחליטה אמיתית היא בעולם הזה. זו מעלת הקדושה שהיא מביאה לרוח הקודש, לא היא מעלת הנבואה. בסדר, אז בעצם המטרה זה ההגעה למדרגת העולם הבא, מעלת הנבואה. אז עכשיו בואו נסביר רגע איך זה בנוי בעולמות ואיך התורה אמורה להביא אותנו לדבר הזה. בעולם העשייה יש את העלם, העולם מלשון העלם, את העלם הכי גדול מהבורא. מה זאת אומרת העלם הכי גדול מהבורא? ואני אתחיל מהסוף. הסוף הוא מעלת מדרגת אדם קדמון. בעולם אדם קדמון הוא נקרא מעלת העולם הבא, עולמות העתיד. ובעולם הזה יש הכי פחות העלם. מה זאת אומרת הכי פחות העלם? שם יש אחדות מוחלטת. מה היא האחדות המוחלטת? אנחנו רואים במציאות שלנו שיש טוב ויש רע. במדרגת עולם העשייה הפירוד הוא מוחלט. זה נקרא עולם הפירוד. אני רואה משהו רע, הדבר הזה הוא באמת רע מוחלט. אני לא רואה איזה טוב יש מאחוריו. ניתן דוגמה: אדם עכשיו רואה מוות, הוא לא רואה מעבר לזה. הוא רואה מוות ומצידו נגמר החיים, אין משהו מעבר לזה. זו מדרגת עולם העשייה, היא מכוונת כנגד עולם החוש. בסדר, העולמות האלה לא אפשר להקביל אותם לחמשת מדרגות הנפש, חמשת חלקי הנפש שמונה הרמב"ם בהקדמה לשמונה פרקים. המדרגה של עולם עשייה היא כנגד עולם החוש, החושים. מה אני חש, זה מה יש. חם חם, קר קר, אין מעבר. מעבר למעלת החוש יש את מעלת הדמיון. מדרגת הדמיון, עולם הדמיון הוא עולם היצירה. אני יוצר בדמיון שלי ובעולם היצירה חצי הטוב, חצי הרע. כלומר, יש רע, אני יודע שיש טוב מאחוריו, אני פשוט לא יודע מהו הטוב. בעולמות של ימל מזה, בריאה והאצילות, הם כבר שייכים יותר למעלות הבינה והחוכמה, כלומר השכל והרגש. יש את הרגש ומעליו את השכל. מעלה גבוהה מזאת במעלת עולם הבריאה, אנחנו מרגישים כבר שיש פה טוב, אנחנו לא יודעים לברר מהו. אנחנו לא רק מדמיינים את הטוב, אנחנו לא יודעים שיש לו, לא יודעים מהו, אנחנו כבר לא מרגישים אותו. ובמעלת האצילות אנחנו כבר ממש מבינים מהו הטוב. במדרגת אדם הקדמון זה כבר לא המצב השכלי, זה יותר המצב האינסטינקטיבי. כלומר, מעל השכל יש את האמונה, תחוש האמונה מתוכו אנחנו פועלים. תחוש האמונה זה האינסטינקט הראשוני שקודם לשכל. כלומר, אני מרגיש באינסטינקט שלי, באמונה שלי, אני מאמין שיש דבר כזה שנקרא אמת. אוקיי, זה מעל השכל. ועכשיו אני מתחיל לברר מהי האמת. אבל תשימו לב, האמת היא מוחלטת, היא שלמה, היא מאוחדת. שאני מתחיל עכשיו להוריד אותה אל החוכמה, אז אצל כל אחד היא נהיית מופרדת. אני חושב שהאמת זה ככה, אתה חושב שהאמת זה ככה, אבל כולנו מסכימים על זה שיש אמת. כלומר, במדרגת אדם קדמון בעולם אדם קדמון אין טוב ורע, אין מושג כזה טוב, אין מושג כזה רע. יש אין סוף. הטוב או הרע הוא ביחס אל השלמות. כשאני קרוב לשלמות זה טוב, כשאני רחוק מהשלמות זה רע. כשאני כבר שלמות עצמה אין טוב ורע. כשאני כבר שם כל הרע, כי במדרגת אדם קדמון אני לא תופס אותה, היא מדרגה בלתי נתפסת. היא לא משהו שאני יכול להגיד לך מה זה שלמות. אה, אתה רוצה שאני אגיד שלמות? שלמות זה א' ב' ג'. כן, אבל אתה מנסה לתפוס מה זה, אבל אתה יכול לפרט לי זה עד אין סוף ולעולם לא תגיד לי מה הרגשת באינסטינקט שלך עכשיו. כלומר, זה אינסטינקט אין סופי שאני לא יכול להסביר לך אותו. מה אני יכול לפרט עד אין סוף כמה זה טוב וכמה זה צדק וכמה זה חוכמה וכמה זה חסד, אבל זה אין סופי. אני לא יכול להסביר לך, אבל אני אמחש את האין סוף הזה מתוכי ועכשיו אני אתחיל לפרט לך אותו אין סופי. אני לא תופס את המדרגה הזאת, זה מה שנקרא לית מחשבת תפיסא בך כלל. אבל במדרגה הזאת כאשר אני יכול להגיע אליה, כלומר אני יכול, אני לא יכולה לתפוס אותה, אבל אני יכולה לחוש אותה. אם אני חי במדרגה הזאת של המדרגה האינסטינקטיבית האמונית הזאת, אני חש שהכל אחד.
סוד הנסירה וההתבודדות ואני קצת ארחיב בסוד הנסירה. אני אגיד את זה בגדול. טוב, אני בעצם לא אגיד את זה במושגים מקובלים, אני אגיד את זה בשפה הפשוטה. באופן טבעי אצל האדם הרגיל הדמיון שלו לא נשלט על ידי השכל אלא על ידי החושים. הדמיון זה הבחירה שלנו. דרך הדמיון אנחנו בוחרים, והבחירות שלנו הן בדרך כלל אצל רוב האדם נובעות בגלל הסדים החושניים, הסדים הומריים. כאשר אני לא שולט על הדמיונות שלי והם נשלטים על ידי החוש, באופן טבעי הדמיונות שלי לא נכונים. כלומר, הם לא מכוונים אל האמת. מה היא האמת? האמת היא מה שנמצא בעולם אדם קדמון, כלומר בעולמות העתיד, כלומר בנבואה. הנבואה מתוארת בתורה. התורה כולה היא נבואה. רגע, אני רק אגיד דבר נוסף. אנחנו חושבים שהתורה היא נבואה בגלל שיש בה נבואות שהתגשמו. זה לא נכון. כלומר, יש בה גם נבואות שהתגשמו, אבל כל התורה היא נבואה של יצריכי הדורות. כפי שאומרת הגמרא במגילה דף י"ד, אומרת שם הגמרא כל הנבואות שנכתבו בתורה, נגיד ככה, כפליים יוצאים מצרים עמדו להם נביאים לישראל, אבל רק נבואה של יצריכי הדורות נכתבה. כלומר, הנבואות שכתובות בתורה זה לא סיפורים מה היה, אלא אם נעמיק בהם ונקרא אותם בצורה פנימית, נוכל להבין איך העולם בנוי ומתוך כך נבין מה יהיה, לא מה היה. כלומר, התורה מסרטטת את מבנה היקום בצורה פנימית, לא את המבנה הפיזי שלו, אלא את המבנה הרוחני שלו. בסדר, כלומר את השגחת השם על העולם, איך היא פועלת, איך השגחת השם עובדת. כמו שאני יודע איך הגוף, נגיד רופא יודע איך הגוף בנוי בפנימיות שלו, אז הוא יודע עכשיו אם אדם יאכל ככה וכך יקרה לו ככה וככה. הנביא מבין איך העולם עובד בפנימיות שלו, הוא יודע שקרה ככה וככה, לכן הוא מבין מה יקרה ככה וככה, כי יש סדר פנימי למציאות. הסדר הפנימי הזה מתואר בתורה. לכן המהר"ל מסביר לנו שהתורה נקראת סדר העולם, היא הסדר הפנימי של המציאות. עכשיו, כדי שהדמיון יהיה מדויק ונכון והבחירות שלי יהיו נכונות ומדויקות ואני אוכל לראות טוב יותר את העתיד ומתוך כך לבחור נכון יותר במציאות, שזו היא מדרגת הנבואה, מה אני צריך לעשות? אני צריך לבודד את השכל מהדמיון. הדבר הזה נקרא עבודת ההתבודדות. מה זה התבודדות? אנחנו חושבים שהתבודדות זה ללכת ליערות וליצור קטטה. זה בסדר, יש התבודדות כזאת, אני לא בא לסתור אותה. אבל יש מעלת התבודדות שמובאת במקובלים, בספר המספיק לעובדי השם של רבי אברהם בן הרמב"ם ובכתבי הרלב"ג. זה נקרא בידוד השכל מהדמיון. הכלי הזה שבידוד השכל מהדמיון, מה שהוא עושה במשך כל היום, הדמיון שלנו לא נשלט על ידי שכל. אנחנו פשוט מדמיינים והדמיון שלנו משוטט וחושב כל מיני מחשבות והן לאו דווקא נכונות. בידוד השכל מהדמיון הוא בעצם הפסקת המחשבות. ואני אפשר לומר מדמיין ריק, או קוראים לזה בשפה היום של המדיטציות ריקון התודעה. אבל ההבדל בין זה לבין מדיטציה, בין ההתבודדות הנבואית לבין המדיטציה, שהמדיטציה נקראת בתורה שם של תאומה. כתוב בלבנה פילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו קדמה אל ארץ קדם. אומר רש"י, קודם כל ארץ קדם אנחנו יודעים איפה זה, זה הודו, ארצות המזרח. קדם ז מזרח. מה זה מתנות? אומר רש"י שם של תאומה נתן להם. שמעתי אני אומר את זה בשם הרב שרקי, שם של תאומה נתן להם. אומר שזה המנטרה, זה גם כן שיטה לריקון התודעה. אתה חוזר על משהו כדי למלאת התודעה בתוכן מסוים על מנת לרוקן אתה מכל דבר אחר. אבל אחרי שאתה מרוקן בשיטה הנבואית, אתה ממלא. אתה לא רק מרוקן, אתה ממלא התודעה. אז לדוגמה, הרימה בשולחן ערוך בסימן א' בנו אפשרות למצב של מילוי התודעה על ידי מה? על ידי דימוי שם ההוויה. אפשרויות נוספות זה כל מה שנקרא כוונת שמות השם, שם ממבט שזה כל הרשתיבות של אנה בכוח, או שם האינבט שזה משהו יותר מורכב, או שם בניות ב' שזה משהו גם מורכב. אבל לא משנה, כל הדברים האלו מה שנקרא זה השיטה של הייחודים והמעלה הזאת והשיטה הזאת. שימו לב, אצל לאומות העולם זה הופך לתכלית. אצל עם ישראל זה כלי לנבואה. כלומר, אתה לא יכול רק לעשות את זה וזה אומר מה עושים, אתה הולך לעוד בו כדי להירגע, להתפנן. זה לא הסיפור. הסיפור זה שכשאתה מבודד את השכל מהדמיון, השכל שלך עכשיו אחרי שלמדת את התורה והטענת את השכל בנבואה בעתיד הנכון והמדויק. כל מהדמיון יכול לאפשר עכשיו רגע לעצור את כל השטף הדמיונות הלא נכונים ולהשליט מחדש את השכל על הדמיון. ואז הדמיונות שלי יותר נכונים, יותר מדויקים. אתם יודעים כמה זמן היו מתבודדים בתקופות של מה שנקרא החסידים הראשונים בתקופת הנבואה? אתם יודעים כמה היו מתפללים שלוש תפילות ביום, שוהים שעה לפני התפילה ושעה אחרי התפילה, כלומר שש שעות ביום התבודדות. שש שעות ביום בסדר זה בסדר זה, אבל האדם טורף בזו המדרגה הבאה שם ישראל הולך אליה, מעלת הנבואה, מעלת רוח הקודש. ומה שמאפשר אותה זה לימוד התורה. התורה היא שמכוונת אותי לעתיד הנכון, ועל ידי הכלי של ההתבודדות האדם מנביע מתוכו רעיונות נכונים. כלומר, זה לא איזה חידוש רוח הקודש. לכולנו יש רוח, השאלה אם רוח של קודש. לכולנו יש רעיונות, לכולנו יש נביאה פנימית שאומרת לנו "אני חושב שזה מה שנכון לעשות". לכולנו יש השערות, נראה לי שזה מה שנכון לעשות. נראה לי שאני אלך ללמד תופים בנתיבות, זה נראה לי דבר ענק. מי אמר שזה מה שנכון? לכולנו יש אינטואיציות, השאלה אם אינטואיציה נכונה. מה בונה בי את האינטואיציה הנכונה? א' התורה, ב' כלי השליטה על הדמיון.
סוד הנסירה הדבר הזה קוראים לו סוד הנסירה. כשאתה מבודד את השכל מהדמיון, אתה בעצם מאפשר לדמיון להיות נשלט על ידי השכל. בעצם הדמיון אפשר לומר עולה אל השכל, מתקלל בו עם כף, ואז כשאתה חוזר רגע למצב הרגיל, הדמיון אפשר לומר מקבל מוכין חדשים ומקבל שליטה חדשה על ידי השכל. ואז הדמיון יכול לשלוט על החושים, ואז אני לא כל מראה שאני רואה זה אני רוצה. לא, לא, אתה שולט על הדמיונות שלך, אתה שולט על התחפים שלך, אתה שולט על החושים שלך. שימו לב הרי איך זה עובד. אנחנו מקבלים בהתחלה תמיד הערה מחוש האמונה. כל שנייה בחיים שאני מקבל הערה מחוש האמונה, מהרצון שלומר מעולם אדם קדמון, אני תמיד מקבל הערה. אני רוצה צדק, אני רוצה אמת, אני רוצה חסד, אני רוצה לחיות עוד, אני רוצה להתענג. עונג זה גם קשור בדבר הזה, זה אחד מהרשים שיש בעולם אדם קדמון. אני רוצה עונג, אני רוצה, אני לא יודע איפה, מה אני רוצה, אבל אני רוצה. השכל מברר לי מה אני רוצה, זה עובר לרגש ואז הדמיון הוא כמו מראה, הוא מראה לי מה יש בצדק שאני רוצה.
מעלת רוח הקודש התורה מבררת לי מה צדק, המצוות והתפילה מה עושים עם המצוות והתפילה. המצוות התפילה מורידות אפשר לומר המצוות מורידות את זה אל הרגש, אני מרגיש אותה משהו יותר שאני חש אותה יותר דרך המצוות. התפילה מעבירה את זה מהרגש אל הדמיון ואז הדמיון אני בתפילה, אני רוצה, אני מדבר על הדברים, אני רוצה אותם, ואז הדמיונות שלי הן מראה מדויקת יותר למה שהתחיל מחוש האמונה. לכן איך נראת הנבואה? אספקלריה. מה זה אספקלריה? מראה. כלומר, ככל שהמראה שלי, הדמיון שלי, מזוקח יותר על ידי השכל והרגש, יוצא מצב שהשערות שלי מדויקות יותר ואז אני מגיע בשלב הראשון, זה נקרא מעלת רוח הקודש. אתם יודעים איך הרמב"ם מגדיר את מעלת רוח הקודש במורה נבוכים חלק ב' פרק מ'? הוא אומר שזה מדרגת תפתח ושמשון. מהי מעלת תפתח ושמשון? הם היו פשוט אנשים כלליים שרוצים להציל את עם ישראל ולהוציא את עם ישראל מהבור שהוא נמצא בו, להושיע את ישראל. זה המעלה הראשונה, להושיע את ישראל. אתה אדם כללי, אתה רוצה לתקן את העולם, זה המעלה הראשונה של רוח הקודש. זה קודם כל השמשון והפתחות הם ידי חכמים, זה המילימור. אחרי זה זה כבר מעלה קצת יותר גבוהה של משורר של מדינאי, כך מסביר הרמב"ם.
הנהגת הייחוד בארץ ישראל הרב קוק אומר שמי שאין לו רוח הקודש בארץ ישראל הוא בעל מום. כלומר, זו לא פריבילגיה. למה? תחשוב, הרי בארץ ישראל פועלת הנהגת הייחוד. מה זה הנהגת הייחוד? זו הנהגה שהיא פועלת בשביל הכלל, היא מכוונת את הכלל לתכלית. בגלות אנחנו פרטים, אז יותר הפרט מכוון את עצמו אל האמת והנהגה כללית פחות קיימת כי אין כלל. בארץ ישראל יש הנהגת הייחוד שמובילת לכלל לתכלית. עכשיו, אם אתה לא מכוון את החיים שלך אל הכלל, אתה לא מופעל על פי הכלל. זוגיות שלך לא על פי הכלל, העבודה שבחרת לא על פי הכלל, השערות שלך, הבחירות שלך הן לא מתוך הכלל, הן לא מתוך תיקון העולם ומלאכות שדהי. התורה שלך היא תורה פרטית ולא תורה כללית, אין לך רוח הקודש, אז אתה לא רואה נכון את המציאות, אתה לא שומע את הנכון. איך נקרא מי שלא רואה נכון את המציאות ולא שומע אותה? עיוור חרש בעל מום. תראו היום אנשים לא מחפשים תשובות באמונה פילוסופית, הם מחפשים תשובות שישנו להם את החיים. הם גם לא מחפשים רק שכל, הם מחפשים הרבה שירה. זה גם המוזיקה האמונית היום, חוויה רגשית שמחוברת לשכל. מה קורה היום? יש או משהו כזה חוויה רגשית שמותקת מהשכל או חוויה מאוד שכלית שכאילו פילוסופית כזה, תורה מאוד פילוסופית. היכולת לחבר בין זה לבין זה היא מה שאנחנו צריכים לייצר, היא מה שאנחנו צריכים לייצר ולהושיע את ישראל. וזו המעלה של תקופת הנבואה, לא היא תקופת המקדש שהיא המעלה שאנחנו צריכים להכווני עליה ביום ירושלים. ככל שאדם מלא יותר בתורה ובענווה ומבטל את עצמו אל העין האינסופי, כך יתגלה הדבר בסופו של דבר גם בדמיון בצורה מדויקת יותר, עד למצב שבו יגיע למעלת הנבואה. זה מה שצריך לעשות. הבנתם שזה גבוה מדי? טוב, שנסכם להגיע לאותה מעלה נבואית. אמן.
