פרשת בשלח היא פרשה מאוד יפה, במיוחד לשבת שירה. שבת בשלח מורכבת משני חלקים: החלק הראשון הוא הסיום של יציאת מצרים, כאשר הסיום הוא קריאת ים סוף ושירת הים. החלק השני מתחיל לאחר שהים נבקע, ומתחילים את המסע במדבר. המסע כולל כמה תחנות: מרא, אילים, סין ורפידים. לאחר רפידים מגיעים להר סיני. המסע הראשון של עם ישראל במדבר הוא המסע מים סוף אל הר סיני.
תחנות המסע במדבר המסע כולל ארבע תחנות: מרא, אילים, סין ורפידים. בכל תחנה ישנו אלמנט של האכלה: במרא שותים מים, באילים אוכלים תמרים, בסין אוכלים לחם ובשר, וברפידים שוב שותים מים. כך מתוארת סעודה מדברית שהקדוש ברוך הוא עורך לעם ישראל. משורר תהילים מתאר זאת כשולחן שהקדוש ברוך הוא עורך במדבר. המסע הזה מתרחש בעיקר בחודש אייר, כאשר המסע מתחיל לאחר קריאת ים סוף ומסתיים בהר סיני בא' בסיון. הקדוש ברוך הוא מרפא את עם ישראל דרך האוכל, כפי שנאמר "אני השם רופאיך". האוכל הוא תרופה, ולכן חשוב לאכול מאכלים בעלי ערך תזונתי גבוה.
רמזים בתורה בכל תחנה התורה מפזרת רמזים לכך שהסעודה היא לא רק פיזית אלא גם רוחנית. במרא, המים המרים הומתקו על ידי עץ שהקדוש ברוך הוא הראה למשה. יש כאן רמז לכך שהעץ הוא עץ חיים, והתורה מרפאת את האדם כמו שהעץ מרפא את המים. התורה היא ריפוי, וכך גם המים שקיבלו את העץ החיים. באילים יש שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים. המספרים הללו מרמזים על שבטי ישראל ועל שבעים הזקנים. התמרים מסמלים את הצדיקות, והמעיין מסמל את כנסת ישראל. הצדיק יונק את כוחו מהעם ישראל, והעם ישראל ניזון מהצדיק.
סיכום המסע המסע במדבר מלמד אותנו שהקדוש רוך הוא משגיח על עם ישראל ודואג להם לאורך כל ההיסטוריה. השגחת השם היא לא רק דאגה למציאות החומרית אלא גם דאגה רוחנית. התורה מרפאת את האדם ומעניקה לו כוח פנימי. המסע הזה הוא דוגמה לכך שהקדוש ברוך הוא מזין ודואג לעם ישראל בכל התחומים. בשבוע זה אנחנו עוסקים בפשט התורה, אך גם בפשט יש רמזים עמוקים. לדוגמה, המספרים של שתים עשרה מעיינות ושבעים תמרים שנזכרים בתורה הם בוודאי רמזים להשגחה האלוקית. התמרים מרמזים על ארץ ישראל, והשבעים תמרים על שבעים זקנים.
המן והשפע האלוקי כשמדובר על המן, זה כבר לא רמז אלא דבר מופלא. אחד ההסברים היפים הוא של הבני יששכר, שאמר שאין צורך לברך על המן כי הוא השפע האלוקי בעצמו. ברכה נועדה לעורר את השפע הגנוז במאכל, אך המן הוא השפע עצמו ולכן אין צורך לברך עליו. לפי הפנימיות, יש ארבע דרגות של אוכל: האוכל העילאי ביותר הוא זיו השכינה, המזון בעולם האצילות, אחריו המן בעולם הבריאה, מצות בעולם היצירה, ולבסוף הלחם בעולם העשייה. המן מגיע עם טל, שהוא שפע אלוקי גבוה יותר מהגשם. המן הוא בעצם השפע האלוקי שמכריע את האוכל ולכן הוא נבלע בעברים ואין בו פסולת.
הקשר בין המן לרצון האלוקי חז"ל אומרים שהמן מגשים את הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". הרצון האלוקי מחיה את האדם, וכשאדם אוכל את המן הוא מתמלא ברצון האלוקי. המן מזכך את האדם, וכך הוא יכול לשמוע את קול השם בהר סיני. המן הוא לא רק פתרון להזנת עם ישראל, אלא גם אמצעי לזיכוך רוחני.
תחנות במדבר והמים מהצור במדבר, משה רבנו מכה על הצור בחורב ומביא מים לעם. הצור בחורב הוא מקום של התגלות אלוקית, והמים הם שפע רוחני שמגיע מי"ג מידות הרחמים. כל תחנה במדבר יש לה חיצוניות ופנימיות: בחיצוניות יש מים ותמרים, ובפנימיות יש שפע אלוקי שמזין את העם.
השגחת השם וגידול רוחני השגחת השם אינה רק שמירה על עם ישראל, אלא גם גידול רוחני. השפע האלוקי שמגיע דרך המן והמים מזכך את העם ומכין אותו לקבלת התורה. הנשמה מטפטפת חיים לגוף, וכך הגוף נהיה קדוש. כך גם הבריאה כולה מתקדשת על ידי השפע האלוקי שמחיה אותה. הכולה בנויה כמו אדם. בהתחלה כשהוא תינוק, החיות האלוקית מחיה אותו כמו שתינוק. תינוק נשאר בחומריותו ולאט לאט החיות האלוקית הופכת את העולם לאלוקי יותר ויותר. עכשיו עם ישראל במדבר חי את המציאות העמוקה בצורה גלויה ולכן מידת טובו של השם, שזה פשט של ההשגחה האלוקית. מה זה השגחה האלוקית? שהשם שומר עליי. איך אומר דוד המלך: "כגמול עלי אמו", השם שומר עליי, השם משגיח על ישראל. אבל ההשגחה האלוקית זה רק הפשט שלה, בעומק שלה ההשגחה האלוקית היא פנימית, היא יוצרת אותנו והופכת אותנו לקדושים. הדבר הזה בא לידי ביטוי בברכת המזון. זה פלא עצום. אתה אוכל לחם ואז בלחם אתה בא ואומר אני מודה להשם על ברית ועל תורה, ואתה מתפלל על ירושלים ועל המקדש. מה הקשר ללחם? יש תפילת שמונה עשרה, עוד לפני כן מתפללים על כל הדברים האלה. כאשר אתה אוכל, הקדוש ברוך הוא מזין אותך, והחיים האלה הם לא חומריים, הם האור של הנשמה. יש מידת טובו של השם ותוך מידת טובו של השם נמצא אור קדושתו. לכן כשהשם מטיב זה לא רק מטיב, זה מקדש.
המסע במדבר והקשר לתורה עכשיו יש משהו להגיד לכם. אחד העקרונות הכי חשובים בתורה הוא שפרשת בשלח קודמת לפרשת יתרו. זה מאוד חשוב. בתוך פרשת בשלח אנחנו עושים את זה בשני שלבים. לכאורה אנחנו בעצם למדנו כאן שהעם ישראל נבנה. המסע הזה הוא לא מסע כמו שאמרנו: "אני השם רופאך". אני לא רק נותן לך לחם, אני מרפא אותך. מרפא במובן העמוק, אני הופך אותך לברי. לברי הכוונה לקדוש. אז אמרנו, המסע הזה בעצם הופך אותנו לראויים למשמעות התורה וכולי. אבל יש משהו מעניין לפני שהם הגיעו למרה. הם חצו את הים. חשבתם על זה פעם? אחרי קריאת ים סוף לא אמרנו על קריאת ים סוף. מה הסוד של זה? אבל זה משהו מאוד גדול כנראה. ואז כתוב: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'". תגידו לי, איך אנשים שהיו עם של עבדים לפני לא הרבה זמן, ואנשים שכתובים בתורה שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, איך פתאום אז ישירו לשירת הים?
שירת הים וגילוי הנשמה שירת הים מדברת על מלכות השם. שירת הים נוסעת, "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך אל המקדש למלכות השם". איך אתם, הרי אתם כרגע באתם עם המוחים של מצרים, איך פתאום אתם יכולים לדבר ולהביע חלומות כאלה עמוקים כאילו אתם נביאים? מה קרה פה? התשובה היא שכתוב בחז"ל: "ראתה שפחה על הים". מה הכוונה? מדובר כאן, תשימו לב טוב, קריאת ים סוף כמו שזה בסיפור של הנס, כך בסיפור של השנה. קריאת ים סוף פירושו שכאילו הים נפתח והתגלה סוד. כאילו הים הוא כאילו מסתיר את מצולות הים, סוד. כמו שאני אדם, יש בנשמה ענקית בכל אדם, אבל הנשמה מחוסה. קריאת הים זה כאילו שנפתח כל הסוד והתגלה היבשה שמתחת למים. ככה בעצם יתגלה הנשמה של עם ישראל. שירת הים זה שירה. שירה פירושה תמיד שירה, שירה זה לא דיבור שכלי, זה לא בא מהמוח. שירה זה בא פתאום מהתפרצות. כלומר, שירת הים גילתה שנשמת ישראל היא משהו שלם. הנשמה היא שלמה, כל ההיסטוריה נצטרך לגלות את הנשמה הזאת, היא תלך ותתגלה. אבל קריעת ים סוף לרגע אחד כאילו מה זה מזכיר לי? זה מזכיר תמיד יש לי זיכרונות ילדות שיש ברק בלילה, ופתאום לרגע אחד מה קורה? אתה רואה את כל הרחוב, רחוב חזק, אתה רואה הכל, ואז הכל מתכסה. קריעת ים סוף זה כאילו פח נפתח הים, עם פתיחת הים נפתח הגוף הישראלי ופתאום יש פה נשמה והנשמה שרה שירה אדירה כי זאת שירתה של הנשמה. אבל אחר כך נסגר.
בניית עם ישראל והקשר לתורה כלומר, יש כאן נשמה גדולה ומה שחשוב שככה תחילת הפרשה מספר לנו שאם ישראל הוא לא לוחלק. יש כזה מילה בלועזית, תבוא לראסה. אני לוחלק. לא, עם ישראל זה לא לוחלק. בתוך עם ישראל נמצאת נשמה ענקית שיודעת את האמת, יודעת את הסוד, יודעת אלוקים. זה מכוסה לגמרי. ואז הקב"ה מזין אותנו באוכל, ואוכל הזה אומר לנו שאם ישראל השגחה אלוקית גורמת לו שהוא גם נבנה מהפנימיות הזאת. זאת אומרת, האוכל הזה הוא כאילו מעורר את הפנימיות. הפנימיות הזאת היא חיה ובוערת בתוך עם ישראל. לפי הספרים הקדושים יש כאן ממש תהליך. אני אומר לך בקיצור, בספירה במרה עם ישראל בנה את ספירת המלכות שלו. אחר כך בתמרים, שזה אוכל מתוק של ילדים, הוא בנה את הנה"י שלו, נצח, הוד, יסוד. ואחר כך במן הוא בנה את החגת שלו, כלומר חסד, גבורה, תפארת, שזה החלק העליון יותר. אחר כך במים שבאים ועצרו בחורב הוא בונה את המוכין שלו. יש כאן בניין פנימי של עם ישראל ורק אחרי זה עם ישראל מקבל תורה. לימור פרשת בשלח זה תורה שבעל פה. מה יותר חשוב, תורה שבעל פה או תורה שבכתב? נראה לנו שתורה שבכתב, אבל בעצם לא. התורה נמצאת בתוך עם ישראל, בתוך עם ישראל, כלומר בנשמה. התורה היא הנשמה של עם ישראל. מה שעושה תורה שבעל פה היא רק מה שנקרא באה לעורר. סליחה, מה שעושה תורה שבכתב זה היצירה של עם ישראל, זה עם ישראל, זה הנשמה שלו, הוא מתגלה את הנשמה שלו, זה התורה. מה שעושה התורה שבכתב היא רק מעוררת את הפנימיות של עם ישראל להתגלה וליצור תורה שבעל פה. כך כתוב בהרבה ספרים. אני לא נכנס לזה, אבל זה בא לידי ביטוי בסוף הפרשה. עם כל הכבוד, כמו שדיברנו על הפרשה היפהפיה הזאת, בסוף הפרשה יש משבר: "ויבוא עמלק". איך הגיע עמלק לפה? איך הוא יכול לפגוע בעם ישראל? תראו איזה עם ישראל מיוחד, שירת הים ניזון. כי עם ישראל התלונן והוא שאל שאלה מאוד מוזרה. תראו איזה שאלה פרדוקסלית. הזוהר מדבר הרבה על הפסוק הזה, פסוק מאוד מרכזי: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין". שימו לב, היש ה' איפה? בקרבנו. מה זה קרבנו? בקרבם. סליחה, כל הפרשה בנינו את השם שהוא בקרבך, השם הוא לא מחוץ אליך, הוא בתוכך ממש. כל הפרשה בנתה את זה. איך אתה עדיין מסוגל לשאול מי אתה? מה אתה בורח מהבשורה שלך? כאשר היהודי בורח עם בשורתו, מה מגיע? שנאת ישראל של העמים, עמלק. מה התפקיד של עמלק? של שנאת ישראל? מה התפקיד של החמאסניקים? לעורר את עם ישראל לבחור בבשורתו ולצעוק "יש ה' בקרבי". אבל המסקנה של פרשת בשלח היא שהעם ישראל צריך לקבל גם את הגילוי האלוקי של התורה. בעצם אנחנו צריכים תורה. אברהם אבינו לא צריך תורה. כליותיו נעשו כשני רבנים, יש גרסה אחת כשני רבנים, יש גרסה יותר נחמדה כשתי מעיינות, והיו נובעות תורה. אברהם אבינו התורה מתוכו, כי נשמת ישראל היא התורה. אבל כשנבא בעם ישראל, עם ישראל צריך את הגילוי האלוקי הגדול של השם כדי לעורר את הכוחות שלו. לכן הפרשה הולכת בבניית עם ישראל, הנפילה בגלל שאתה בורח ממי שאתה, מה אתה בורח מהבשורה שלך, ואז באה שנאת ישראל כדי להחזיר אותך בדרכה. אתה הולך לקבל את התורה.
