כמו שאמרנו את המהלך של הרב פה בהגדה של פסח, ואנחנו ביחץ. בואו ניכנס קצת, נקרא ואז יש פה עוד כמה נקודות מעניינות שמרחיבות ומוסיפות על מה שכבר ראינו בפעם שעברה. אחרי התרוממות הנפש למעלת הקדושה, לאותה המעלה שמקדשת גם את עצם ההנאה והעונג, מכרת את האכילה לא לשם הכרח שאין להימלט ממנו לבד, כי אם עוד לדבר טוב המוסיף גם בעינוגו טוב וכבוד. מענגיה לעולם כבוד ינחלו, כבידי שגם העונג הוא מחיי המון כוחות ורגשות שאינם מתעוררים להתחייה בדרך ההכרח. זוכרים את החילוק הזה בין האכילה של הכרח שהיא פשוט צורך של החיים אבל היא לא מגיעה ממקום של תענוג, ממקום של הנאה, לבין הדרגה היותר גבוהה שהאכילה היא אכילה לכתחילה, היא אכילה של תענוג והיא בטאת את הרחבת כוחות החיים? שאם זה נעשה בדרך של קדושה ודרך טובה אז יש בזה עניין גדול, כי להפך זה מחייב ומקדש את כל כוחות החיים של האדם. נמצא כמו שההכרח מקיים ומחיה את הנפש בכלל, כאילו ברמה הבסיסית, כן העונג מחיה את הרגשות והכוחות המתרחבים. כן, פה זה ממש משפט שמתמצת את זה מאוד: ההכרח מחיה את הנפש בבסיס בכלל בצורה כללית, אבל העונג הוא מתפשט על כל כוחות החיים של האדם, על הרגש, על כל החושים, על כל עצמותי תומרנה.
הכוח של העונג וההכרח בצורה שאנחנו רגילים לזה, כאילו כל עצמותי תומרנה זה יהיה בתפילה או משהו, אבל זה יכול להיות גם כל עצמותי תומרנה שכל הגוף שלנו הוא כולו מתענג על דבר שהוא אלוקי. בסוף גם הגוף של האדם הוא יצירה אלוקית שחשוב להתחבר לכל מה שנברנו בו בצורה שנברנו בו. אלא שבמעמד השפלות וקטנות הערך ביות הגירעון שבנתינתו הבאמית של האדם בלתי מניח לאותו כוח ל ההרחבה, שהכוחות הם גופניים וכל נטיותיה להתעלות להיות כפי עצם כוח החיים שבהם יותר עולים להתאטר בתעודות החיים ושומרים בחדוות השם את גאון תעודתם. על כן המוסר הטוב והצדק מורה את הערך של ההכרח והצמצום. אבל בעלייתו של אדם בקדושה מושרשת יפה יפה הבאה מהאור הגדול הזורח אל בתי נפשו והכרה גדולה עמוקה והדירה בתוכן החיים ובגמתו. אז כל רגש בריא גופני שמתעורר לחיים ומתפשט בכוחו הוא השפה ליסוד ההורה השתכללות לבניין האושר הטוב היושר והצדק שעלינו להיות עמו שמחים ומתקדשים על ידו. אני מזכיר לכם משהו שראינו שבוע שעבר וגם הוא תכף מזכיר אותו עוד פעם: יש את אמצע הדרך ויש את סוף הדרך. זאת אומרת, השלב הראשון של הבנייה הרוחנית של האדם, אם הוא ינסה לעשות את האכילה שלו בענעה, מה יקרה? מה עלול לקרות? שהאדם יתענג על אוכל והוא עוד לא מספיק… מה? ברור. כלומר, אם הוא עוד לא נמצא מבחינה רוחנית במקום שהוא עושה את הענעה של העונג מהאוכל ממקום גבוה, ממקום רוחני, אז מה שיקרה זה שזה… איפה זה ייקח אותו? ייקח אותו לכיוון של התאוות, ייקח אותו לכיוון של ה… כי זה… הוא קרא לזה הטבע הבאמי שלנו. בטבע הבאמי שלנו אנחנו יודעים כמה אוכל יכול למלא אותנו כאילו בתענוג, אבל לא בתענוג באמת עדין, לא בתענוג רוחני, אלא בתענוג פיזי. תענוג פיזי מאוד נמוך, מאוד חומרי.
היחץ ומשמעותו אבל אם אדם מצליח לעלות קומה ולעדן את עצמו, אז יוצא שאותו תענוג של אכילה באמת הופך להיות משהו ברמות אחרות לגמרי. זה בעצם עקרוני את הדברים האלה ראינו עכשיו. את כל זה הוא בעצם אומר פה כדי להגיע עכשיו להסבר של היחץ. זה עכשיו… לפה הוא מגיע. על כן, צריך להרשים את היסוד הכפול שבכוח האכילה הרצויה: האכילה לתאוון, אכילת ההכרח הבאה מנפש ראווה ואכילה על הסובה, אכילה לשם עונג לשם הרחבת החיים עולה ומתקדשת בהרמת קרן החירות האמיתית בדעת וברגש ובמעשה. ההתחלקות היא אמנם מוכרחת. אז אני, לפני שאני אמשיך, שימו לב עכשיו מה הוא אומר: הרי מה קורה עם היחץ? עכשיו הגענו תכל'ס ל… הגענו ליחץ. מה קורה ביחץ? אנחנו מחלקים את המצה לשניים. חלק אחד אנחנו שומרים למה? להפיקומן. חלק השני אנחנו נאכל אותו תוך כדי אכילת מצה ש… בהתחלה, כן? בשלב הראשון. הפיקומן הוא זכר לקרבן פסח. קרבן פסח איך היה נאכל? על הסובה. מה המשמעות שאכילה על הסובה? לא כדי להסביר דגום? בדיוק. כשאתה אוכל על הסובה זה קצת מזכיר היום מנה אחרונה. אתה כאילו ולא רעב, אכלת כבר, הכל בסדר, וזה ואז אתה מביא עוד משהו ככה בשביל להתענג. היום זה לא כזה תענוג גם האוכלים… מה? זה הפוך, אתה אוכל את זה מדי רע. לא, אז קודם כל כתוב בפסקים של להיזהר, לא להתמלא, להתמלא עד הקצה, כדי שבכל זאת אתה יודע, לא כבר אכילה אתה כבר מסוגל לכול ממש כתוב את זה בפסקים ממש צריך להיזהר בזה כי ליל פסח בסוף רעבים אחרי הרבה שעות ולא אוכלים גם לפני ועוד כל ההגדה וזה ובסוף מגיע האוכל, ברוך השם רעבים ואוכלים. אז צריך ככה טיפה להיזהר. יש בעיה אחרת שהיום, זכר לקרבן פסח זה עוד איזה כזה תמצה, נו, מצה, כבר אכלנו מצה, עוד מצה אז זה באמת כאילו לא הכי תענוג, אבל הפעם זה היה איזה צלי כזה טוב פסח, היה טעים זה היה בסדר, זה היה כזה חטיף, חטיף זה חטיף כזה צלי כזה, כאילו היה זה היה בסדר, נו זה היה אחלה, זה היה כנראה זה יותר זורם מאשר לדחוף מצה. אז על כל פנים האכילה על הסובה כמו שאמרת, המשמעות שלה היא שאוכלים נטו בשביל לאכול, לא אוכלים עכשיו בשביל כרעבים, אוכלים בשביל לאכול. אז מה יוצא? אומר הרב יוצא דבר נפלא, שבאותה מצה היו ביחד שני חלקים: אחד של ההכרח ואחד של הסובה. למה חשוב שהם היו ביחד? אז תכף נראה יותר את העומק של זה, אבל כבר עכשיו הוא רומז, אתה צריך לדעת שיש לך שני הדברים קיימים. זאת אומרת אם היה רק אחד או בנפרד, אז זה כאילו היה נראה שזה לא יכול ללכת ביחד, זה כאילו שני דברים שונים, זה או זה או זה. פה הוא אומר, חלוט, שניהם נכונים רק אתה צריך לראות כאילו מה השלב לזה, יש שלב לזה, יש שלב לזה.
החשיבות של שני החלקים כמו שהוא אמר קודם, הרי בהתחלת הדרך של האדם ועבודת השם הוא לא ישר אוכל את הענוג, נכון? הוא בהתחלה אוכל על הכרח והוא נזהר לא לאכול יותר מדי, כי אז יהיה לו תאווה, וכמו שאמרנו החלק הבאימי שלו יהיה זה. אחר כך הוא מגיע לשלב שהוא כבר יתקדש יותר, הוא יכול, כלומר, צריך את שניהם, שניהם בתוך מצה אחת, ובסדר, חלקים אותם לשניים, אבל הם היו אחד. זה שהם היו אחד, זה אומר שהם, שהם שניהם שייכים שניהם נכונים, אבל פה עכשיו הרב מוסיף נקודה מאוד מעניינת, תראו את המשפטים הבאי: ההתחלקות היא אמנם מוכרחת לבל ישכח האדם ביותו מתעלה ומתקדש שאמנם יש ויש גם בו בעצמו מצבים כאלה כן, בסדר, אני מחכה להפיכת הדף, מצבים כאלה שמצדם לא יוכל בכל עת לעלות אל הקודש, למעלה הרוממה של אכילת הסובה. אף גם זאת ידע שאף אימו שבו כבר איתנו, והוא חסון במעלותו בשאיפה של ההרחבה מצד הקודש, שכבר עלה אליה גם כמטהרת החולין שלו מכל מקום, אל ישכח כי יש אכילה של חול בעולם הבאה מצד ההכרח ויש לשים אל ליבו הרכים החומריים והרוחניים של רוב ההמון, שהוא עומד עדינה באמצע דרכו. זוכרים את הביטוי הזה של אמצע הדרך? אמצע דרכו ועוד לא בלמידה זו של אכילת הסובה, מה אומר הרב? שני דברים, שניהם נפלאים, למה חשוב שזה שניהם יבואו מאותה מצה חצי של הכרח וחצי של סובה? א' בשביל האדם עצמו שמה? שגם אם אתה ברוך השם התעלת התקדשת אתה כבר לא אוכל בצד אבא משך אתה לא אוכל לטעווה אתה כבר באמת אוכל לתענג אמיתי של קודש אבל תזכור שאתה בעצמך היית עד לא מזמן, איפה היית? היית במדריאה הקודמת, למה זה חשוב לזכור את זה? למה זה חשוב לזכור את זה? מה יכול לקרות כאילו עם… מה? גאווה מה עוד? מה עוד יכול לקרות למי שכאילו כבר לא זוכה בכלל את מה עכשיו כאילו מבסוט על המדרגה החדשה שלו אם הוא נפל אם הוא נפל הוא יכול ללארץ למחום נמוך אולי נכון אולי נכון אם תפרן לחדד את זה יותר הוא כבר לא יזהר זאת אומרת אתה כל הזמן צריך להיזהר לשים לב שאתה לא הולך ל… לא יודע איך נקרא לזה ליפול או לרדת חזרה למקום שהיית קודם. אם תשכח בכלל מה היה קודם אז מרוב שאתה כבר בטוח נקרא לזה, יש לך ביטחון עצמי כבר במה שאתה נמצא בו אתה כבר דווקא הפוך על הפוך. מרוב שתהיה כאילו שמח וזה בסוף אבל אם אתה זוכר כל הזמן גם כשאתה עולה למדרגה הגבוהה יותר תזכור שלא לא הגעת לזה ככה זה לקח זמן עד שהגעת לזה. היית קודם מקום אחר. הידיעה שהיית קודם מקום אחר היא כל הזמן תחזיק אותך שתוכל להישאר במדרגה שבה אתה נמצא זה אחד. דבר שני הוא אומר, נגיד כבר שאתה וואלה, אין, אתה כבר אתה לא טיפול על המקום שהיית אתה באמת חזק אתה יציב, אתה באמת אתה מרגיש כבר שאתה שמה כבר אבל מה אתה צריך לזכור? לא כולם ככה תזכור את רוב ההמון איך הוא אמר יש אכילה של חול בעולם ויש לשים מליבו הצרכים של רוב ההמון שהוא עומד עדינה באמצע דרכו אם אתה לא אם המצא שלך לא תהיה מצא כזאת שבתוכה עצמה יש גם הכרח וגם זאב. זאת אומרת זה כל הזמן נמצא אצלך בזה. אז אתה בסוף תתנתק מכולם ותהיה באיזה מין מגדל שן כזה רוחני כזה ובסוף אתה כבר לא מחובר לציבור הציבור לא נמצא שם מה? בסדר? שומעים? תקודה מאוד מעניינת יש בעיגרת קוף מם שם העיגרת מאוד מעניינת על ביטול המצוות לעתיד לבוא שמישהו שואל את הרב שאולי הגיע הזמן לבטל את המצוות כבר כי לא צריך כל כ הרבה פרטים מעשיים וזה ואז תשובה מעניינת על כל מיני היבטים אבל אחד הנקודות שהרב אומר זה שגם אם זה נכון לאדם מסוים בשלב מסוים של החיים שלו אבל הוא לא לבד בעולם האחרים לא שם ולכן עד שלא נגיע לשלב שבו כולם כולם כבר באמת זה אז הוא אומר שיש שלב מסוים בעתיד שבאמת מצוות כתוב שמצוות וצלות לעתיד לבוא זה כבר שלב שהוא כל כך רוחני שכבר המצוות יהיה להם איזשהו סגנון אחר ולא צריך כל כך הרבה פרטים מעשיים אבל אם זה לפני הזמן שרוב הציבור הגיע לזה ויש פרטים אם הם הם צריכים לחזור לכלל ולהגיד טוב בוא נביא את כל הכלל למדרגה הזאת אז אותו הדבר גם פה ולכן חשוב שהמצאה הזאת כלומר היחץ הוא מבטא את זה שבאותה מצאה יש חצי של אכילת ובכך חצי של אכילת סובה הם שניהם מצא אחת בסדר אחר כך מחלקים אותם כי בסוף יש את האכילה הראשונה ויש בסוף אכילה על הסובה ובסוף זה שתי אכילות שונות אבל הן מגיעות עם מצאה אחת כדי שגם האדם על עצמו יזכור את זה וגם על הכלל יזכור את זה ואז הוא יכול בשרד ה' להיות יציב במדרגה שלו אבל כל הזמן הוא מחובר גם למה שקורה מסביבו יפה שכל האכשרים של אכילת האחרך צריכים לתפוס מקום אצל איש המעלה הקדוש אשר הוא יבחר השם ולא תתשתש אכילת הסובה את אכילת האחרך בין בגשמיותה בין ברוחניותה וביותר תשלים ההסתכלות בהחצות המצאה לשתי אכילותיה שגם אכילת החול האחרכית איננה מופרדת ועומדת לעצמה מבלעדי אכילת הקודש שהיא תעודתה שאליה תבוא כן אנחנו בדרך לשם אבל זה תהליך כמו שאי אפשר כלל שתבוא אכילת הקודש בכל רממות ערכה בחי הפרד ובכלל הוא מבחן לאנושות אם לא בהקדמת כל הסדר הטוב לאכשרת האכילה האחרכית על כן העיון בא הוא הדרך המשלמת את הדרת הקדושה ומראש צורים נכזי אבינו הראשון שבקוראו בשם השם היו בעלייתו עד רום ערך האהבה והקדושה העליונה נתה אשל להאכיל ולהשקוט כל נקשב ורעב יפה אומר אברהם אבינו רצה לקרב את הבריאות איך הוא יכול לקרוא בשם השם הרי מה הוא עשה כתוב שאשל מה זה אשל אומרים שזה אכילה שטייה לינה כן זה ראשי תיבות של אשל מה בא בן אדם כל הכבוד בוא תאכל תגידי אותו ישר יש השם בעולם אבל אני רעב עכשיו מה השם בעולם מה אומר השם אני לא חלתי יומיים אני כבר מת מהאייפות ולא ישנתי בוא קודם כל יש הכרח יש חיים זה הדבר הראשון מזה למדנו גם לומדים בהכנסת אורחם וכל זה יש לנו גם אתה קודם כל שואל בן אדם על הצרכים הטבעיים שלו אז איך אתה מתחיל להגיד לו רגע באת לישיבה מה אתה מחפש מה אתה רוצה תורת ארץ ישראל פנימיות התורה אני רעב עכשיו אני לא יכול לשמוע כלום אז בוא קודם כל תן לו חדר תן לו זה תן לו לאכול זה הוא נרגע עכשיו עכשיו אתה יכול לדבר איתו אז זה אכילת ההכרח זה הצרכים הזה הגך אתה עולה לקומה הבאה של הדברים הקדושים אז זה כבר מעברם הבינו אז זה שתי המחציות האלה של הערת האחת איפה אולי הספירותי מבחינת המלכות שקודם כל לא בעולם המתאייה אבל תראו זה אפשר ללחוץ למועד יפה האמת שלא לא חשבתי על זה אבל חומר למחשבה בהחלט סביר שהדברים כמו כל דבר שהוא בחיצוניות אבל יש לו את הפנימיות אז זה מעניין לראות את זה כן אז עד כאן ביחד בסדר מכורה מובן עכשיו נראה שיש לנו עוד קצת זמן נראה את המגיט אחר הפעולה המגיט זה כמובן ההגדה ובואו נראה עכשו איך זה הולך לפה אחר הפעולה מרשמת תוכן ההתחלקות של שני ערכי האכילות שהם באמת מכוונים לעומת שני ערכי החיים חיי ההכנה שבהם האכילה היא הכרחית מצד התכונה של הצדק והטוב אבל לא תבוא אל ערך העונג והכרתו בתור מצרוי אגון מתאים למוסר דרך השם חיים תכליתיים שהם עולים מעלת הקדושה עד שהחיים וכל ההרחבה שיש בהם להיות כולו קודש קודשים צריך להכיר איך שיעבוד מצרים ויציאת מצרים הם הנושאים של שני מיני החיים חיי ההכנה וחיי התכלית חיי ההכנה זה אכילת ההכרח וחיי התכלית זה אכילת הסובא שהאוכל הוא מטרה, הוא לא אמצעי אז עכשיו אומר הרב בואו נסתכל על שני הדברים האלה בואו נראה אותם בהקשר של השיעבוד מצרים והיציאה מצרים הוא מסביר אדם צריך להכיר כי כל המגראות הנמצאים בחיי ההכנה הם הבאים כדי להקנות אותנו כעניינים כאלה שישלימו אותנו בהגיע הזמן חיי התכלית איל מלא הכוחות שהם נראים לנו שפלים ויוצאים מתעודת הטוב והאושר שהקנינו אותם לנו בזמן ההכנה דווקא על ידי מה שאז היינו ראויים בדברים קטנים לא היה אפשר שנבוא למעלה רוממה באמת בהגיע הזמן התכלית שצריך שיהיו אז כל החיים מלאים מכל טוב מכל ידיעה וכל רשימה ראויה למלא את החיים אורה בהצטרפות אל הכלל הגדול ההולך ואור ומכניס את הכל את תכליתו הרם והניסה. זאת אומרת קצת קשור למה שאמרנו קודם ופה הרב אפילו אומר את זה בצורה יותר חריפה הוא אומר אתה לא יכול לדלג על השלב של ההכנה אין מצב כזה שאתה מגיע לרמה הגבוהה הזאת אתה אוכל ועושה את כל הפעולות הגשמיות לשם שמים לתענוג אמיתי וכו' וכו' והתרחבות כוחות החיים אתה לא יכול להגיע לזה בלי שעברת את השלב הראשון ששם היה יותר קשה שם היה איזה מאבק שם היה לך רגעים קטנים רגעים קשים של מאבק בין הצד הבהמי שבך ובין הצד הרוחני שבך כמו שהוא אמר קודם אתה תזכור שעברת את ז עברת פה איזה תהליך ואתה יכול להגיע לשלב הבא ממילא עכשיו הוא יסביר איך הדבר הזה בעצם היה גם עברנו אותו בעצם כעם בשעבוד במצרים וביציאה ממצרים זה מה שהוא אומר. על כן פה הוא מגיד מתחיל בגנות ומסיים בשבח להורות שהגנות היא צורך השבח. המשנה אומרת "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". בגמרא יש שני הסברים לכך: עבדים היינו ויוציאנו, או מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. העיקרון הוא שאי אפשר להגיע לשבח בלי הגנות. השבח הוא המעלה הגבוהה של אכילת סובה בקדושה, והגנות הם השלבים שלפני, שלבי ההכנה והדרך. אי אפשר לקפוץ ישר לשבח בלי לעבור דרך המאבקים. העבדות גרמה לתכונות רעות כמו הפקרות, אך גם לתכונת הכנעה והשתעבדות למי שראוי להשתעבד לו. זה מאפשר לבטל את הרצון העצמי ולקבל עול מלכות שמיים. אחרי שננקה את החלקים הלא טובים, כוח השפלות יוסר על ידי התרוממות הנפש. כך, העבדות מכשירה אותנו להיות עבדי השם מתוך בחירה וחירות.
הכוח של עבדות וחירות להיות עבד תקופה מסוימת בחיים זה טוב, כמו בצבא. זה מכניס אותנו למצב של הכנעה וענווה, מה שמרגיל אותנו להתבטל גם לפני השם. העבדות היא הגנות, אך היא מכשירה אותנו להיות עבדי השם גדולים יותר. אחרי העבדות, אנחנו יכולים לקנות את הגדלות והמטרה הגדולה יותר. החירות האמיתית היא לשעבד את עצמך במקום הראוי מתוך בחירה. עבד השם הוא לבדו חופשי, כי הוא בוחר להשתעבד לתורה ולקב"ה מתוך חירות. כך, בתוך החירות יש ערך חיובי של עבדות, מה שהיא קנתה בנו.
עבודה זרה והכוח הדמיוני הגנות של עבודה זרה היא גם גורם לשבח. ישראל, עם נטייה לרוחניות, צריכים גם כוח דמיון וחומריות. העבודה זרה נתנה להם את הכוח הדמיוני, מה שמאפשר להם להעשיר את עבודת השם. כך, העבודה זרה היא גם שבח של קניית כוח דמיון ויכולת חיבור לחיים.
הקבלה לחיים המודרניים כמו שאכילת ההכרח היא הכרחית כדי להגיע לאכילת הסובה, כך גם העבדות והעבודה זרה הן הכרחיות כדי להגיע לחירות ולעבודת השם. זה חומר למחשבה גם לחיים המודרניים, כשאנשים מתלבטים בין לימוד תורה לבין חיבור למציאות החומרית. חשוב לעבור דרך השלבים הנכונים כדי להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה.
