שיחה כללית | הרגשות שהלכו לאיבוד | הרב אלעד

אחר הצהריים טובים לכולם. בעזרת השם נדבר היום על נושא מאוד חשוב, אחד החשובים ביותר. אני הודעתי נע, ראיתי ותרם זקנתי, אך ראיתי הרבה צדיקים נעזבים מאחר ולא טיפלו בדברים האמיתיים שהיו צריכים לטפל בהם בדרכי הצמיחה הרוחנית שלהם. אז ננסה היום, בעזרת השם. יש שני חודשים בשנה העברית שמבקשים מאיתנו להרגיש רגשות. קודם כל, חודש אדר כמובן, שנכנס אדם מרבים בשמחה, וההפך בשלושת השבועות. חז"ל מבקשים מאיתנו להרגיש דברים מסוימים וככה מצטרפים לתורתנו הקדושה, שגם אם לא אחת מצווה עלינו להרגיש. מהכיוון החיובי, להרגיש אהבה ואהבת לרעך כמוך. אני לא יודע מה אפשר לעשות עם זה, ואהבת את השם אלוקיך. מנגד, אם לפעמים תצווה עליי למשל לא לנטור, שזה תלוי ברגשת הלב, שאפילו לא יישאר לי לא רק לא לנקום בפועל, שלא יישאר לי את הרמה שאומרים למרוקאים שחלה שלא יישאר הרמה על הארינג.

רגשות והביטוי שלהם זה מעניין כי זה לא סוד של הרבה הרבה גברים לא קל להרגיש רגשות, לדבר רגשות, לבטא רגשות. אנשים בעניין הזה הם קוראות אותנו, אולי יחס של שמונים ועשרים. לא יודע מה אם יש שמונים אחוז מהאנשים מודעות לרגשות, מבטאות רגשות, עשרים אחוז להגיד שמתחשות. אז דברים זה הפוך, ככה פחות או יותר. יש לנו בעיה, יש בנו מנגנונים שלמים של לקחשה של הסתרה של רגשות, והרבה הרבה גברים נוטים לשמור את הרגשות שלהם בפנים, לא מבטאים אותם, לא מדברים אותם גם בצד השלילי וגם בצד החיובי. זה יכול להיות רגשות של פחד, כאב, בושה, אשמה. אתה לא אומר את זה, אתה שומר את זה בפנים. יכול להיות גם רגשות של שמחה וגם את זה אדם לפעמים מתחיל. ננסה קודם כל להבין מה הסיפור שלנו, איך זה קרה לנו הדבר הזה, מה זה בא לשרת באופן חיובי. מה הסיפור שלנו? יכול להגיד נולדנו ככה, לא קיבלנו בינה יתרה בס"ד. אבל עדיין, בכל זאת, יש כאלה שיש להם את זה, יש גברים שיש להם את זה. ננסה רגע קודם כל להבין כמה דברים. נקודה ראשונה, לפעמים באמת זה סוג של מנגנון הגנה. מכירים את זה מעולם הפסיכולוגיה? האדם שגדל בבית שאחד ההורים היה מאוד ביקורתי, מאשים, ורוב הדיבורים שלו היו דברי ביקורת וזלזול ולפעמים אפילו פוגעני, דברים יותר קשים. יכול לייצר מצב שהילדים, אתה מגיל קטן, כדי לשרוד בתור מנגנון הגנה, כדי לא לחוות שוב ושוב כאב או פחד, אז אתה פשוט, איך אומרים, אתה התת-מודע שלך נתן הוראה כדי לא לסבול את זה שוב ושוב. לקחת ללב מה שנקרא, ועוד סריטה ועוד סריטה בלב. קיבלת את מערך הרגשות וזהו, זה שירט אותך באותם ימים היטב כי בזכות זה לא נפגעת יותר מההורים שלך. זהו, אתה לא סופר אותם, לא רואה אותם. יחד עם זה, בדרך כלל אתה גם לא רואה אף אחד. נהיית כזה ציני, קשוח, פני פוקר, לא רואה אף אחד בעיניים. קיבלת את מערך הרגש, אז אתה לא מרגיש כאב, אבל אתה גם לא מרגיש שמחה, בטח שלא מודע, בטח שלא יודע לדבר את זה.

הורים ורגשות יש הורים שפשוט לא נתנו לגיטימציה לרגשות בבית, או כי הם לא הכירו את השפה בעצמם או מכל מיני סיבות אחרות שהם עברו דברים. גם לא היה לגיטימציה לזה, לא היה דיבור כזה, לא טבחו לנו את עולם הרגשות דרך דיבור. יש הרבה בתים שהקשר העיקרי הוא טכני, הוא פרקטי. מה עושים, מה לא עושים. אתה לא שומע את ההורים שאומרים מה הם מרגישים לטוב, לרע. יש לא מעט הורים כאלה, ואז הילד גדל בבית, פשוט אין לו שפה לעולם הרגשות, אין לו שפה לזה, הוא לא מכיר את המילים. הרבה פעמים אתה רואה ילד משחק בגן שעשועים, נופל, קיבל מכה, מתחיל לפקוט. אפשר להראות מרצה אליו, אל תפקד, אל תפקד, לא קרה כלם, לא קרה כלום, קח סוכריה, קח זה, קח זה, לא קרה כלום. הוא קורא משהו מאוד מלחיץ בבית או משהו מחיד, הילד מתחיל לפקוד, לא אל תפקד, אל תפקד, לא מויד, לא קרה כלום, הכל בסדר. לא נותנים לילד להרגיש כאב, אז הוא מלמד את עצמו שאין דבר כזה שנקרא כאב. כל פעם שיש כאב הוא מדחיק אותו כאילו שזה לא קיים, וככה ירגילו אותו. אתה תמצא גננות, הורים, מורים אומרים להגיד לילדים למה אתה עושה לו את זה, זה לא נעים לו, זה לא נעים לו. מה זה זה לא נעים לו? זה רמת הכללה מאוד מאוד גדולה. תלמד את הילד הרגשות, מה זה לא נעים לו? תגיד זה מציק לו, זה מעליב אותו, זה מדגדג לו, זה כואב לו, זה מפחיד אותו. דבר עם הילד, דבר עם הילד בשפה שתואמת את האירוע.

הבנת רגשות הרבה פעמים מי שגדל לו לידו הוא בעצמו לא ידע, לא היה לו מילים לדברים בכלל, אז גם אותה ככה גדלת. והרי כל תפיסתך את העולם, את עצמך, בני אדם, זה חזות אורחה. כלומר, היום שנולדת והסתכלת אליהם מהעריסה, כל מה שהם היו הם תבחרו לך מה זה העולם, מה זה חיים, מה זה התנהגות, מה זה רגשות. ואם הבית לא ידע לבטא, אז למה שאתה תדע לבטא? אתה לא תדע לבטא, ככה. בטח ובטח שיש כל מיני סטיגמות שאומרים מה אתה בוכה, מה אתה בחורה, תהיה גבר, מה אתה ילדה. אז איזה עוול עשוים הגברים עם כל המשפטים האלה, איזה עוול. דבר ילדים, גברים לא בוכים. בדרך כלל שאתה לא מבטא רגשות שליליים זה בא גם עם ההפך, כי כל מטבע יש לה שתי צדדים. כל מטבע שתי צדדים. הרבה פעמים הורים רואים ילדים רבים, אסור להריב בבית שלנו, למה אתם רבים? אל תריבו, צריך להיות אוהבים, ככה אמרו לי, צריך לאהוב אחד את השני. אחי מאוהבים אחד, אסור להריב, אסור לשנוא. איזה עוול זה להגיד דבר כזה לילדים. מה, אבל בסוף זה לא החיים, בחיים לפעמים רבים, לפעמים יש רגשות שליליים. מה זאת אומרת אסור להריב? אז איפה הם ילמדו להריב? איפה? בשכונה? הם צריכים ללמוד להריב בבית, אבל בצורה נכונה וללמוד לשלוח וללמוד להשלים. אבל יש הרבה בתים, אסור להריב, צריך אהבת אחים. ואז מה התוצאה לפעמים? אז אין גם אהבת אחים, כי אם אי אפשר לשנוא אז גם אי אפשר לאהוב, כי בסוף אתה מעצבן אותי לפעמים. אז אם אסור לי לשנוא או אסור לי להריב בלב, כאילו, אבל אני לא יכול, לפעמים אני כן מרגיש ככה. אז אם אסור, אז אני מכבד את מערך הרגשות שלי כלפיך בהוראת תוריי, כי הוא ילד קטן, מכבד, ואז אני גם לא אוהב. נקודה חשובה מאוד כהורים, לאפשר לילדים להריב לפעמים, זה בסדר, לא קרה שום דבר.

הבנת רגשות בזוגיות הרב מנחם פרומן פעם דיבר עם החתן שלו, שאל אותו אתה אוהב את אשתך? שזה בעצם הבת של הרב פרומן זצ"ל. אמר לו ברור שאני אוהב את אשתי, אני מת עליה. אמר לו לפעמים אתה שונא אותה? אמר לו חס ושלום כבוד הרב, לשנוא את אתי? אמר לו שאתה לא אוהב אותה, ככה הוא אמר. והוא צודק, הוא צודק. לכל מקדש תצטרדים, כשאתה מדכא את צד אחד, גם הצד החיובי מדוכא איתו. אז יש עוד תופעה, תרבויות שאומרים אני אל תספר בחוץ את כל מה שאתה מרגיש שעובר עליך. אנחנו לא מחפשים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. יש עוד הדברים האלה בפנים. בזוגות מתחתנים, הרבה פעמים יש תקופות קשות, לא מדברים, לא מתייעצים, לא אומרים מה הם מרגישים לחברים שלהם או לבעלי ניסיון. יכלו לעזור להם או לפחות לפרוק את הכאב. לא, לא מחפשים את הכביסה המלוכלכת. כל מיני אמירות כאילו מוחלטות, אתה יודע מאיפה הם באו. לא מדברים על זה, לא מדברים. בקיצור, יש כל מיני סיבות פסיכולוגיות בתורנו, תרבות, סביבה, למה אנחנו מתקשים עם הסוגיה הזאת. אז אנחנו יודעים בשנת 1989 חוקרים כל מיני אוניברסיטאות, לא עכשיו כל השמות, התחילו לדבר על המושג שאז היה חדש שנקרא אינטליגנציה רגשית. אינטליגנציה רגשית זה היה חידוש גדול שפתאום דיברו על זה. הווארד גרדנר מאוד פיתח את זה מאוניברסיטת הארוורד. הוא בכלל דיבר על ריבוי אינטליגנציות, כלומר עד אז היו בטוחים שכדי להצליח בחיים אתה צריך לאחוז במחשבות הנכונות, לפתח את השכל, את החשיבה, כן הלאה, ואמרו זה מה שמנבא ההצלחה. ואז פתאום ראו שבהרבה מקרים זה בכלל לא נכון. יש אינטליגנציות אחרות לגמרי שהן חשובות לא פחות אם לא יותר להצלחה בחיים, בטח ובטח במערכות יחסים, באורות, בזוגיות, יחסים בין אנשים. שם כולל זה אינטליגנציה רגשית. אחר כך פיתחו את זה אינטליגנציה תוך אישית, בין אישית, כל מיני מושגים מטורליסטית כזאת כזאת. אבל פתאום פתחו לנו מרחב שלם של כירות עם עצמנו. והם עשו דבר מאוד חשוב כי הם דיברו על זה שהאנושיות שלנו היא מורכבת לא רק מהחשיבה אלא גם מהרגשות. וכדי להיות בן אדם וכדי להצליח לעבור את מסע החיי, אדם זקוק להתייחס לעולם הרגשי שלו ולעולם הרגשי של סביבתו, מה שנקרא אמפתיה. "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי אתם ידעתם את נפש הגר". זאת אומרת התורה תהיו אמפתיים, אתם יודעים מה זה, אתם הייתם שם, תרגישו את הגרים האלה שמתגיירים פה בארץ ורוצים לחזור הביתה, תהיו אמפתיים. כפהם בתורה זה מופיע, תכף נראה בהרבה מקומות. אבל כולנו יודעים שהרגשות חשובים, היום זה כבר לא חידוש, פעם זה היה חידוש. הם מנחים אותנו בבחירות שלנו, הם מובילים אותנו להרגיש אנשים ולהגיב נכון אל הסיטואציות שאנחנו חווים.

הרגשות בתורה בקיצור, כל האינטלקטואלים טעו לחלוטין שהם חשבו שהאדם אם יהיה במחשבה נכונה אז הכל יהיה בסדר. בסיפורים רבים בתורתנו הקדושה אפשר לראות שהתורה שוזרת בדיבור האלוקי שלה אמפתיה עמוקה כלפי הדמויות. על מי אתם יכולים לחשוב אם מותר לשתף בשיחה כללית? על מי אתם יכולים לחשוב רגע ולדבר עכשיו? זה יותר בולט, אבל דברים ככה בסיפור ככה ודרשית דברים שאתה ממש מרגיש את זה. הסיפור של הגר וישמעאל, אתה לא יכול שלא להזדהות עם הילד, שלא להזדהות עם הגר. הם זרוקים שם במדבר. למה התורה ככה כתבה את זה כזה דרמטית? כי היא רצתה לעורר בך את המקום הזה שנכון סילקו פה אישה שהיא הייתה אשתו של אברהם אבינו ורוצים שאתה תרגיש את הדבר הזה. ושלאה הייתה סנועה ואחותה הייתה אהובה יותר ממנה, התורה מתארת את זה באופן שהיא רוצה שתרגיש משהו, אתה ממש מרגיש את זה בפסוקים. וכשעשו חוזר ורואה שיעקב לקח את הברכה והוא זועק זה עתה גדולה, ברכה אחת לך אבי, אתה כבר ממש ככה יוצא למך, אתה מרגיש שזה אמפתיה גם אם הוא לא איזה צדיק הדור. אתה רואה שבתורה בכלל גם אנחנו יודעים האמפתיה לזהות הרגשות, להרגיש הרגשות גם שלנו גם של אחרים זה לא תוסף תזונה קליל, זה לפעמים בבסיס התפיסה המוסרית שלנו. להריש כאב של אחרים ולהגיב אליו נכון. כל מי שיהיה אבא הוא ידע את הדבר הזה. אני ראיתי את זה על עצמי הרבה פעמים. אני מה שאני מדבר עכשיו זה דברים שפעם הייתי גרוע בהם ולמדתי אותם כי למדתי על בשרי כמה זה חשוב כדי לחיות נכון, כדי להיות בעל טוב, כדי להיות אבא טוב. ילד חוזר מהבית ספר, אומר לך אבא הרביצו לי היום, בוכה. מי הרביץ לך? מי זה? מה הוא עשה? הוא עתה להסתירה ומה עשית לו אתה? החזרת לו? לא. למה לא החזרת לו? בוא תסתכל אתה מביא בברכייה, אתה מביא לו מימין, אתה מביא לו משמאל, מה זה לא החזרת לו? בוא נתעמק, בוא נעשה ביחד. כלומר אתה מדלג על הרגש שהילד מרגיש. לאן אתה הולך איתו ישר לפיקרון? לא טוב, זה לא מה שהילד צריך. הילד חזר קודם כל וואו ומה הרגשת? בוא נעסוק עוד שוקו, עושה לו כמה אוריות, נותן לו נשיקה, מעודד אותו. קודם כל אתה נמצא איתו בכאב, מרשה לו, מותר להרגיש ככה. אחר כך, שעה שעתיים, הילד חוזר לאופטימיות, לשמחה, או לעשות לו קורס בקרב מגע או לעשות לו לא יודע מה כל מה שאתה יודע. כי בסוף כשאשתך תחזור מהעבודה היא תגיד לך איזה יום גרוע היה לי, המעט צעק עליי ואיזה נישי מה זה העליבה אותי? אתה גם יכול ללכת לפרקטיקה ולתת לפתרונות מעשים. למה מי בכלל? מי הוא שידבר ככה? את בכלל רואה אותו? מה זאת אומרת? לך ולי זה מעט השם? יש גם ניסיונות לעבור לעולם ולכת אדי וביקשת בקשה מעט השם כשהוא העליב אותך? את יודעת כל הבקשות נענות ברגע הזה. זה הכל נכון, אתה ישר מייצר עבור הפרקטיקה, הפרספקטיבה, הפתרונות. ואז היא אומרת לך אחרי כל ההרצאות שלך אתה לא איתי, אתה לא אוהב אותי. כי אם אתה לא מסוגל להרגיש את מה שאני מרגישה ולחבק את הכאב כמו שהוא, אתה לא איתי, אתה בעולם שלך. אתה שומע את הכאב, אתה מזדהה איתו, אתה נותן לו מקום. זה א' ב' להרגיש רגשות, בפרט של אחרים ולתת לזה מקום בתגובות שלך, זה א' ב'. אולי מהסיבה הזאת העולם הרגשי של גיבורי התנ"ך מאוד בולט. ואתה יכול לראות בכל מיני סיפורים שגיבורי התנ"ך צועקים, בוכים, שמחים, צוחקים. יש משהו חשוב להשם יתברך שנדע את זה, שבאמת מה איבדנו בדרך ולאן אנחנו אמורים לחזור. זה כמו שפתחנו בהתחלה, תורה מכוונת אותנו להרגיש להזדהות. יש שעים שסובלים לפעמים שצריך, ואם מעשה הרואה שהמצרים טובים אל תשמח עכשיו, יש פה כאב, צריך להזדהות עם הכאב. אחר כך תגיד שירת הים, קודם תזדהה עם הכאב. יוצאת בת קול מעשה עדיי טובים בים ואתם אומרים שירה. קודם כל יש פה כאב. אדם לא עלינו מת, לא מת, אבל הוא אומר וואלה אין בי עצבות, לא רוצה לשבת עבילות. לא, לא, אתה תעצור, תחפש את המקום העבר שבך. יש אלכות עבילות, אבל תגיד מה זאת אומרת? חייב אדם לברך על הרעה כשם שברך על הטובה והכל טוב והכל לטובה ואתם כולכם מאמינים שהכל טוב. רגע, אבל קרה פה משהו. לא, תתחבר לכאב, אל תדלג. אחר כך תגיד הכל לטובה, הכל זה. התורה, החז"ל, העולם ההלכתי מכוונים אותנו למקום הזה שלא נאבד את זה. יש הזוהר הקדוש פרשת וישב שאומר משהו מדהים על הפרשייה של יעקב ואיסאב. אומר הזוהר שחלק גדול מהסבל שיעקב אבינו סבל בחיים שלו זה בגלל מה שהוא עשה בסיפור עם איסאב, לפיכת הברכות. אתה אומר מה שאת אומרת, אבל לפיכת הברכות זה היה בהצעת אמו ובהסכמת ריבונו של עולם. מה יעקב לא עשה בסדר שאומרים עליו שבגלל שיעקב רימה והוא בא עם הבגדים ככה, אז גם באו לו עם הסמלה של יוסף אחר כך והכל התהפך עליו לרע יוסף. יעקב אבינו, ה', הוא עשה את מה שהוא היה צריך לעשות. מדייק הזוהר הקדוש זה בגלל שהוא צייר את יצחק, בגלל שהוא צייר את אבא שלו, ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד, בגלל שהוא צייר, למרות שזה מה שהוא היה צריך לעשות, אבל בסוף הוא צייר אותה. לכן שיבואו ויראו לו ת הכותונת של יוסף גם הוא הצטער מאוד מאוד וזה יהיה מידה כנגד זה. מעניין גם אם הוא עושה משהו נכון, לפעמים משלמים על בחירות מוסריות שאנחנו עושים גם אם זה נכון. אותו דבר אומר הזוהר על הפרשייה של רחל, שרחל גונבת את התרפים. היא חברה בסדר גמור, מה היא רצתה? כי בנה לטוב שלא יהיה כל העבודה זרה של הבן לתקן את אבא שלה. אבל אותו דבר אומר הזוהר גם שם, בגלל זה נגזר רחל שתמות בדרך ולא תזכה לגדל את בנה בנימין אפילו יום אחד. למה? כי היא ציירה את אבא שלה, גם אם היא רשעה שבו רשעים זה לא מעניין. התורה רוצה והזוהר עקבי בדבר הזה בכמה וכמה פרשיות. התורה מחנכת אותך להרגיש הרגשות, להיות מודע אליהם ולפעול בהתאם, במיוחד שמדובר ברגשות של החורים. אלוקים נמצא ברגישות לזולה. לפעמים בזוהר הקדוש רואים סיפור שחוזר על עצמו כמה פעמים שאחד הרבנים בזוהר שואלים אותו שאלה ובתגובה מה הוא עושה? מה הוא עושה בתגובה? בוכה שעה, שעה. מתי שאלו אותי משהו ובכיתי שעה? בוכה שעה רק על השאלה. זה מדהים, זה מרגש. בן אדם שואלים אותו משהו שנוגע לו, בוכה שעה. לפעמים הילדים שלי אומרים לי: "אבא, אף פעם לא ראינו אותך בוכה." אמרתי להם: "הגברים בוכים בלילה, אני יודע," אמר אבנר גדסי. חס וחלילה, אמרתי להם, זה לא בכוונה. אני בוכה כשאני שומע שיר מרגש או משהו בתורה שמרגש אותי מאוד. אני בוכה או עם דברים כאלה, אבל אני לא מראה את זה. חשוב להגיד להם את זה שידעו. אני לא מראה את זה, אבל זה קורה. חשוב. מתברר לפי כל זה שגיבורי התנ"ך והזוהר וארץ ישראל הנושנה וזו שהעתידה להיות בעזרת השם בשלמות באמת מדברת על עולם של רגשות, ולא כאותו סטריאוטיפ של המצ'ואיסט המערבי שלא בוכה ובוכה רק בלילה. גברים יהודים בוכים ביום שצריך. לא צריך לפחד מסיבה. גבר אמיתי בוכה, כלומר מרגיש. לא צריך דווקא לפחד. זה משהו רגיש.

רגשות והשלכותיהם יש הרבה אנשים שלא מבינים שבאמת מצד האמת אי אפשר להדחיק רגשות, אי אפשר להסתיר רגשות, בטח שלא לאורך זמן, בטח אם הם שליליים. אם אדם יסתיר רגשות לאורך זמן, דברים שליליים יכבוש, לא ידבר עליהם, לא ידבר עם הבן אדם שפגש, ישמור הכל בפנים. אז אנחנו יודעים רגשות, אין אף רגש שנזרק החוצה של הבן האדם, הכל נאגר עד שזה מתפוצץ, ובדרך כלל זה מתפוצץ על האנשים הכי קרובים אליך, הכי יקרים לך. מקרה אחר שזה לא מתפוצץ, בסוף צריך נתיב לממש את הרגשות האלה השליליים שאתה אוגר. בסוף אתה תצטרך למצוא פיצוי שימלא את החלל שאתה חווה. הפיצוי הזה בדרך כלל יהיה התמכרות. ככל שאתה אוגר יותר רגשות שליליים, אתה תפתח התמכרות חזקה יותר, בין אם זה התמכרות לחומרים או התמכרות להתנהגות, כל מיני התנהגויות ריצוי, שליטה, מסכים, חומרים, ניקוטין, דברים קשים יותר, תרופות מרשם, סדרות, עניינים. ככל שיש בתוכך רגשות של דושה, כעס, אשמה, כאב, ואתה מדחיק, לא מדבר את זה, לא מתמודד עם זה, לא מכנה את זה לגורם הרלוונטי, לאדם שזה נוגע אליך, שומר, שומר, שומר, אתה לא יכול לעשות את זה לאורך זמן. זה משגע אותך. פתאום אתה מתחיל להרגיש שאתה עצוב, אתה פתאום מרגיש שיש לך איזה דיכאון, אתה לא מבין מה יש לך, למה אתה מרגיש ככה. מה זה כל הנפילות בצור רוח האלה? זה בגלל שאתה שומר דברים שליליים בפנים ולא מוציא אותם.

השלכות של הדחקת רגשות אז בסוף אדם מה עושה בלעד ברירה? הוא צריך להגן על עצמו מהרגשות האלה שהוא לא משחרר, שהוא לא מרפא. אז הוא מתחיל להלביש את עצמו במסכות, בהתמכרויות, בהנאות מזדמנות. זה חלל. תדעו לכם שרוב פיגמי האופי שיש לנו זה בגלל שאנחנו לא מתמודדים עם הרגשות השליליים שיש לנו. אפשר להאריך בזה בהזדמנות. רוב פיגמי האופי של דברים שהכי חשוב לתקן אותם זה כי אנחנו לא באמת מוכנים להתמודד עם מה שקשה לנו ברגש. אז אנחנו נאלצים ללבוש לושים של אופי שהם חסרים, כי זה מה שמתאים כדי לא להרגיש את אותו רגש. אני אומר אדם יכול ללמוד אלף פעם מסילת ישרים ואלפיים פעם את הספר לרדת למעלה והוא לא יזוז כהוזה בעולם המידותי שלו. למה? בגלל שהוא לא מוכן להתמודד עם הרגשות שלו. צריך להבין יש את הנשמה, הנשמה היא שלמה, היא תיאוריה, היא אין סופית, אבל אתה חווית כמה חוויות בחייך, יש כל מיני רגשות קשים שהולכים איתך מגיל צעיר, פחד, כאב, נשמע כל מיני דברים. עכשיו אחר ואדם לא רוצה לחוות את זה, אז מה הוא עושה? הוא מלביש את עצמו בקליפה. איזה קליפה? כל מיני קליפות התנהגותיות שמפצות על החוסר. אז הילד שהרביתו לו כמה פעמים נהיה אלים, פיתח תכונה של אלימות, עוד שהוא לא אלים בשרשות, אבל זה הדרך שלו להתגבר. ילד שהיה מזולזל בכיתה פיתח התנהגות של ליצנות, הוא נהיה ליצן של הכיתה. הליצנות היא הדרך להתגבר על חוסר הערכה, תיאוריה שבזה הוא מצליח וכן הלאה. זה הדרך הרבה לבושים תגומים במידות ובהתנהגות האנושית. אלו קליפות שלבשנו על עצמנו כדי לא להתמודד עם רגשות שליליים.

הדרך לריפוי רגשי ברגע שאדם מוכן מפתח את המודעות הזאת למה אני מרגיש ומה אני מוכן לעשות כדי לרפא את האזורים האלה מול חברים, מול ההורים שלי, מול עצמי, שם נמצא תחילת התשובה, שם נמצא תחילת המודעות, האפשרות לקלף כל הקליפות ולהגיע לנשמה ובסוף להגיע לאלוקים. סיפר לי אדם מאוד רציני מאוד רציני בעולם ההתמכרויות, מהבולטים בארץ, שמטפל גם בהרבה אנשים דתיים שמכורים לכל מיני דברים. הוא אמר דבר ראשון שאני אומר לו שמגיע אדם, בדרך כלל חרדים אבל לא רק, גם כל הזרמים, הוא אומר לו: "תצייר לי את אלוקים." אי אפשר לצייר את אלוקים. הוא אומר: "צייר לי נניח שאפשר." ואז הוא אומר לו: "תכתוב לי מה אתה מרגיש כלפי אלוקים, רק מה אתה מרגיש, לא מה אתה חושב." הוא אומר: "כבר אני יודע מה הוא מרגיש כלפי ההורים שלו שהם בעצם היו בבואה לאלוקים, כבר אני יודע מה הוא מרגיש כלפי עצמו בכל מיני דברים, כבר אתה מתחיל להבין את הסיפור של הבן אדם." הרגשות שאתה מתחיל להיות מוכן לעמוד מולם, אתה מתחיל להבין את הסיפור הכולל שלך. ברור שזה יותר עמוק ודורש עבודה, זה לא משהו שאני רק אומר או קורא לעצמם לעשות את תחילתה של הדרך ובעזרת השם הדברים יקרו גם באופן ראוי וטוב גם מעצמם. כי כל הזוזה שלנו להסכים לבטל, לטמלא, לדבר, להוציא מההסתרה את הרגשות שלנו זה עוד צעד בדרך לגאולה הפרטית, לשחרור של הנשמה, למוכנות לוותר על קליפות, על פיגמי אופי וכן הלאה. יש משפט שאני שמעתי אותו פעם וזה הרגיש לי כל כך נכון שאני ממש משתדל להגיד את זה בכל מקום שאני מגיע. תשכחו עליי ותזכרו את זה כל החיים, ואם לא תזכרו אז נשותכם יזכירו לכם את זה שוב ושוב עד שתקלטו את זה. המשפט אומר שאי אפשר בכלל להסתיר רגשות גם אם אתה רוצה. אי אפשר להסתיר רגשות כי הרגשות הן הכי קרובים לגוף, הן מאוד קרובים לגוף מבחינת המבנה של הנפש. ואם אתה לא מדבר את הרגש אז אתה בהכרח מתנהג אותו.

החשיבות של דיבור רגשי זה משפט זה לא מובן מאליו. אני אומר לכם המון דברים טועים בדבר הזה. אם אתה לא מדבר את הרגש אז אתה בהכרח מתנהג אותו. אתה חושב הוא פגע בך, אתה עכשיו כועס עליו, תעזוב אותך נו יהיה סדר כפרת אבונות לא נורא, אבל אתה כועס עליו לוקח את זה, זה בהכרח יבוא לתת ביטוי בהתנהגות שלך, בדיבורים שלך, בשפת הגוף שלך. הרי עיקר התקשורת זה לא מילים, זה אולי שלושים אחוז. עיקר התקשורת, עיקר השיח זה טונציה, הבאות פנים, טון דיבור, תנועות גוף, מרגישים אותך. דבר הזה נחקר המון, לא אמרנו זה פה באיזה הזדמנות אפקט פיג מליון, לא אמרנו זה באיזה הזדמנות. אז אם אתה בוחר לא לדבר את הרגשות אתה בהכרח מתנהג אותה. אני אומר לכם הדבר הזה אני נפלתי בו עשרות פעמים ברמה האישית. אני אבאיכם הנאמן היה אוטיסט בקטע הזה. אשתי אמרה לי את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם: "יאללה שחרר, נפגעת, נעלבת, כעסת, שחרר את זה. למה? אני רואה את זה על העיניים שלך, אני רואה את זה על הפרצוף שלך, אני רואה את זה על איך שאתה הולך, אני רואה מה אתה מרגיש, אני מבינה את זה." ברוך השם, ברוך השם עוזרות לנו ותורות לנו מראה. אבל אני אומר למה להגיע לשם לאכול קש? בוא נעשה עבודה פה. יש לנו כאן קור ייתוך לבניית העולם הפנימי, לבניית מודעות רגשית לצמיחה. זה הישיבה, חיים ביחד אחד עם השני. אני אומר זה מתנק, תנצלו אותה. אתן לכם שתי עצות, צריך כבר לסיים. עצה אחת, נבחרו חבר קרוב אחד שאני יותר ככה זורמים איתו, חושב שזה אפשרי, דברו על הרגשות, תעשו נול כבוד. גם רבי נחמן אגב מדבר על זה על החבר נאמן שאדם חייב שיהיה לו חבר נאמן שמדברים פעם בשבוע דיבורים מן הלב. חייך של רבי נחמן זה מקס. כך חבר אחד, חבר אחד שזה דיבורים מן הלב ושם באמת אתה אומר את שלך. התפקיד של הצד השני זה לא לתת עצות, לא לתת פתרונות, לא שום דבר, רק להקשיב, להכיל, לתת מקום למה שאתה מרגיש, לא לבקר אותך. זה נטו לשפוך עם תמיכה של הצד השני בלי שום ביקורת ובלי הצעות לפתרון ואחר כך הוא ידבר מתרגל. יש מנהג מדהים שסיפר לי הבן שלי עשו את זה בישיבה ביד בנימין. שוכבים בחדר, אפשר לעשות את זה גם ברמת החדר. איך הם היו עושים משהו מטורף? אחד מחזיק כדור, זורק למישהו בחדר תוך כדי שהם שוכבים, זה בעצם לפני השינה. זה שקיבל את הכדור מספר משהו שקשה לו, משהו שקשה לו שהוא מתמודד איתו. מדהים. או שזה שזרק את הכדור רשאי לשאול אותו שאלה אישית. איזה יופי. אמרתי לו מה זה? זו בית מדרש של משיח. עוד בכיתה ידבק ככה אפש להנס צריצה גם ברמת החדר. אבל להרשות להרשות לעצמנו ככל שתדברו את זה יותר המודעות יתפתח ביחס לזה ויהיה יותר מילים לזה וזה יהיה העולם שלכם ותהיה יותר אמפתיה והכל. דבר שני אני מציע פעם ביום לשבת כמה דקות כל אחד עם עצמו לכתוב מה הרגשתי היום. לכתוב על דף ככה מה הרגשתי היום. לא יודע, לא יודע מה חשבתי, לא מה הרגשתי. תתרגל את הדבר. בבוקר הרגשתי ככה, קרה ככה וככה, בצהריים הרגשתי ככה, בערב הרגשתי ככה. אפשר גם לפני כל תפילה מה אני מרגיש. תפתח את הלב, עומד לפנות לבורא עולם עם הלב. אפשר גם לפני תפילה בכתיבה. ככל אני אומר הרגשות המודעות אליהם והעבודה איתה זה כמו פולשרי, זה זקוק תרגול, הזנה, אימון. ככל שעושים את זה יותר זה מתפתח יותר, זה יהיה יותר גלוי יותר לפניך. בעזרת השם שנזכה באמת ללכת בדרכו של אלוקים, בדרכם של גיבורי התנ"ך, להרגיש את עצמנו, להרגיש אנשים, להרגיש את העולם הזה, לפתח את המודעות הזאת, לגדול למקום הזה, לבכות, לשמוח ביום וגם בלילה ובעיקר את כל התקשורת שלנו להעשיר להעשיר באופן הזה. אז שיהיה בהצלחה.