תשעה באב | מדוע המשיח נולד בתשעה באב | הרב גבריאלי

כן, אז בקצה, בסוף, אנחנו, עד הקצה, זה עוד מעט, כמה דקות, אבל נגיע לתשעה באב, ובעיקר להבין למה המשיח נולד בתשעה באב. אבל אנחנו נתחיל קצת קודם. התקופה הזאת של בין המצרים, היא בצורה פשוטה, גם בהלכתית וגם במציאות, נחשבת תקופה של דינים, תקופה קשה. כי פשוט, כן, כי מה שקרה, אנחנו יודעים, זה הזמן. תכף נראה את הפסוק הזה, כל רודפיה השיגוה בין המצרים. חמישה דברים, י"ז בתמוז, תשעה באב, ותקופה באמת של דינים קשים. דיברנו בשבת לפני כמה שבועות, אם אתם זוכרים, על חודש תמוז וחודש אב, שהבני יששכר מביא, שהם חודש תמוז וחודש של דין קשה. נגיד באותיות של שם הוי"ה, כל חודש יש לו צירוף של שם הוי"ה. אז ניסן זה י' כ' ו' כ', ותמוז זה באותיות ההפוכות, זה הולך מהסוף להתחלה, שזה שיא הדינים. מה שנקרא בקבלה אחור, אם אתה הולך קדימה זה רחמים, ואם האותיות הולכות אחורה, זה בחינה של סתר פנים ושל אחוריים. בקבלה זה נקרא בחינה של אחוריים. כל פנים, תמוז הוא כולו דין. המרגלים כל חודש תמוז הם היו בשליחות שלהם, שליחות הקשה, הרעה. אפשר לקרוא לזה ככה, הם יצאו בכפתט סיוון, הם חזרו בתשעה באב, אבל נטו כל חודש תמוז זה היה שם. חודש תמוז חודש מאוד קשה. בספרים כתוב שהם פגמו את חוש הראייה, כי הם ראו את הארץ בצורה לא טובה. צריך לתקן את החוש הזה, וגם חודש אב החצי הראשון שלו הוא גם בחינה של דין.

דין וחסד בתמוז ואב נגיד האותיות של חודש אב זה כ' י' ואחר כך ו' כ', זאת אומרת, כ' י' זה הפוך, זה כמו שאמרנו מאחורה, כי החצי הראשון של אב הוא דין, ואילו החצי השני של אב הוא כבר רחמים. אז כל פנים, התקופה הזאת של תמוז ואב, זו תקופה של דינים קשים וגם מבחינה הלכתית, ל הדברים שאסורים וכולי. אבל אם מתחילים להסתכל קצת במה שנקרא היום יש כזה ביטוי בתת קרקע, אז עכשיו נתחיל להסתכל בצורה הפנימית יותר, ואז מתחילים לגלות כל מיני דברים אחרים. אז כמה נקודות שכתובות בכל מיני ספרים, חסידות, בקבלה, ככה בצורה תמציתית. אז דבר ראשון שמובא בספרים, זה שה-22 ימים האלה שבין י"ז בתמוז ל-ט' באב, הרי בין י"ז בתמוז ל-9 באב זה שלושה שבועות, זה לכל 21 ימים. אבל כידוע עד י' באב אנחנו, הרי בית המקדש נשרף עד י' באב בצהריים, גם ההלכות ממשיכות איסור אכילת בשר, ושתי הידיים ממשיך עד י' באב. אז ה-22 ימים האלה הם מקבילים ל-22 ימים שיש מראש השנה עד שמחת תורה. שמחת תורה הוא בכ"ב תשרי, בקבוצות וואטסאפ שונות שהדבר שעבר התפרסם, שאם היה חי היום בדורנו רבי לוי יצחק מברדיטשב, אז הוא היה אומר לקב"ה, שמחת תורה הפכת לנו את ט' באב, את ט' באב בבקשה תהפוך לנו לשמחת תורה. ככה הוא יה אומר לקב"ה. אז מה? על סמך מה כאילו אומרים שהוא היה אומר את זה? או, אז לא, אז אני קיבלתי באיזשהו קבוצה שיש לי של הפלוגה שלי, משם אני מקבל את כל השתיקים האלה. אז אמרו את זה בגלל רבי לוי יצחק, שהוא היה סניגור של ישראל, ותמיד הוא הסתכל לראות את הטוב הזה, וזה כאילו הוא גם היה תמיד אומר לקב"ה, תרחם את זה. סתם כאילו סוג שנמציא, הוא כזה סוג שאני לא רוצה להגיד בדיחה, אבל אתה יודע, זה אמירה כזאת.

הקבלה בין הימים אבל האמת, שפה רואים שזה ממש ככה, כי אם אתה לוקח את ה-22 ימים, מי י"ז בתמוז עד ט' באב, ומי מראש השנה עד שמחת תורה, אז תכלס, המקביל לט' באב זה שמחת תורה. זאת אומרת יש פה תהליך של עלייה רוחנית, שמתחיל כידוע בחגי תשרי, יש איזושהי עלייה דרגתית, וה-C, ה-C באמת הוא שמחת תורה. שם יש כאילו את הקצה הקצה של החיבור של הקב"ה עם עם ישראל, בשמחה, אחרי כל ימי הדין, וכל הסוכות, ואומות העולם, וכל המהלך הזה, בסוף אתה מגיע לחיבור עם הקב"ה בשמחת תורה. אז אותו דבר, תכף נגיע למה המשיח נולד בתשעה באב, אז בעצם תשעה באב וי' באב שאחריו, זה כמו הושענא רבה ושמחת תורה, שזה ממש-C, חיובי. זאת אומרת, בצורה הנגלית זה כאילו, כמו שאמרנו ימים של דין, ועצובים, ואסורים, וכל מיני דברים וכו', אבל בצורה הפנימית זה ימים של, ימים גדולים. ימים גדולים ומאוד משמעותיים. איפה עוד אנחנו רואים את הדבר הזה, בימים האלה, אז הכ"ב, זה גם כ"ב אותיות. זאת אומרת, הכ"ב ימים, שיש מי"ז בתמוז ועד ט' באב, הם כנגד כ"ב אותיות שבהם נברא העולם בעצם. העולם נברא, זה התורה, התורה היא בנויה על כ"ב אותיות, והכ"ב אותיות האלה, זה בעצם הכ"ב ימים הללו. עכשיו, איפה רואים עוד את המשמעות של הדבר הזה? אז יש דבר מאוד מעניין, שמופיע בחז"ל, תשימו לב, הלוחות הראשונים נשברו בי"ז בתמוז. נכון? כשרבן עולה להר, חוזר עם הלוחות הראשונים ביד, שובר אותם בי"ז בתמוז. הלוחות הראשונים, אין בהם את האות ת'. אין בהם את האות ת'. בלוחות השניים, יש את האות ת'. זאת אומרת, תסתכלו על עשרת הדיברות פרשת יתרו, תסתכלו על עשרת הדיברות פרשת ואתחנן, פרשת שבוע הקרוב, דבר תורה לבית, ככה לשולחן שבת. אז בראשונים, אין את האות ת', בשניים, יש את האות ת'.

האות ת' והטוב מה המשמעות של האות ת'? האות ת' זה המילה טוב, זה התחלת המילה טוב. בראשונים, יש איזה טוב שהיה חסר. ודווקא כשנשברו הלוחות הראשונים, ברגע שהם נשברו, בעצם התחיל התהליך לקראת הלוחות, קבלת הלוחות השניים, שיש בהם בחינה שיותר טובה מהלוחות הראשונים. הלוחות הראשונים, היה בהם משהו גבוה, היה בהם משהו שבעצם לא יכול להתחבר למציאות של הבריאה, וכביכול הם היו צריכים להישבר. זאת אומרת, ברור שעם עם ישראל לא היה חוטא בעגל, ולא ולא וזה, אז היינו ראויים לאיזו מדרגה מאוד גבוהה, וזה היה מתאים, אבל באמת בפועל מתברר שהלוחות הראשונים, אי אפשר לחיות איתן. הם לא יכולים להעניק את המציאות, הם לא יכולים באמת לתת כלים, לתת חיות למציאות, ולכן הם בהם ת', והם נשברים בי"ז בתמוז, ויש בזה משהו טוב. עכשיו תשימו לב, י"ז זה גמטריה טוב. בסדר? ת', ו' ב', 17. י"ז בתמוז הוא משהו טוב. עוד חיזוק הדבר הזה, שמביאים בספרי חסידות, הרי אהרון, שבאו אליו כל עם ישראל וזה, אז הוא אמר להם, חג לה' מחר. חג לה' מחר. עכשיו הוא התכוון, הוא התכוון, משהו התכוון. זה קצת מפריע, אתה רוצה להגיד להם שטיפה ידברו בלחש, אפשר. לא קריטי, איך זה, מה? בסדר, בסדר, זה רק טיפה בלחש יותר, יהיה לנו יותר, להתרכז את יותר. אז תראו מה קורה, אהרון הכהן, הוא אומר להם את זה על פי דרכו, הוא היה לו כוונות, כן, שהם יביאו לו את הזהב, ואז הוא יעשה מזה משהו, והוא בעצם ייקח את הכהן, יעשה לקחת את זה לעבודת ה'. בסוף זה לא קרה, אבל יוצא דבר מאוד מעניין, שבסוף כשאתה מסתכל על זה בדיעבד, אז הוא כאילו אמר להם, תקשיבו, מחר זה יהיה יום חג. זאת אומרת, שי"ז בתמוז, יהיה יום חג. עכשיו למה הוא יהיה יום חג? כי ביום הזה נשברו הלוחות הראשונים, שבעצם אי אפשר היה לחיות איתם, ואז התחיל המהלך, משה רבנו עולה להר כדי להכין את הדרך לקבל את הלוחות השניים, וזה התיקון של הכ"ב אותיות. זאת אומרת, סוגר רגע את כל הדברים. אז ה-22 ימים האלה, בי"ז בתמוז עד תשעה, י' באב, זה 22. 22 זה גם של האותיות מצד אחד, כי הלוחות נשברו, וגם התורה נשרפה, כן, דברים שקרו בזמן הזה. אבל מצד שני זה טוב. חג לה' מחר. גמטריה טוב, והטוב הוא בלוחות השניים יהיה. תהיה בלוחות השניים, כי בלוחות השניים, הכ"ב אותיות, הן יהפכו להיות משהו שאפשר לחיות אותו. שהתורה יכולה להיות תורת חיים שאפשר לחיות אותה. זאת אומרת, זה עוד איזה רמז וביטוי לטוב שיש בימים האלה, שלא רואים אותו בחיצוניות. אבל אם אתה מתחיל ככה לחפור, כמו שאמרנו, בתת קרקע, אתה רואה גם את הפנימיות שיש פה בתוך הימים הללו.

המשיח נולד בתשעה באב טוב, נעמד את החג לה' מחר. חג לה', אני, יש פה מהרבה ספרים, אז אני צריך אחר כך להעיין, כדי לראות מה נעמה בשמי. אז אני אומר את זה ככה בצורה כללית, כי זה איזשהו דף ש… ראיתי אותו פעם באיזשהו מקום, שמעתי איזה שיעור, לקחתי את הדף הזה והוא מאוד ככה דיבר אליי. אז יש פה פשוט הרבה מובעות, אז אני לא צריך לעשות עבודה כדי לפתוח כל דבר מאיפה. כן, עכשיו, אני חוזר עכשיו למה שפתחתי בהתחלה. כל רודפיה השיגוה בין המצרים, בפשט זה כמובן, זה פשוטו. כל האויבים בתקופה הזאת, כולם הצליחו וניצחו אותנו וכולי. אבל בחסידות יש ביטוי מאוד מאוד מעניין, שאומר ככה, כל מי שרוצה להמליך את הבורא, יוכל להשיג אותו יותר דווקא בימים אלו בין המצרים. למה? למשל, כי כשהשר יושב בביתו, אז האמתו מוטלת, אשר לא כל איש ואיש יכול לבוא פנימה. מה שאין כן, אם השר עובר בשווקים וברחובות, חוץ לפלטרין שלו, אז הוא קרוב לכל קוראו, ויעזין שבת כל הקוראים בשמו. וכן הנמשל, כי בזמן הזה, היא כציפור, היא הכוונה השכינה, כציפור נודדת מכינה, לכן הרשות נתונה לכל אדם, להתקרב אל מלכו של העולם והוא עונה להם. כלומר, כל רודפיה, כל רודפיה זה רודפי השם. זה רודפיה, רודפיה שהיה מכנסת ישראל. כל רודפי השם, תרחיקו את האות ה' מהרודפי, כל רודפי השם יכולים להשיג אותו בין המצרים, למה? כי כשהוא לא בין המצרים בתקופה הרגילה, כשהשכינה לא נודדת מכינה, היא לא גלתה, אז הוא בתוך, הוא כאילו בתוך, הוא סגור בתוך הזה, וקשה להשיג אותו, קשה להגיע אליו. אבל כשהוא יוצא כאילו מהארמון, כי כאילו השכינה נזרקה מהבית, אין בית מקדש, עם ישראל גולה, אז דווקא עכשיו השכינה כאילו היא גלויה לכל אחד, וז אפשר, אז כל אחד יכול לחבר אליה. כלומר, להתחבר לנקודה הזאת, שבניגוד למה שכאילו אנחנו מרגישים שהתקופה הזאת, אנחנו כאילו רחוקים עם האנשים, אנחנו בגלות, ואנחנו בריחוק, ואנחנו לא זה, יש צעד הפוך בפנים, שדווקא בגלל המצב הזה של הגלות של השכינה, אז כל אחד יכול יותר בקלות להשיג אותה, כי כאילו, כמו שהוא אמר, מסתובבת בשטח, היא לא נמצאת בתוך הבסיס שלה, אלא היא יצאה, היא יצאה חוצה. על אותו משקל, יש עוד דבר שככה מאוד מאוד יפה בהקשר הזה, שגם כמובא פה בשם אחד מגדולי החסידות, להבין זה, על פי מה שהוא מציע, הוא אומר ככה, גם שהזמן גרמה להיות עצב ונאנח החורבן בית השם, עם כל זה, יש לחזק את עצמו ולתאר למבוא לעבוד השם בתורה, בתפילה ובשמחה, בפרט בשעת אמירת שירות ותשבחות, הכוונה היא פסוקי דזמרה או כל מיני זמנים כאלה שאנחנו אומרים בשירות, למה? ולהבין זה, על פי משל, הוא מליצה, מדרך משל בשר אדם, שיש לו כל מיני טוב ומיני שמחה, וגם מנגנים בטוב ומחול וכינור ואוגב, ובוודאי, כאשר טוב לב המלך והוא שרוי בשמחה, אין מן הצורך לא אלא משוררים והמנעימים בכל היקודות, כי בלבך יש לו שמחת הלב. אכן, כאשר לפעמים בא את העצב והיגום ממקרה אשר יקראו, אז יקראו הפורטים על נבל לשירם ולזמרם, משמח לבבו ולהציל פנים. וכן הנמשל כביכול, אי קדושתו התברך, שבוודאי משרתיו ברק כי המנעימים לא מכנסים שמו. רק בזמן שבית המקדש חרב, יש עצב בבת אי בראי. בת אי בראי זה ביטוי מהגמרה, בת אי גבאי, בת אי בראי, בת אי גבאי זה הבתים הפנימיים, שם תמיד יש שמחה, עוז וחדווה במקומו. גם היה לנו בעמוד הימי בזוהר לפני הרבה זמן. עוז וחדווה במקומו, במקומות הפנימיים יש תמיד שמחה, ובמקומות החיצוניים, בת אי בראי, בבית החיצוני, שם לפעמים כביכול השכינה עצובה. ואז צריכים אל מי אשר בליבו להתכנס ולכנוס ולהפשיט עצמו מכל נעצבות ולשמח כמו את המלך ולומר לפניו, אתה מלכנו מעולם וגם עכשיו, ותמלוך לעולם ועד. זאת אומרת, כמו שהוא אמר קום, עכשיו המלך בחוץ, על אותו משקל הוא אומר, כשהכול טוב, והמלך, כן השכינה נמצאת במקומה, ואין זה, אז הקב"ה כביכול, ואני אומר כביכול עכשיו עשר פעמים, כביכול לא צריך אותנו, כי יש שמחה לפניו וכל המלאכים וכל הזה וכולם אהובים, כולם ברורים, כולם שרים, וכאילו, בסדר, גם אנחנו מצטרפים לאירוע, אבל כביכול. אבל כשהם מפסיקים לשיר, והוא עכשיו כביכול עצוב, כי בסוף, הרי בכל צרתם לא צר. כשעצוב לנו, כשהשכינה פה, גם בעליונים, גם השכינה בעליונים, הגילוי האלוקי בעליונים, גם הוא כביכול עצוב, ואז הוא מחכה יותר שנשמח אותו. אז נכון לשיר על כלי זה שהוא עצוב, כאילו, בשלושת השבוע אתה אומר, איך אתה רוצה שאני אשיר? אסור לי לשיר, אסור לי לנגן. אוקיי, אל תנגן, אבל כשאתה אומר פסוקת הזמרה, תתקרב יותר, תשמח יותר, תתחבר יותר לקב"ה, כי הוא צריך אותך יותר עכשיו, עכשיו הוא עצוב. אז שהוא עצוב, אז אתה יכול להתחבר אליו יותר. כמו שכשהוא נמצא בחוץ, אתה יכול לפגש איתו יותר מאשר שהוא נמצא מפנים, שהכל רגיל והכל טוב. זאת אומרת, דווקא כשהמצב הוא קשה, אז מתגלה, כאילו, בהפוך, מתגלה שיש בחינה של קרבה יותר גדולה. בהקשר הזה אנחנו מגיעים באמת לנושא הזה של מה שחזר לאורים שהמשיח יבלה בתשעה באב. ובאמת זה לכאורה מאוד מאוד קשה, למה? כי כתוב ככה בספרים שבשביל ללדת נשמה גדולה, צריך זיווג מאוד עליון. זאת אומרת, ככל שהזיווג הוא יותר גדול, הוא יותר שלם, הוא יותר מלא, ככה גם הנשמה שתצא משם, היא תהיה נשמה יותר חזקה ויותר גדולה. עכשיו, את תשעה באב, לכאורה הזיווג כמובן, לא מדבר על זה שלמטה בכלל אסורים בזיווג, כן? בבני אדם, במציאות שלנו, בכלל אסורים בזיווג. אבל גם למעלה, לכאורה, הרי בזוהר אנחנו רואים את זה הרבה. ברור שהביטוי זיווג ואיחוד וכל זה, הוא מתחיל מהספירות, הוא מתחיל מהעולמות העליונים. עכשיו, תשעה באב, זה לכאורה הזמן של סי הפירוט. זהו, שכינה גלתה, שרף המקדש, וגולים, גולים מהארץ בכלל. זאת אומרת, מבחינת הזיווג האלה, אנחנו בסי הפירוט. עכשיו, אתה אומר שביום הזה נולד המשיח, אבל איך יכולה הנשמה הכי גדולה להיוולד ביום שהוא הכי הפוך? אז פה, הנקודה היא מאוד פשוטה, אבל היא באמת מדהימה, כאילו, מבחינת העומק שלה, ניקח לכם כמה שורות, הוא אומר ככה. כן, אחרי שהוא מקשה את הקושייה הזאת, איך נולד המשיח, אז הוא אומר ככה, והנה, נוכל להתבונן בעניין אהבת גשמיות בעולם הזה, בעניין אהבת חברים, ואיש עם אשתו, ביותם ביחד, לא תוכר כל כך אהבה. מה שאין כן, כשרוצים להיפרד, ולהרחיק נדוד לזמן, אז יתפעלו הנפשות, באהבה יתרה, אהבה עזה, מגודל הגעגועים, לכן חייב אדם לפקוד את אשתו, בשעה שיוצא לדרך, הוא בא מהדרך. אם כן תתבונן לפי זה, זה בשעת הפירוט, אז הוא הזיווג באהבה יתרה, הוא מקרי הזיווג היותר עליון, ונולד מזה הנשמה היותר עליונה. כן, ביות בעבנות הרבים, הפירוט בני הדבקים נעשה בתשעה באב, מקרי יציאה לדרך, מזיווג הזה נולד משיח, הנשמה היותר עליונה, וכוללת ואבן. דבר מדהים. מה קורה, כמו אתם, אני אתן דוגמה מדרך בני אדם. נגיד, אנחנו חיים ככה, יש פה חבר, היית איתו כל השנה, כל יום, פתאום מחר הוא מתגייס. כן, היה פה שנה, היה פה חברים, מחר הוא מתגייס. עושים להם איזה סיבת גיוס כזאת. מה זה עצוב? כאילו, פתאום מרגישים את כל העוצמות של החיבור, את כל הגעגועים לבן אדם, כי אתה אומר, מה, עוד מעט הוא לא פה. זה כמו שהוא אומר, גם איש ואשתו, חיים רגילים, בסדר, חיים ביחד, אבל לא כל שניה מרגישים כזה, כי זה החיים השוטפים. אבל אם פתאום הוא עכשיו יוצא למילואים, לאיזה חודשיים, אז פתאום, דווקא בגלל שהם הולכים להיפרד, אז יש. זה גם בהלכה, כתוב, אדם חייב לפקוד את אשתו, מצוות עונה, לפני שהוא יוצא לדרך, כי זה הזמנים שכאילו אז, פתאום בפנימיות, מתגלה כל החיבור שבשוטף פחות מתגלה.

הקשר בין תשעה באב לפירוד אז זה אומר, תראו דבר מדהים, מה קורה בתשעה באב. תשעה באב זה הרגע שהיה פירוד בינינו ובין הקב"ה. אבל הרגע שהיה פירוד, הוא בעצם הרגע של הגעגוע הכי גדול. אז נכון שזה פירוד שבא בתנאים, כן פה אמרנו, לא יודע, אחד התגייס, אחד יוצא לעבודה למילואים, בסדר, זה דברים כאילו פה זה, פה זה פירוד כאילו יותר קשה, כן, היה חייב כאילו, לא יודע, היה חייב לצאת מפה, לא יכול להיות פה גרשות או בשום מקום או משהו, אבל עדיין, כשנפרד ממנו, אתה בסוף מרגיש את הנקודה הפנימית, נכון שעכשיו אנחנו לא יכולים להיות ביחד באיזשהו סיבה, אבל בפנים כאילו, אומרים על זוגות שמתגרשים, שלחמים כאילו בפני הרגע האחרון, הם פתאום כזה, פתאום הם צריכים להחליט כזה, אם הם מתחרטים או לא, כי כל עוד מדברים על זה, מדברים בתיאוריה, אבל פתאום הם, זהו, כאילו, אנחנו לא ביחד, אז צערנו בסוף, ודרך כלל זה לא עוזר שהם חוזרים, כי כנראה זה כבר אחרי הרבה בעיות וזה, והם כבר החליטו וזהו, אבל עדיין אומרים שיש איזה מין נקודה כזאת, שכאילו פתאום עכשיו, למרות שהם מתגרשים, אבל פתאום מה, זהו, בכל זאת היה גם כנראה, בפנים היה גם חיבור, לא סתם התחתנו, לא סתם היה לנו קשר. להבדיל כמובן מכל הדוגמאות האלה, עם הקב"ה. אנחנו בעצם קשורים מאוד לקב"ה. עם ישראל והקב"ה זה אחד ממש. המציאות קצת הפרידה מה לעשות, בעוונות, אנחנו לא יכולים להישאר ביחד, אבל ברגע של הפירוד, אנחנו בעצם חייבים לפקוד את אשתו, לפני שהוא יוצא לרגל, אז כביכול, יש ברוך הוא, פוקד אותנו דווקא, לפני שהוא הולך, לפני שהוא כביכול מתרחק.

הקרובים בבית המקדש וזה מסביר עוד גמרא מאוד תמוהה, מדרש מאוד תמוה, שכתוב, שכשהאויבים נכנסו להיכל, אז הם ראו את הכרובים מחוברים זה בזה. עכשיו ידוע שכשישראל עושים רצונו של מקום, אז הכרובים הם פנים על פנים, והם מחוברים כמו איש ואישה, וכאשר חלילה לא עושים רצונו של קום, אז הכרובים הם אחור ואחור, הם נפרדים. עכשיו האויבים נכנסו, תשעה באב, תפסו את בית המקדש, הם רואים את הכרובים פנים על פנים. זה לא מסתדר עם הזה, כי עכשיו אנחנו כנראה לא עושים רצונו של מקום, יש חורבן עכשיו, אבל לא עושים רצונו של מקום, אז למה פנים על פנים הכרובים? רק זה יכול להיות ההסבר. כי באמת ברגע הזה, נכון שבאופן כללי, אני לא יודע, היו באים לפני יומיים, לפני שבועיים, לפני חודשיים, אז כנראה זה היה, הכרובים לא היו פנים בפנים, כי אנחנו לא בקרבה עכשיו עם הקב"ה. אבל ברגע הפירוד, ברגע הפירוד עכשיו, כביכול שוב עולה כל החיבור הפנימי שיש, ואז הכרובים, וככה האויבי ישראל, ככה הם רואים את הכרובים, כאילו לומר להם כביכול, אל תחשבו שבאמת זהו, שעם ישראל. ואם כן, אז זה מסביר את נשמתו של משיח, שנולדת ביום הזה, כי באמת אם אנחנו מחברים עכשיו ככה את כל הדברים, אז בעצם, אנחנו 22 יום, של מגבילים לחגי תשרי, ומה שהעשי שלהם ממש זה, זה הושענא רבה בשמחת תורה, ובעצם זה ימים, זה טוב, מה שהתחיל בי"ז בתמוז, יש לו כבר התחלה של איזה מהלך של תיקון, נכון שהוא ייקח זמן עוד על התיקון הזה, רק ביום כיפור יקבלו את הלוחות השניים, אבל אנחנו כבר באיזשהו מהלך של תיקון.

תשעה באב כיום מועד ואחת הנקודות החזקות בתוך התיקון הזה, זה דווקא תשעה באב עצמו, שבתוך תוכו, אולי זה מסביר גם את זה שהוא נקרא מועד, כן הוא נקרא מועד, קרא עליי מועד, ואז לא אומרים תחנון, לא בתשעה באב, לא בערב תשעה באב, בסדר? אז כתוב במגילת איכה, קרא עליי מועד. אבל מה זה קרא עליי מועד? זה לא קרא עליי מועד עכשיו שהוא לא יודע, איזה שמחה, מועד, איזה יום טוב, קרא עליי מועד לשבור בחוריי. אז מה בגלל זה אתה לא אומר תחנון? זה לא קרא עליי מועד לשבור בחוריי, זה לא קרא עליי מועד עכשיו שהוא לא יודע, איזה שמחה, מועד, איזה יום טוב, קרא עליי מועד לשבור בחוריי. ולכן באמת יש פה בחינה של מועד, כמובן מסביר את מה שכתוב, שצום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי, יהפכו להיות ימי ששון ושמחה, זה בדיוק בגלל זה, כי באמת בתת קרקע שלהם, הם באמת ימים של חיבור, הם באמת ימים של שמחה, בחוץ הם כביכול הפוכים. וזה גם מה שמסביר עוד גמרא מעניינת, גם רבי מגילה אומרת, ששנה אחת יצא תשעה באב בשבת, ואז רבי רצה, ככה גמרא אומרת, לבטל, ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל בשבת, ואמר רויל ואיתחה איתחה. העניין שם פירוש, שרצה לעקור צהרת תשעה באב כלל ועיקר, ולגלות הקץ על ידי שחל בשבת יום הקדוש, ורויל ואיתחה התנחה לגמרי, ולא עדו לו חכמים כי אין לדחוק את הקץ. אמר מה היה, תשעה באב חל בשבת, כמו שקורה לעמים, אז רבי אמר, כאילו סוג של נצל את ההזדמנות, רגע אם תשעה באב יוצא בשבת, הרי בשבת ברור שהכל בכלל אין, כל הדינים לא נמצאים, ראינו גם בזוהר הרבה, שכל הרשעים לא נידונים בגיהנום בשבת, ובקיצור זה זמן של הנהגה אחרת לגמרי. יוצא תשעה באב בשבת, אז בכלל אין שום ביטוי עכשיו לכל החלקים, הרי אפשר לאכול, אפשר לאכול כסעודת שלמה ושעתו, בסעודה שלישית, אתה יכול לאכול בשר, ולשתות יין, שמח לגמרי, אבל תשעה באב היום, בכל זאת זה היום, תשעה באב, אבל הכוח של שבת מגלה את הפנימיות של תשעה באב. ואז אמר רבי, נעקור את תשעה באב לגמרי, כלומר, גם בשנים שהוא יוצא לא בשבת, כאילו הוא אמר בוא נתפוס, בוא נתפוס את ההזדמנות כאילו, שעכשיו אין לנו שנה תשעה באב, בפועל אנחנו לא נתקבל, וגם כשיש בתשעה באב שבת, אז זוכרים אותו ליום ראשון, זה לא נתקבל, אבל רבי, כמו היא מספרת, ביקש רבי, לאכול תשעה באב, לא רק באותה שנה, הוא אמר, מתוך אותה שנה, בעצם עכשיו התברר שתשעה באב הוא לא קופא, בעצם, כביכול בעייתי, כמו שאנחנו חושבים, הנה תראה, כאילו מגיע השבת, ואתה מגלה את כל הטוב שיש בתוכו, אז זהו, אז כבר, הוא ידחה, ידחה, לא, דולו חכמים, למה? כדי לדחוק את הקץ, אמרו לו, מה זאת אומרת לא לדחוק את הקץ? בעצם אתה צודק, בפנימיות אתה צודק, באמת תשעה באב, באמת הוא מועד, באמת הוא אדם משיע, באמת הוא יום של גילוי גדול, של חיבור לקבל ברוך הוא בשמחה, אבל רגע רגע רגע, זה עוד לא הגיע הזמן כאילו, כבר ממש כאילו, בפועל כאילו להפוך אותו, נהיו שם שמחה, ולבטל אותו וכו' כדי, לא, לא, לא הגיע הזמן, עדיין אנחנו כנראה עוד צריכים, לעשות, לעשות עבודה, לתקן דברים, וכו', עד שהדבר הזה באמת יתגלה לגמרי, גם בצדדים החיצוניים, ואפשר יהיה לבטל, ויהפוך להיות חג וכו'. אבל מבחינתנו, חשוב, באמת, להרגיש את ההרגשה הזאת בימים הללו, שהם לא, כאילו יש בהם איזו תנועה, מגבילה, צד אחד, מה שקורה כלפי החוץ, כאילו זה, אבל מצד שני, דווקא בבפנים, יש איזה מין, איזה חיבור, יש איזה מין, משהו פנימי כזה, שדווקא אפילו יותר חזק, מאשר בימים הרגילים, ובשרת השם, שבקרוב ממש, זה כבר יתגלה כלפי חוץ, ואפשר יהיה לגמרי לעקור את זה, ולהפוך אותו באמת לחג, אבל נסות כבר עכשיו, להרגיש קצת את הדבר הזה, את השפע הזה, שמוביא פה, בסיים, מה שגרנו בהתחלה, ידוע כנגד כבד ימים, שבין המצרים מראש שנה ועד שמיני עצרת, בשמחה תורה הוא כנגד יהודה אב, וכן השפע שהראית את אישה באב, שהיה מלמעלה שפע גדול ועצום, כהזכר לאל. ולמטה נתאפך, רחמנה ליצלן, ובעצם היה שפע מאוד גדול ביום הזה, למטה בסוף, לא היינו ראויים לו, אז הוא כאילו התאפך למשהו שלילי, אבל באמת בפנימיות, יש שפע מאוד גדול, ולשפע הזה אפשר להתחבר, וככל שנתחבר לזה יותר, אז ככה גם נקרב בזמן שלם את הזמן, כן, בסדר.