כשאנחנו מסתכלים על החיים שלנו, בכל מציאות שבה אנחנו נמצאים, אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו את המקום שלנו בתוך אותה מציאות. זה מתחיל מהאדם מול עצמו, ממשיך למשפחה – בין אם זה ילדים, אחים, הורים, משפחה מורחבת, וכמובן כשאנחנו מקימים בית משלנו. הדברים מתרחבים לכל מערכת שבה אנחנו נמצאים – מקום עבודה, מקום לימודים, ודאי מקום כמו הישיבה. בסופו של דבר, זה מגיע למציאות הכללית שלנו כעם וכמדינה. יש לנו שתי אפשרויות איך להביט על הדבר הזה. אפשרות אחת היא לראות את עצמנו כציר מרכזי במערכת, כאילו כל העולם נברא בשבילנו. זה יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו כאן כדי לקבל כמה שיותר מהמערכת. לעומת זאת, האפשרות השנייה היא לראות את עצמנו כחלק מהמערכת, כחלק מדבר גדול יותר. כשאנחנו רואים את עצמנו כחלק, אנחנו רוצים להיות שותפי ולתרום להצלחת המערכת.
בניית בית ומשפחה ניקח את הדוגמה של משפחה ובניית בית. אפשר לבוא לחיי נישואין ממקום של מה אני הולך לקבל מזה, אבל השאלה היא מה קורה כשמשהו לא עובד לפי הציפיות. כשמשהו קשה או מאתגר, זה מצריך עבודה קשה שלא תמיד התכוננו אליה. חוזי הגירושין אינם קטנים, וזה לא פוסח גם על המגזר הדתי והחרדי. אנשים מדמיינים משהו אחד, וכשהמציאות דורשת משהו אחר, הם לא מוכנים לשנות את המבט ולהבין שהם כאן בשביל לעבוד ביחד. אם אנחנו אחד בשביל השני ושנינו ביחד בשביל הילדים, אנחנו חלק מקהילה, קבוצה, ציבור, מדינה. אם ההסתכלות היא אישית, אז כשמשהו לא מתאים, אנחנו מחפשים משהו אחר. אבל אם אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהמערכת, אנחנו עובדים ביחד כדי להצליח.
הקשר למדינה נושא המדינה הוא דוגמה נוספת. בזמן ההתנתקות מגוש קטיף, היו תפיסות שאמרו "אנחנו עם המדינה עד שהמדנה נגדנו". אבל אם אנחנו חלק מהמדינה, אנחנו רוצים בהצלחתה ונאבקים על הכיוון שאנחנו מאמינים בו. מדינת ישראל היא בשביל כל העולם כדי להביא את שם השם לעולם, וכל האזרחים הם שותפים לדבר הזה.
הקשר לישיבה בישיבה, יש תפיסה שהלקוחות הם האומה, עם ישראל. כלומר, כולנו עובדים פה ושותפים למפעל החינוכי הזה. אם אנחנו רואים את עצמנו כחלק מהישיבה, אנחנו לא רק באים לקבל, אלא גם לתרום. אם משהו מפריע לנו, אנחנו חושבים איך לשפר ולא פשוט עוזבים. אנחנו חלק מהדבר הזה, עובדים יחד כדי להצליח. בסופו של דבר, מי שיחיה ככה בישיבה, ילווה אותו בכל מקום. גם בצבא, כשמתלהבים מאידיאלים, חשוב לשמור על המוטיבציה ולהיות חלק מהמערכת גם כשזה לא תמיד קל. אה, אני מחכה שזה ייגמר. בואו נדבר על הישיבה. היא פתאום מומת על הישיבה ורוצה לחזור לישיבה. רגע, מה אתה באת לצבא כי מה? באת כי בשביל מה? בשביל ליהנות? בסדר, אני אומר להם תמיד: תהיה רמטכ"ל, תשנה את הצבא, תעשה את הצבא מטוקטק, לא יהיה רגע מבוזבז, לא יהיה מדבך, לא יהיו שמירות, כלום. כל היום רק ילחמו וכולם יהיו כמו סיירת. וזה לא עוד ככה כנראה עד שלא תשנה את זה. עכשיו אתה פה חלק, אז תהיה חלק, תיתן מעצמך את הכל ותוותל את עצמך קצת לטובת המערכת. אתה יכול לשנות, תשנה. תגיד לו, תשמע אחי, לא אחי, אסור להגיד אחי, תשמע מפקד, אולי זה, מה אתה אומר, אולי ככה. אולי ישמע אותך, אם הוא אדם ברמה אולי יקשיב לך. סבבה, מצוין. תנסה לשנות, ואם אתה לא יכול לשנות אה לא הופך להיות פתאום משהו שהמערכת נגדך.
הקדושה והאהבה העצמית מה שתחשבו על זה אם לא ישנה מערכת שנמצא, הדבר הזה ממש ילווה אותנו ובאמת, קודם כל בצד המשפחתי, שזה הבסיס להכל, ומלא מתוך כך זה ילך איתנו לכל תחומי החיים. ובסוף אני אסיים רק במשפט אחד שהרב קוק אומר בהערות הקודש, בעמוד י'. הוא אומר, הקדושה אינה נלחמת כלל נגד האהבה העצמית הטבועה עמוק במעמקי נפש כל חי, והעמידה את האדם בצורה העליונה כזאת שכל מה שהוא יותר אוהב את עצמו ככה יתפשט הטוב שבו על הכל, על כל הסביבה, על כל העולם, על כל ההוויה. הקדוש ברוך הוא והתורה היא לא נגד זה שהאדם אוהב את עצמו, זה הדבר הכי טבעי בעולם זה שהאדם אוהב את עצמו. זה ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותנו. השאלה היא מי זה עצמי, מי זה אני. האם אני זה רק אני, ואז האמת, האהבה העצמית היא זה דבר נורא והיום. זה הופך את החיים לדברים ממש עקומים או שאני ני אני ואשתי. אמר לבר ילווין, הרגע שלנו כואבת תהיו הורים, אתם תראו שהילד שלכם כשמשהו כואב לו, כשמשהו מפריע לו, אתה פשוט חולה יחד איתו. אתה לא יכול, אתה פשוט חי אותו. ומכאן בוא נלך הלאה.
סיפורו של גולן כהן נסיים בסיפור הידוע, אני מספר אותו המון פעמים. לפני כמה שנים היה ניסיון פיגוע בארמון הנציב בירושלים, בשכונת ארמון הנציב. מי שהציל שם את הפיגוע זה יהודי בשם גולן כהן, שמקרה הכרנו אותו כאוהי המלווה שלנו פה באחד הגלגולים שלנו פה בגרעין התורני. ואני שמעתי אותו, מראיינים אותו בטלוויזיה, שמעתי את זה ברדיו שאומרים לו, הכתב שואל אותו: תגיד, מאיפה הלך את האומץ? הוא בא עם האוטובוס שלו, הוא ראה את המחבל נכנס לאוטובוס, הוא עצר את האוטובוס עם האוטו שלו, ממש כאילו חסם את האוטובוס ואז האוטובוס נעצר וקראו לעזרה והשתלטו על המחבל. הכתב שואל אותו, מאיפה היה לך את אומץ? והתשובה לו הייתה מדהימה. הוא אומר לכתב הזה: תקשיב אחי, אם אשתך והילדים היו באוטובוס מה היית עושה? ואני ממש זוכר את השקט שהכתב הזה פשוט, אתם יודעים, כתבים וכל הזמן מדברים, הם לא סותמים לשנייה, הם ישר שואלים עוד שאלה וכל זה. הוא פשוט עצר לכמה שניות, כי הוא הבין שהוא בעצם אומר לו: תקשיב, מבחינתי, כל יושבי האוטובוס הם אחים שלי, הם כמו אשתי והילדים, אז ברור שאני אעשה את זה. ואז שהוא קלט את זה, הוא כאילו פשוט שתק, הוא לא ידע לא מה להגיד כי זאת התשובה האמיתית. ברגע שאתה כל עם ישראל זה אחים שלך, אז אתה גם תהיה מוכן למסירות נפש ולעשות דברים ולהתאמץ בשביל אחרים כי זה לא, אתה לא עושה את זה בשביל מישהו אחר, זה חלק ממך, זה חלק מהאהבה העצמית שלך. לכן אתה עושה את זה בשמחה לגמרי, אתה לא מרגיש לא פראייר ולא שום דבר, אתה מרגיש פשוט שאתה עושה את הדבר שאתה מאמין בו ושמח בו. אז בעזרת השם, באמת שנזכה כולנו לבנות ככה בעזרת השם את חיינו.
