שיחה כללית | החפזון מן השטן' או 'וכל אץ (רץ) רק למחסור | הרב גבריאלי

כן, אחר הצהריים טובים. אנחנו ככה לאחרונה בהרבה עניינים. אני חושב שאנחנו נתקלים קצת בשאלה של איך נכון להתנהל, אולי בכלל בחיים, בכל מיני דברים, אבל ודאי, אנחנו מדברים כרגע על שאלות ציבוריות. אנחנו רואים שהרבה פעמים יש רצון לפתור את הבעיות בצורה מהירה, אפשר לומר. יכול להיות גם בעניינים, לצערנו, ביטחוניים, שאנחנו נתקלים בהם, והם מאוד כואבים, ויש כמובן כאב גדול, ואז גם כל מיני פעולות. וגם בכל מה שנקרא המהלך המשפטי, אפשר לומר, כל מיני עניינים כאלה שקשורים למשפט, לפוליטיקה וכו'. כמובן, בלי להיכנס פה לזה, זה גם נושא מעניין לחשוב עליו יותר לעומק בכלל כל המהלך המשפטי הזה, על כל הצדדים שלו, אבל נוצר יותר לגוע ככה בעיקרון של הרצון פעמים ככה לעשות מהר וחזק וזהו, וככה לפתור את הכול. כשמול זה יש לפעמים משהו שהוא יכול להתאפס כחולשה, וזה האמירה שכאילו אומרת, לא כאילו, אלא אומרת, בוא קצת יותר לאט, קצת לעשות את הדברים בצורה יותר מחושבת ואולי גם יותר איטית. זה לפעמים יכול להתאפס כאילו איזה חולשה, אתה לא אמיץ, אתה לא מספיק אחד כדי לבוא ולעמקוב עדין את הער ולעשות דברים ולתת בראש בנושא כזה או אחר. אז כן, בהקשר הזה, נזכרתי, יש איזה משפט כזה, תמיד אומרים אותו, כמובן המקור שלו הוא לא בחזל, המקור שלו הוא דווקא כנראה בארצות ערב, שהחיפזון הוא מהשטן. זה כזה, לפעמים משפטים כאלה שחודרים לעולם, ובבחינת כל המון, ככל שדה, לפעמים כשאומרים משהו, לפעמים הוא בנוי על איזה יסודות עמוקים, אבל כמובן שאנחנו לא בנויים על הדבר הזה.

חיפזון וחריצות הדבר שהכי מוכר לנו, שמיד נגיע אליו, זה המושג של כמעט כמעט. אבל לפני זה יצא לי קצת ככה, מתוך שיטות, בחיפוש קצת אחרי הנושא הזה, שיש כמה וכמה פסוקים בספר משלי שממש הסוף שלהם הוא כמעט אותו דבר כל פעם מכיוון אחר. תן ככה רק שתי דוגמאות לקוצר העניין. נגיד מקום אחד, זה משלי בפרק א', פסוק י"ט, מחשבות חרוץ אך למותר וכל עץ אך למחסור. מאוד מעניין. בדרך כלל להיות חרוץ זה טוב, תהיו חרוצים, אבל יש פה בפסוק איזו הבנה שלפעמים חרוץ זה מישהו שמה שנקרא נחרץ, הוא מאוד מאוד נחרץ ורוצה לעשות מהר. מחשבות חרוץ אך למותר, יכול להיות שזה מיותר, וכל עץ אך למחסור. כל מי שרץ, עץ, עץ, רץ, כל מי שעץ זה מחסור, זה חיסרון. דוגמה אחרת, פרק י"ט פסוק ב', גם בלא דעת נפש לא טוב, ועץ ברגליו חוטא. פה זה מעניין, הסיף הזה, עץ ברגליו חוטא, שזה שוב, לרוץ, עץ, חוטא, ומעניין גם הרשע, בלא דעת נפש לא טוב. חשבתי שיכול להיות שאולי זה גם קשור. לפעמים מי שעושה דברים מהר, זה לפעמים סימן לזה שזה בלא מספיק דע. יש פה איזה חיסרון בדעת, ולכן יש את הרצון הזה לרוץ. אז יש עוד כמה פסוקים כאלה במשלי, אבל המחנה המשותף שלהם זה שאתה רואה ששלמה המלך ככה אומר, תזהרו מי לרוץ מהר מדי, כדאי לחשוב טוב איך עושים ומה עושים. אבל באמת, המשפט בחזל שהוא הכי מוכר ומפורסם, הוא דווקא קשור למגילת אסתר, כי ידוע שאותו ירושלמי במסכת ברכות, בפרק א', הלכה א', שמביא את העניין הזה של כמעט כמעט, אז המקור הוא בפורים, המקור הוא במגילת אסתר. רבי חיה הרבה, רבי שמעון חלפתא, היו מהלכים לבקעת ערבל וראו עליה את השחר שבקע אורה. אמר רבי חיה הרבה לרבי שמעון חלפתא ברבי, כך הגיעו לתן של ישראל, בתחילה כמעט כמעט, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.

תהליך הגאולה עכשיו שימו לב פסוקים במגילת אסתר מעניין. הוא מורדכא יושב בשער המלך, אחר כך ואיקח המן את הלבוש ואת הסוס, אחר כך וישוב מורדכא אל שער המלך, ואחר כך הוא מרכא יצא מפני המלך בלבוש מלכות, ואחר כך ליהודים הייתה אורה ושמחה. ראיתי במפרשים של המדרש שיש כאלה שאומרים שצריך להשמיט את הפסוק הוא מורדכא יושב בשער המלך. למה? כי הם אומרים שהפסוק הזה הוא בדיוק הפוך מהתקדמות בגאולה. הפסוקים האחרים אומרים התחיל פה תהליך, בהתחלה מורדכא יושב בשער המלך, שמע את בקטן ותרש, קרה איזה אירוע אחד לא קשור לכלום לכאורה. אחר כך, כידוע, התגלגלו הדברים והוא בא בלילה וזה, ואז הוא אמר לו להמן, לך תרכיב את מורדכא, עדיין לא קרה פה כלום. בחיית הגאולה לא קרה כלום. קרה, היה איזה רגע נחמד כזה שהמן מבועס ומורדכא היה לסוס, אבל בסוף, מה קורה דקה אחרי זה, מורדכא חוזר לשער המלך. אז נכון שהמן הולך לביתו מבועס, מה שנקרא בשון שלנו, אבל לא קרה באמת משהו בינתיים. סתם איזו סיטואציה חמודה כזאת שפתאום הוא אומר לו, לך תעשה כן למורדכא. אבל יותר מזה, מורדכא חוזר לשער המלך, מן הסתם הוא גם עם הסק שלו והאפר, כאילו חזרנו לאותה נקודה. אז ראיתי במפרשה המדרש, יש מי שאומר, צריך להשמיט את הפסוק הזה כי הוא לא באמת מוסיף לגאולה. אחר כך יש דברים שמחים, מורדכא יצא מפני המלך, הייתה הורה ושמחה, זהו, גאולה. אבל חשבתי שממש לא צריך להוריד את הפסוק הזה, בכל הגרסאות הוא נמצא, לא יודע מה הרעיה של מי שאומר להוריד את זה. אבל למה חשבתי שדווקא חזל הכניסו את זה בכוונה? כדי להגיד לך שבתהליך של הגאולה יש גם נסיגות. כלומר, יש גם דברים, לא הכול נראה כזה טוב.

כמעה כמעה בגאולה זה דבר ידוע, אני רק סתם, אני אומר לכם את זה לפעם הראשונה שאני שם לב לזה טיפה יותר לעומק של הפסוקים. מורדכא היה לסוס, ובסוף הוא חוזר לשער המלך, חזרנו אחורה, לא קרה כלום. כותבים את זה פה בתוך התהליך, אולי אני רק מציע את זה ככה בסוגריים כזה, כדי להציע שכשאומרים כמעה-כמעה, אז מתכוונים שזה באמת כמעה-כמעה, ויכול להיות שגם בכמעה-כמעה לפעמים יש גם צעד אחורה ושניים, צעד קדימה ושניים אחורה. זה עדיין חלק מהכמעה-כמעה. אבל על כל פנים, נחזור לעניין עצמו, אז פה זה המקום, נקרא לזה הידוע, ובאמת הכי בולט והכי ככה ישיר, שבו חזר אומרים, תדע לך, תהליך גאולה בעם ישראל הוא יקרה לאט-לאט. ואני רוצה לנסות להבין למה. כי באמת יש רגעים כאלה, לפחות לי יש רגעים כאלה, אולי במקרה גם לכם, יש רגעים כאלה שאתה אומר לקבוש ברוך הוא, די, אין לנו כבר כוח, אין לנו יותר סבלנות לחכות, רוצים את הגאולה. אנחנו רוצים את המשיח עכשיו. די, אנחנו רוצים את המשיח, ובבקשה, אם אפשר, שיהיה עכשיו. ובשרד השם הוא יכול להיות עכשיו. כל מה שכתוב על כמעה-כמעה זה לא סותר לזה שאנחנו מאמינים באמונה שלמה שכל רגע הקב"ה הוא יכול לעשות הכול. אבל ולכן, בגלל שדי פעם הדבר הזה מתעורר, אני חושב שזה מחייב התבוננות ככ קצרה, תמיד כמו בכמה דקות שיש פה, כדי להבין לעומק למה זה כל כך קריטי הכמעה-כמעה כזה? למה זה חייב להיות ככה? מה אכפת לנו? למה שלא יהיה אולי פעמים ככה, פעמים ככה, פעמים מהר-מהר, פעמים לאט-לאט, פעמים האמצע? אבל זה שחזאל אומר לו, הולכים שם, והוא אומר לו, תקשיב, ככה זה. זה יהיה כתוב לדורות בגמרא שהגאולה היא כמעה-כמעה, מלבד גאולת מצרים, שהייתה הראשונה, שהייתה בחיפזון, אבל מי שם והלאה, זה הולך כמעה-כמעה.

הסבר קבלי על תהליך הגאולה הדבר הזה, הוא צריך התבוננות עמוקה, יכולה אולי לתת קצת כוח כדי להבין שזה לא חולשה, אלא זה לחתכילה, זה ככה, זה מהותי מאוד בסדרו של עולם. אז לצורך העניין הזה, בואו נלך ככה קצת פנימה יותר מרשותכם, כמה דקות טיפה לדברים העמוקים הרוחניים, הקבליים, וזה יעזור לנו כי נבין שבעצם זה משהו שהוא ממש משורש ויסוד הבריאה ממש מתחילתה כבר התחיל הדבר הזה. מה הכוונה? אז אנחנו יודעים שתחילתו של העולם מבחינה רוחנית, מבחינת העולמות, הייתה שהקב"ה צמצם את האור האלוקי הגדול שלו, שהכול היה מלא אור אינסוף. אז הקב"ה צמצם את האור שלו, זאת אומרת, צילק אותו לצדדים, צילק אותו ויצר בפנים מקום שנקרא חלל פנוי, ששם המקום הזה הוא ריק מאלוקות. לא ניכנס עכשיו לכל השאלות שיש סביב הדבר הזה, כל הבירורים, אבל בעיקרון יש מקום שנקרא חלל פנוי, ולאחר מכן, כיוון שכמובן שום דבר לא יכול להתקיים בלי אור אלוקי, אז יש מושג שנקרא קו. קו זה אומר קו דק של אור אלוקי שמגיע מהאור המקיף האינסופי שנמצא מסביב לחלל, אותו אור שהקב"ה מלא, כל המציאות כולה מלאה ממנו, אבל עכשיו הוא יצר איזשהו חלל בפנים, איזשהו מקום ריק ששמה הוא לא נמצא, ועכשיו הוא מחזיר את האור האלוקי הזה לתוך החלל הפנוי. ופה כשהאריזל מתאר את החזרה של הקו לתוך החלל הפנוי, אז אומר האריזל ככה, והנה, ביות אור האינסוף נמשך בבחינת קו ישר תוך החלל הנעל, לא נמשך ונתפשט תכף עד למטה, אומנם היה מתפשט לאט לאט. בהתחלה התחיל קו האור להתפשט, ושם תכף בתחילת התפשטותו נתפשט ונעשה כאן גלגל אחד עגול מסביב שהוא נקרא עיגול הקטר. ואז הוא ממשיך לאט לאט, אבל שימו לב לתיאור. מה, אנחנו מדברים פה על מציאות שעוד אין ממש מציאות, בטח לא של זמן כמו שאנחנו מכירים היום, לא של… זה כמובן, הכול מושגים מושאלים, אבל בכל זאת, הערי כותב את הדברים במילים שאנחנו יכולים להבין אותם ואומר שהקו הזה, קו של… זה נקרא צינור דק שבתוכו יש אור אלוקי מאוד מצומצם כדי שהוא לא יחזיר את כל החלל הזה עוד פעם לאלוקות, לכן הוא צריך להיות מאוד דק ועם אור מצומצם. על כל פנים, האור הזה כשהוא חוזר מדגיש הערי, הוא נכנס לאט לאט. מפרשים מנסים להבין, למה לאט לאט? בערך אותה שאלה ששאלנו קודם, למה שלא ייכנס מהר מהר? ייכנס, אללה, שייכנס, ותיק צ'אק ייכנס, יבנה שם את כל מה שהוא צריך לבנות, את כל העיגולים, את כל הספירות של העיגולים, ספירות של היושר, שייכנס. אמרים המפרשים, הסיבה של הלאט לאט זה כדי שהמקבלים, החלל הפנוי זה בעצם הנבראים העתידיים שאמורים להיות שם. החלל הזה, שזה משהו שהוא לא אלוקי, אלא הבריאה שהיא לא אלוקית, זה שהיא תוכל להקל את האור האלוקי הזה, אם זה יבוא מהר, היא לא תוכל להקל אותו. האור יהיה כל כך גדול, כל כך עוצמתי, שאי אפשר יהיה להקל את האור הזה. ראיתי בספר של אבא דרוקמן, לצערי הוא לא… הוא בטח ידע את הדברים הפנימיים, אבל בטח לא רצה לכתוב אותם, אבל יש לו בספר שלו, הוא אומר, למדוע כמעה כמעה? אז הוא מביא פסוק משעיהו, הוא יסיסו מדבר וצייה, ותגה לערבה ותברח ככה בצלת וכולי, ואז הוא מביא מהמדרש, מדרש תנחומה, פני מעכתיב כן, אל המדחק עם שעה של הקדוש ברוך הוא שגלה שכינתו על ישראל, במוד 21, מי שרוצה לראות, בספר כמעה כמעה, זה ספר שלם על הנושא, אינו מגלה עליהם כל טובתו כאחת, מפני שאינם יכולים לעמוד באותה טובה, שאם יגלה עליהם טובתו בפעם אחת, ימותו כולם. זה ביטוי. אם יגלה עליהם טובתו בבת אחת, ימותו כולם. זה ודאי נכון כלפי הקו. כלומר, הקו הזה, עם האור האלוקי הזה, יחזור עוד פעם בעוצמה בבת אחת. המהירות הזאת, שוב, לא תאפשר לנבראים, שהם בסוף נמוכים יותר, לקבא ולהקל את האור הזה. ולכן הקדוש ברוך הוא, בחסדו, נותן את הור הזה לאט לאט.

הסבר הרב קוק על תהליך הגאולה על אותו משקל, אבל טיפה בהרחבה יותר גדולה, וגם פה ברשותכם כמה מושגים קבליים, אבל שהרב קוק בעצמו מביא אותם. יש איגרת תשעון ג', הוא כותב לרב חרלאפ, שגם שם היה כנראה איזה דיון ביניהם על המושג שציפית לישועה. אז יש לו, לא חשוב כל מה שלפני כן, כדאי לראות, אבל בהמשך האיגרת הוא כותב ככה. קודם כול, המשפט הראשון הוא משפט מדהים, שימו לב. לא חלישות כוח הוא משהי תשועתם של ישראל כמעה כמעה, כי אם גבורת גבורות. משפט הזה, זה מהמשפטים שהייתי, פעם אמרתי, היו פלקטים בכיתות כמו בבית הספר, אז יש כמה כאלה, ממרות כאלה שהייתי מציע לעשות אותן. הוא אומר, לא חלישות כוח היא משהי גבורתם של ישראל, כי אם גבורות גבורות. תרב נראה את ההסבר. אבל אני חושב שזה משפט מאוד חשוב, כי הרבה פעמים, ברגע שאתה אחד כזה שאומר, תשמע, צריך קצת לחשוב, צריך קצת לעשות בחוכמה, קצת יותר לאט וזה, אומרים לך, אתה גם כן מאלה הנפחים האלה שהם פחדים ולא אמיצים ולא זה, ויאללה, תן בראש, קדימה, מה זה? אז הרב קוק כנראה הכיר את זה כבר, כנראה שגם לא אמרו. כנראה שגם לא אמרו, אתה מאלה של הכמעה כמעה, בוא. אז הרב קוק אומר, זה לא חלישות כוח, זה גבורה. ולמה זה גבורה? אז הוא מסביר. כביריות עליונה המקפת את כל וממלאה ת כל, לפי עומק גדולת תלמודה, לפי גדולת תהרת אדירות רצונה, היא המרוממת את הטבע וכל תוצאותיו, השמיים ואת הארץ וכל אשר בם. כל חללה של רשות העליונה, אולי הוא אפילו רומז פה למה שאמרנו קודם, שגבילי רכייה אינם מספיקים לכתוב אותה. כולם מוכרחתי להגלות בתור גלילים אחדים לאותה מכונת הקודש. ובתוך החומר האב הזה, אור מלא עדן קודש, הם מילים גבוהות, ככה נדלג עליהם, נאצל את הזמן. מתמלא את כל נשמה חיי עולמים, תשובה, תפילה, תורה, צדקה ומעשים טובים. ואז הוא אומר ככה. אור השלום זרהו עלה את כל מחשקי המאירה של צרירת האחיות, זה גם כמושג קבלי, אשר לעולם הגלוי והנסתר של רכי ולעה וכו'. מאמונה מכל העלילות ומכל המסיבות, מידיעה פנימית חודרת, אשר כולם נתקנו לאל דעות השם, בן כשהם עברו דרך רצונות חופשיות, בן כשהם ענתת גויים וכו', כשהן מתגלמות בכל חוקי הוויה והטבע, אש וברד, שלג וכיתור, רוח, שערה וכו'. ואז הוא מסכם ואומר ככה. ממוצע דבר נבין, כמה גדולה היא החששה של קציצת נטיעות על ידי אותה ציפיית האישועה המכרפת את התקוות משיח השם, המנתקת את הטבע וכל מסיבותיה מצורת הצפייה הנתבעת בכל חומר שאלת עדי מנפש כל חי. אורו של משיח, וזה עכשיו השורות העיקריות, קשה לבחור פה, אורו של משיח חודר ומוכרח לחדור בכל. כתיר לאילה, קשור למעלה, ברום עליון, וכתיר לטטא בעומק תחתיתי. וכמעוטו, כן ציפיית איגלות ישועתו חודרת אי בכל. וכל חיסרון אשר בעקב, כל קציצה אשר למידות התחתיות הולכת בקרקעיותיהם של העיגולים המקיפות את המסיבות כולן, היא גם קציצה עליונה, שר העז המחשבה מהסתכלותה בפרצוף הארוך המעניק חמה ופונה לפרצופים הקטנים. רומז פה על כל מיני מושגים קבליים, הפרצוף הארוך זה עריך הנפין, זה המדרגה הכי גבוהה, הפרצופים הקטנים זה המלכות, זה העיגולים, יש ספירות של העיגולים שזה ספיות של הטבע, זה העולם של הטבע. העיקרון, שצריך אחר כך לראות, מי שרוצה קצת ככה ללמוד את זה פה קצת יותר בעיון, נסביר ככה את הדברים לסיום העניין. העניין של כמעט כמעט זה בגלל הרצון האלוקי שהאור האלוקי יחדור עד המקום הכי נמוך, שזו הכוונה לטבע. לעולם הטבע דהיינו לכל שדרות המציאות ולא רק לאלה שיכולים לקבל אור גדול מהר ולקלוט אותו. ברגע שהרצון האלוקי, וזה מתחיל כבר מההתחלה, מחזרת הקו לחלל הפנוי, כי החלל הפנוי יש בו את כל הבריאים העתידיים, מגדולם ועד קטנם. ואחר כך זה מגיע לכל גאולה וגאולה, שאם היא קורית מהר מדי, אז כמו שראינו במדרש שהרב דרוקמן מביא, אנחנו יכולים למות. זאת אומרת, חלק מהאנשים לא יוכלו לקלוט את זה, הסתנברו מרוב האור, הם לא יכלו בכלל להשיג ולהבין את המהלך האלוקי שקורה פה. וכיוון שהרצון האלוקי הוא שזה יגיע לכולם, וכולם יהיו שותפים בו.

גאולת מצרים וגאולת פורים הרי זה ההבדל בין גאולת מצרים, אנחנו עכשיו בדיוק במעבר, מפורים לפסח, בדיוק בשלב הזה. פסח זה מחיפזון, מהלך אלוקי, חד פעמי, הכול קורה מהר, חזק, כי זה התחלה. ההתחלה לצאת מהשעבוד לגאולה צריך להיות איזו פריצה גדולה, ויש מושג כזה של חיפזון. גם שם היו כל מיני תהליכים, אבל באופן כללי היה בחיפזון. אבל פסח לדורות הוא לא בחיפזון. וגאולת פורים היא כבר כמעט כמעט. והגאולה העתידה, כמו שהוא אומר לו על ביקעת הערבל, זו ודאי כמעט כמעט. ולמה? כי הגאולה הראשונה היא באמת באה מלמעלה למטה, וזה אור אלוקי שהוא בא וניתן, ככה משנה את המציאות כולה ברגע אחד, אבל הוא לא באמת משנה אותה. הוא לא באמת גורם לזה שכולם יהיו שותפים. עם ישראל יוצא ממצרים, אחרי כמה ימים הוא מתחיל לקטר. איפה האוכל, איפה המים, איפה זה, מה? זאת אומרת, האלוקות לא באמת חדרה בהם, לא באמת הייתה חלק מהם. זו הייתה מין מתנה כזאת, מין איזה אור גדול.

הגאולה העתידה אבל כיוון שהגאולה העתידה, היא גאולה שלנו, אנחנו זוכים לחיות בתוכה, אין בעל הנס מכיר בניסו. אנחנו חיים בתקופה מדהימה, תקופה שיש פה אור גדול, ובגלל שהוא כל כך גדול הוא איכשהו חייב להתכסות בכל מיני מסכים כאלה שאולי תארתם משמע, שלא יאפשרו לראות אותו בכזה גדול כי אחרי זה אנחנו נמות. חוץ מאיזה כמה אנשים גדולים שהם יוכלו לא להסתנבר ויש להם עיניים חזקות, כל השאר לא יהיו שותפים. אבל כיוון שהרצון האלוקי הוא שכולם יהיו שותפים, אז לכן הדבר הזה מגיע לאט לאט, והוא צריך לחדור, והוא צריך להתאים, והוא צריך להיות חלק, הוא צריך לבוא מתוך שותפות. הוא לא יכול לבוא במכות, להנחית מכות שהם כביכול ישנו את המציאות בכוח. ישנו את המציאות בכוח, זה אולי לזמן קצר יחזיק, אבל בסוף זה יחזור אחורה, כי זה לא באמת, זה לא באמת שום שותפות, זה לא באמת הכרה, זה לא באמת להיות חלק מהעניין.

הדרך הארוכה היא הקצרה אז הדבר הזה הוא באמת… עניין הזה שכמעט כמעט הוא מאוד מאוד עמוק, הוא מאוד מאוד רוחני, ולכן צריך להתבונן בו, צריך להתבונן כדי להבין למה זה, לא מבינים למה זה, אז באמת כל שנייה מחדש אתה אומר לקב"ה. אז גם אתה אומר לעצמך, עכשיו, בא לי לשרוף את המועדון, לך לחוואר עכשיו ונסגור את הסיפור. כל זה שיש פה מדינה והיא צריכה לעשות סדר, וזה האחריות שלה, ואולי היא באמת לפעמים צריכה לעשות מעשים משמעותיים, אבל זה כבר בסדר. אבל גם כדי שזה יקרה, אז צריך שיהיה מהעם שותפות. אם לא יהיה שותפות מהעם, אז גם שהמדינה לא תעשה את זה, יהיה בלגן. כי תהיה התנגדות גדולה, ויגידו, מה פתאום אתם עושים? בכל מקרה, אם רוצים שבאמת זה יהיה חלק, באמת תהיה… עם ישראל יהיה שותף, יהיה באמת… יבין למה עושים, למה זה חשוב, על מה אנחנו נלחמים, מה קורה פה, איזה סדרי משפט צריכים להיות פה, איזה עומק יש ברצון לשנות את סדרי המשפט. זה ודאי נכון שצריך לשנות את סדרי המשפט, אבל הם צריכים באמת לשנות אותם. אבל אם רוצים שבאמת זה יתפוס ולא כל הזמן יתנגדו לזה, אז צריך שיהיה לזה שותפות. וזה העבודה בסוף הכי קשה שלפעמים אין לאנשים כוח לעשות אותה, לעשות העבודה הסיזיפית, היומיומית, של לבנות את עצמם ולבנות את סביבתם, ולהשפיע אור כזה שיאפשר למי שנמצא בתהליך הזה של הגאולה ובאמת לחוות את הגאולה הזאת ולרצות בה ולהיות שותף לה. ואז הוא גם ירצה גם להילחם במחבלים כמו שצריך, כי הוא יבין מי זה עם ישראל ומה זה ארץ ישראל, ולמה זאת האמת, ולמה סדרי משפט אלוקיים ועמוקים הם באמת יודעים לתת צדק נכון ומוסר נכון וערכים נכונים. אבל כל עוד שזה לא יקרה ואנחנו נרצה לתקן את הכול טק טק, לעשות כמה דברים, זה בסוף יחזור בבומרנג. זה לא יקרה. אז יחזור דרך זה שמישהו ייכנס אחר בחירות ואז הוא יעשה הפוך, וזה יעשה הפוך, וכל הזמן יהיה… צריך לחשוב, אני לא אומר פה דברים מעשיים, אני לא… בשביל זה יש אנשים שזו תפקידם והם צריכים לתת תשובות המעשיות. אבל בכל זאת, אנחנו כן חושבים, גם סתם לעצמנו, כבני אדם זה מטריד אותנו, וגם באמת מבחינת השאלה מה האחריות שלנו ומה אנחנו יכולים לעשות, אז יש לנו הרבה מה לעשות בהבנה הזאת של הקמעה-קמעה, בהבנה הרוחנית, ומתוך כך גם בעשייה שהיא בסופו של דבר, אני חושב שהזכרתי את זה גם מפני מספר שבועות באיזושהי שיחה, שלפעמים הדרך הארוכה היא בסוף הדרך הקצרה. בדרך כלל, כאילו, אנשים אומרים לך, נו, זה לא תוכנית עבודה, זה לא, תביא פתרון, תתן פתרון מהיר, תתן משהו ש… אבל בסוף מתברר הרבה פעמים, כמו המדרש הזה שם, עם התינוק הזה שם שהלך בדרך, ובסוף זה נכון שהדרך הארוכה היא בסוף הפתרון, ולכן היא בסוף היא הדרך, אז היא הקצרה, כי יא מובילה, היא בסוף מובילה ליד. אז מה יעזרוך שתעשה כל פעם דרכים קצרות וכל פעם תיתקה בסוף באיזה מחסום וצריך לחזור את כל הדרך? אז בוא תעשה מראש כבר את הדרך הארוכה והיא תוביל אותך ליד. אז בעזרת השם, שנזכה.