שיעור כללי | מצוות סיפור יציאת מצרים | הרב גבריאלי

אחת המצוות המשמעותיות מאוד שאנחנו עומדים לקיים בעזרת השם בליל הסדר היא מצוות סיפור יציאת מצרים. אנחנו רוצים לברר את היסודות, ההגדרות וההבנות של המצווה הזאת. כדרכנו, הרמב"ם הוא תמיד המקור שממנו אנחנו יוצאים, אבל במקביל לרמב"ם אנחנו גם מנסים לבדוק את השיטות שמנוגדות לו ולהבין את המחלוקות ביניהם. בנושא שלנו יש דבר מעניין. אותי זה הפתיע כשראיתי את זה לראשונה. זה היה נראה לי שהמצווה הזאת של ליל הסדר, הגדה של פסח, היא ברורה ומובנת מאליה. מי לא חושב שזה מצווה? אבל עם כל זה, הגאונים כמו סעדיה גאון, בעל הלכות גדולות ורבי שמעון אלגרבלי לא מנו את המצווה הזאת בתרי"ג המצוות שלהם. מי שנותן הסבר מעניין לכך הוא ארי פרלה בביאור שלו על ספר המצוות של הרש"ג.

דעת הגאונים על סיפור יציאת מצרים ארי פרלה מסביר שהגאונים לא מונים את המצווה הזאת כי הם רואים את סיפור יציאת מצרים כחלק מהמצוות האחרות שקשורות לזכר יציאת מצרים. יש בתורה המון מצוות זכר יציאת מצרים, כמו קידוש החגים והשבת. כל החגים הם זכר ליציאת מצרים, ובפסח עצמו יש מצוות כמו מצה וקורבן פסח. הרש"ג אומר שכאשר אתה עושה את המעשים הללו, זה מזכיר לך את יציאת מצרים. אתה לא צריך לדבר על זה יותר מדי, כי המעשים מדברים בעד עצמם. הרש"ג מסביר שאם הבן שואל, אז האבא מסביר לו, אבל אם לא, זה קורה לבד דרך המציאות. לכן, לדעתם, אין צורך במצוות עשה לדבר על זה, כי זה כבר קורה דרך המעשים.

דעת הרמב"ם על סיפור יציאת מצרים עכשיו נלמד את דעת הרמב"ם. לדעת הרמב"ם, המצווה בתורה היא "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". התורה אומרת לך להתחיל לספר לבן, ולא רק כששואל. יש מצווה לספר ביציאת מצרים בנוסף לכל המצוות הנוספות המעשיות שיש. הרמב"ם בספר המצוות מגדיר את המצווה לספר ביציאת מצרים בליל חמישה עשר בניסן בתחילת הלילה, וכל מה שיוסיף במאמר ובהערכה של מה שעשה לנו השם, הרי זה משובח. המקור בפסוקים הוא "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". גם אם אין בן לשאול, יש מצווה לזכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו "זכור את יום השבת לקדשו".

השוואה בין ספר המצוות ליד החזקה בספר המצוות, הרמב"ם מדגיש את הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא" כמקור למצווה, אך אם אין בן, הוא מביא את הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". ביד החזקה, הרמב"ם מתחיל עם הפסוק "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" וממשיך עם החובה להודיע לבנים, גם אם לא שאלו. ההבדל נובע מהתפקיד של כל ספר: ספר המצוות מגדיר את המצווה ואת מקורה בתורה, בעוד ביד החזקה הרמב"ם מתאר ת קיום המצווה בפועל, גם כשאין בן לשאול. היד החזקה זה הספר של החיים, זה הספר של המציאות שאנחנו נתקלים בה ביום יום של החיים. זה לא הספר של ההגדרה של המצווה. ולכן, כשמדובר ביד החזקה, הרמב"ם אומר קודם כל: אדם בחיים הוא קודם כל עם עצמו. לא כל אחד יש לו ילדים, לא כל אחד הילדים איתו בליל הסדר. אולי הוא במילואים, אולי הוא כבר קצת מבוגר והילדים כבר לא יודעים. יש כל מיני מצבים, כל מיני סיטואציות. אדם הוא קודם כל עם עצמו. לפעמים אין לו, לא עלינו, עדיין לא נתנו לו ילדים. את הכאב קודם כל האדם הוא עם עצמו. לכן אומר הרמב"ם: מצווה ראשונה, קודם כל זכור את היום אשר יצאתם ממצרים, זכור את יום השבת לקדשו. גם אם אתה לבד, אתה צריך לספר את הסיפור. גם אם אין לך מי לספר, ספר אותו לעצמך. ואז, הלכה ב', אומר הרמב"ם: מצווה להודיע לבנים. ברור שצריך שיהיה לך בנים ותשתדל שהבנים יהיו איתך בליל הסדר, ואתה צריך לספר לבנים. זה כמובן הרחבה של המצווה בצורה באמת היותר גדולה ויותר מלאה שלה. זה שזה לא נשאר אצלך, זה לא נשאר עכשיו בגדר הסיפור הפנימי שלך לעצמך, אלא זה יוצא החוצה ואתה מספר את זה לאחרים. ואחרים במקרה הזה הם כמובן קודם כל המשפחה הגרעינית שלך. יש לך עוד אנשים להזמין אותם וכדומה, זה כמובן מרחיב את הדברים. אבל קודם כל המשפחה הגרעינית שלך.

ההבדל בין ספר המצוות ליד החזקה ולכן, בספר המצוות, כשמדובר להגדיר את חובת המצווה, אז באמת "והגעת לבנך" זה שורש המצווה. המצווה היא לספר, המצווה היא להרחיב, המצווה היא להודיע לאחרים. זה המצווה. אחר כך הוא אומר לך, אתה יודע לך שגם מספר לעצמך זה גם בתוך המצווה. מגיעים ליד החזקה זה מתהפך: קודם כל אתה עם עצמך, אחר כך אתה מתרחב ויש לך משפחה ויש לך ילדים ואתה מספר גם לילדים. אז זה קודם כל מבחינת הבנת ההבדל בין ספר המצוות לבין היד החזקה. אבל מפה אנחנו רוצים להעמיק קצת יותר את באמת את ההבנה של המצווה הזאת לספר בסיפור את יציאת מצרים. כי באמת יש לנו גם את הרס"ג שאומר בכלל אולי לא צריך לספר, יש כבר את המעשים שהם מדברים בעד עצמם. אבל יש גם דבר נוסף: יש מצווה שאומנם היא לא מצווה בתרי"ג מצוות אצל מוני המצוות, אבל יש מצווה כל יום להזכיר את יציאת מצרים. יש פסוק מפורש שאומר, נמצא פה גם במקורות, במקור חמש: כשהתורה מסבירה את פסח היא מסבירה "לא תוכל עליו חמץ, שבעת ימים תוכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". אז במפורש התורה אומרת שצריך לזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. אומרים את זה גם באגדה של פסח, ימים ולילות.

ההבדל בין זכירה לסיפור אז למה צריך בליל הסדר תוספת? כאילו יש כבר מצווה כל יום. פרשת ציצית, אנחנו זוכרים את יציאת מצרים גם בבוקר גם בערב, תפילת ערבית, פרשת ציצית, הכל בסדר, זוכרים. למה צריך להוסיף? אז פה אנחנו צריכים להבין שני דברים. קודם כל, תשימו לב שזה לא מצווה בתרי"ג מצוות לזכור את יציאת מצרים כל יום. ולמה? ולמה לפחות לפי הרמב"ם זה כתוב בתורה כטעם למצווה אחרת. הרי איך כתוב? כתוב למה אתה אוכל מצות? למה אתה אוכל מצות? כדי שתזכור את יציאת מצרים. הרמב"ם כותב בשורש החמישי שלו בהקדמה לספר המצוות, הרמב"ם כותב שמה שהופיע בתורה כטעם למצווה אנחנו לא נמנה אותו כמצווה בפני עצמה. זה כלל מאוד מעניין, כדאי לשים לב לכלל הזה. זאת אומרת, אם משהו כדי שדבר יהיה מצווה הוא צריך להופיע בתורה הייתי קורא לו כדבר לכתחילה שהתורה אומרת תעשה כך וכך כי זאת מצווה. פה לא כתוב ככה, פה כתוב אל תאכל חמץ תאכל מצות למה? כדי שתזכור את יום צאתך מארץ מצרים. אז זאת אומרת זה לא כתוב בצורה חיובית תזכור אלא כדי תבין למה אתה עושה את זה. אז בשביל זה תזכור את יציאת מצרים. ולכן גם הרמב"ם לא מונה את זה בתרי"ג המצוות המצווה הזאת, למרות שזה חובה כל יום לזכור את יציאת מצרים. אז זאת נקודה ראשונה. זאת אומרת כבר אנחנו רואים שמצד אחד זה כל יום, אבל מצד שני זה לא ממש מצווה בתרי"ג המצוות אלא זה חובה הלכתית שהיא הופכת להיות הלכה למעשה. אבל יש הבדל בין זה לבין מצוות עשה. זאת נקודה ראשונה שכבר אומרת רגע, זה לא אותו משקל בדיוק שזכירת יציאת מצרים כל יום וסיפור יציאת מצרים בליל הסדר זה לא אותו דבר, זה לא על אותו רמה, לא על אותו זה. אבל עכשיו נלך יותר פנימה כדי להבין באמת מה החידוש בסיפור יציאת מצרים שבכלל בכלל אין אותו בזכירת יציאת מצרים הרגילה של כל יום. זה בכלל לא מתקרב למה שקורה בסיפור יציאת מצרים.

הערך של שאלות וזה בא לידי ביטוי בשלושה דברים מרכזיים. יכולים לראות את זה במקור שבע, הופיע בכמה מקומות, גם בספר מלאכת חינוך מביא את זה, אבל פה הבאתי מהחידושים של רבחיים מבריסק על הש"ס על מסכת פסחים. הוא ככה מתמצת את זה בצורה מאוד ברורה. הוא אומר ככה: כל לילה יש מצווה של זכירת יציאת מצרים, ואם כן מה נתבסס בליל הסדר שאין בה כל השנה? ונראה לומר חלם שהכל יאהב נורא, נראה לומר שיש ג' חילוקים: א' לקיים מצוות הזכירה אין צריך אלא להזכיר לעצמו, אבל בסיפור יציאת מצרים המצווה היא לספר לאחר דרך שאלה ותשובה, כדכתיב "והיה כי ישאלך בנך ואמרת אליו" וכדכתיב "והגדת לבנך". ובאגדה הבן שואל מה נשתנה והאב משיב. וההלכה היא שימו לב שאפילו אם אחד לבדו הוא צריך לשאול לעצמו ולענות "עבדים היינו" כאילו הוא מספר לאחר. זה דבר מדהים. אדם נמצא לבד, תחשבו על סיטואציה הזאת. לא מאחל לכם להיות אף פעם לבד בליל הסדר, אבל אי אפשר לדעת. צריך לתכונן. יכול להיות שנהיה באיזה עמדה בצבא, איזה מקום, לא יודע מה, נהיה לבד ונצטרך פחות או יותר מה עושים. אז אומר ככה, גם כתוב ברמב"ם על אתה צריך, נראה קצת כמו אחד הזוי כאילו מדבר לעצמו, צריך לשאול את עצמך ולענות. תגידו מה, באמת נגיד מישהו אחר שואל אתה עונה בסדר, אבל אני צריך לשאול את עצמי ולענות? אני יודע כבר את התשובה, אז מה יעזור לי שאני אשאל את עצמי ויענה? אז תדעו לכם שמתברר דבר מאוד מעניין. פעם נתתי פה איזה שיחה שלמה על הערך של שאלות. אני מזמן גאה עם מלחמה, מזמן לא דיברנו כל מיני שיחות רגילות כאלה על כל מיני דברים כאילו רגילים בחיים. יש ערך מדהים לשאלה. כל אחד שפעם העביר איזה פעולה, שיחה, אפילו דבר תורה בבית, לא משנה. ברגע שמישהו שואל אותך שאלה, זה כבר מה שנקרא בלשון הקבלית זה אור חוזר, חוזר אליך אור, והאור הזה פתאום מזכיר לך דברים ואלה בשאלה שלך. לכן אני תמיד אומר לחבר'ה תשאלו, תשאלו שאלות, כי החבר'ה אומרים תשמע, לא נעים לי להפריע, אולי איזה שאלה לא כזאת חשובה, מה עכשיו אני אעקב את השיעור. הפוך בדיוק, כל שאלה רק מעצימה את הדברים, כי פתאום מי שמעביר את השיעור פתאום הוא נעצר שנייה ומישהו מזכיר לו רגע, נזכרתי בכלל, שכחתי איזה משהו להגיד ונזכרת לי משהו אחר, ואני חוזר על זה עוד פעם ואז אני מבין את זה יותר טוב. אותו אחד שכאילו מעביר את הדברים, אם שואלים אותו שאלה הוא כבר מבין יותר טוב את מה שהוא בעצמו חשב כבר שהוא מבין, עכשיו הוא מבין את זה עוד יותר טוב. זה מדהים. ולכן אפילו כשאתה נמצא לבד ואתה שואל את השאלה ועונה עליה, זה כבר עושה לך איזה סוג של אור חוזר כזה, כאילו אתה כבר לא רק איזה מתחרבש כאילו סליחה לביטוי, כאילו עם עצמך בפנים כל מיני מחשבות, אלא זה יצא החוצה ועכשיו אתה עונה. ובזכירה זה באמת ההגדרה מראש לזכור זה להגיד את הדברים כמו קידוש ושבת. לא אומרים לך עכשיו תספר סיפור, תשאל שאלה ותענה על זה. לא, פשוט תגיד את הדברים, זהו. זכרת את מה שעשה לך עמלק, לא מזמן זה רוג'ה שעשה לך עמלק. אמנם שם כן יש ברמב"ם שנה לא יצא לנו לדבר על מצוות זכירת עמלק, לא היה זמן, זה היה פורים והכל היה ביחד. אבל רואים ברמב"ם שיש עניין להעמיק קצת להבין מה הסיפור של עמלק ולמה צריך לבחות אותו ולזכור אותו. אבל בצורה פשוטה, אתה אומר את הדברים, זכרת את מה שעשה עמלק. לספר ולזכור זה שני דברים, עולמות שונים לגמרי.

התחלה בגנות וסיום בשבח זה דבר ראשון. דבר שני, אומר רפחיים, בסיפור צריך לספר כל ההשתלשלות שלנו וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. ולקיים מצווה סגי בזכירת היציאה לחוט. זוכרים שאמרתי לכם קודם שהרמב"ם ממש תוך כדי שהוא מדבר על המצווה של סיפור יציאת מצרים הוא אומר את הדבר הזה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. זה מאוד מאוד משמעותי, תכף ניגע בזה מאות כיוון. אבל בסיפור אתה מספר את כל הסיפור, אתה לא אומר את השורה התחתונה יצאנו ממצרים. אתה מתחיל מההתחלה, מה היה ולמה היה ומה בדיוק קרה, אתה מספר את כל ההשתלשלות. זה משהו אחר לגמרי, זה חיבור אחר לגמרי לכל הדברים. אתם יודעים, לאבדי לאפפי הבדלות, אני לפעמים אחת השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו הרבה פעמים זה לגבי העריכות שיש בגמרא בהמון דברים שבסוף פעמים המסקנה פעמים יש מסקנה של שורה אחת שאומרת ולא היא ודוחים את כל האבא אמינות שהיו במשך עמוד שלם וחוזרים להתחלה ואומרים את המסקנה. ואז אתה אומר לעצמך, נו, מה עכשיו? למה הייתי צריך עכשיו הייתי צריך לעשות את כל הסיבוב הזה ובסוף המסקנה היא רמחה. ואז אני אומר לפעמים כשאני מדבר על זה, אני אומר לאבדי להפך להבדלות, אבל זוכר שפעם גם הייתי ילד כמו כולם והתעניינתי בכדורגל. אני מקווה שזה גם אצלכם היה פעם משהו שמאוד עניין אתכם ולאט לאט זה הולך ויורד וכבר לא כזה מעניין אתכם היום כמו פעם. אבל כשזה עניין אותי אז אני זוכר שהיה, היה כזה יום ראשון, היה עיתון ספורט, היינו ממש מוסרים את הנפש מהאוטובוס לדוכן של הקיוסק מהאוטובוס לבית ספר זורקים לו כסף והיה מביא לנו עיתון ספורט. ואז היה כזה עמוד אחד שהיה כתוב על כל הבישול של השערים, מי בישל את השער, כאילו לא רק השורה התחתונה, כאילו מי תקע את הגול. זה בסוף הימי לא חוכמה, אחד סידר לך את הכל בסוף לעמוד מול שער מול שוער, אתה צריך להיות כבר באמת איזה שחקן נדיב שלא תשחק בליגה אם אתה לא יודע לתקוע כזה גול, זה כבר לא. אבל מה החוכמה? החוכמה היא כל הדרך, כאילו כל התהליך. אז להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני אומר כאילו גמרה שורה תחתונה וגמרה כל התהליך זה משהו אחר לגמרי. זה לא משנה אם זה בסוף הגיע להלכה למסקנה או לא הגיע, אבל כל התהליך זה הסיפור. למה קרה ומה חשבת ומה ההיגיון במחשבה הזאת ומה הגיעה למחשבה הזאת ומה קרה בדרך ומה קרה לפני ואחרי. זה עולם אחר. אז להבדיל, אני אומר גם פה יש הבדל בל להגיד "שמע, יצאנו ממצרים, תודה רבה לקדוש ברוך הוא, היה קשה, גמרנו יצאנו", לבין שאתה אומר "בוא נראה את כל העסק פה מלא תחנות בדרך, גזרות אלה וגזרות כאלה ונשים צדקניות וכל מיני דברים קורים פה בדרך". זה הסיפור, על זה צריך לספר. דבר שלישי, אומר רב חיים, מצווה לספר טעמי המצוות של אותו הלילה, כמו שכתוב במשנה פסחים: רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, מצה על שום שנגאלו, ומרור על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו. עכשיו, פה יש דבר מאוד מעניין. שימו לב, רבן גמליאל מה סדר הדברים? פסח, מצה ומרור. נכור גם הסדר ההגיוני, זאת אומרת פסח מצה זה הגאולה, כל הדברים בסוף בסוף מרור כאילו היה גם חלק של השייבות. אם אתם חוזרים שנייה אחת לרמב"ם במקור, איפה זה היה המקום הזה? בהלכה ה', כן. פסח השם זה מרורים ומצה. שימו לב, כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הם: פסח, מצה ומרור.

הסדר והמשמעות עכשיו הרמב"ם מפרט: פסח שפסח המקום בתי אבותינו, מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו, מצה על שם שנגאלו. ודברים אלו כולם הם נקראים אגדה. וואי, אתה אומר לרמב"ם רגע, הרי רבן גמליאל אמר שהסדר הוא פסח מצה מרור, כשהוא מפרט את הסדר הוא אומר פסח מרור מצה. למה משנה את הסדר? אבל לכאורה נראה שההסבר לדברים זה בדיוק הסיפור שאמרנו לפני רגע על מתחיל בגנות ומספר בשבח. זאת אומרת, הרי מה זה המרור ומה זה המצה? המצה זה הגאולה והמרור זה השייבות. עכשיו, אם אתה דוחה את השייבות לסוף, אז בעצם אתה אומר שמע, העיקר נגאלנו שורת תחתונה. אז בסוף אומרים לך שמע, אתה זוכר גם היה קצת גם צרות בדרך וזהו. אבל אם אתה אומר פסח מרור ומצה, אז בעצם אתה אומר אני אספר על המרור לפני שאני מספר על המצה, כלומר אני אדבר על הגנות, אני אדבר על הקשיים, אני אדבר על השייבות, אני אדבר על כל הקושי שהיה כי אני מבין שהוא חלק מהתהליך.

השתלשלות המצווה כלומר הבאתי את זה בגלל המילה הזאת שהוא אמר השתלשלות המצווה של סיפור זה ההשתלשלות. עכשיו ההשתלשלות היא כוללת גם את הדברים הקשים והדברים הרעים והם חלק מהטוב שקרה בסוף. זאת אומרת, אגב זה גם נכון על החיים שלנו הרבה פעמים גם על התקופה שלנו עכשיו. לפעמים יש לך איזה קטע קשה בחיים, יש לך איזה משבר, ברוך השם יצאת מהמשבר, יש לך עכשיו שתי אפשרויות להסתכל על זה. יש אפשרות לך אומר יאללה, חור שחור היה לי בחיים, ברוך השם שהוא מאחוריי, אני אקח עכשיו אני בטוב נגמר. יש אפשרות אחרת שאומר רגע, בוא נראה מה אני לוקח מהתקופה הקשה הזו. בסוף עברתי פה משהו, לא סתם עברתי אותו. אגב עדיף לחשוב על זה תוך כדי שזה קורה, תוך כדי שזה קורה כבר כדאי לחשוב מה אני יכול כן ממנה יבשע את צרה ליעקב, ממנה יבשע מתוך הצרה יבשע. זאת אומרת שהצרה עצמה היא כבר מובילה לגאולה, היא מפתחת דברים. הרב קוק מדבר בעולת ראיה, דיברנו על זה השבוע ביום ראשון. מה עושה עבדות? סתם לדוגמה משפט אחד, כל זה שייך לסיפור יציאת מצרים. אפשר גם לדבר על זה בליל הסדר בבית. מה טוב להיות עבד? חור העבד עבדה באפקר עניך עלי, זה קשה, זה איסורים, גם מבחינה נפשית זה מדרדר את האדם למטה. מה טוב בלהיות עבד? עבדים היינו, זה הרב קוק מסביר, הכנעה לקבל. דוגמה אחת סתם, יש עוד דברים. הכנעה לקבל זה דורש כוחות נפש, זה לא דבר פשוט. בסוף האדם הוא רוצה להיות חופשי לעשות מה שהוא רוצה, מה שהיצרים שלו רוצים. הוא מקבל על עצמו עוד תורה, אז הוא צריך להכניע את עצמו. כדי זה שהיינו עבדים 200 שנה זה הרגיל בנו תכונה של ענווה, תכונה של לעשות מה שהאדון אומר. כן, לעשות מה שהאדון אומר זה לא דבר שהולך ברגל.

הגנות והשבח או הגנות שאומרת מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. לכאורה זה הגנות הכי גדולה, לא רוצים לזכור את זה. מי שרוצה לזכור שהוא היה בן של תרח? הזכרתי את זה השבוע בשיעור שחזל אומרים שאברהם אבינו בא מתרח שבא לשתו שהייתה נידה ביום הכיפורים שאכל בשבת, כאילו כל הייסורים שבעולם בערך. משם יצא אברהם אבינו. דקות הפתיחה שאברהם אבינו הייתה על הפנים, כאילו מבחינת איך שהוא הגיע לעולם ואיך שהוא גדל בתור ילד ולא היה לו מי ללמוד. אז מה אנחנו רוצים לזכור את זה שגדלנו בתוך הטומאה הזאת, בתוך הזוהמה הזאת? לא רוצים לזכור את זה. בואו נזכור כבר את הדברים הטובים שאנחנו אנשים רוחניים, אנשים לא אנשים טמאים, לא אנשים. אבל זה לא נכון, כי בעובדי עבודה זרה יש כל מיני מעלות שגם עובדי השם צריכים לדעת איך הם לוקחים את זה לקדושה. יש כוח דמיון שם, דוגמה שמזכירים, יש כוח דמיון מאוד מפותח בעובדי עבודה זרה. כוח דמיון זה כוח מאוד חיובי, זה כוח מאוד טוב, אבל אתה לא יודע איך משתמשים בו. אז אם זה הולך לטומאה זה נורא והיום, אבל אם אתה לוקח את זה לקדושה אז זה מצוין. זאת אומרת, הגנות עצמה הופכת להיות שבח, זאת אומרת המקום הרע שבו היינו אם לקחנו אותו לשבח אז הוא הופך להיות חלק מהשבח. זאת אומרת ולכן מזכירים את המרור, יש מקום כזה של לדבר על המרור לפני המצה דווקא להסביר אותו, לדבר על הגנות לפני השבח. כל זה קשור, כל זה הזכרתי בהקשר הזה של המצווה של הסיפור. זו מצווה שאומרת להאריך, לראות את כל התהליך על כל הנקודות שהיו בו, להבין מה קיבלנו מכל שלב ומה לקחנו ואז המצווה משלמת. ולכן לא מספיק לזכור אלא צריך לספר. אולי גם בהקשר הזה נוכל גם להבין קצת יותר את ההבדל בין הרמב"ם לבין הרס"ג. כי אתם זוכרים לפני כמה דקות הסברנו את הרס"ג, הרס"ג אומר תעשה מעשים, אתה לא צריך לדבר יותר מדי. אתה אוכל, אתה אוכל מצה, אתה אוכל קרבן פסח, אתה עושה קידוש, כל זה זכר יציאת מצרים זה מספיק. זה דרך העגליים כר עושה את הכל. כנראה שהרמב"ם מבין שכשהתורה אמרה "והגעת לבנך" שזה המקור למצווה כמו שאמרנו בספר המצוות, כל הסיפור כל החידוש פה זה שביציאת מצרים זה לא מספיק המעשים. המעשים הם לא מספרים את כל הסיפור, המעשים הם יכולים להזכיר לך שזה היה. אוקיי, אז אני זוכר שזה היה, אבל זה לא המצווה. המצווה היא להאריך ואת כל ההשתלשלות ואת כל הטעמים ואת כל הזה, וזה אין במעשים. ולכן זה מסביר למה הרמב"ם חלק על הגאונים ולא קיבל את זה. חוץ מזה שהוא הבין בצורה פשוטה שהפסוק "והגעת לבנך" הוא אומר שלך התחילה צריך לספר ולא רק אם הוא ישאל. אבל גם להבין את הרעיון שבזה זה כמובן מאוד בלילה אחת בשנה. כל השנה זוכרים, זוכרים אומרים פעם אחת זוכרים בסדר. בלילה הזה העניין של הסיפור הוא הופך להיות משהו מאוד מאוד קריטי ומשמעותי. ולכן אגב גם מבחינה מעשית מאוד מאוד כדאי לבוא הביתה היום כבר בהרבה משפחות עושים את זה כבר לבד, אבל אם מישהו מה אני לא יודע אולי ההורים טרודים ולא מספיקים וזה באמת לחשוב איך מחיים את הלילה הזה כמה שיותר. אם זה לילדים הקטנים תחפושות וסיפורים, ואם זה לגדולים יותר אז באמת לקחת את הדברים גם לתקופה שלנו להבין באמת בואי הנה עכשיו אנחנו מלחמה, יש גנות, יש תקופה קשה, מה אפשר לקחת ממנה לשבח. כלומר לחבר את זה למציאות של החיים שלנו, להבין מה היה שם ואת כל ההשלכות ואת כל ההיסטוריה. זה הסיפור של הלילה הזה צריך לעשות אותו בגדול בעידור. האוכל טיפה יחכה, לא להיות מאלה שצועקים נו נו שולחן אורך יאללה רוצים כבר לאכול קדימה, לא להיות מאלה. טיפה טיפה אוויר ויהיה בסדר, נגיע גם לשולחן אורך. טוב, עוד שתי השלמות ככה קטנות להשלמת הדברים. נקודה אחת דבר מאוד מעניין שראיתי פעם ברבי מלובביץ' באיזשהו שיעור שיש לו על הדרשה הזאת של ההיקש מפסח לשבת. הרי כתוב "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", ואז חז"ל אומרים שצריך גזרה שווה שכתוב "זכור את יום השבת". כמו שביום השבת זה לבד ולא עם אף אחד אחר, אז גם בפסח, גם אם שאין לך אף אחד, אתה צריך לספר את הסיפור של יציאת מצרים. והרבי שואל, הוא אומר, מקשים על זה, תראו במקור שמונה בשורה שתיים, מה היא כוונת הרמב"ם? כמו שאמר "זכור את יום השבת", מה אינו מספיק בציווי "זכור את היום הזה"? למה צריך את זה? זאת אומרת, אם היה כתוב רק "זכור את היום הזה" בלי ההיקש לזכור את יום השבת, הרי גם הייתי יודע שזה תזכור עם עצמך בלי לספר לאף אחד. מה התוספת והחשיבות בלהשוות את זה ליום השבת? ונראה לומר שמקור דברי הרמב"ם הוא במדרש פרשת בא, ששם משווה את הזכירה לשבת. וזה לשנות אז הר לישראל: כשם שבראתי את העולם ואמרתי להם לישראל לזכור את יום השבת זכר למעשה בראשית, שנאמר "זכור את יום השבת", כך היו זוכרים את הניסים שעשיתי לכם במצרים וזכרו ליום שהצעתם משם, נאמר "זכור את היום הזה". אבל צריך להבין, הרי ספר היעד הוא ספר של הלכות ולא להעתיק סתם דרשות חז"ל. מהי ההלכה בסיפור יציאת מצרים שאותה למדים מההשוואה? אתם יודעים שהרבי היה דייקן גדול ברמב"ם, והוא אומר הרמב"ם הוא לא גמרא, רמב"ם זה ספר הלכה. אז למה הוא צריך להעריך בדרשה הזאת? הוא יכול להגיד את השורה התחתונה: זכור את היום הזה, אתה צריך לזכור לבד גם כשאין לך מישהו לספר לו. מה העריכות?

הבנת ההשוואה לשבת אומר הרבי מלובביץ', הביאור בזה בהלכה דבר זכירת יציאת מצרים. כוונת הרמב"ם היא לפרש השינוי בתוכן החיוב למצוות זכירת יציאת מצרים לגבי כל השנה. ההוספה בליל חמישה עשר אינה רק בזה שבכל השנה היא להזכיר ובתת"ו בניסן זה לספר בעריכות, אלא ישנו חילוק בתוכן של המצווה. שימו לב, בכל ימות השנה מספיק להזכיר יציאת מצרים, הזכירה שישראל יצאו, אבל בליל הפסח המצווה היא לא רק היציאה אלא לספר בניסים הנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא בהוציאה אותנו. ודבר זה למדים מההשוואה לשבת. למה? תראו מה הוא אומר: זה עכשיו גם מי שלא החזיק שיחזיק עכשיו בדקה הקרובה. בעומק יותר יש לומר שההשוואה לזכויות יום השבת אינה רק מקור לחיוב, אלא זהו גם הקדמה להלכות הבאות. למה? גדרה ועניינה הוא העניין החיובי של השבת, לא רק לזכור שיום זה שונה מכל הימים שהוא משולל ממלאכה, אלא שהוא שונה בזה שיש בו עניין חיובי וינח ביום השביעי. מה היה העולם חסר? מנוחה. באה השבת, באה מנוחה. וזה מתבטא בזכירת השבת בראשון הרמב"ם: זכרו זכירת שבח וקידוש. על פי זה באות ח', שימו לב, יש לומר שזה היא גם כוונת הרמב"ם בהשוואת יציאת מצרים לשבת, שגם בסיפור של יציאת מצרים העיקר הוא העניין החיובי.

החירות הפנימית והביאור בזה ביציאת מצרים נפלו את זה בני ישראל שני עניינים: אחד, ביטול ויציאה מהשעבוד; שניים, מה שהם נעשו בני חורין ברשות עצמם. זה דבר מאוד מעניין שמחבר אותנו למה שאמרנו קודם. אומר הרבי את הדבר הבא: בשבת יש שני עניינים, יש לא תעשה ויש עשה. יש פסיביות שאנחנו לא עושים מלאכה, אנחנו שובטים ממלאכה, זה דבר אחד שיש בשבת. אבל יש בשבת שבת היא שבת מנוחה מלכתחילה. זאת אומרת, בשבת יש משהו חיובי, אנחנו לא רק לא עובדים, אנחנו לא רק נחים, אנחנו פועלים על עצמנו פעולה רוחנית חיובית לכתחילה של חירות פנימית, של רוחניות. זה זמן של תפילה, זמן לתורה, זמן למשפחה, זה זמן חיובי לבנייה רוחנית מאוד משמעותית בהמון המון תחומים. אומר רבי מלובביץ', זה עומק הגזרה שווה הזאת שהשוותה את השבת ליציאת מצרים. זאת אומרת, כמו שבשבת זה ככה, ככה גם ביציאת מצרים. אל תחשוב שאתה רק עכשיו זוכר את זה שיצאנו, כמו שאמרנו קודם. אתה יכול להגיד, יאללה, שורה תחתונה, לא משנה מה היה, זהו, עכשיו אני בן חורין, נגמר השעבוד, זהו, הכל טוב. לא, אתה בן חורין, אתה לא רק שאתה לא עבד. זה משפיע רבות על לא להיות עבד, להיות בן חורין. לא להיות עבד זה מדרגה יפה. אומרים כל בוקר בתפילה ברכות השחר: ברוך השם שלא עשה אני עבד. טוב, באמת ברוך השם. תחשבו שהיינו, לא יודע, כל אחד שיתדמיין לעצמו אם היה נולד איזה מקום שכל החיים שלו הוא צריך לעבוד אצל אחרים, לא פשוט. אבל אנחנו לא רק שאנחנו לא עבדים, אנחנו בני חורין.

הבנת החירות הרב קוק אומר שאי אפשר לברך "שעשה לי בן חורין", כי להיות בן חורין זה מדרגה כל כך גבוהה שאי אפשר אפילו לאפשר לומר אותה מרוב שהיא גבוהה. אז לכן אי אפשר להגיד "שעשה לי בן חורין", כי זה גם תלוי בנו. זאת אומרת, זה תלוי בנו אם נהיה בני חורין או לא, אז אי אפשר לברך את זה. אבל מבחינת האמת, ברור שכשיצאנו ממצרים, אז לא רק יצאנו שאנחנו לא עבדים, אלא יצאנו לחירות עצומה. עכשיו אנחנו אנשים עצמאיים, אנחנו לא משועבדים לתרבויות, אנחנו לא משועבדים לכל מיני זהויות אחרות. אנחנו מה שאנחנו, אנחנו הפנימי, כל אחד הוא העני הפנימי העצמי של עצמו בצורה הכי אמיתית. הוא לא מחכה אחרים, אנחנו עם ישראל, אנחנו עם לבדד ישכון מהבחינה הזאת שאנחנו לא מחכים תרבויות אחרות ותפיסות עולם אחרות. זה עניין, זה מדרגה אחרת לגמרי שהיא קשורה לכל ההשתלשלות וכל ההבנה של כל מה שעברנו פה בזה. כן, רואים את ההפיכה לחירות, כאילו את הפער ביניהם של ההפיכה לחירות לבן חורי. שאחרי שאנחנו גם כאילו שיש את הבן חורין, כאילו לא להיות עבד לבן חורין, אז בן חורין יכול לקנות לעצמו עבד. כלומר, זה חלק מהביטויים שזה שהוא כבר במדרגה אחרת לגמרי גם מבחינה מעשית, אבל בוודאי מבחינה פנימית רוחנית. אז ככה הוא מסביר למה רמב"ם בהלכה העריך להביא את הדרשה משבת כדי לחזק את העניין של ההבנה של מה קורה פה ביציאת מצרים. ואני מזכיר לכם, גם כשאנחנו לבד וכשאנחנו מספרים לאחרים, אז אנחנו מאוד פעילים ואנחנו מאוד זה, כי יש אקשן, כאילו יש ילדים, יש אחים, יש משפחה, יש עם מי לדבר. אבל אם זה משהו יותר מצומצם, יותר קטן, לא מדבר על מישהו שהוא לבד לגמרי, אבל לפעמים איכשהו יוצא ככה ממש משפחה גרעינית מאוד קטנה, זה לא משנה. הסיפור של היציאה הוא צריך להיות משהו חי, שמשתפים את כולם ומוציאים מכולם. ומהסבתות מבקשים בהם לספר את הסיפור של העלייה שלהם לארץ, ואת ייבוש הביצות, ואת המעברות, ואת המלחמות שהם עברו, המלחמות הקיבוץ גלויות. את כל זה חלק מהסיפור של היציאה. גם ביום העצמאות צריך לעשות אותו דבר. אם היינו עושים ביום העצמאות כמו ליל הסדר, יושבים מספרים סיפור ההגעה שלנו לארץ. אבל בליל הסדר זה מקום שבו כל ההיסטוריה של עם ישראל נכנסת, גם ההיסטוריה של הדור שלנו נכנסת בתוך הדבר הזה. ופה אני מגיע עוד דקה אחת למה שיש לנו לסוף. אני אגיד את זה כבר בעל פה בלי לקרוא בפנים. מאוד בולט ברמב"ם שהוא אומר שחייב אדם לא לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אלא להראות. שימו לב, בחורה הביטוי במשנה זה חייב אדם לראות את עצמו, והרמב"ם כותב חייב אדם להראות את עצמו. מה ההבדל בעברית בדקדוק? להראות זה מה שנקרא מתפעל, זאת אומרת, אתה מתפעל בעצמך. זאת אומרת, אתה עושה פעולות כאלה שהפעולות האלה עצמן גורמות לך, אתה והדברים. זה לא מבחוץ, כאילו אתה מסתכל עכשיו על יציאת מצרים ואתה עכשיו זוכר את יציאת מצרים, אתה עכשיו רואה את עצמך כאילו יצאת ממצרים. זאת אומרת, הם יצאו ממצרים, אני פה, זה אני מסתכל עליהם כאילו אני שם. לא, זה לא כאילו, זה אתה, אתה יצאת. וזה מאוד חזק במילה להראות. להראות זה תראה את עצמך, תעשה פעולות כאלה שבעצם מחיות לך בפנים את החוויה שאתה עכשיו מתחיל להרגיש כבר באמת כמו אלה שיצאו. אז הביטוי שזה בפועל אומר רמב"ם זה מה שחזל תקנו לאכול בסבה, לשתות בארבע כוסות. כל הגדרים האלה, כל השינויים וכל מה שחזל תקנו זה הכל כדי ליצור בעצם חוויה של הזדהות מלאה עד כדי כך שממש מכניסה אותך לאווירה בצורה כזאת שאתה כבר במדינה מסוימת, אתה כבר שם, אתה מהם, אתה מאלה שיצאת. אתה מתחיל קצת להרגיש את מה שהם עברו ואת מה שהם יצאו. וזה דרך כל הפעולות האלה שאתה עושה בנוסף לכל הדברים שאתה מוסיף מעצמך, כמו שאמרנו, כל ההפעלות וכל החוויות. ואז באמת אתה מקיים, אנחנו מקיימים את המצווה להראות את עצמנו לא כאילו אלא בעצם שאנחנו שותפים לחוויה הזאת ומודים עליה וכדומה. בעזרת השם שנזכה לטובה ולברכה.