צהריים טובים לכולם. אנחנו נמצאים בתוך שלושת השבועות, וכל אחד על פי מנהגו מקיים את מנהגי האבלות שהוא נדרש אליהם על פי ההלכה ועל פי מסורת אבותיו. אבל תמיד עולה שאלה מתבקשת על דבר המחשבות והרגשות שאמורים ללוות את מנהגי האבלות הטכניים שאנחנו נוהגים. האם באמת הדברים עוברים עלינו מתוך חוויה של אבלות, או שאנחנו עושים את מה שאמרו לנו לעשות ולא עושים את מה שאמרו לנו לא לעשות? אבלות שמורגשת לאדם כחיסרון על דבר שאיבד ואין לו אותו יותר, לפעמים יש לנו קושי בדבר הזה. אפשר אפילו לעבור את תשעה באב כמעט את היום כולו מבלי לחוות באמת את חוויית האבלות המתבקשת בימים האלה, כי האבל על דבר החורבן הוא אבל לאומי, הוא אבל קוסמופוליטי. כל העולם צריך להתאבל על חסרון המקדש. קודם כל, ברמה הכי פשוטה, קשה לנו להיות בעמדה פנימית של קיבוץ כוחות הנפש במשך שלושה שבועות. כמה אפשר להיות בבאסה, להיות באבל כזה? אנחנו רוצים לעבוד את השם בשמחה, רוצים להיות באהבה, מדגישים תמיד הטוב שקיים. זו עבודת השם לא קלה להיות באבל שלושה שבועות ועוד להרגיש את זה. זה מאוד קשה, אבל באמת חז"ל ציוו עלינו וביקשו מאיתנו והמריצו אותנו באומרם "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". שאפילו אומר האר"י הקדוש, אם כל השנה תיקון חצות זה קודש קודשים אחרי חצות לילה, בשלושת השבועות אומרים כל יום תיקון חצות גם אחרי חצות היום תיקון רחל. על פי המקובלים צריך כל יום אחרי חצות היום לשבת על הרצפה ולהגיד תיקון חצות, כלומר להוסיף אבלות על דבר חסרון המקדש בחיינו.
הקושי בהתחברות לאבלות אנחנו איבדנו את זה לפני קרוב לאלפיים שנה ולא היינו ש כשזה קרה, ולכן מאוד קשה לנו לחוות את האבלות כמו על משהו שהיה לנו ואיבדנו אותו. אז באמת עבודת השם מהקשות ביותר. אז מאלה אם היית חי בגלות, הגוי הפריץ רודף אותך ואת משפחתך, מדי פעם מתנכלים לך הנערים הגויים והשלטון והאינקוויזיציות והאנטישמיות, אז יש איזה שלושה שבועות שאתה את כל הזיפט של החיים האישיים שלך בגולה מפיל על זה. אבל אתה פה, חיים שחטוטים, אתה חי בארץ הקודש, יש שפע גשמי, יש שפע רוחני. אדם עובד, מחנך את הילדים, יש כמה שצריך. אז לכאורה האדם לא מצליח באמת כאן בארץ להתחבר אל האבלות ממקום נפשי ובאמת לקיים את הצו הרוחני העמוק של הימים האלה. כלומר, דווקא היום אתה צריך להיות אדם מאוד עמוק כדי להתאבל. בגלות זה היה הרבה יותר קל כי חווית את זה על בשרך בדברים אחרים. אבל היום שיש מלא דברים טובים בארץ, אז אתה צריך ממש להעמיק בסוגיה כדי להבין את עומק החיסרון. כי גם אם הגויים, לא יצויר, יפסיקו להציק לנו וכל העולם יאהב אותנו וכל היום יזרקו עלינו שושנים ויחפשו את הקשר איתנו וייגמרו המלחמות ובאמת יהיה שלום עולמי והכל יהיה טוב ויהיה שפע גשמי מטורף ויהיו ישיבות והכל, אבל לא יהיה בית מקדש, אנחנו נמצאים באותה בעיה בדיוק כמו היום.
המשמעות של חורבן המקדש האדם מן השורה שמדמיין עולם אוטופי כמו שתיארתי הרגע, הוא לא בקלות מבין את החיסרון של מקדש בעולם ללא מלחמות, בעולם של שלום, בעולם של שפע ושגשוג. אבל החיסרון הוא אותו חיסרון. לכן צריך להתבונן ככה קצת, לנסות להעיר את הלב, את ההבנה בזמן הקצר שלנו, להבין את המשמעות העמוקה של החיסרון ועל מה אנחנו באמת מתאבלים. אז יש את הסיפור הידוע עם נפוליאון שראה את היהודים שבוכים בבית כנסת. אז הוא שאל על מה הם בוכים, אמרו לו בית המקדש נחרב. ואמר מתי? לפני שנה, שנתיים? אמרו לו אלף שבע מאות שנה. הוא אמר וואו, עם כזה שמסוגל להתאבל אלף שבע מאות שנה אחורה כנראה הוא מחובר בצורה מאוד עמוקה למהות שלו, ולכן אין ספק שזה ייבנק לומר זו תובנה של גוי פשוט ורע. אנחנו יודעים שמי שחווה את החורבן כמו שמתואר החליטו שלעולם לא ישתו יין ולא יאכלו בשר ולא ישמעו מוזיקה ולא יתחתנו. חלקם אמרו וחלקם החליטו שלא יביאו ילדים לעולם כי הם יודעים מה היה. אז אנחנו צריכים בכוח השכל שלנו להשלים את מה שלא חווינו. אז באמת כפי שכתוב בספרים, חורבן בית המקדש משול להזיבת הנשמה את הגוף, לא פחות מזה. כשנשמה עוזבת את הגוף, לא צריך להסביר לך מה ההבל שם, מה הווד. זה בכלל לא אותו דבר, מה זה אדם מת מול אדם חי? זה משפיע על כל העברים, זה לא חיסרון נקודתי.
השפעת החורבן על העולם כשנשמה עוזבת את הגוף, זה משפיע על כל העולם. אני אנסה קצת היום להמחיש את זה כמה שאני אצליח בזמן שיש. בעצם כל הצרות שיש לנו היום, הפרטיות והלאומיות והאוניברסליות, גם בגשמיות וגם ברוחניות, כל מה שאפשר להגיד כדברים לא טובים שיש ליחיד ולכלל, זה הכל נובע מחסרון המקדש. כי כשהנשמה לא נמצאת בגוף, זה כדמיון הצל לעומת האדם החי. לכן הגר"א אמר שהגלות היא משולה לבית הקברות של האומה הישראלית. אז בואו קצת נטעם את הניצנים של השלמות ומשם ננסה ככה להתקדם. עם ישראל יוצא ממצרים, מקבל תורה, כובש את הארץ, עובר תקופה קשה של ארבע מאות שנה, תקופת השופטים. דוד המלך מגיעים לפאר היצירה, בית המקדש הראשון, ימי מלכות שלמה. כל כוחות החיים מופיעים במלוא עצמתם. אומות העולם מרגישות שיש התרחשות חדשה בישראל. הלב בעברים חזר לפעום. מסתכלים בספר המלאכים את התיאור של ימי מלכות שלמה, רואים שם שפע עצום גם בגשמיות גם ברוחניות. כסף לא נחשב בימיו לכלום, ואיש יושב תחת גפנו ותחת תאנתו.
החיבור בין קודש לחול כשמנסים לתאר, לוקחים את מלכת שווה שהיא כאילו מגיעה מעבר לערערי החושך והיא רוצה להבין מה קורה בישראל, מה קורה במדינה הקטנה הזאת. ואחרי שהיא רואה המון דברים ושומעת, יש משהו שכשהיא רואה אותו התנ"ך מתאר שהיא נופלת על הברכיים. מה היא רואה? היא רואה את הגשר שחיבר בין בית המקדש לבין בית מלכות שלמה. אז כתוב שכשהיא רואה את זה היא נופלת על ברכיה ואומרת "אשרי עבדיך ואשרי אנשיך אלה העומדים לפניך". הפסוק אומר "לא היה בעוד רוח". וכנראה היא לא הייתה אישה סתם רגילה, היא לא יכולה להכיל את זה יותר. למה? אומר אשרי שהיה גשר שהיה עשוי מעצי אלמוגים שבאמת חיבר את בית המקדש לבית המלכות. מסבירים שהיא פתאום מבינה שכל העוצמה הלאומית, הכלכלית, הצבאית, החוכמה, כל מה שהיה שם, הכל הכל יונק מהבית הזה. ושלמה בחוכמתו הצליח להסביר לה את משמעות הדבר. כשהיא הבינה שעולם הכל יונק מעולם הקודש והשראת השמה בישראל, כי בבית המקדש היא זאת שיוצרת את כל מה שמלכות שלמה מבטאת בחיצוניות אילו בעולם, אז היא אמרה וואו, איך יכול להיות דבר כזה שרוחניות גורמת להתפשטות ולהעצמה של כל כוחות החיים? את זה היא לא הכירה. היא הכירה רוחניות לבד ועוצמות החיים לבד, אבל הגשר הזה הביטה אצלה משהו שזה המשמעות של חיבור הנשמה בגוף. ואז התנ"ך מתאר "וכל מלכי הארץ שומעים את שם שלמה". הוא לא הלך אליהם, הוא לא דיבר איתם, הוא לא שכנע אותם, אלא באופן טבעי סגולים מסביר הרב קוק יוצאים זרמי חיים מעצם היותנו הלב בעברי העולם וגורמים לכל העולם להתחיל להרגיש שהם רוצים להיות שייכים למה שקורה בישראל. והם ממהרים לכרות בריתות עם שלמה וליצור קשר ולהתחנף וכל הדברים כי הם מרגישים. כלומר, העולם מתחיל לחוות תהליכי תיקון עמוקים מאוד שהנביאים דיברו וחזו והכל קורה שם וזה מקיף את הכל.
השלכות החורבן על האושות זה מה שמתארים שהוא ידע את שפת השדים ואת שפת הצומח ואת שפת בעלי החיים. כלומר, כל כוחות החיים הופיעו מהמקום הכי גדול ועמוק שלהם והכל היה בשליטה של ישראל. הכל, כל העולם, כל הכוחות, הצבא, הכלכלה, החקלאות, הכל. זה היה אמור להיות סדר ההשפעה של ישראל על העולם עד לתיקון השלם, עד לגאולה השלמה, עד להשלמת כל חזון הנביאים, עד ל"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" ומשיח צדקנו. אז כשקצת מתבוננים בימי מלכות שלמה, מה זה אומר שיש בית מקדש בישראל, מתחילים להבין שזה משהו שמשפיע על כל העברים. זה משנה את כל המושגים, את כל ההרגשות, וכל העמים מרגישים בלי שתדבר איתם אפילו. בהקשר הזה חז"ל אומרים שהיו לישראל נביאים כפול מיוצאי מצרים. אז אם ממצרים יצאו נגיד שלושה מיליון כולל כולם, נגיד, אז תכפילו. אני לא יודע אם זה בחזקת שתיים, אבל תקחו כמה שזה לא יוצא, תפרסו את זה על אלף שנות נבואה שהיו ישראל מיציאת מצרים עד תחילת הבית השני, נגיד ארבעים שנה עקות בדור, קיבלתם עשרים וחמש דורות. שוב, פשוט אומר שבכל דור היו באזור המתיים עד שש מאות אלף נביאים. צריך לתאר מציאות כזאת שבה יש בתוכנו מאות אלפי נביאים, לא בודדים, מאות אלפי נביאים שבו העולם מדבר איתם. אז אם זה היה זה, אז כמה היה בעלי רוח הקודש? לא יודע, אולי כמה מיליונים. יש את הסיפור הידוע ששמעתי אותו מכמה כיוונים, אני לפעמים מספר אותו. היה פעם איזה דיבוק שנכנס באיזה יהודי לפני כמאה חמישים, מאתיים שנה. בגרסה אחת זה עם אבן ישראל, בגרסה אחרת זה מישהו אחר, אבל זה אותו סיפור. אז הדיבוק הזה נכנס ובא נניח אבן ישראל בגרסה הזאת והתחיל להגיד ייחודים וכוונות על פי הקבלה כדי להוציא את הדיבוק. ואז הדיבוק התחיל להתגלגל, למשחק, צוחק צוחק מפיו של האדם. הוא אמר לו מה אתה צוחק? עוד שנייה אתה יוצא. והוא ממשיך עם הייחודם. ואז הדיבוק אומר לו אתה יודע מי אני בכלל שאתה מנסה להוציא אותי? אומר לו מי אתה? אומר לו אני יהודי מבית ראשון. יפה, מכובד, יש כבוד. אמר כן, אני לא סתם יהודי מבית ראשון, אני היהודי הראשון שסתר לזכריה הנביא בבית ראשון. אחריי באו כולם ורצחו אותו בבית המקדש ודמו פיעפע, וכמו שנקרא באגדות החורבן בגיטין. מה שמה עשה נבוזר אדן רצח כנראה מיליונים או מאות אלפים מישראל. אז הוא אמר לו, אמר לו הבן ישחי, אמר לו אם אתה כזה אדם גדול מה אתה עושה פה? איך התקלקלת כל כך כדי להגיע לכאן? אז הוא אמר לו יש דברים נסתרים מתקופתי שאתה לא יכול להבין. אבל הוא אמר לו רק תדע לך שבתקופה שלי כל הייחודים האלה שאתה אומר שעכשיו זה ידוע ליחידים על קף יד, בדור שלי זה היה ידוע לסנדלרים ולחייתים. כלומר, בדור שלי מדרגת החיים שעכשיו נחשבת אצלכם כמו המדרגה הכי גבוהה של הבנת האלוקות, הרגשת האלוקות, זה היה אנשים הכי פשוטים. זה המשמעות מבחינה רוחנית שמדברים על עולם ששכינה שורה בו, שהנשמה מתגלה בגוף הלאומי וזה משפיע גם על הפרטים. כן, זה בא עם הניסיונות של זה גם כמובן, לא ניכנס לניסיונות שזה יצר. אבל עם חורבן הבית הראשון, תחילת הבית השני, אז אנחנו יודעים שאם התבטלות הנבואה, אז בטלה גם עבודת השם מהאהבה, כמו שהגמרה מביאה, כמו שהרב קוק מסביר. פתאום מוצאים בחז"ל דיבורים משה מרחם על גן עדן, גיהנום, שכר ועונש, עולם הבא, דברים שלא שערו אבותינו בכלל. מה זה הדיבורים האלה? תקופת התנ"ך, אף אחד לא עז להוציא את המילים האלה מהפה בכלל. כי בתקופת התנ"ך חי היו את הגילוי האלוקי בארץ, לאף אחד לא היו חלומות על העולם שאחרי. למרות שזה נכון, יש עולם אחרי, אבל אף אחד לא עסק בזה. התנ"ך לא כיוון אותנו לעסוק בזה מעולם, אלא להיות עסוקים בהשראת שכינה בארץ, כי זאת הייתה האטמוספירה הרוחנית שלו בתקופת התנ"ך.
המעבר מעבודת השם מהאהבה לעירה אבל אחרי שאין לנו את זה יותר, חז"ל כאילו מחפשים מקור מוטיבציה חדש. כי אם אין עבודת השם מהאהבה, אז עכשיו לאט לאט יש עירה. עירה למדרגותיה, בסדר? מירו ממות עד עונש. פתאום מתחילים לעסוק בדבר הזה בחז"ל. יש מלא ביטויים לעובדן הזה, העובדן המקיף הזה. מיום שחרב את המקדש, מחיצת ברזל מפסקת לעבר. אין לו לקב"ה בעולמו אלא דלת דמות של הלכה. כלומר, הקשר הפך מרגשי חי לשכלי טכני פרקטי. הפכנו לטכנוקרטים שומרי מצוות, לא מרגישים כמעט כלום. אם השם מרחם עלינו לפעמים מרגישים איזה משהו כשעושים מצוות, אבל לא קל לנו עם החיסרון הזה, עם החיסרון העמוק הזה. מאז שחרב הבית לא נראה רקיע בתארתו, ניטל טעם הפירות. כלומר, זה השפיע עד הקצה של ההוויה האנושית, כי כשהנשמה עוזבת את הגוף זה משפיע על כל העברים. אפילו טעם ביאה ניטל מבעל ואישה, וניטל לעורה ורק. כלומר, אפילו זה כבר לא מופיע כמו מה שהיה פעם. זה המשמעות שכשהנשמה עוזבת את הגוף, כלומר עוזבת את העולם שזה השראת השכינה של המקדש, אז החיסרון הוא כולל. אני בכוונה רוצה להגיד לא רק מה קורה אצלנו, מה קרה למין האנושי בעקבות חורבן בית המקדש, עד שגם הם צריכים להתאבל בדיוק כמונו בשלושת השבועות האלה. הלו, יש את אותו היסטוריון יווני דגול שחי בשנת מינוס ארבע מאות חמישים לספירה, זה ממש קצת אחרי חורבן הבית. הוא נחשב אבי ההיסטוריה היוונית, קוראים לו הרודוטוס. כותב שחור על גבי לבן שבשנה הראשונה לגלות יהודה, זה חורבן בית ראשון, נפתחה הפרשה של הפילוסופיה היוונית על ידי טלסיש מילטוס שהוא מייסד כל האסכולה היוונית המפוארת של כל הפילוסופים שבאו אחר כך, סוקרטס והפלטון וכולם. יש פה קשר רוחני מבהיל, פשוט מזעזע את הנשמה. איך יכול להיות שזה באותה שנה? אלא זה בדיוק מבטא את האמת שאנחנו מדברים עליה, שחורבן בית המקדש גם עבור העמים כולם ועבור האנושות כולה לא היה רק אקט טכני עבורם, הוא היה אקט מהותי גם עבורם. זה ביטא קריסה של עולם הצילי שעלה לגנזי מרומין והוא כבר לא איתנו, שזה בעצם השראת השכינה, הנבואה, הרגשת האלוהות במציאות. הפילוסופיה לא יכלה להיוולד בעולם שיש בו מקדש, כי בעולם שיש בו מקדש מרגישים את אלוקים, אין שום מקום לשיח בנושא. אבל אחרי שנחרב את המקדש וכבר לא מרגישים את אלוהים והנשמה עזבה את הגוף, אז השיח הרציונלי על אלוקים הוא הכרח, כי אחרת לא יהיה לך אלוהים. אז כל המרדף אחרי אלוקים בסכל זה מציאות חדשה שהעולם נחשף אליה בעקבות החורבן. עכשיו צריך להוכיח את מה שכבר לא מרגישים, את מה שכבר לא רואים. ואותו דבר קרה בהקשר אחר בחורבן בית שני. הלו, מיד שניחב בבית השני נולדה הנצרות. הנצרות לא יכלה להיווצר בבית שני, בטח שלא בבית הראון, כי אז זרמי החיים שיוצאים מאיתנו הם זרמי חיים שלמים שמאחדים קודש וחול, שמאחדים גוף ונשמה, שמנחיכים את הנוכחות של האלוקות בארץ. אבל אחרי ימי הבית השני וחורבן הבית השני והציאתנו לגולה הרבה יותר ארוכה, הדבר הזה יצר מציאות של הפרדה ממשית בין החומר לרוח בישראל, בין הגוף לנשמה, בין הדת למדינה. ועם הודעה ניצנים של אהבה בימי בית שני, הרי שהם הלכו והידרדרו עד שעירת העונש כבר הפכה למקור המוטיבציה העיקרי עבור המון העם, לא היחידים, עבור המון העם. ומחשב שכר המצווה כנגד הפסדה, הפסד מצווה כנגד שכרה, באמת אחלה מוטיבציה. מי יכול להזדהות עם דבר כזה היום? אנחנו בכלל לא שם. אבל במציאות שנוצרה, שזה בעצם הגלות, עירת העונש דיבורים גוברים והולכים על תרבות של סיגופים, על התנזרות מהעולם, על העולם הבא, שוב גן עדן גיהנום. זו הנצרות. הנצרות נולדה על בסיסים תיאולוגיים שהם העתק הדבק של חלק ממה שקרה לנו בגולה, רק הם הקצינו את זה על פי דרכם והוסיפו את האלמנטים האליליים שלהם. אבל זו השלכה ישירה. נוגע לדבר יותר אישי, ראינו דברים כלליים וגם אוניברסליים. אני תמיד אוהב להביא דוגמה להמחשת החיסרון ברמה הכי אישית, ואני אוהב לדבר על אהבה. אין דבר שיותר מורגש לאדם מהאהבה. כל אחד רוצה להיות אהוב, לאהוב, והוא אוהב. זה משהו מאוד עוצמתי שמורגש לאדם. אני תמיד שואל את החבר'ה מה המצווה הכי קשה בתורה לקיום, ואף פעם לא אומרים לי תשובה נכונה. כשאני אומר, בדרך כלל מסכימים איתי.
המצווה הקשה ביותר התורה מביאה בספר דברים: "כי יש איתך אחיך, בין עמך או בנך או ביתך או אשתך או רעך אשר כנפשך בסתר למור נלך ונעבדה אלוהים אחרים". בקיצור, אמא שלך באה אליך ואומרת לך: "יא אבני, חזרתי מהמזרח, הבאתי משהו אש כתורת השתבח שמו לעד. אתה לא מבין, החיים שלי השתנו. אני אדם אחר, בוא תנסה". מה התורה מציעה לך לעשות במקרה כזה? לפני שהיא מציעה לך מה לעשות, היא מטריעה בך: "לא תובע, לא תשמע אליו, לא תחוס עינך עליו, לא תחמול ולא תחסה". כי באמת אתה הולך לעשות משהו שיהיה מאוד קשה לך. התורה אומרת: "כי הרוג תארגנו". אולי רק תמשוך את אמא שלך לבית הדין שהוא יעשה את זה. לא נעים, בכל זאת אמא שלי, אני אוהב אותה. אתה לא יכול להגיד: "זה לא קרה". לא תחמול, לא תחסה, לא תחוס, לא זה. ידך תהיה בו בראשונה להמיתו. מי יכול לעשות דבר כזה? כאילו שהתורה לא מדברת אלינו בכלל. אל מי מדברת פה? זה בדיוק הנקודה להבין עד כמה אנחנו כמו צל של אנשים. אני אנסה להסביר קצת את הנקודה, היא חשובה. כוחות הנפש שלנו זה צל של כוחות. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהיום אהבה זה דבר שכולם יודעים מה זה אהבה בכל המערכות יחסים. אהבה היום הורגשת לנו ממקום מאוד פרטי. אם זה אהבת אישה, אם זה חבר, אם זה הורים לילדים, זה מקום מאוד פרטי. אבל במקור של הכוח הזה אומרת לך התורה, אהבה זה משהו שנובע מההתקשרות של הבריאה בבורא. אהבה זה דבקות, זה אחדות. "ואהבת את השם אלוקיך". כל האהבות שאתה חווה כלפי בני אדם זה השלכות של האחדות של ההוויה של הקשר שלה עם בוראה של אהבת השם.
הבנת האהבה והקדושה בעולם האידיאלי, אהבת אישה ואהבת ילדיך לא רק בגלל דברים אישיים אלא בגלל שאתה מחובר לבורא, אתה מחובר לאהבת השם. איפה הדוגמה הכי טובה? זה כשמדברים על התומעה של זה. רק שם אפשר להבין. כשאתה מדבר על הצד התמה ההפוך של זה, אתה רואה מולך שלפי חלק מהפירושים היו ממש שורפים את הילדים. איך אתה רואה מישהו מקריב את הבן שלו לאל לפסל? זה דבר שאי אפשר להבין בכלל. אפשר להבין את זה רק בעולם שבו מרגישים את אלוהים והקשר הוא כל כך עמוק, שכל כוחות הנפש שלך שם. יכולת להקריב גם את היקר לך. רק כך אפשר להבין את זה. ואותו דבר בצד של הקדושה. אם קרוב משפחה א להפר מליבי אהבת השם בעולם האידאלי, הרי שיכולתי להפר את אהבתי אליו כי הוא פוגע בשורש הקיום שלי של העולם. ממלא אפשר לצוות דבר כזה. אבל היום בעולם שלנו, מי יכול לדבר על זה בכלל? ואז אתה מבין שגם כוח החיים כל כך טבעי ומוכר לנו כמו אהבה הוא צל של כוח מהעוצמות של הכוח הזה בימים ההם.
הקדושה ביום הכיפורים חז"ל אומרים: לא היו ימים טובים כט"ו באב ויום הכיפורים, כשבנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. זה מציאות שקשה לייחוז אותה בכלל. שביום כיפור עושים איזה דיסקודוסט בין כרם, הולכים לאיזה כרם ועושים שם איזה פאב כשר. אתה לא רואה דבר כזה ביום כיפור. השם ישמור, משתגעתם ביום? אי אפשר לעשות את זה ביהודה א', לא אפשר היה לעשות את זה בח' תשרי או בז' תשרי. זה בדיוק הנקודה שביום שבו הופיעה הקדושה הכי עליונה בישראל, שמעצם עיצומו של יום ועבודה של כהן גדול, אפילו כאילו כמעט בלי בית הכנסת, היו מסתכלים על הכהן הגדול. הייתה תארה נמשכת מבית המקדש, מלשון של זהורית, מהסמיכה על הקורבן, מכל הדברים העמוקים שקרו במקדש. אנחנו היום קוראים את זה קצת טכני בסדר העבודה, אבל זה דברים שאי אפשר להבין. שנופלים על פניהם, אני לא יודע אם נפלו כי אמרו להם ליפול או כי לא יכלו יותר לעמוד מעוצם ההופעה של הקדושה שהרגישו. והיו צועקים את מה שאי אפשר לצעוק ביום חול: "ברוך שם כבוד מלכותו". כי אם היו שייכים למדרגה הזאת, אז הם יכלו לצעוק אותה כי הם היו שייכים אליה. אז כשהופיעה הופעת הקדושה הזאת ביום הקדוש בשנה, אז זה הזמן הכי מתאים להופיע את האהבה במקום המתוקן שלה, במקום האלוהי שלה. ואז אפשר ללכת ושידוכים, אין יותר נאה מזה שיזכה לברך יוצר האדם.
החיסרון של בית המקדש זה מתאים לעידן שבו כוחות הנפש הכי אישיים שלנו הם מופיעים מהמקום האלוהי שלהם. באמת שעוד רבות הדוגמאות ואפשר להאריך, אבל באמת מה שאנחנו ניסינו בזמן הקצר זה באמת לנסות להמחיש למי שלא היה שם לפחות מתוך הכתוב את מה שכבר לא מרגישים. להבין למה חסרון בית המקדש זה לא דבר שצריך לעסוק בו רק בשלושת השבועות. זה בעיה של כל השנה. עד כמה אני מכוון בבוני ירושלים, עד כמה אני מכוון במשיח צדקנו את צמח דוד אבדך. עד כמה לפחות כשאני ער אחרי חצות לילה אני מרגיש צורך להגיד תיקון חצות. שיודע גם אתה יכול לקום במיוחד אשריך, אבל אתה כבר ער, אתה כבר ער, בוא תן משהו, תן כוח לכנסת ישראל לקום מהאפר. אתה מבין באיזה חסרון אנחנו נמצאים בכלל? רק לפעמים מרוב טוב גשמי ורוחני האדם לא מצליח להכיר. לכן צריך להעמיק בדבר ולהבין את עומק משמעות החסרון שהנשמה לא נמצאת בגוף, ואז החסרון הוא כולל את כל האיברים כולם. בדבר הזה צריך להתבונן מדי פעם כל השנה וגם לעשות על פי זה מה שאפשר, ובפרט בימים האלה שזה מיוחד לזה. אז אם אתה ער חצות לילה, אתה אומר תיקון חצות, אתה חושב קצת על הדברים האלה כשאתה אומר את התיקון חצות. ואם אתה גם מצליח לזכור, עושה תזכורת אחרי חצות יום, אומר תיקון רחל, וגם בתפילות אתה יותר על זה. זה מאוד יפה מה שעושים חב"דניקים שלפני התפילה, נכון הם שרים את השיר של "נכון מבן בית המקדש משהו". איך השיר שהם שרים? כן, שהיא בענה במהרבים בימינו. כאילו מה כל התפילות האלה עם כל מה שאנחנו מחזיקים מתפילות ומחזיקים הרבה מתפילות, אבל אם אין לנו בית מקדש את הדבר האמיתי, את הקשר החי התוסס החיוני, קשר של חיים, אז מתחילים עם זה את התפילה. וגם בסוף אחרי עושה שלום, אז יש שם גם את הנוסח שמישהו יש לו בסידור, כדאי להגיד את זה כדי באמת להכניס את זה לתוכנו יותר ויותר. בטח ובטח אנחנו, שאנחנו חיים אחרי הגלות הארוכה והקשה ואנחנו במקום כל כך מדהים לעומת תחילת הדרך של הגאולה. עדות היא שכבר נתהרה הנשמה ויש לנו את הזכות ואת היכולת להביא את הימים הקדושים האלה בעזרת השם להשלמתם. שנזכה בעזרת השם להיות בבחינת כל המטבלים על ירושלים זוכים ורואים בשמחתה בעזרת השם.
