שיחה כללית | איך קשור תיקון המאכל לתקופת השובבי"ם | הרב גבריאלי

טוב, כן, נכנס לנושא שלנו היום, כמו שדרנו אותו בהודעה. אנחנו נמצאים בימי השובבים, והימי השובבים באופן טבעי עוסקים בנושא של השובבים, אבל יש פה איזה חיבור גם לימים האלה של האווירה של חודש טבת, וט"ו בשבט כמובן, בבסיס שלו, שזה זמן שאנחנו קצת עוסקים בחיים הטבעיים שלנו, במציאות של… אם זה המציאות של הסביבה, אם זה מציאות בכלל של הגוף שלנו, וכחלק מהסיפור הזה יש את הנושא של הגישה שלנו לכל הנושא של אכילה. אז אחרי הצהריים נשמע משהו יותר ככה מן הסתם שממש ייתן לדרכות מעשיות שאני לא, עוד לא תזונאי, ועוד לא יודע, צריך להיות תזונאי בשביל עצמי, כדי לדעת מה לאכול, אבל לא ברמה כזאת שאני יודע לתת על זה שיחה. אבל יש כמה נקודות למחשבה שחלקן גם קשורות באמת עבודה על יצר המין, יצר העריות, כי כפי שידוע, שני הכוחות האלה מאוד מאוד קשורים אחד לשני. כדי כך שאנחנו יודעים שאפילו חז"ל, וגם בתורה, הרבה פעמים יש ביטוי של "הייתה אוכלת איתו". הייתה אוכלת איתו, מדברים על זיווג, על מציאות של קשר מיני, וקוראים לזה הייתה אוכלת איתו. זאת אומרת, זה לא סתם, אלא בגלל שבאמת אלה שני כוחות מאוד מאוד חזקים לקיום של החיים. לקיום של החיים שלנו ידועים הדברים של הרמב"ם בפתיחה שלו לספר קדושה, שהרמב"ם מסביר שהוא קרא לספר הזה קדושה, כי הספר הזה יעסוק במאכלות אסורות ובביעות אסורות, ואלה שני הדברים שאם ישראל נבדל בהם מכל המין החי על פני האדמה, שהוא עושה את הדברים האלה בקדושה. הוא יודע איך לעשות את הדברים האלה באדינות וברוממות משמעותית.

דברי הרמב"ם על קדושה הייתי אומר שאני חושב ככה שאפשר גם ממש לקחת את הדברים הידועים של הרמב"ם בהלכות איורי ביאה, ובמובן מסוים הם מאוד קשורים גם לנושא הזה של תאוות האכילה. אני אזכיר את דברי הרמב"ם כשהרמב"ם אומר את המשפט, אין מחשבת עריות שרויה, אלא בלב פנוי מן החוכמה. כלומר, כוונת הרמב"ם, ואנחנו מדברים על זה הרבה פעמים בכל מיני הזדמנויות, שכשאתה רוצה לעבוד על היצר הזה של העריות, בעצם חלק גדול מהאנרגיה שלך צריכה להיות לא איך אני מתגבר על זה, אלא איך אני ממלא את עצמי באנרגיות חיוביות כאלה, ובחיים כל כך בעלי משמעות, שבסוף כאילו זה כבר… הנושא הזה של העריות כבר לא ממלא אותי. כלומר, אני כבר לא… אז היצר נמשך, הוא נשאר, וכמובן שעדיין צריך, ואני אנסה גם לתת עוד כמה רעיונות ומחשבות עקרוניות, אבל אין ספק, גם רואים את זה, אני חושב, בחיים, בעולם. אני עוד יודע על עצמי, לא יודע מה על אחרים. אני יכול לדבר על עצמי, שכשאני משועמם, אני מחפש משהו לאכול. זה, נראה לי שזה האינסטינקט, נאה לי, של כולנו. ברגע שכזה, אין לך מה לעשות, אז האינסטינקט הכי זה, זה יתחיל לפתוח את הארונות ואת המקררים בבית ככה, כדי לראות אם יש איזה משהו להכניס, זה מין איזה מילוי כזה, זה מין איזשהו דחף כזה. זה לא חייב להיות שאני באותו רגע ממש רעב. זה לא שאני ממש רעב, אבל אני רעב לאיזושהי עשייה. אני רעב לאיזשהו מילוי, ולכן זה ממש מזכיר את זה, הייתי אומר, אין מחשבת, במקום העריות, אין מחשבת אכילה או תאוות אכילה או רצון, או רצון לאכילה שרויה, אלא בלב פנוי. זאת אומרת, אני אומר, אפשר להוריד או להוסיף, לא רק בלב פנוי מן החוכמה, אלא בלב פנוי מחיים מלאים בתוכן ובעשייה.

חשיבות סדר יום ברגע שאדם יש לו כל הזמן מה לעשות, ברור שהרמב"ם אומר חוכמה והוא מתכוון לתורה, ותורה וחוכמה במובן הרחב של חוכמה, שהיא כוללת הרבה דברים, אז זה כמובן משהו ממש רוחני שעוד יותר נותן כוח מיוחד, כמו שאנחנו יודעים, כמו שחז"ל אומרים, דברי תורה זה, בראתי לו יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין, ברור שהתורה היא תבלין במיוחד, היא כוח מיוחד שעוזר להתגבר על הדברים הגשמיים. אבל באמת זה לא רק תורה, אלא באמת אם יש לי סדר יום, שאני יודע מה אני עושה, ופה אני לומד, ופה אני עושה איזו התנדבות, ופה אני נח, ופה אני רץ, ואני כל הזמן יודע מה אני עושה, וכמובן אדם בחיים הרחבים שלו זה יותר, אם הוא בחור ישיבה, יש לו הרבה יותר דברים. הנושא של האוכל הופך להיות פתאום משהו כזה, שאגב, אני חושב, שוב, אני לא מומחה, אבל זה שאומרים שחלק מהדברים שהם לא בריאים בנושא של אוכל זה שאוכלים בצורה לא קבועה ולא מסודרת. זאת אומרת, החטיפות האלה בין הארוחות, בקטעים המשועממים האלה שאתה מחפש משהו, זה גם לא בריא. זאת אומרת, זה גם לא בריא, וגם מבחינת אחת האנרגיות שלך עכשיו, אתה משקיע אותן במשהו שהוא פחות משמעותי, ואולי אפילו יכול להיות פוגע ולא טוב, ולכן כדאי לחשוב על העניין הזה בהקשר הזה. עוד משהו אחד, נקרא לזה קודם כול, בתחום באמת היותר הערכי, היותר גבוה, הוא באמת גבוה, אבל בכל זאת יש… כדאי להתחיל ממנו, לפני שככה קצת יורדים יותר הוא יכול באמת לעצות יותר מעשיות מהעולם שלנו, זה שיש בכלל תמיד מקום למחשבה, למה הקב"ה בכלל עשה אותנו כאלה שצריכים כל יום לאכול כמה ארוחות ביום, פעם היה שתיים, היום שלוש, אולי זה כבר לא שלוש, היום לפי מה שאני שומע, מה שקורה בערבים, אז כבר אפשר לומר יש ארבע ארוחות ביום. יש בוקר, צהריים, ערב ולילה. כאילו אומרים לי, חבר'ה, שמע, אתה יודע מה זה? משעה שמונה, עכשיו השעה 11, אנחנו כבר רעבים, זה כבר עברו כבר שלוש שעות, אז יש כבר ארבע ארוחות ביום.

משמעות האכילה אבל לא משנה, בוא נחשוב רגע, לפעמים אני אומר את זה, כי לפעמים אני ככה פונה קב"ה, אבל תגיד, כאילו, כמה אנרגיות אנחנו משקיעים? כאילו, אתה צריך לעשות… שולחים אותך לקניות בסופר, אחר כך אתה צריך לסדר את הקניות בבית, אחר כך אתה צריך להכין את האוכל, אני לא, כי אני לא יודע, אבל מישהו מכין את האוכל. אחר כך אתה שוטף כלים, זה אני כן יודע, שוטף כלים. וזה חוץ מהזמן של האוכל עצמו, אם אתה מסתכל על היום, ואומר, אה, לא יודע, כמה זמן ביום אני בשבוע בחיים, לא יודע, אני אעשה פעם חשבון, נראה לי איזה כמה שנים בחיים, שנים טובות, אנחנו מתעסקים עם האוכל. אני מדבר עכשיו גם אם זה בבחינת צדיק אוכל לשובע נפשו, לא בין הארוחות ולא דברים… לא בריאים, סתם, אוכל. אז אתה שואל את עצמך, מה, הקב"ה, מה אתה רוצה? מה העניין? למה בראת אותנו בצורה הזאת? אתה אומר, בוא, היינו מרוויחים, פעמים יש צום, פעמים יש צום, ואז אני אומר, וואי, איזה יום ארוך יש לי, כאילו. איזה יום צום, פתאום אין כלום, הכול כזה ריק, פתאום יש לך הרבה שעות, ממש הולכים לישון בשעות האלה בצום, אבל בהנחה שלא הולכים לישון, אלא מתפקדים, פתאום יש לך כזה גם יותר זמן. אז נראה שאפחות אחד הדברים שכתובים הרבה ככה בספרים, זה העניין שבעצם דרך האוכל אנחנו מעלים את כל המציאות של הדומם הצומח והחי, אנחנו מעלים את זה בעצם לאדם, שהאדם, אם הוא מתפקד כאדם, זאת אומרת, כאדם שבאמת חי חיים, בעלי משמעות, בעלי תוכן, בעלי עניין, אבל עדיין אם הוא אדם מאמין, אם הוא אדם יהודי, שומר מצוות, לומד תורה, מקיים מצוות, עושה חסדים, פועל בעולם, דברים חיוביים, אז בעצם הוא מעלה, דרך האוכל אנחנו בעצם מעלים את כל העולם למה שאנחנו עושים. אנחנו אוכלים דומם, מים וכדומה, וצומח כמובן, ואנחנו גם אוכלים חי. אולי נחזור, פעם נזכה להיות, נזכה להיות הרב שלום מפעם, שאולי יש עוד כמה אנשים, כן? שלא אוכלים את החי, אבל בינתיים אנחנו ככה, דכו של העולם, אנחנו אוכלים גם את החי, אנחנו אפילו מאוד אוכלים את החי, ככה אנחנו רוצים להעלות את החי ככה חזק, ככה אנחנו שים לו ככה על האש, ככה ממש מעלים אותו חזק, את כל העולם החי. באמת מביא רבצדוק בקונטרס שלו את האוכל, אז הוא מביא את העניין הזה שמסכת חולין, חז"ל שמו אותה בסדר קודשים. הוא אומר, לכן נקבעה מסכת חולין בסדר קודשים. זה לא הותר, אלא למי שאוכל חולין על תארת הקודש. כלומר, עצם העניין ששולחנו דומה למזבח, אנחנו יודעים שהשולחן דומה למזבח, ויש מסכת חולין שלכאורה מהי קשורה לסדר קודשים. סדר קודשים עוסק בקודשים. זה מתחיל בזבחים מנחות, אני רוצה להזכיר למי ש… נגיע בדף היומי עוד כמה זמן, כמה שנים. אז זבחים מנחות חולין, ממש נמצא עמוק בתוך סדר קודשים, ולכאורה מה זה קשור לקודשים? זה כל אחד שוחט, אוכל, והשם הוא חולין, זה סדר קודשים והשם הוא חולין. אלא, אומר רבצדוק, זה בא להגיד לך שהחולין הם קודשים. זאת אומרת, בעצם, אם אתה אוכל, באמת, צדיק אוכל לשובע נפשו, אוכל נכון, אוכל טוב, אוכל באמת לשם המטרה הזאת, אז באמת, עד רבה. אז האוכל הופך להיות, לא רק שהוא לא בדיעבד, ולא רק שלא צריך להילחם בו, אלא הפוך, הוא הופך להיות הדרך שבה אנחנו מרוממים ומתקנים את העולם.

עצות מעשיות לאכילה נכונה אז אם טיפה ככה נוריד את הדברים לכמה עצות מעשיות בהקשר הזה. אז באמת, הדבר הראשון, שהוא ככה המשך של ה… קצת של הנושא הקודם, מחבר קצת בין שני החלקים, זה ידוע, וזה ידוע קודם כול במציאות, אני חושב שכל אחד מרגיש את זה. גם המסילת ישרים, שמכיר את הדברים של המסילת ישרים בהקשר של הנושא של האוכל, אז הוא מביא בפרק תתוו, הוא מביא ככה. כל שכן, אם ישים ליבו החלאים הרבים שיכולים לבוא עליו מחמת אכילתו, ולפחות הכובד שמגיעהו אחר האכילה והעשנים המעבילים את שכלו, הנה על כל אלה, ודאי שלא יחפוץ אדם בדבר הזה. כי טובתו הנה טובה וכו'. הוא אומר, המסילת ישרים, וכל אחד מרגיש את זה, בואו ננסה רגע קצת לחשוב, כאשר אנחנו אוכלים מעבר למידה. עכשיו אנחנו רוצים קצת לדבר על ההתמודדות שלנו עם הנושא של האוכל, שכמו שאמרנו, איננו בעיה עם ארוחות מסודרות כשהם גם באוכל שהוא בסדר, שהוא בריא, והוא לא בכמות, לא באיכות שלו, הוא גם בריא באיכות שלו, וגם בריא בכמות שלו, שלא אוכלים כמויות יותר גדולות. אז כמו שאמרנו, זה מצוין. אנחנו מדברים עכשיו, בכמה דקות שנותרו לנו, אנחנו מדברים על החלק שאיתו אנחנו צריכים להתמודד. דהיינו על הדברים שהם לא טובים, שהם יותר מדי, או שהם לא בריאים, או שהם יותר מדי. אז אומר המסילת ישרים, דבר ראשון, בואו תנסה לחשוב טיפה קדימה מה הולך לקרות לך אחרי זה, כמה זה פוגע ברעננות שלך, כמה זה פוגע… ואתה רוצה להיות רענן… אגב, לגמרי, נדמה לי שאומרים כל התזונאים, אני לפחות ככה עושה, לשתות במשך היום הרבה מים. זה דבר… אני רואה פה הרבה בקבוקים, זה דווקא טוב. אנשים הולכים עם בקבוקים, אז זה מצוין. רק להשתדל, לא למלא באמצע התפילה. לפעמים אני רואה הולכים למלא באמצע התפילה. אתם הלו לפני התפילה, אחרי התפילה, לא צריך דווקא באמצע התפילה ללכת למלא את המים. אבל למשך היום לשתות הרבה מים, דבר מאוד מאוד בריא לכל המערכת שאת העבוד כמו שצריך, זה ככה דרך אגב. אז אם כן, אז דבר ראשון, אדם שרוצה חיים רעננים, רוצה להיות תמיד כזה בתחושה שהוא כליל, שהוא יכול עכשיו עוד לתפקד עוד הרבה שעות, לא מרגיש כזה כבד, עכשיו בא לו כזה לישון, או בא לו כזה עכשיו לנוח, כאילו כולו כזה. אז זה אדם שחושב קדימה וקצת מגביל את עצמו ורואה איך באמת הוא אוכל דברים מסוג כזה וגם בכמות כזאת שתאפשר לו את הדבר הזה. דבר ראשון. דבר שני, זה מה שרבצדוק קורא מתינות. רבצדוק אומר, זה ממש כמה שורות מלשונו, מאוד יפה פה בקונטרס את האוכל שנמצא בפרי צדיק בסוף ספר בראשית. הוא אומר, ההיצעה השנייה היא המתינות. כי עשות תוקף התאווה, המהירות שרוצה לבלוע ולהשלים תאוותו, חיש. אמרו חז"ל שתורה לימדה דרך אחרת שלא יאכל אדם בשר, אלא בהזמנה. ולשום חכמים, מסכת ברכות בכל אכילה נכנס, נכנסים. לומר שצריך כניסה והכנה לאכילה. אפילו באכילת עני, נאמר שם נכנס לאכול פיתו במלח. זוכרים? ברכות, דף בית, נכנסים לאכול בהרבה שבתות, נכנסים לאכול בקהלים, נכנסים לאכול בתרומתם. ה זה נכנסים? לאכול. לכל דבר נכנסים. אבל אומר רבצדוק, נכנסים, הכוונה היא, יש איזו הכנה. לא באים חוטפים, כלומר, אפילו, גם פה זה עניין בריאותי. נגיד לאכול בעמידה, עוד פעם, אני לא איזה מומחה, אבל שמעתי פעם, זה נראה לי גם הגיוני. נגיד לאכול בעמידה או לאכול בישיבה, מבחינת מערכת העיכול. אז זה גם פיזית וגם מבחינה רוחנית. אם אתה נכנס לאוכל ככה במתינות, לא בלחץ, לא בהתלהבות של… אז בסדר, אתה אמנם רוצה להעלות את המאכל, כמו שאמרנו, את הדומם, את הצומח ואת החי, ואתה מתלהב לקראת קיום המצווה, אבל כשאתה מגיע למצווה עצמה, כשאתה מגיע לעניין עצמו, הוא עושה את זה בנחת. זה גם כמובן כל העניין כנראה של נטילת ידיים וברכות. כל הדבר הזה בעצם, אם נחשוב מה הוא אומר לנו, לא רק נעשה אותו ככה בצורה טכנית, אלא נבין את הרציונל, אז ברור שזה בא ככה למתן את הדברים, וגם מה שכמובן רבצדוק כבר לא נכנס לריזוליציה הזאת, אבל זה דבר ידוע, אחד הדברים הכי ידועים בעניינים האלה של האוכל, זה באיזו מהירות אתה אוכל. כי הרי מה שקורה זה שהמוח משדר את השדרים של הסובה, לוקח לו זמן מהרגע שהאדם באמת צווה. עד שהמוח משדר לו את השדר שהוא סווה, זה דבר שלוקח איזה עשר דקות, רבע שעה, לא זוכר כבר בדיוק את הזמנים של המומחים, אבל זה לוקח זמן. עכשיו תשימו לב מה קורה. אם אדם אוכל ככה במתינות, ככה ברוגע, ל בלחץ, אז עם מילה הוא ירגיש, בוא נגיד דפוך, אם הוא אוכל מהר, הוא לא ירגיש סווה. כי הוא אוכל מהר, הוא מרגיש שהוא לא סווה, אז הוא אומר לעצמו, תשמע, אתה לא סווה, אתה חייב לאכול, אתה לא סווה. בחורי ישיבה בכלל יש בעיה גדולה כי אין פת בסלו. הרי זה ידוע שאדם שהוא נמצא בבית והמקרר לידו, אז הוא לא רעב, לא רעב כל היום, כי הוא יודע שאם הוא ירצה הוא פותח ואוכל. ואז הוא לא רעב, הוא יכול לחכות בזה. אבל בחורי ישיבה נגמר, נסגר חדר אוכל לשעה שתיים, ואז הוא עומד חסר אונים, וכמובן הוא לא מעלה על דעתו חס וחלילה להיכנס למטבח ולקחת משהו בלי רשות, אויב האבוי, גזען וזה, בכלל לא מתחיל. ואז הוא אומר, וואו, עכשיו עד שבע בערב, כאילו, מה קורה? ישר הוא נהיה רעב. כאילו, עוד לא מתחיל זה, עוד לא גמר לאכול, הוא כבר נהיה רעב רק מהמחשבה הזו. ואז הוא הולך לקנות, ואז הוא לחוץ. אז זה קשור לנושא הראשון שפתחנו בו, שכשהוא יודע שיש לו עכשיו ריצה ויש לו סדר צוהריים, ויש לו דברים לעשות, אז הוא שוכח מהאוכל, כי הוא מתמלא מדברים אחרים. אבל על כל פנים, זה משהו מאוד משמעותי. כשאתה אוכל מהר, אתה אוכל הרבה יותר מהכמות, ובעצם אם היית אוכל יותר במתינות, המוח כבר היה מספיק לשדר לך שאתה לא צריך יותר. כי הרי ברור שמבחינת האמת, הרבה פעמים, אנחנו אוכלים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. ולכן כל הנושא הזה של המתינות והרוגע והעדינות והזמן שבו אוכלים והצורה שבה אוכלים, לא חוטפים ככה, בלי לחשוב, אלא, מה שנקרא, מתיישבים לאכול. מתיישבים ואז טיפה חושבים גם כמה אני אוכל. וידוע שאחד התרגילים, אני זוכר את עצמי עוד, באותו בחור ישיבה, עושה לעצמי וגם קצת מדבר על זה עם חברים, וכדאי שתהיה גם אווירה חברתית שמדברת על זה. נגיד, היית רגיל לאכול בארוחה, נגיד, שאוכלים בלחם, סתם מדוגמה, היית רגיל לאכול, אני יודע מה, איקס פרוסות, ואז אתה עושה ככה לעצמך, אתה אומר, רגע, בוא ננסה, בוא נעשה פרוסה אחת פחות. היית רגיל, לפעמים אתם רואים בארוחת צהריים באיזו ארוחה, ואתה רואה מישהו כבר שם לידו כאילו את הערימה של הפרוסות ככה, שלא יודע, שישאר לו. נראה לי היום אין בעיה כי יש מספיק, אבל לפעמים היה כזה. אז נגיד הוא כבר רגיל מראש, הוא לוקח חמש, הוא אומר, בוא ננסה איך זה עם ארבע. הוא לוקח ארבע. ואז הוא רואה שזה בסדר, כאילו, זה הספיק. ואז, עכשיו, זה לא קל, זה להוריד עם משהו שהיית רגיל, ואתה ברגע הראשון עוד מרגיש לא סווה, אבל כשעובר איזה רבע שעה, עשרים דקות, אתה כבר מרגיש בסדר גמור. אז זאת נקודה שנראה לי שיכולה מאוד לעזור באופן כללי בעבודה על העניין הזה.

התמודדות עם תאוות האוכל הדבר הנוסף, שבעיקר קשור באמת לרצון שלנו הטבעי, התאוותי, שיש בתוכנו לאכול דברים מאוד טעימים ונעימים, להכח ולגרון וכדומה. ובהקשר הזה, הדברים האלה לא תמיד הם הדברים הבריאים, וגם אם הם בסדר לאכול מהם בכמות גדולה מדי, זה גם בעייתי. אז איך אפשר לנסות לקבל איזה טיפים בראש כדי להתמודד עם הדבר הזה? אז זה לכאורה גם פה שני דברים קצרים מהמסילת ישרים. דבר ראשון שהמסילת ישרים מביא לנו בעניין הזה, הוא אומר, כן, אמנם מילוי הקרס ומשתי היין יכול להוליד בנים רעים, כל שכן שביות האדם מרגיל לעצמו לסבוע מאכילה ושתייה, הנה אם פעם אחת יחסר לו רגילותו, יכאב לו וירגיש מאוד, ומפני זה נמצא ומכניס עצמו בתוקף עמל הסחורה והגיעת הקניין לשתהיה שולחנו ארוחה כרצונו. ומשם חלילה נמשך אל הגזל וכו' וכו'. זאת אומרת, דבר ראשון, לראות איך אנחנו לא משתעבדים לדברים. אתה אוכל משהו, יש משהו שאתה אוהב לאכול, סבבה, בסדר, עזבו עכשיו, בריא, לא בריא, בוא נשים את זה רגע בצד, אבל לראות איך אנחנו לא משתעבדים. כי באוכל יש ממש מצב שאתה לא יכול בלי, כאילו, אם אין את הדבר הזה וזה, אתה תרוץ לסופר עכשיו, יקח לך עוד שעתיים עכשיו שתגמור את האוכל, כי אני לא יכול בלי הדבר הזה. צריך לנסות להשתחרר, זה קשור בכלל לסוג של, נקרא לזה, התמכרות, אבל סוג של להיות רגילים למשהו בצורה כזאת שכבר אי אפשר בלעדיו. זו נקודה ראשונה למחשבה בעניין הזה. נקודה שנייה, שגם אותה מעיר המסילת ישרים שם בהמשך, בפרק תת-ו-ו, זה העניין הזה שאומר, מביא את הדבר הזה, הנה תענו גם האכל, הוא היותר מוחש ומורגש. היש דבר עבד ונפסד יותר ממנו, שהרי אין שיעורו אלא בשיעור בתבליה. כיוון שיצא ממנה וירד בבני המעים, כבר עבד זכרו ונשכח, וכך יהיה סביע עם אכל ברבורים מבוסים, כמו אם אכל לחם כבר לא אכל ממנו כדי סביעה. זאת אומרת, וזו מחשבה שכמובן מאוד קשה להתגבר עליה בגלל ככה נברנו, שאנחנו מאוד נמשכים, רואים גם עם העיניים וגם עם הקול, רואים את מה שיש לפנינו, אבל לחשוב על זה שבסופו של דבר, כמה שניות, כמה דקות אחרי הזה, הפעם שמעתי איזו יצאה טובה, מעניינת, אני לפעמים מצליח ליישם אותה, אבל לא תמיד כי זה מאוד קשה.

תחבולות להתמודדות עם תאוות נגיד אתה ככה עומד לפני איזה, יש לפניך ככה איזה ממתק, ככה, חבל על הזמן, אתה יושב על איזה משהו, חבילת שוקולד, ובעצם, אם מנתחים את זה טוב, רואים שבקוביה הראשונה, שם היקרה הנאה. כאילו, הקוביה הראשונה של השוקולד, היא כאילו העבירה אותך ממצב של סתם אוכל רגיל, וזה לאיזו הנאה מאוד. הקוביה השנייה והשלישית, חשבו על זה, זה כבר קצת פחות, כי אתה כבר, ההנאה כבר התחילה, אחר כך השני והשלישי הוא כבר בעוצמה פחותה. אז לכן יש איזו שיטה כזאת להתמודד עם היצר הזה, ואתה אומר לו, תשמע, אל תיגע בשוקולד הזה בכלל, בלתי אפשרי, כמעט אי אפשר. אז אתה אומר לו, אתה יודע מה בסדר, כך אחד. ותרגיש את ההנאה וזו, ואז תסגור אותה ותתרחק. אולי יש סיכוי ככה להתגבר על הדבר הזה. ואולי דבר אחרון בכלל לשיחה הזאת, שזה מחזיר אותנו חזרה לנושא של הקשר לשובבים. בתאווה ההיא של המין, אז באמת אחת העות שתמיד אומרים אותן בצורה הכי פשוטה וטבעית, כל אחד מרגיש את זה על עצמו, זה לנסות לתחבולות תעשה מלחמה, להתרחק צעד אחד לפני שאתה מגיע לאירוע עצמו. כלומר, שאדם נמצא כבר בתוכן, נגיד, המחשב פתוח לפניו, והוא יודע שאם הוא ילחץ פה עוד לחיצה ועוד לחיצה אחת, זהו, הוא הולך להגיע לאותו אתר ששמה הוא לא רוצה להיות כי הוא יודע כבר מה מחכה שמה, וכשהוא יגיע לשם כבר הוא לא יוכל לעמוד בזה. החכם רואה את הנולד, עוצר שני צדים לפני כן, או לא נכנס בכלל למחשב, או דואג להישאר באותה תחנה שבה הוא נמצא ולא ללחוץ את העוד שתי לחיצות האלה שיביאו אותו למקום שהוא כבר לא יוכל להתמודד. זאת אומרת, ההתמודדות, כשהיא ממש כבר על הדבר עצמו, הרבה יותר קשה מאשר כשאתה נמצא קצת לפני.

התמודדות עם תאוות האוכל בבית מה זה אומר? שגם מבחינת האוכל, בעצם החכם שרואה את הנולד, ואני ממש מרגיש את זה, כל מה שאני אומר לכם, אני מרגיש על עצמי, אף אחד פה לא חסין, כולנו בני אדם, לא משנה באיזה גיל, גם בתווה ההיא וגם בתווה ההיא, אנחנו באותו, נמצאים בדיוק על אותו מפלס. אין פה מישהו שהוא חסין. ולפעמים אני ממש ככה, לפעמים ככה בבית, אני אומר לאשתי, אחרי שבת נשארות עוגות וזה, אני אומר לה, בואי נתפוס עומד, תסרוק את זה לפח, כאילו שלא יהיה פה כל השבוע, כי אם כל השבוע זה יהיה נורא קשה, לא לתפוס בסוף האוכל, ככה איזו חתיכת מתוק, איזו חתיכת עוגה, איזה משהו, זה כבר פה לידך ואתה זה, אז אתה אומר, אם זה לא יהיה עכשיו, אני לא ילך עכשיו לסופר להתחיל לקנות עוגה עכשיו, להתחיל לקנות… ברוך ה' כן, זה לא המצב. אז זהו, אין, אז אני, או שאני לא אכל כלום, או שאני, לא יודע, אני אקח איזה תמר, או שאני לא אכל כלום, כי בעצם כבר סבתי, זה סתם כזה תשופר כזה למנה האחרונה כזה, כמו בחתונות, עוד איזה משהו כזה בסוף. זה לא באמת בשביל לסבוע, זה בשביל, זה בשביל ליהנות, ככה, לשם שמיים, ככה, בשביל, לשם הגוף, ככה, לתת לו, לתת לו ליהנות. אז אם אין לך את זה בכלל, אם אתה מצליח להרחיק את זה ממך באיזשהו אופן, יש יותר סיכוי שתצליח להתמודד עם זה מאשר שאתה שם את זה ככה אצלך בערון או בזה, ואז, וואו, אז צריך ממש להיות גיבור שבגיבורים, ענק שבענקים כדי להצליח בכל זאת לא לזה, אבל אם בכל זאת יש לך את זה ואתה לוקח, כמו שאמרנו קודם, כך קוביה אחת, כך חתיכה אחת, תנסה להיהנות מהדבר הזה ובזה לפתור את ה… יצאת הידי חובת ההנאה, ואולי ככה אפשר יהיה, בעזרת השם, להתמודד טוב עם הדברים. אז בעזרת השם, כמו שאמרנו קצת, ככה נתנו כמה רעיונות. אחרי הצהריים, בעזרת השם, נשלים את הדברים, גם עם דברים אולי יותר מעשים, שבעזרת השם, יהיה הכול לטובה ולברכה.