בצהריים טובים. מדי פעם בשיחות אישיות אנחנו שומעים את הביטוי הזה, את ההרגשה הזאת של הקושי להתחבר לתורה, של להרגיש נעים וטוב בלימוד, שהלימוד ישמח ויזרום, שיהיה רצון ואהבה. הרבה פעמים אנחנו שומעים את התחושה, אפשר לומר לפעמים את הכאב, שזה לא קורה. ולכן עכשיו נדבר על הדברים שאפשר לעשות כדי שהדבר הזה כן יקרה. הנחת היסוד הבסיסית שחשוב להבין אותה כדי למקד את הנושא היא שהקב"ה יצר את העולם ואת עם ישראל, ובעיקר בעניין הזה, זה בעצם התמונה הבאה: הקב"ה נתן את התורה פעם ראשונה במעמד הר סיני, הוריד אותה לעולם מהמקום העליון שבו היא הייתה ולא הייתה מחוברת למציאות. באותו רגע של הנתינה של התורה והירידה שלה למציאות, הקב"ה בעצם אמר לנו: התורה פה, היא מונחת פה. בת קול מכרזת ואומרת: אני פה, רוצה להשפיע עליכם, רוצה שתהיו איתי, התחברו אליי וכו'. ההשפעה הזאת היא אישית. אנחנו יודעים שהתורה היא לא רק משהו כללי, יש בה מימד כמובן כללי. לדוגמה, דברים שאומר הרב קוק באורות התורה: "מציאות החוכמה היא רצון השם יתברך שתהיה בפועל, והיא מציאות יותר נחמדה מכל מה שאפשר להיחשב". הוא אומר: "והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכוח אל הפועל את מציאות חוכמתה מצד נפשו, ובוודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת. ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו".
חלקו האישי של כל אחד בתורה הקב"ה פיזר את התורה לכל האנשים. לכל אחד יש אישיות משלו, לכל אחד יש אות משלו. עד כדי כך שהרמח"ל מזכיר בעדיר במרום: "תדע שכל מה שתלמיד עתיד לחדש ניתן למשה מסיני, ובאותו זמן במעמד הסיני ניתן בגילוי החלק שהיתה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות". ועוד, יש כאן סוד גדול: ודאי כל אחד נוטל את חלקו בתורה, ונמצא שסיני לא נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן, מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת? התורה לא נשלמת בהתגלות שלה עד שכל אחד מעם ישראל מגלה את האות המיוחדת שלו. ולכל אחד יש אות משלו, והיא שונה משל השני. בעניין הזה, יש זכות גדולה לכל אחד להתחבר לתורה לפי שורש אישיותו. הדבר השני הוא חובה גדולה, כי מי שלא מצליח לעשות החיבור הזה, התורה לא שלמה ועם ישראל לא שלם וכל המציאות לא שלמה. ולכן זו אחריות מאוד גדולה להתאמץ ולחשוב על הדרך איך עושים את זה, שבאמת כל אחד יתחבר ויהיה לו נעים עם התורה, ויהיה לו טוב עם התורה, והתורה תזרום לתוכו ותתגלה בו כמו שהיא צריכה להתגלות בו. ולכן כשזה לא קורה, זה גם מאוד כואב וגם זה כל הזמן מעורר את המחשבה איך עשים שזה כן יקרה.
מודעות עצמית ורצון הדבר הראשון שלא נדבר עליו כי דיברנו עליו לפעמים בעבר, דבר הבסיסי זה מודעות עצמית גדולה. כל אחד צריך להכיר טוב את עצמו ולדעת את שורש אישיותו ואת המידות שלו. זה דבר בסיסי שבלי זה אנחנו לא מחוברים למציאות בכלל, אנחנו לא יודעים מה תפקידנו במציאות ומה שליחותנו ומי אנחנו. זה דבר בסיסי שצריך לדבר עליו במזדמנות אחרת, לא כאן. דבר שני שגם דיברנו עליו וגם לא נדבר עליו עכשיו זה לפתח את הרצון. בלי רצון קשה מאוד, כי גם את זה הקב"ה סידר שכשיש יחס דחייה השם עלינו כאשר יכן לו לה. ככל שאנחנו יותר מייחלים, זה נכון בכלל על הרבה דברים. גם במצב שיש עכשיו, ככל שיש רצון יותר גדול ותפילה יותר גדולה, כך גם יש פועל יותר גדול. ולכן צריך לרצות את זה. אם לא רוצים את זה, אז בוודאי שזה פחות יכול לקרות. שני הדברים האלה הם דברים גדולים מאוד ומשמעותיים. אולי בהזדמנות עוד פעם נעסוק בהם, אבל אני רוצה היום לגעת בנקודה שלישית שהיא נראית לי גם מאוד מאוד משמעותית. בדור שלנו אני חושב שהיא אחת הנקודות שמאוד מעכבת את העניין הזה. משהו שאולי קצת פחות התמודדו איתו בדורות קודמים, וזה הנקודה שהתורה בעצם נפגשת עם האדם. אפשר לדמות את זה לאור וכלי. האור נפגש עם הכלי, האור קיים פה, התורה קיימת כמו שאמרנו, היא ניתנה והיא בת קול שמכרזת כל הזמן: אני פה ואני רוצה להתחבר אליכם ואני רוצה להשפיע, רק תרצו ותקבלו אותי.
השפעת הסביבה על הלימוד אבל פה נכנסת לשאלה: לפעמים זה יכול להיות אפילו כשיש כבר רצון, עם איזה כלי התורה הזאת נפגשת באדם. אולי בשביל לבאר את הדברים בצורה הכי מדויקת אפשר להשתמש בגמרא שאומרת כך, גמרא מסכת עבודה זרה דף י"ח עמוד ב': "תנו רבנן: ההולך להצטדנים ולאחר כום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקין בוקיון מוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין הרי זה מושב ליציים, ועליהם הכתוב אומר 'אשרי האיש אשר לא הלך בדרך רשעים מושב ליציים לא ישב' (תהילים א') כי אם בתורת השם חפצו". הדברים הללו מביאים את האדם לידי ביטול תורה. ברמת הפשט זה מאוד מובן. מי שהולך, לא יודע מה זה כל המילים האלה, כן רש"י קצת מסביר על חלק מהם: צטודיינים שהיו מנגחים את השברים. לא יודע, אולי זה פעם אמרו לי שזה קיים גם היום בספרד, אני לא יודע. יש תחרויות כאלה שמשתעשעים עם בעלי חיים, אבל כל מיני קרקסים, ליצנים, כל מיני עניינים. היום היינו אומרים זה סרטים וסדרות למיניהם. כמובן יש ביניהם גם דברים טובים, אני תכף אדבר על זה, אבל כל מיני בילויים. בילויים שהגמרא מתכוונת לבילויים מהסוג הזה, יש בילויים מעולים. אני יכול ללכת לאיזה טיול בארץ ישראל או ללכת לאיזה הצגה מעולה או לאיזה סרט מדהים שממש מביא תכנים אדומים. מובן, אבל פה דיברו על מושב ליצים. המחנה המשותף של כל הדברים האלה הוא דברים שהם מאוד מאוד בעלי חוסר תוכן, כאילו תוכן נמוך. הגמרא אומרת: הדברים האלה מביאים את האדם לידי ביטול תורה. מה זאת אומרת מביאים לידי ביטול תורה? הם ביטול תורה בעצמם. זה לא שאדם שעכשיו הולך לאיזה מין ליצנות כזאת, אז עכשיו במקום תורת השם חפצו הוא עכשיו מבזבז את הזמן על מיני ליצנות ושטויות וזה ביטול תורה. אז גם פה אין חידוש, וזה גם לא נכון. זה לא מביאים לידי ביטול תורה, הדברים האלה הם ביטול תורה. אלא זה בדיוק העניין. ופה יש ממש מי שיפנים את הדבר יבין אותו באמת, אני חושב יפתח לו פתח מאוד מאוד גדול להבנה של דברים בעולם.
השפעת התכנים על הנפש הגמרא אומרת: זה שבזמן הזה שהוא הולך לשם והוא רואה את הדברים האלה זה ביטול תורה, זה ברור. שוב, לא צריך את זה, זה תהילים, לא צריך את הגמרא. החידוש של הגמרא הזאת זה שזה מביא לידי ביטול תורה. מה זאת אומרת זה מביא לידי ביטול תורה? למה זה מביא לידי ביטול תורה? אני בזמן הזה הלכתי, ראיתי, גמרתי את השטויות, עכשיו אני הולך לבית מדרש ולומד תורה. אז למה זה הביא אותי לידי ביטול תורה? בסדר, באותו זמן נפלתי, לא הצלחתי, הלכתי, ראיתי איזה משהו, בסדר, התגברתי, סגרתי, הלכתי לבית מדרש ללמוד תורה. אז למה כשאני אלך ללמוד תורה אז זה יהיה ביטול תורה? אבל התשובה היא מאוד מאוד עמוקה, כי מה שקורה זה שהדברים הללו ההשפעה שלהם היא לא רק ברגע שהם קורים באותו רגע. ההשפעה שלהם זה השפעה מצטברת שבעצם הופכת את הכלי קיבול של האדם למאוד מאוד קטן, למאוד מאוד נמוך. וכשזה הכלי של האדם, כשהוא פוגש אחר כך את התורה, התורה לא נכנסת. אין לה תורה כאילו למה להיכנס, כי הכלי מלא בדברים מאוד מאוד נמוכים. במקרה הרע, במקרה הקשה, אז הוא ממש מלא בדברים שאפילו התורה ממש אוסרת אותם. חס וחלילה מי ששומע לשון הרע ורכילות, שזה יש לפעמים בכל מיני מדיות שאנחנו חשופים אליהם, יש הרבה לשון הרע ורכילות. כשאדם שומע הרבה לשון הרע, הוא נהיה קצת רע. או נגיד שאדם שומע הרבה קלות ראש, הרבה ליצנות. אנחנו ביום כיפור אומרים על חטא שחתנו לפניך בקלות ראש ודברים כאלה. אדם שומע דברים מאוד נמוכים, דברים שהם ממש הופכים את הנפש לליצנית. וליצנות היא כמו שהמסילת ישרים אומר, זה מגן המשוח בשמן שלא נכנס אחר כך כלום. לא נדבר כמובן על חס וחלילה על תכנים מיניים שהם היום אתגר מאוד מאוד קשה. מי שלא שם סינון בפלאפון או במחשב, אז זה ממש נמצא לו ככה בנגיעה של טאץ' שנייה, וכל העולם הנורא הזה נמצא לו בפנים. זה הדברים האסורים. יש דברים שהם לא ממש אסורים, אבל הם סתם מאוד מאוד ריקים, הם מאוד מאוד בעלי חוסר משמעות. כל מיני סדרות, דברים של אליות. לא יודע להגיד זה אסור, אל זה בוודאי זה בפחד את המידות של האדם, זה ודאי מאוד מאוד עושה אותו כזה אדם לא עדין. עושה אותו אדם לא בשביל לקבל תורה צריך הרבה עדינות, צריך הרבה רגישות, צריך לב שהוא משתדל להיות נקי, נקי טהור, נקי. וברגע שהוא לא נקי, אז התורה פשוט היא רוצה להתחבר, היא רוצה להיכנס. אולי אפילו גם האדם רוצה שהתורה תיכנס, כי עובדה הוא בא בשיחה אישית, הוא אומר פלוני אלמוני אומר אני רוצה, אבל זה לא הולך. לא מרגיש, אני מתבאס, אני לא נהנה, אני לא, ואז קשה לי, ואז אני הולך וחוזר וזה וכל מיני דברים כאלה. צריך לחשוב על העומק של הדברים, למה אנחנו לא נהנים. ייתכן שפשוט מה שקורה, אנחנו צריכים לבדוק תמיד. זה מזכיר לי קצת את מה ש חז"ל אומרים, מסילת ישרים מביא את זה: עד שאדם יתפלל על דברי תורה שייכנסו בתוך מאב, שיתפלל על אכילה ושתייה שלא ייכנסו בתוך מאב. במקרה הזה פה לקחו את זה לחז"ל לנושא של אכילה ושתייה. מה בעצם הם אומרים? אדם תשמעו מה הם אומרים, זה מדהים. אומרים אדם מתפלל על דברי תורה שייכנסו בתוך מאב, זאת אומרת תחשבו על זה שממש אדם בתפילה שלו, שזה באמת זה אגב היצע הכי בסיסית להתפלל שהקב"ה יעזור. אדם שרוצה ומתפלל מנסה שהקב"ה לאט לאט יאיר את עיניו איך לעשות את זה. אבל אדם כבר רוצה שהתורה תיכנס בתוך מאב, זה גם כן ביטוי חזק, בתוך המעים. הוא רוצה שממש זה יהיה, שזה יהיה חלק ממנו ממש, זה כואב לו והוא מבקש מהקב"ה. אומרים לו חז"ל ניתן לך היצע: עד שאתה משקיע בתפילה להתפלל לקב"ה שהתורה תיכנס בתוך מאב, תתפלל על אכילה ושתייה שלא ייכנסו. מה בעצם הם אומרים? הם אומרים יכול להיות מצב של איזה מצב שאדם הולך במקביל, הוא מצד אחד רוצה את התורה, אבל מצד שני נגיד בנושא של אכילה ושתייה זה מאוד ממלא אותו, זה מאוד מעסיק אותו, זה מאוד ממלא אותו. לא מדובר על אכילה ושתייה אסורה. מסילת ישרים מביא את זה לא עוד פעם חלילה, לא מדובר פה על אדם עכשיו שלא יודע מה, מי אוכל דברים אסורים. כולנו שומרים כשרות וזה, לא אוכלים דברים אסורים. אז מה הבעיה עם אכילה ושתייה? מותר לאכול ולשתות על העת ניצוצות, זה דבר מצוין לאכול ולשתות בנפש בריאה בגוף בריא. אבל כמובן הכוונה של חז"ל זה שזה הרבה מעל הפרופורציות. זה מזכיר את מה שהרב אומר בתחילת מוסר אביך. הרב מדבר על כוונה בתפילה, אז הוא אומר שיהיה מאוד קשה לאדם להתפלל נגיד על בניין ירושלים ועל הצהרות של עם ישראל ושתהיה תשובה גדולה ותהיה ביוני בית המקדש וסנדרים וכל הדברים האלה, כאשר הרב אומר ממש נותן שם את הדוגמה הזאת שמה שמטריד אותו זה איזה אוכל הוא יאכל היום בערב. זאת אומרת מה שהוא חושב, כאילו מה שממלא אותו, מה שממלא את בני מאב זה השאלה אם היום יהיה את המאכל הזה או את המאכל הזה, מתי אני אוכל, ואם לא יהיה את האוכל הזה אז איפה אני אלך לקנות אוכל כדי… זאת אומרת זה מאוד מאוד לאכול צריך, צריך גם לאכול טוב וגם בישיבה צריך לאכול טוב. אם יש בעיות עם האוכל אז צריך להתלונן וצריך לדבר שהאוכל הזה לא קשור. צריך שיהיה מסודר שלוש ארוחות מסודרות ושיהיה מה לאכול. חס וחלילה האדם שהוא רעב, שהבטן שלו זה, הוא לא יכול. הצבא צועד על קיבתו וגם הישיבה צועדת על קיבתה, והעולם צועד גם. הקב"ה ברא את העולם שאנחנו נתקן את המאכלים, את הדומים, את הצומח, את החי, הכל בסדר. אבל כשזה עובר את הפרופורציות וזה נהיה משהו שממש כאילו הוא ממלא, אז התורה לא יכולה להיכנס. ולכן חז"ל אומרים לו: עד שאתה רוצה תורה, קודם כל תטפל בה, תטפל תשאל את עצמך פנימה מה יש אצלך פנימה, מה ממלא את בני מייך, מה כרגע עושה לך סיפוק, מה כרגע עושה לך טוב, מה כרגע ממלא אותך. תבין שאם ממלאים אותך הדברים מהסוג הזה, אז התורה לא באמת תתחבר. כן הגמרא אומרת שזה מביא לידי ביטול תורה, כי אז אדם הולך לדברים האלה. היום לא צריך ללכת, היום זה בתוך, זה יכול גם לא להיות, אבל זה לפעמים נמצא בכיס של כל אחד. בעזרת השם צריך להשתדל שזה לא יהיה כל הזמן בכיס, ולא משנה ובאיזשהו שלב זה כן אתה נפגש איתו. גם אם אתה לא איתו כל הזמן, אבל באיזשהו שלב אתה נפגש אותו. וכשאתה נפגש איתו בצהריים אחרי הסדרים, בלילה בערב, מה אז אתה עושה איתו? נגיד לדוגמה עם הפלאפון. פה לא צריך ללכת להצטדניונים, לא צריך ללכת למוקיון, לא צריך ללכת לבוליון, לא צריך שום דבר. כל ההסדרות וכל הדברים הכל נמצא אצלך. ואז אם אתה בלילה עוסק רואה דברים כאלה ואחרים, אז זה לא פלא שבבוקר יהיה קשה לקום, כי האנרגיות עכשיו הן לא מלאות. כאילו הנמחנו את עצמנו, הנמחנו את הכלי שלנו, הקטנו את הכלי שלנו, הרצון יורד, המפגש גם כשהוא קודם כל בכלל הרצון שהמפגש יקרה בכלל הרצון הגיע לבית מדרש כבר נחלש. וגם כשאני אגיע לבית מדרש, אז אומרת לנו הגמרה עדיין יהיה פה ביטול תורה, כי התורה לא תתגלה בשלמותה. כי תורה בשלמותה זה מה שאמרנו קודם, היא נפגשת עם האדם, עם האדם נקי, עם האדם מכוון לאישיות שלו כמו שאמרנו, עם המודעות העצמית שלו, הוא יודע מי הוא, הוא עובד על זה שהוא באמת יהיה כלי קיבול התורה, עובד על המידות, עובד על הרצון. ואז התורה נפגשת והיא נכנסת והיא מאוד נעימה, וגם כשהיא אפילו כשהיא קשה היא נעימה. גם כשקשה, הגמרא זה גמרה, גם לימודים אחרים פעמים הם דורשים מאמץ, אבל זה מאמץ נעים כזה. זה לא מאמץ כזה שאתה רק רוצה רק כשזה ייגמר. כשאתה עובר לספר אחר כי אתה מתבייש על מה שאתה לומד, אתה נהנה לעמוד ולהשקיע. זה העניין – להשקיע, דווקא כשקשה להתאמץ יותר. זה לא נקרא סבל, זה נקרא מאמץ. מאמץ זה לא סבל. סבל זה כשאתה עושה משהו שמבחינה רוחנית לא מתאים לך, כאילו הוא לא מתחבר לך, אתה לא רוצה, אתה לא עוקב איתו. אבל כשהכלי שלך פנוי, המפגש הוא נעים, ולאט לאט גם הלימוד תורה הופך להיות יותר מובן, בהיר ונעים. כמובן, זה הופך להיות דבר שממילא מוליד לשני. ככל שאתה מתמלא יותר מתורה, התכנים האלה יותר ויותר פתאום נראים כלום. אתה אפילו לא צריך להתמודד איתם ברמה של להפסיד אותם, כי אתה פתאום אומר: וואלה, אין שם שום דבר. מה עשיתי פעם כשהייתי נער? איך יכולתי בגיל שש עשרה להיות ארבע שעות על המחשב לראות סדרה? איפה הייתי? ממה התמלאתי? טוב, אז הייתי ילד, הייתי נער. בגיל שש עשרה, שבע עשרה, זה הגיל שבו עדיין מתמלאים מכל הדברים הללו. ואז אתה אפילו כבר לא רוצה את זה, כי אתה כבר נמצא במקום אחר.
המעבר לבגרות רוחנית השלב של המעבר הוא השלב הקשה. זה השלב שצריך לקנות את הדבר הזה. אנחנו עדיין נמצאים במעבר מהגילאים של הנערות, שבהם היינו מלאים בדברים הללו, ונכנסים לגיל של הבגרות והרצינות של החיים, שרוצים באמת להתמלא מדברים משמעותיים ורציניים. אבל עדיין רגילים קצת למוקיון ולבוליון ולעלוליון ולכל הדברים הללו. אם נבין את גודל האחריות והזכות שיש לנו לגלות את האות שלנו בתורה, וננסה להבין איך המנגנון הזה עובד, איך הקב"ה סידר את זה פה באיזושהי צורה מסוימת. זה לא עובד סתם. יש פה דרך איך זה עובד, וזה בכוונה עובד ככה שהתורה תהיה פה ויהיה מעמד של האדם, איזושהי הכנה של האדם. ולא שזה יבוא לו בקלות, כי כל המגמה של הבריאה, כידוע, היא מגמה של עבודה מלמטה שהאדם עושה. ואז התורה רק מחכה לו, היא מחכה בקרן זווית בכל מקום.
כוח התורה והמאמץ בת קול מכריזה ואומרת כל יום מהר חורב יוצאת ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". התורה חוגרת צעק, כל כך כואב לה, היא כזאת גדולה ועמוקה והיא רוצה להתחבר לכולם. נורא כואב לה והיא צועקת, הבת קול צועקת ואומרת: "נו, אתם לא רואים שאני פה קרובה אליכם ורוצה להתחבר אליכם? בואו רק תעשו את הדברים שצריך". ואז חז"ל עוזרים לנו להבין מה צריך. זה פה הגמרא בעבודה זרה ופה המדרש הזה על האכילה והשתייה, שהם כמובן רק דוגמה. יכול להיות אכילה ושתייה, זה יכול להיות דברים אחרים שמעסיקים את האדם וממלאים אותו, והם פשוט גורמים לזה שהכלי שלו, הנפש שלו, מתקטנת ויורדת. ואז התורה קשה לה מאוד להתחבר לדבר הזה. לכן צריך באמת להעמיק בהכנות שאנחנו צריכים לעשות. כשנתחיל לעשות את העבודה, יש כמובן כוח לתורה עצמה. כמו שחז"ל אומרים: "המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, גם אם עוד לא גמרנו את כל העבודה, אבל כשאנחנו מתאמצים ורוצים שהתורה תפעל עלינו ומשקיעים בזה ומתאמצים, ובמקביל גם מסירים את כל המסכים שמפריעים לנו מהתורה להיכנס, אז התורה גם יש לה בעצמה את הכוח לעזור לנו לסיים את העבודה הזאת. ואז באמת אנחנו מגיעים לתחושה הנפלאה והאמיתית הזאת, הכל כך נצרכת תמיד, במיוחד בימים הללו שצריך הרבה מאוד כוח רוחני כדי להצליח להילחם בכל הקליפות החזקות שקיימות. כמובן, בעיקר אצל אויבי ישראל, ובדי פעם יש גם קצת קליפות כאלה שחלילה חודרות גם קצת לתוך עם ישראל. רק עוצמה גדולה ורוחנית פנימית אמיתית של כל אחד ואחד מאיתנו תאיר אור כזה גדול שבעזרת השם.
