אחד המשפטים המפורסמים בהקשר של ראש השנה ויום כיפור, כל עדה לפי מנהגיה ונוסחיה, הוא העניין של הדברים שבכוחם להעביר את רוע הגזרה. כשיש אמירה כזאת, נראה שקודם כל צריך להתייחס אליה ברצינות. לא על כל דבר אומרים שהוא מעביר את רוע הגזרה, ואם אומרים את זה על משהו, אז צריך להבין את האמירה, להבין למה, וממילא לנסות להבין את המשמעות של הדבר הזה מבחינתנו. יש פה בעצם איזה סוג של מתכון שנתנו לנו. בסופו של דבר יש דין, וצריך להבין שזה רציני. מי שמכיר את התיאור בזוהר על התנהלות המשפט שיש בראש השנה, אנחנו לא מדגישים את זה בתפילות. אנחנו מדגישים את המלכת השם, וזה נושא אחר להבין אותו – למה אנחנו לא מתעסקים עם הדין הפרטי. ויכול להיות שגם את זה נבין אולי בנקודה מסוימת מתוך השיחה שלנו היום. למרות שזה לא הדבר המרכזי בנוסח של התפילה בראש השנה, מבחינה אמיתית זה כמובן מתקיים בצורה מאוד משמעותית. יש דין ויש גזירות, ויכול להיות גם גזירות לא פשוטות, גם במובן הפרטי וגם במובן הכללי.
המשמעות של תשובה, תפילה וצדקה בוא נבין מה המחנה המשותף של תשובה, תפילה וצדקה. יש פה כנראה איזה מחנה משותף שאם נעשה אותו, אז בעזרת השם אנחנו מעבירים את רוע הגזירה, וזה מה שכולנו רוצים. אם נלך מהסוף להתחלה, נגיד את הנקודה ואז נבהר את כל אחד משלושת הדברים האלה בקצרה כדי להעמיק את הדברים. נראה שהנקודה המרכזית שמשותפת לשלושת הדברים האלה היא הנקודה של ההתבטלות או החיבור לכלל. החיבור לכלל יש בכוחו לווטל את הגזירה. למה חיבור לכלל יש בכוחו לווטל את הגזירה? כיוון שכתוב הרבה בספרים שלמעשה הכלל נידון כל הזמן לטובה. כל הדינים, ל הגזירות, כל הדברים שהם דברים שיכולים להיות קשים, יכולים להיות באמת בבחינת משהו שלא רוצים שיהיה. הם רוצים להעביר אותו, והוא יכול להיות רק על אדם פרטי. כלל ישראל מחובר לשכינה כל הזמן ברציפות, בלי שום הפסקה ובלי שום הגבלה. הוא כל הזמן מושפע לטובה, נמצא במקום מבחינה קבלית, במקום שעוד בכלל לא התחילו הדברים הרעים, לא ירדו למציאות שלנו הנמוכה. הוא נמצא במקום של הטוב, במקום ששם יש רק טוב ואין שם בכלל דינים ואין שם בכלל רע. שם כל המציאות היא כולה מציאות של קודש, של שכינה, של טהרה ושל טוב.
כוחה של תפילה בציבור המציאות שלנו היא מציאות שנבראו בה אנשים פרטיים, נשמות פרטיות שיודעות לעולם, וזה כמובן התכלית של העולם. ברגע שיש את היצירה הזאת הפרטית, יש גם את היכולת של הבחירה החופשית, וממילא גם את היכולת לבחור בדברים פחות טובים, וממילא את השפע האלוקי שרוצה לתקן אותנו על ידי הדינים הרעים הקשים שהודן אותנו כדי לתקן אותנו. אבל אם אנחנו עולים למדרגת הכלל, אז למעשה אנחנו עוקפים את המקום הפרטי ונכנסים למקום אחר לגמרי. המקום שהדבר הזה הכי בולט, ובעצם הוא כתוב כמעט במפורש, זה בנושא של התפילה. אנחנו יודעים שיש תוספות במסכת ראש השנה, הגמרא שם בדף ט"ז, יש שם כמה תנאים שמדברים מתי נחתם הדין, האם זה כל יום, האם זה בראש השנה. יש כל מיני אפשרויות, והגמרא אומרת "כמאן מטלין הנאידנה", כמו מי, כמו איזה מהדעות אנחנו מתפללים היום על חולים ועל כל מיני דברים כאלה. הגמרא אומרת לכאורה זה רק יכול להתאים לפי מי שאומר שהאדם נידון בכל יום, רבי יוסי. אם אדם נידון בכל יום, אז אפשר להתפלל כדי לשנות. אבל אם אדם נידון בראש השנה לכל השנה, אז לכאורה מה שנקרא אצלנו "חבל על הזמן", אין מה להתפלל, הכל נחתם והכל נגזר וזהו, במשך השנה אין לך מה לעשות.
צדקה ותפילה – חיבו לכלל התוספות אחרי איזה דיבור בעניין מגיע בסוף ככה למה שקשור לענייננו, אומר התוספות: "ועוד יש לומר דתפילה דרבים שייני, דגזר דינם נקרא". אומר התוספות, באמת נכון אם אדם יתפלל לבד, זה לא יועיל, זה לא עושה כלום. גזר דינם דרבים שייני, זאת אומרת באמת זה מתחבר לזה שאנחנו יודעים שהתפילה בכלל היא בנוסח רבים, הכל זה בלשון רבים. כל התפילה היא בלשון רבים, אנחנו לא מתפללים ודאי בראש השנה זה הכי בולט, אבל כל השנה כולה מתפללים "רפאינו", "ברך עלינו", הכל כללי. רפא אותי גם כשאני צריך רפואה על עצמי או על מישהו חבר שאני מכיר וכולי. ידוע, אני לא מתפלל עליו לבד, מתפלל עליו בתוך הכלל. אם אני מזכיר אותו בתוך הברכה עצמה או יש כאלה שרק בסוף בסוף התפילה, באיפה שאני לא אזכיר את זה, אני מזכיר אותו בתוך כל חולי עמו ישראל. לא מתפלל אף פעם על אדם לבד, תמיד זה כחלק מכלל, כחלק מרבים, כי גזר דנם של הרבים הוא נקרא. ממילא תפילה בעצם כל המהות שלה זה תפילת רבים. הנושא של מניין זה לא רק תוספת קטנה. לפעמים נגזר על האדם להיות לבד, חס וחלילה הוא לא יכול, הוא חולה, הוא בצבא, אז הוא מתפלל לבד. אבל גם אז מי שזוכר את הגמרא ואת ההלכה, אדם צריך להתפלל אם הוא לבד שינסה להתפלל בבית כנסת כי זה מקום של רבים. אם הוא לא יכול בית כנסת, שיתפלל בזמן שהרבים מתפללים. הוא יודע שהמניין של הישיבה הוא בשבע ורבע אחרי הסליחות, אז הוא נמצא בבית מאיזה סיבה, הוא מתפלל בשבע ורבע כי הוא רוצה להיות עם הכלל או עם איזשהו מניין קבוע שהוא מתפלל בו. מקומות שיש טיבלח, אז כל היום מתפללים, אז כל שעה שלא תתפלל אתה כאילו מתפלל עם הכלל. אבל ברור שהכוונה היא להיצמד לאיזשהו כלל שאתה מכיר אותו, שאתה חלק ממנו. אז או שאתה עם הכלל מבחינת המקום, או שאתה עם הכלל מבחינת הזמן, או שאתה עם הכלל מבחינת האדם שאה באמת עם הכלל. בכל פנים, זה דוגמה. ממש במקרה ראיתי אתמול את הפרסום והתחזקתי בעצמי. קיבלתי את זה באותו רגע, ככה נזכרתי ותרמתי. אז זה ככה בסוגריים, אולי עוד איזה חיזוק לעניין הזה. אבל בוא נחזור לעניין העקרוני בכלל. בראש השנה, לפני ראש השנה, נתת, זה ככה. זו בכלל זכות גדולה כי זה מעביר את רוע הגזרה. אבל מה עומד מאחורי זה? מה שעומד מאחורי זה זה שאתה לא סתם נותן, אתה נותן כי אתה חושב למה אני נותן, רגע, למי אני נותן, מה הצורך פה, איזה דברים לי יש ברוך השם ולמישהו אחר אין, ובמה אני יכול לתת לו. יש צדקה בגופו ויש צדקה בממונו ויש כל מיני סוגי צדקה. יש גם צדקה שאתה אומר מילה טובה למישהו. יש צדקה שמבקשים ממך בישיבה, שלא יודע, שיבואו תלמידים ובוא תישב ם איזה ילד פה מאיזה בית ספר או משהו, תישב איתו איזה חצי שעה ללמוד. זה גם סוג של צדקה, זה צדקה רוחנית. אבל זה הכל מגיע מהמקום הזה שאני נחלץ מהמסגרות הפרטיות שלי ואני נהיה חלק מהכלל. אכפת לי מהכלל.
החיבור לכלל ישראל עכשיו, הכלל זה לא רק איזה כלל כזה, עם ישראל משהו גדול כזה. זה בדרך כלל משהו מאוד עברירי שקשה להרגיש אותו. אני תמיד אומר שהמקום, אולי לא היחיד, אבל אחד המקומות ששם באמת אפשר להרגיש את הכלל, כלל ישראל, זה הצבא. זה הצבא. הייתי שבוע שעבר ביום חמישי בערב אצל החברה שלנו בגולני. בבח גולני יש שם איזה סיפור קצת, איזה קושי עם איזה ממפאי. הם מחלקה מעולה ויש להם ציונים מעולים והם חווה על הזמן. הממפאי עושה קצת טעויות בהתנהלות. ואז אמרתי להם שאם הממפאי דיברתי על מה שהוא צריך לשמוע, הסברתי לו קצת, ברוך השם קיבל. ולחברה אמרתי, אתם פה לא בגלל הממפאי הזה או הממפאי הזה. למה אתם פה? למה אנחנו פה? צריך להבין את העניין הזה. עושים על עצמנו מדים, אנחנו נהיים אנשים כלליים, אנחנו מספר אישי כביכול, אנחנו חלק מכלל ישראל לדורותיו שכובש את ארץ ישראל ויורש את ארץ ישראל ומתיישב בארץ ישראל ומגן על ארץ ישראל. זו זכות עצומה מטורפת שאני כל פעם לא מבין את אלה שלא מתגייסים, איזה הפסד רוחני יש להם. יש כל מיני שלא מתגייסים היום, יש מבחינות דתיות ויש מבחינות אחרות. איזה הפסד נדבר על אלה הדתיים שהם באים ככה בשם התורה ולא מתגייסים. איזה הפסד רוחני יש להם מבחינת עבודת עמידות של ההתחברות לכלל ישראל. אין דבר כזה כמו הצבא. את כל הגוף שלך אתה שם שם, את כל הגוף שלך עשרים וארבע שבע, אתה לאורך שנה שנתיים, כל אחד לפי כמה שהוא עושה, הוא כל כולו של כלל ישראל עד כדי מסירות נפש חס וחלילה אם תידרש. זו זכות עצומה.
החיבור לנשמת האומה אבל זה לא נגמר בזה. זה לא יכול להיות טוב, עכשיו אני נותן את עצמי שנה וחצי שנתיים בצבא וחוץ מזה כל החיים אני לעצמי. אז לא עשינו כלום. יש אנשים כאלה, גומרים את הצבא, זהו, הם כבר לא משקיעים יותר בכלל. הכלל זה דבר שהוא יום יום, כל הזמן צריך ללוות אותנו. אז זה רואים את זה בתפילה ורואים את זה בהצדקה ורואים את זה בתשובה. ובגלל שהזמן שלנו ממש ככה נגמר, אז רק פסקה אחת מתוך כמה וכמה פסקאות באורות התשובה בפרק ד'. אומר הרב קוק ככה: הטבע העולמי וכל יציר פרטי, ההיסטוריה האנושית וכל איש יחידי ומעשיו צריכים להיות מסוכרים בזכירה אחת ואז ממערת ההורה של הדעה המביאה לידי תשובה לבוא. כלומר, אם אדם חי את זה שהוא חלק ממהלך כללי של עם לדורות של היסטוריה שלמה, זה משהו שמאוד מאוד מקרב אותו לתשובה. ולמה? אז בפסקה קצת אחרי זה, פסקה ז', אומר הרב קוק ככה: נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט שהוא כולל את כל הטוב המוסרי. על כן כל פגם מוסרי שהאיש היחידי מישראל עושה מחלישו בזה את קישורו עם נשמת האומה. והתשובה, שימו לב למשפט הבא, קראת הסיום: והתשובה הראשונה היסודית היא להתקשר עם האומה בנשמתה ואימא הכרחו לתקן את הדרכים והמעשים כולם לפי אותו התוכן המהותי של בנשמת האומה.
הקשר בין תורה לתשובה אסבר קצר למרות שזה שיעור שלם: נשמת האומה זה הטוב של העולם. עם ישראל נוצר שדרכו עובר כל השפע המוסרי לכל העולם. כל הטוב שבעולם עובר דרך עם ישראל. ולהיות מחובר לנשמת האומה זה להיות מחובר לאותו טוב מוסרי אלוקי שנשמת האומה מביאה אותו לעולם. כל חטא של אדם מרחיק אותו מהחיבור לנשמת האומה, כבר שנשמת האומה היא הטוב המוחלט המוסרי. כל חטא הוא הפוך מזה כי כל התורה כולה היא טוב. כך מסביר הכוזרי במאמר שלישי, שאגב גם שמה הוא מעריך על הנושא של תפילת הרבים. אפרופו אמרנו על המניין, על תפילת רבים, וא מעריך על הערך הגדול שאתה מתכוון למשהו אחד, אז חבר שלך מתפלל על משהו אחר, מכולם ביחד יוצאת תפילה שלמה ומלאה ועוד דברים נוספים. ובין היתר הוא מביא את הדבר הזה שכל המצוות כולם הם בעצם מחנכות את האדם להיות טוב, להיות מוסרי, לרצות לתקן ולתת לעולם. ולכן כל גם כל חטא, לא משנה באיזה נושא, בוודאי אם זה בן אדם לחברו בדברים שזה המהות שלהם, אבל זה לא משנה גם אם זה משהו אחר לגמרי. אדם לא יודע, לא נשמר משהו בברכות או באכילה של דברים לא טובים או דברים שלכאורה לא קשורים ישירות לטוב האלוקי. אבל זאת המציאות שנשמת האומה שהיא הטוב האלוקי שם זה מחובר לזה שזה התורה, התורה היא הטוב. כל משהו שהוא נגד התורה הוא יוצר אצלך מרחק מהטוב. לכן תשובה ככל שהיא בנויה בשביל זה, זאת אומרת אני עושה תשובה כי צריך לעשות תשובה ויש מצווה לעשות תשובה ויש לזה הרבה סיבות ועניינים. אבל בקצה הדבר הכי גדול של התשובה שמדרבן אותי זה שככל שאני יותר יתקן דברים ככה אני אהיה יותר מחובר לכלל. כלומר, ככה יש לי יותר יכולת להשיג את הדבר הזה שאני רוצה להשיג אותו וצריך להשיג אותו וחייב להשיג אותו להיות כללי. אז אם כן, תשובה שעניינה להיות מחובר לכלל, תפילה וצדקה שלושתם מעבירים את רוע הגזרה כי הם בצורה מאוד מאוד חזקה ומשמעותית לוקחים אותנו מובילים אותנו לעניין הזה של החיבור לכלל.
החיבור לכלל בראש השנה וזה כמובן מה שאמרה האישה השולמית כמפורסם בדברי הזוהר בפרשת בשלח, כאשר הוא רצה להיטיב לה הנביא ואמר לה אני יכול לדבר אל המלך או אל שר הצבא. אז זוהר מסביר את זה שהוא אמר לה היום היה ראש השנה, אותו יום היה ראש השנה. כתוב היום, כל מקום שכתוב היום זה ראש השנה. הוא אמר לה ספרים פתוחים בשמיים, אני יכול להליץ בעדך אל המלך או אל שר הצבא, אל הקדוש ברוך הוא ואל הפרקליטים שמה. והיא אמרה לו תודה רבה, אני לא צריכה תובות. למה? יש לה ארבע מילים: בתוך עמי אנוכי יושבת. זהו, אני בתוך עמי, אני חלק מהכלל. כיוון שאני חלק מהכלל אני בטוחה בדיני שיצא. אני לא צריכה תובות שאתה תבוא ותעשה לי תובות ותדבר שם עם מישהו. אני לא צריכה שאף אחד ידבר. איזו אמירה מדהימה זאת, כמובן עם הרבה ענבה וזה, אבל זה כנראה מה שהיא הייתה. היא הרגישה שזה היא, היא בתוך עמה, היא חלק מהכלל, אכפת לה מהכלל. והכלל, כמו שאמרנו, יש את הדברים הגדולים, צבא וכולי, אבל בסוף הכלל זה אנחנו, זה החבר הפרטי שלנו, זה המציאות הקרובה שלנו, זה החברים, זה המשפחה, זה הישיבה, זה המעגלים שאנחנו יכולים להרגיש אותם. איפה צריך את היד שלנו, איפה צריך את האכפתיות שלנו, איפה צריך את האחריות שלנו, את הרגישות שלנו, את המילה הטובה, את העזרה בכל תחום שלא יהיה. ובראש השנה, כמו שאמרנו, הדבר הזה בולט כפל כפליים כי לא מזכירים בכלל את הדברים הפרטיים, מזכירים אך ורק את הרצון להמליך את השם בעולם. ממילא לפי מה שאמרנו זה מובן מאוד, ככל שאתה באמת יותר רוצה להמליך את השם על עצמך ועל כל סביבך ועל עם ישראל ועל העולם, ככה גם אין לך מה לדאוג מהדין. כיוון שאתה כללי, ואם אתה כללי אז זהו, אז הסיפור נגמר, אתה בפנים, אתה מחובר, אתה שייך, אין לך רוע של גזרות. מגיע יום כיפור, אתה בכל זאת רוצה להתוודות על הדברים שתהית בהם, אז אתה עושה את החשבון ומתקן את מה שצריך לתקן. אבל את הדבר היסודי כבר בעצם תיקנת. אחר כך זה השלמה של הפרטים שצריך לתקן. בעזרת השם נזכה כולנו שתשובתנו, תפילתנו וצדקותנו יעבירו מעלינו ומעל כל ישראל את הגזרות הרעות אם ישנם, שלא יהיו בעזרת השם.
