פרשת בא | יציאת מצרים אירוע על היסטורי | הרב שלומי

טוב, אז בואו נדבר על סיפור יציאת מצרים. יציאת מצרים מתוארת בצורה מאוד דרמטית, ממש כמו אירוע שאפשר לעשות ממנו סרט. כתוב שהיא בחצי הלילה והשם ייקע כל בכור בארץ מצרים. מה קורה כתוצאה מהמכה הזו? פרעה קם ויש צעקה גדולה במצרים: "קומו, סעו מתוך עמי!" ולא רק שפרעה עושה את זה, אלא גם כתוב "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים". הייתה להם הרגשה שמכת בכורות זו התחלה, כנראה שהם הרגישו שזה לא רק שהם חשבו רציונלית שאם הבכורות מתו אז גם הם ימותו, אלא הם הרגישו את הנשימות נעתקות ואמרו "כולנו מתים". כתוצאה מכך, "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בסמלותם על שכמם". ואפו את הבצק שרוצים במצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו מארץ מצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם. כלומר, אם נסכם מה שקראתי עד עכשיו, מתואר כאן דרמה שקורית בחצות הלילה שיש מכה ויש מוות ויש צעקה במצרים ויש גירוש. אמרו מעתה לא יציאת מצרים לפנינו אלא גירוש ממצרים לפנינו. וכתוצאה מהחיפזון והבהלה ולחץ, יש כאן סיפור מעניין שיצאו לדרך עם מצות ולא עם לחם חמץ.

דין מצות וחמץ יש כאן בעיה מסוימת כי יש כאלה שאומרים הרי עם ישראל הצטווה שלא יהיה לו חמץ. אז זה לא שהם תכננו לעשות חמץ ופתאום בגלל שלא היה להם זמן כי המצרים נחצו אז הם עשו מצות, אלא זה היה תכנון. זה מה שהם צריכים לעשות, צריכים לעשות מצות. יש פה שתי קבוצות במפרשים. הדעה המפורסמת יותר מקובלת היא דעתו של הרמב"ן. ובכן, הם לא התכוונו לעשות את לחמם חמץ. ואם נדאג על הפסוק, אז האירוע הוא הרבה יותר דרמטי כי מה בעצם כתוב על הפסוק? כתוב שמתחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ. אני מצייר לעצמי את הציור הזה שהמצרים דופקים בדלתות העברים וצועקים להם "פתחו את הדלתות, למה כולנו מתים!" ולכן מה קדימה? עזבו תסתכלו מכאן ופותחים את הדלתות של העברים. מה הם מוצאים? שאנשים עם ישראל לשים בצק. ככה כתוב כאן: "וישא העם את בצקו". ועכשיו בקטע של הבצק יש פה אנשים שעושים לחם. זה שלם ראשוני: מים, קמח, נשים. ומה שכתוב זה לא שהם אפו מצות כי לא היה זמן להטפיח אלא לא היה זמן לאפות. אומר הרמב"ן: "והעם התכוון לאפות במצרים, לאפות מצה, כי הם לא התכוונו לעשות חמץ כי הקב"ה אמר להם". לפי הרמב"ן, הם באו לעשות מצות אבל אפילו לאפות לא נתנו להם. כלומר, זה מגביר את האלמנט של שלא היה זמן. לא שלא היה זמן להשתהות כדי החמצה והטפחה, זה פשוט שלא היה זמן אפילו לאפות.

המשמעות של "משארותם" ולכן מה קרה? כתוב "וישא העם את בצקו טרם יחמץ". עכשיו עשו את הבצק ומה עשו איתו? יצאו איתו לדרך. מה זה משארותם? משארותם? פירוש יפה, אבל זה לא פירוש הפשוט. פה יש לו סימוכים גם, אבל פירוש הפשוט שמשארות זה קערה, קערת הבצק. זה גם כתוב בפרשת מקץ ספרדיה, נכון? כתוב שמה זוכרים? "ובתנוריך ובמשארותיך" – בתנור וקערת הבצק. בסדר? משארותם, צרורות בסמלותם, על שכמם. כשהייתי קטן אז היו מסתובבות ערביות בעלון השבות למכור ענבים. פעם היה שלום, הם מסתובבות ערביות עם סלים על הראש ככה, הולכת ערביה עם סל, לא סל, קערה גדולה עם מלא מלא ענבים, דופקת בדלת למכור עלון עם ענבים. אה, עוגות מצות, אבל מצה עוגה זה מצה. עוגות מצות כי לא חמץ, כי לא יחמיץ, כי גורשו במצרים. אני לא יכול להתמהמה. מסביר הרמב"ן כי גורשו, הנימוק פה הוא לא מסביר למה עשו מצות ולא חמץ, כי עשו מצות ולא חמץ כי מצטערו לעשות מצות ולא חמץ לפי הרמב"ן. אז למה כתוב שבגלל הגירוש? לא מה שכתוב במערך הרמב"ן זה למה הם אפו את זה מסוכות, למה הם לא אפו במצרים. אתה יודע למה הם לא אפו את המצות במצרים? כי גורשו במצרים ולכן הם אפו בדרך.

מהירות המסע חגם זה שאתה אופה בדרך זה גם יחייב אותך לעשות מצה כי כדי לאפות לחם צריך תנור. כאשר אתה יוצא לדרך אין לך תנור, נשאר לך רק לאפות מצה. אני צריך להסביר את זה יותר טוב, אבל זה לא הנושא של השיעור עכשיו. תשורה אחרונה, מה שמתואר כאן זה תיאור מופלא. כתוב כאן בעצם שהמסע של יציאת מצרים מרעמסס לסוכות היה מסע כזה שהבצק לא הספיק להחמיץ. יש פסוק בספר הושע שמדבר על חורבן שומרון, אז הוא מתאר את זה כאילו ששומרון מאוד מהר תחרב. אז הפסוק שאומר זה יקרה כל כך מהר, מתרם לוש בצק עד חמוצתו. כלומר, לא הספיק הבצק להחמיץ וכבר שומרון תחרב. זה יקרה מהר. כשהתנ"ך רוצה להגיד דבר שהוא קרה מהר, אז אומרים הבצק לא תפח. לא הספיק להדפיח, כן? כי הרי התפיחה זה זמן. אתה עושה בצק, אתה נותן לזמן לעשות את שלו. אבל אם אתה רוצה שהזמן לא יעשה את שלו, שהזמן לא יפעל, אין כאן זמן. יש פה משהו שהוא לא קורה בזמן אלא הוא קורה נורא מהר. אז אתה אומר הבצק לא תפח. הם היו ברעמסס, יצאו מרעמסס עם משארותם צרורות בסמלותם ובתוך המשארת בצק והגיעו לסוכות. פתחו מהר את הפקלאות ומהר מהר בוא נעשה וגילו שהבצק לא תפח. זאת אומרת שהיציאת מצרים, האירוע הזה קרה נורא מהר. לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שיצאו ממצרים, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם בסוכות. זה בדיוק מה שכתוב בהגדה של פסח: לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. כלומר, בדרך הזאת מרעמסס לסוכות לא הספיק הבצק להחמיץ וכבר נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה. זה היה בסוכות, שם הם פגשו את הקב"ה. חלילי קרא סוכות כי סוכה זה הבית של השם, כנראה משהו כזה. יפה, סיפור מאוד יפה. מה אתה מעופק? כל זה לקח שעתיים? אני יודע שבהלכה היום זמן של חמץ זה 18 דקות. למה שאלת אותי על שעתיים? אתה צריך לשאול אותי מה כל זה לקח 18 דקות, פחות 18 דקות, 15 דקות. רבשה, זה מה שכתוב פה. תראו שזה לקח רבשה. אני יודע, אני קורא את התורה. כתוב בתורה שהם יצאו מרעמסס עם בצק והגיעו לסוכות או למקום אחר, או מהרמב"ן, לא משנה. הגיעו חוץ מצרי, פתחו את המשארות ואפו מצות כי הם לא החמיצו. מה שהמסע היה פחות מזמן שבצק תופח. איך זה קרה? יכול להגיד נס, יכול להגיד זה היה מאוד מהר. יכול להגיד שהנענו עם שהם נענו אותה במפרשים. אני מוצא לכאן ולכאן הסבירים וזאת עובדה שהתורה מספרת עליה פה. זה תיאור, זה לא עובדה, זה מציאות. התורה מספרת פה את הסיפור הזה. רעמסס זה עיר בתוך מצרים וסוכות זה מקום בפתח המדבר. זה מה שאני יכול לדעת. כמובן שזה תיאורים נבואיים רוחניים שצריך להבין מה עומד מאחוריהם. קשה לקחת פה תיאור עובדתי למי שינסה לחפש מפה ולספט לאירועים, מרחקים וזה. לפני הרבה שנים עברתי תיאור הזה במכינה בית שמאלה ובית המדרשים שהמרחק מרעמסס לסוכות הוא 500 פרסה, 400 פרסה, 400 מיל, זה 500 קילומטר. כמובן, זה מדרש. ואז אמרתי שזה היה ברבע שעה. ברבע שעה. אז ישב שם בשיעור הרב רב פרץ, שהוא ראש המכינה, לאז הוא טייס. אז הוא אמר לי: אין שום בעיה, מטוס קרב עובר 500 קילומטר בדרך ברבע שעה. והיה כתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים". זה לא מצחיק. יש אחד הפרשנים לפסוק הזה, תראו את רש"י בפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים", מה שכותב שזה היה מרחק מרעמסס לסוכות. אז איך אחרי זה החללים של פרעה הצליחו להביא למצרים? זה מדרש. זאת אומרת, המדרש בא להגיד שרעמסס זה מקום של מצרים שהוא שיא הטומאה, לסוכות זה ענני הכבוד, לסוכות זה ה', זה שיא הקדושה. בין שיא הטומאה לשיא הקדושה יש מרחק עצום, ואת זה עברו ברגע אחד. מה בין זה ומה שקרה? אני לא יודע. זה מה שאמרתי, זה תיאור מופלא כזה. הרי אתה לוקח 500 קילומטר, אתה מגיע כבר לבאר שבע ממצרים. זה לא חזה, לא שהמרחק בארץ ששם לרקיע, זה כן, זה נכון, זה ביטוי. אני לא בא, אני קראתי לכם פסוק ואתם פיתתם אותי להביא מדרש בהמשך. אנחנו בואו נמשיך.

שאלות על ההכנות ליציאה אבל יש לי שאלה אליכם. אני עוסק בפסוקים בשלב הזה ואני ממש לא מבין את הסיפור. מה אני לא מבין בסיפור הזה? מי החליט להכין בצק ברגע הזה? למה? מה אני לא מבין את הסיפור הזה? הרי ביום הראשון של חודש ניסן, חודש טוב, אנחנו חודש טוב, חודש טוב לכם. ביום הראשון של חודש ניסן כתוב כאן, תפדוף אחד אחורה, "החודש הזה לכם ראש חודשים". משה רבנו מקבל נבואה מהקדוש ברוך הוא ואני מניח שמשה רבנו הוא חרוץ ואת הנבואה הזאת אומר לעם ישראל באותו יום. זאת אומרת שאני מניח שעם ישראל שומע את הנבואה הזאת גם כן בראש חודש ניסן. מה כתוב בנבואה הזאת? הכנה לאירוע של יציאת מצרים. לפי חלק מהפרשנים וזה הכי גיוני, זה היה רא חודש ניסן, זה לפני אולי גם מכת הרבה ובוודאי לפני מכת חושך. זאת אומרת הרום מסודר את מובן הזה לפי הסדר התורה גומרת ספר הסיפור הזה למכות ואז היא מתחילה את סיפור ההכנה של עם ישראל. אבל מכת חושך קרתה צמוד למכת בכורות, זה חשוב הפרט הזה. והקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל בעוד שבועיים, מעשור לחודש, בעוד שבוע וחצי כל משפחה לוקחת את החיה שהשם הכי אוהב, שהתנ"ך הכי אוהב, ששמה כבש. בואו נזימנים שם כל משפחה לוקחת את הלה ועושים זבח משפחתי ויש בו מצוות מיוחדות של מריחת המשקופים המזוזות בדם הפסח ונרמז בתורה וחז"ל פרשו ונרמז ספר יהושע שגם עשו ברית מילה בשלבים הימים האלה שבין ראש חודש ניסן ואז כתוב שאוכלים אכלו את הבשר בלילה הזה צליאש ומצות על מרורים אוכלו וכתוב שם ככה וככה תאכלו אותה מותניכם נעליכם ברגליכם ומכנכם ועדכם ואכלתם אותו בחיפזון. כלומר, התורה בעצם משה רבנו רומז לעם ישראל לא כותב שם מפורש שיוצאים. אני לא מבין, התורה אומרת משה רבנו אמר לעם ישראל חברים יקרים עושים זבח פסח אבל זה לא נראה בסדר שיושבים ומסיבים ושוחח כמו שתעשו בעוד מאלף שנה. עכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בעמידה ועכשיו אתם עושים את זה בע לא כתוב בדיוק מתי הם אכלו אותו. אכלו אותו בעשר בלילה, ואתה אומר לי "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". אז למה אני צריך עוד בדריכות כזאת? אבל מה אני אעשה? משה רבנו עצמו אמר דברים שהשומע הישראלי צריך להיות באיזושהי הבנה שמשהו פה הוא לא מבין. יכול להיות שאכן חלק מהאנשים באמת אמרו "אוקיי, הרי הכי טוב להכין אוכל ברגע האחרון". כמובן שאתם יודעים שמצה מה זה? מצה זה מאפה דק יחסית. היום קוראים לזה פיתה. זה לא המצות הקשות שלנו שהן נשמרות שעה שלמה בטריות, כי זה קרקר. המצה המקורית היא מצה רכה כמו שקוראים לזה היום, ומצה רכה כמו פיתה. מתי לא קונים פיתות? בערב בצהריים. פיתות קונים רק בבוקר ואז כמו שאתה אוכל מיד, אתה מכניס לו מקפיא. אתה לא קונה פיתה אחרי צהריים, היא גבישה. אז ברור שרוצים להכין את המצות, שנקרא לזה פיתות, ברגע האחרון.

שאלת יציאת מצרים יכול להיות שיש אנשים שבאים ואומרים "משה רבנו אמר 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר'", אז הם באמת מחכים לרגע האחרון ואז הם איפשהו מכינים את הבצק ופתאום "ותהי הצעקה גדולה במצרים ויש גירוש". אז מה קרה? היה שינוי בתוכניות. פתאום באמת כאילו יוצאים באמצע הלילה, אז התבטל העניין שלא תצאו עד בוקר. ואכן השאלה האם עם ישראל יצא בבוקר או בלילה היא שאלה שאין תשובה עליה. זה לא ברור עד כדי כך שיש סוגיה שרבים מכירים אותה במסכת ברכות: האם הגאולה התחילה בלילה או בבוקר? יש לזה מדרשים. מה? התחילה בלילה, אבל קודם כל תסתדר עם הפסוקים. מה קרה? אסור היה לצאת מהביתה בבוקר. מה קרה שם? אפשר להגיד יש כאלה שיגידו יש פה שני סיפורים, שני קבוצות, שני שלבים, לא יודע, כל מיני דברים. סיפור סותר אפילו אומרים שיש פסוקים סותרים. למשל, בדברים פרק ט"ז כתוב, אני מכיר לכם דברים ט"ז לפרשת המועדות שיש פרשת ראה, כתוב ככה: "שמור את חודש האביב ועשית פסח כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה". מתי יצאנו? בלילה. בצד שני, בפרשת המסעות בפרשת מסעי כתוב: "ועשו כן כל פרשת המסעות כתוב ועשו מרעמסס ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממחרת קורבן הפסח". אז פעם אחת כתוב לילה, פעם אחת כתוב ממחרת. אבל כאילו שיש משהו לברור. אז מה התשובה לשאלה הזאת? התשובה שאני רוצה להגיד לכם היא שההבנה של רגע יציאת מצרים היא לא אפשרית להבנה. אני מצטער להגיד פה משהו שלא חושב שזה, אני לא חושב שאני שוחט פרה קדושה פשוט כי אני לא פרה קדושה, אבל אני רוצה להוציא אתכם לאיזשהו מקום מסוים. הרגע הזה שנקרא יציאת מצרים, שהוא רגע ככה מיוחד בתורה, הוא רגע שקשה להכניס אותו למשבצת של אירוע היסטורי.

שלות האירועים ההיסטוריים עכשיו אני רוצה להגיד לכם עוד משהו. יש שלושה אירועים היסטוריים שיבואו אלינו עכשיו שבת אחרי שבת: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומעמד הר סיני. שלושת האירועים האלה קשה להכניס אותם לתוך אירועים היסטוריים. ואני כאיש שמאמין בקדושתה של תורה לא מנסה להבין אותם כאירוע היסטורי. אני אוהב פה להביא את דברי המקובל האלוקי הרב לוי נחמני שמציין לנו, יש גם מהר"ל על זה, ששלוש הפעמים שכתוב בתורה אמונה בסיפור יציאת מצרים זה בשלושת האירועים האלה: "ויאמן העם כי פקד ה'" זה על יציאת מצרים, "ויאמינו בה' בקריעת ים סוף", ו"הנה אנוכי בא אליך בעב הענן ועמד הר סיני בעבור ישמעו את הימן וגם בכך יאמינו". שלוש אמונות. ומסביר הרב לוי נחמני ששלושת הרגעים האלה: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומעמד הר סיני, זה אירועים של התגלות השם. רגע נציין את זה בצורה פשוטה: ביציאת מצרים עם ישראל מרגיש את השם, בקריעת ים סוף רואה את השם, זה אלי, במעמד הר סיני עם ישראל שומע את השם. הרגשה, ראייה, שמיעה. הרגשת השם רגע יציאת מצרים, ראיית השם קריעת ים סוף, הקשבה ושמיעת השם מעמד הר סיני. זה משהו מופלא. אחרי זה נגיד איזה משהו. עכשיו כדי להבין מה הכוונה אני הולך איתכם לביטוי מדהים שיש כאן בפרשה. לפני יציאת מצרים משה רבנו מתאר לפרעה מה הולך להיות, וככה משה רבנו אומר בפרק י"ד: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים". שמעתם פעם את העברית הזאת? זה לא כל כך מוסדר לנו בעברית. "אני יוצא בתוך מצרים". מה זה "אני יוצא בתוך מצרים"? שיש לנו דבר מעניין. "אני יוצא בתוך מצרים" זה ממש ביטוי מקביל ליציאת מצרים. יציאת מצרים זה כאילו יציאת עם ישראל ממצרים, אבל ספרו לנו כאן "אני יוצא בתוך מצרים", זה יציאת השם.

הופעת השכינה ויש כאן ביטוי חזק פעמיים "אני יוצא". משה אומר "אני יוצא" פירושו אני מתגלה. מה זה יוצא? יוצא מהעלמותי, מהסתתרותי. אני מתגלה. איפה אני מתגלה? לא במצרים אלא בתוך מצרים. יש כאן ביטוי אם נקרא לזה בשפה העברית מבא, אז הבאה חזקה. אני יוצא מקביל ליציאת מצרים, אני מתגלה בתוך מצרים. יש כאן בעצם השוואה. מה שקרה פה זה לא בדרך כלל שאנחנו אומרים ליציאת מצרים זה הלידה של עם ישראל. כאן בעצם אומרים לנו במקביל לידה של עם ישראל, עם ישראל הוא הכלי, הוא המרכבה, הוא הכיסא של ה' ברוך הוא. ולכן מה שקורה פה זה לידה של הקב"ה, הופעת שכינה, הופעת אלוקות. אני יוצא בתוך מצרים. אם זה הופעת אלוקות אנחנו מגיעים פה לרבדים מאוד מסתרים כמו שאמרתי. עכשיו זה קשור למה שאנחנו אומרים בהגדה של פסח: "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח". זאת אומרת, האגדה, מה זה מלאך שרף שליח? זה לבושים. כלומר, הקב"ה אומר אני בלי שום לבוש. יש כאן שתגידו לכם לבושים זה מלאך שרף שליח, זה בריאה אצל העשייה. אני ה' בלי הלבושים, אני בלי הזה, אני בי לבושים. באותו רגע אם ה' יוצא בתוך מצרים אז תהיה הרגשה של הנוכחות האלוקית, והרגשה הזאת אמורה לגרום לכל מיני דברים לקרות. עכשיו מה קורה כשיש הרגשה של ה'? המצרים מרגישים שהם מתים. אמרתי לכם, האור כל כך גדול עד שהמצרים הם לא אומרים רציונלית "אם הבכור שלי מת אז כנראה שגם אני מת". לא, לא, לא. הם מרגישים "כולנו מתים". מתים הכוונה כפועל, לא כשם עצם. כולנו הולכים אל מותנו. כלומר, הרגשה של המצרים הייתה שהנוכחות האלוקית הם לא עומדים בעצמה שלה והם מתקלים. ולמעט זאת, מה קרה לעם ישראל? הוא נולד. עכשיו איך עם ישראל נולד? גם עם ישראל היה צריך להתקלות. יש כמה דברים מופלאים. קודם דיבר על עם ישראל, אחרי זה דיבר על המצרים, ועכשיו על עם ישראל.

בית המקדש והגנה אלוקית איך עם ישראל מכת בכורות כתוב מפורש, ואיך היה צריך לפגוע גם בעם ישראל? בניגוד לכל המקומות אחרות שכתוב "יש השם מפלש", יש שם זה פה כתוב שבעצם עם ישראל גם היה יכול להיפגע, אלא מה שהיה להם איזשהו עניין שנכנס לבית. מה זה הבית הזה? הבית הזה זה בעצם היה, שימו לב טוב, זה ידוע מאין בית מקדש. כי הרי שם מקרים עם קורבן, מי היה החשוב לפני הכהנים? הבחורות. אז שם אנחנו יודעים שבחורות נמצא עמוקים ויש בבית המקדש הישראלי בחור ישראלי שהוא מתקדש. יש שם בית מקדש, זריקת הדם בפתח זה כמו זריקת דם על המזבח. אומר התרגום יונתן בן עוזיאל, נכון התרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק "ואני אעשה אתכם על כנפי נשרים" ששכחנו על זה מקודם, אומר התרגום הבתים של עם ישראל במצרים לא היו ברגע הזה שהם מרחו את הדם בפתח הבתים והשם פסח על הבתים. מה זה פסח? נחנך? פסא המילה זה לא דילג שהוא דילג על דילג, הכוונה היא לדלג בתנ"ך פירושו ללכת. אני מדלג עכשיו מהמרצפת הזאת למרצפת הזאת. הבית הישראלי הוא לא דילג על הבית הישראלי אלא הוא הלך על הבתים הישראליים כי אמרנו שהקב"ה שוכן על ישראל. זה הפוך מה שאנחנו מדלגים עכשיו שהוא דלג על הבתים אלא להפך, השם מגן על הבתים. כלומר, הוא עובר מבית בית עברי כי כל בית עברי כזה הוא נהיה בית מקדש בעצם. המשמעות היא בית המקדש זה התחנה האחרונה במסע הישראלי. אנחנו נוצרים ממצרים, אבל לרגע אחד אומר התרגום יונתן בן עוזיאל הבתים האלה אם היית נכנסת שם מה היית מריח? ירושלים. את הריח של ירושלים של בית המקדש. נכון גם כבש, אבל היית מריח ריח של ירושלים. כלומר, היה שם לא רק את הריח אלא את האוויר, את האור של ירושלים. השם יוצא בתוך מצרים וההתגלות האלוקית היא התגלות מוחלטת. לא מלאך, לא שרף, לא שליח. כלומר, השם מתגלה בצורה הכי גבוהה. הוא משפיע את אור קדושתו והקדושה הזאת היא נמצאת בתוך הבתי והבתים הישראליים. והקדושה הזאת שהם מתאחדים איתה היא בעצם מגינה עליהם כביכול כי הם חוסים בצל הדבר הזה. הם יוצאים מחוץ לבתים, הם עובדים גם כן כי בעצם להיות בתוך הבית זה אומר אני שייך לעולם הזה של ישראל. זה בעצם עם ישראל בחר להיות בתוך הבית הישראלי והבית הפך למרחב דירתי מוגן. מרחב מוגן ההגנה היא הנוכחות האלוקית ששוריה לבית ולעומת זאת כל הרשעה, כל הקליפה, כל המצריות מתחילה להתקלות. התיאור הזה שהופעת השם מרוממת את ישראל ומשפילה את אומות העולם זה תיאור מפורש נמצא בהרבה נביאים. עכשיו אני אקרא לכם את נבואות הנביא מלאכי שלא סתם אנחנו נקרא אותה בשבת הגדול לפני פסח. וכך אומר הנביא מלאכי שהוא הנביא האחרון בתנ"ך: "כי הנה היום בא, היום זה השמש, בא זה זורחת. הנה השמש זורחת ואיך היא זורחת? בוער כתנור". כלומר, שיום התגלות השם יש כאן מין משל כזה שיום התגלות השם דומה לזריחת השמש. מה קורה בזריחת השמש? זריחת השמש יש לנו עכשיו מושג בחז"ל, אני אקבל את המושג של הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. כלומר, תמיד כשהשמש זורחת בתוך השמש מונח האור האלוקי, אבל השמש תמיד היא עם נרתיק. השמש לובשת משקפי שמש והידי כך האור של השמש מצטמצם. ולעתיד לבוא הקב"ה חמה מנרתיקה. כלומר, התגלות השם מוחלטת גדולה. בהתגלות השם הגדולה הזאת הקב"ה בעצם שולף את השמש מנרתיקה, זה האור שלו. מה קורה כשהקב"ה שולף את השמש מהנרתיק שלה? שהשמש מורידה את משקפי השמש ואז רואים את העיניים היפות של השמש. שם העיניים שזה האור האלוקי. מה קורה לעולם? "הנה היום בא, היום בא בוער כתנור". השמש היא כמו תנור, חמה מאוד, חמה מאוד. "והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש". הזדים והרשעים עם קש. מה קורה כשהקש פוגש את השמש? נשרף. "ולהט אותם היום הבא", השמש הזרחת, "אשר לא יעזוב להם לא אשיר להם שורש וענף". שורש וענף מנמט או ליד למעלה. לעומת זאת, "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה". כלומר, זה המושג שנקרא הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. זו נבואה מפורשת שהשמש הזאת זו ביטוי להארת השם, להארת השם בלי מסך. אני ולא מלאך, אני ולא שרף. מה זה גורם? גורם לצדיקים להתאדן, להתרפא, להסתופף בצל השמש, בצל האור הזה. וזה מה שקורה לעם ישראל בבית. ולמה עם ישראל צדיק? מי אמר שעם ישראל צדיק? הוא צדיק לא מצד המדרגה שלו עכשיו אלא מצד שהוא בחר להיות שייך למדרגת בית המקדש והוא עשה את הדברים האלה של אדם הפסח, אדם אליו וכולי. ולעומת המצרים "כולנו מתים", הם הרגישו שהם לא יכולים לעמוד מול האור הזה.

מכת החושך והאור רק רגע, רק שנייה. זה מה עכשיו אנחנו באים ואומרים שבעצם מה שמתואר שבעצם מכת בכורות והצילת עם ישראל זה עניין שאחד הכל קשור למושג "אני יוצא בתוך מצרים". אני מתגלה ויוצא מלבושיי בתך מצרים, בתוך עומק הקליפות כמו שאומרים. ולכן זה גורם לזה "זרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". ואומר פה "אבל הרשעים יהיו אפר". ככה כתוב. אין בעיה בזה. סגורה. אני מציירה שקרה בסדום אם שמתם לב, נכון? יש שם בית שמוגנים בו המלאכים מגנים על לוט כי בתוך לוט יש את שמת דוד המלך. אבל מסביב יום הסער. מה קרה בבסדום דקה לפני שהיה את הסיפור הזה? היה שם מכת סנבירים. מה זה מכת סנבירים? מה קורה אם אני עכשיו, אם עכשיו אני מדליק לך פלש חזק לעיניים מה אתה עושה? חושך. לא מסוגל לראות. זוכר שהייתי קטן פעם היו עושים את זה, היו שמים טיפות עיניים, הם מגדילים את האישונים. הייתי עוד קטן, יצאתי עם האבא שלי, זוכר בדיוק איפה זה היה בירושלים, והאישונים שלי היו גדולים, לא ידעתי למה, לא הסבירו לי. לא יכולתי להסתכל וזוכר שהכרסתי ביד של אבא שלי כדי שיקח אותי כי לא יכולתי לראות. עכשיו זאת אומרת שיש אור גדול מי שלא מוכן לאור הזה אז האור הזה פשוט הופך להיות חושך. זה מכת החושך. תחשבו שנייה אחת מה הקטע זה מכת החושך? כאילו אוקיי ילדים קטנים מפחדים מחושך. אתם מפחדים מחושך? בגיל מסוים כל כך רוצים שיהיה חושך בלילה כדי שאפשר להירדם בנחת. בכל טיפת אור שגעת את זה. מה הכי קשה לי בסוכות שלפני כמה שנים שמו לי מנורת רחוב מעל הסוכה חזקה מאוד. אני מקיים מצוות שנה בסוכה במסירות נפש לא ככה. אור חזק רוצים? מכת החושך איך למכה? אולי אם יש פתאום הפסקת חשמל בעיר זה אחד המראות היפים כשאתה רואה עם כוכבים, אתה שקט, תחושה מיוחדת. אז מה מכת החושך? מה הסיפור הגדול? מכת החושך היא לא מכת חושך אלא היא מכת האור. וכתוב שם מכת החושך "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". כי מסביר בעל הלשם רוב מה שאני אומר עכשיו זה על פי הלשם. כי מסביר בעל הלשם שבעצם מה שמספרו לנו תמיד שעם ישראל היה שקוע בממתת שערי טומאה זה היה לפני שהתחילו עשר המכות. אבל לאט לאט בעשר המכות התחיל להשפיע מידת טובו של השם, וכשמידת התוב של השם התגברה וככה התחילה מידת הקדושה של השם, קדושתו של השם התחילה להתפשט ועם ישראל קלט את הקדושה הזאת מתחבר אליה. ולכן עם ישראל במכת האור הקב"ה זה גם בתוך מצרים שהכל מאיר יש איזה שהוא כמעה כמעה או איזה תהליך קטנצ'יק בסלב הזה ואז בעצם הקב"ה. הוא מאיר את האור שלו במצרים ולעם ישראל יש אור ולמצרים יש חושך. הדבר הזה מופיע בפסוקים המפורסמים מפרשת כי תבוא, שמסיימת כמעט את נבואות השבע דניך מטה. זו אחת הנבואות היפות ביותר. כולם מכירים את הנבואה הזאת: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד השם עלייך זרח, כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועלייך יזרח השם וכבודו עלייך יראה". כלומר, האור בא לעם ישראל והחושך תופס את מי שלא התכונן לאור הזה ולא רצה בו. זה תופס את הלאומים. האור הוא לא מכת חושך אלא מכת אור.

מכת האור והקשר למסע המלאכים שהיו בסדום הראו את קדושתם לאנשי סדום, והם לא עמדו באור הזה. זה כמו שמש שזורחת בלי להפסיק. המשלים בחז"ל הם לא רק משלים, אלא יש להם משמעות עמוקה. האור היה עצום והתחיל במכת החושך, אך התגבר מאוד במכת הבכורות. כנראה שזה קרה מיד אחרי מכת החושך. המצרים לא עמדו באור הזה, וישראל עמדו בזכות הקשר שלהם למסע. זה נקרא "ואכלתם אותו בחיפזון". חיפזון זה תשוקה להגיע לבית המקדש. הבתים שלהם הפכו לבתי מקדש. כל האירוע של יציאת מצרים הוא אירוע של התגלות השם. זה לא אירוע היסטורי רגיל שאפשר לתאר אותו בפשטות. הבתים שלהם היו בדרגת בית מקדש. מה קרה בחצי הלילה? רבנו תם, אחד מגדולי ישראל בתקופת הראשונים, מצא פנינה בדברי חז"ל. יש לנו יממה שמחולקת לארבעה חלקים: בוקר, צהריים, ערב ולילה. השמש זורחת בצהרי היום ומכה חזק על הראש. בערב היא שוקעת, ובחצות לילה היא הכי רחוקה מאיתנו. אך היא מתחילה להתקרב אלינו, ובשש בבוקר יש הנץ רעל ישראל.

המשמעות של חצות לילה בפסוק בספר שמואל, שמצטט רבנו תם מהגמרא בפסחים, נאמר "אור ל-14 בודקים את החמץ". חז"ל מסבירים שהאור הוא בוקר. רבנו תם טוען שהמילה בוקר מתייחסת לכל השלב מהבוקר עד הצהריים. לעתיד לבוא, כשהשם מוציא חמה מן הרתיקה, הזריחה תהיה בתוף של אור הצהריים. בחצות לילה היא תהיה חזקה ומהירה, ושולחת את קרניה עד אלינו. למרות שהיא נמצאת בחצות לילה, היא בלי מגן, ולכן בחצות לילה אני רואה את הזריחה. כשמגיע הבוקר זה כמו אור הצהריים. לעתיד לבוא, הזריחה תהיה בתוקף של אור הצהריים, והבוקר יתחיל בחצות לילה. התאריך הלועזי מתחלף בחצות, וזה מתאים למה שרבנו תם אומר. בחצות מתחיל הבוקר.

הגאולה והגילוי האלוקי היהודי במצרים לא יצא מביתו עד הבוקר, שזה לא שעה ספציפית אלא עד הגאולה. הבוקר הוא הערה של היום. המשיח שחיכיתם לו לא יבוא כמו שחשבתם. כשמשיח יבוא, תהיו מופתעים. הכוונה היא שתמיד צריך לצפות לגילוי השם ולגאולה, אך לא יודעים בדיוק איך הדברים יקרו. העשייה האלוקית היא מעל גבי תפיסת האדם. האור האלוקי חדר והיה אור גדול. המוטיב של ההגדה של פסח הוא קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. הלילה הופך ליום, ובחצות לילה היה בעצם הבוקר. הגילוי של השם בתוך מצרים הפך את הלילה ליום. חצות לילה כבר נהיה בוקר, וזה נהיה ממחורת. יצירת עם ישראל היא לא היסטורית במובן הפשטני. יצירת עם ישראל קשורה לגילוי השם בעולם. עם ישראל הוא המרכבה של הגילוי האלוקי בתוך מצרים, שהיא הבריאה החומרית. בתוך עוצמת הבריאה החומרית מופיע האור האלוקי ביצירת עם ישראל.

הסוד של יצירת עם ישראל עם ישראל נמצא עם השם. הבית שלהם הופיע כבר כבית מקדש. עם ישראל נוצר באופן שהוא מעל הזמן והמציאות. הם יצאו ממצרים ברגע אחד, וזה מרמז על מדרגת עם ישראל. לידת עם ישראל היא בסוד, והסוד הזה צפון בין הפסוקים. ביציאת מצרים זה היה הגילוי הכי גדול. בקריעת ים סוף זה היה פחות, ובמעמד הר סיני זה היה עוד פחות. ככל שהגילוי האלוקי מתמעט, האדם יכול להשיג יותר. ביציאת מצרים זה היה רק הרגשה בנוכחות אלוקים. תודה רבה.