שיחה כללית | האם להתייחס למספר הנופלים מהציונות הדתית זו גאות יחידה או ענות יחידה? | הרב גבריאלי

אחר הצהריים טובים. ישנו שיח לאחרונה בעקבות המציאות הקשה והמורכבת של רבים מעם ישראל שנופלים במערכה. העובדות הן שבאופן יחסי, כמובן, למספר באוכלוסייה יש לא מעט נופלים מקרב מה שמכונה הציונות הדתית. זה קשת רחבה, אבל עדיין רגילים להגדיר אותה כך. ממש עכשיו, היום, מי ששמע, קבוצה גדולה של נופלים, שניים מתוכם לפחות, הם בוגרי ישיבת ההסדר בגוש עציון, לוחמי הנדסה. כולנו מכירים ורואים את השמות, הרבה בוגרי ישיבות, הרבה בוגרי מכינות, יישובים מהציבור. מדי פעם זה עולה, העניין הזה, המספר הזה, והשאלה באמת מה זה אומר, איך צריך להתייחס לזה, מה צריך לעשות עם זה. דבר ראשון, הפשוט נראה לי זה כמובן לא להיכנס לשיח רדוד שקיים לפעמים ברשתות חברתיות או בתקשורת הקטנה יותר. זה סתם דברים, התנצחויות כאלה לא ברמה. זה ודאי לא לשמוע ולא להגיב, זה לא המקום, זה לא הכתובת. אבל השאלה בכל זאת מבחינה אמיתית מה זה אומר הדבר הזה ואיך להתייחס לזה. חשבתי שיש מקום אולי להבחין בין המבט כלפי חוץ לבין המבט כלפי פנים. המבט כלפי חוץ, כלפי החברה הישראלית, אז אני חושב שהבסיס הפשוט הוא בעצם מה בכלל. הייתי אומר מקדים אולי משפט אחד ואומר שהמידה הכי חשובה בחיים, גם לאדם פרטי וגם לציבור ובטח למנהיג או לקבוצה שרואה את עצמה במקום משמעותי, התכונה הכי מרכזית היא תכונת הענווה. שרבינו לא רצה להיות בכלל, למרות שהקב"ה אומר לו תהיה המנהיג והוא לא רוצה להיות. הוא מבחינתו לא רוצה להיות המנהיג.

ענווה ומסירות נפש כחלק מהענווה, אחת התכונות הבסיסיות של הענווה היא שאתה לא מחשיב את עצמך, אתה לא מחשיב את הציבור שלך כאילו הוא איזה משהו. ובכל, אתה מתייחס מתוך הענווה הזאת לכל עם ישראל, לא רק כשווים אלא גם יותר משווים. זו התכונה של האדם שלא מחשיב את עצמו, שכל האחרים הם מבחינתו יותר גדולים ממנו. ובטח בעניין הזה של עניינים של נופלים, הרי הדברים הם כל כך רגישים. יש כל כך הרבה אנשים שהם מכונים בשפה כזו "אנשים שקופים". אנשים שקופים הם אנשים שאין להם הגדרה מגדרית, הם לא קיבוצניקים והם לא חרדים, הם סתם אנשים, עמך ישראל. אז מה זה משנה פה המגדר או הכמות? עם ישראל מוסר את נפשו, הקידוש השם באשר הוא. זה אפילו יכול לפגוע כאילו אנחנו כל אדם הוא עולם וכל אדם שמסר את נפשו הוא עולם ומלואו. אפילו חשבתי על איזה בחינה שאנשים השקופים הרגילים האלה כשהם מוסרים את הנפש, אני מרגיש שלפעמים יש להם עוצמה יותר גדולה מאשר הציבור שלנו. למה? כי אדם כזה שמסר את הנפש הוא לא בא מתוך איזושהי חברה שמחנכת לזה, מתוך איזושהי קבוצה גדולה שיש לה הגדרות של מסירות נפש וכלל ישראל וכל מיני דברים. פשוט אנשים הולכים, עוזבים את הכל. מי שהיה פה בצבא מכיר את זה, נלחמו איתו אנשים, היו איתו אנשים ביחידות. מי שפה במילואים רואה את זה במילואים, אנשים באים ומסרים את הנפש.

הכוח שבאחדות יש בזה אפילו פן שהוא לא קשור רק לפה ולפעם. לפני הרבה שנים, גם אני עוד זכיתי לעשות מילואים אמיתיים כאלה על טנקים וזה. אני זוכר פעם באיזה שיח כזה באמצע איזה אימון, היה איזה דיבור כזה בין החברה. היה שם איזה אחד קלאסי כזה, גם שמאלני, תל אביבי כזה. לא משנה, היו כמה שיחות מעניינות איתו, אבל אני לא אשכח שפעם אחת הוא אמר לי איזה משפט שעד היום אני לא שוכח אותו ואני גם מעביר אותו. הוא אומר לי: "אתם הציונות הדתית, אתם כמו קופסת גפרורים. ההבדל בין קופסת גפרורים לגפרור בודד הוא כשאתם קופסה ביחד אי אפשר לשבור אתכם בחיים, אתם מאוד חזקים. אבל אם את גפרור בודד, בקלות אתה שובר אותו." אמרתי לו: "מה, למה אתה מתכוון?" הוא אמר לי: "אני ראיתי, כשהייתה קבוצה הם היו מאוד מאוד חזקים, היו גם ביחד, ואחד חזק את השני. ברגע שבאדם היה לבד כבר הוא פתאום היה פחות חייל טוב, פתאום הוא גם מבחינה רוחנית הוא פחות היה טוב. אתם חזקים כשאתם ביחד." זה עשה לי מאוד לא טוב, המשפט הזה נהנה אותי ככה. למרות שזה לפני שלושים שנה לפחות, אני לא שוכח אותו, כי פתאום זה גרם לי קצת לחשוב על זה. כאילו רגע, מה אנחנו באמת כאלה? קודם כל על עצמי, קודם כל חשבתי על עצמי ואחרי זה חשבתי בכלל על החינוך שלנו. האם החינוך שלנו הוא כזה שאנחנו מאוד תלותיים בקבוצה או לא? זו שאלה מאוד מאוד גדולה. אפילו זה עלה לפני כמה שבועות, היה עונג שבת, ומישהו מהחבר'ה העלה את הנושא של הנסיעות ביום חמישי, בשבת שהיא לא חופשית. אז חבר'ה אמרו, היו שם אנשים שאמרו: "תשמע, ברגע שאני רוא שחלק מהחברים שלי נוסעים אני נוסע גם, למרות שאין לי בבית כלום, אין לי שום אירוע, אין לי שום סיבה לנסוע, אין לי שום דבר. אבל חלק מהחברים נסעו אני נוסע."

החינוך לתלות בקבוצה או לשבת עצמה, אם חלק מהחברים נסעו אני נוסע. כאילו מה, אתה לא יכול להישאר בשביל עצם הלימוד תורה? זה לא מספיק חשוב מצד האמת? לא יהיה פה אף אחד, תהיה לבד ותהיה בבית המדרש. מה אתה לא יכול ללמוד לבד? מה אתה עושה בחיים אחר כך שתהיה לבד ולא יהיו איתך חברים? אז גם כן תחפש את החברים שיהיו איתך? אתה צריך ללמוד, להיות אדם שמעניין את עצמו מתוך עצמו ולא רק מתוך החברים שעוזרים לו. חברים זה חשוב, החבורה זה חשוב, הקבוצה זה חשוב, אבל זה לא יכול להיות משהו תלותי. אז ככה פתחתי איזה סוגריים שצריך לתת עליהם שיחה שלמה בפני עצמה, אבל רק נזכרתי בזה בהקשר הזה. תחשבו על כל האנשים הרגילים האלה, שהם באים מוסרים את הנפש, בלי שום איזה וואו, מאחור, מקדימה, מהצדדים. חזקים אותו מהיישוב, הוא בא עם נשק, כולם וואו, הוא בא עם נשק, בא לישיבה, כולם זה בסדר, זה מצוין. כן, הוא שמגיע לישיבה אנחנו מאוד גאים בו והוא גאה. אנחנו באמת מתגאים, ברוך השם שזה ככה. תחשבו על האנשים הרגילים. לכן מה זה עניין, נגיד כמה ומי ומה מהציבור, כל הדבר הזה לכאורה השיח הזה הוא פחות בכלל. אפשר לומר פה עוד משפט אחד, לפני שנעבור לצד השני של המשוואה הזאת. עוד משפט אחד, זה הזכיר לי קצת המחשבה הזו, הזכירה לי בכלל את הדיון שהיה לפני כמה שנים, היה נאום השבטים של ריבלין. היה נשיא המדינה ריבלין, נעשה איזה נאום. בנאום הזה הוא מגדיר את עם ישראל כשבטים, יש את החרדים ויש את הציונות הדתית ויש את אלה ואלה, כמה שבטים. אני זוכר שכשהוא אמר את הנאום הזה, זה ישר קפץ לי בראש הפסקה של הרב קוק בישראל ותחייתו בפסקה כ"ז, שהרב קוק אומר שכיחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזיכרון של חילוק השבטים הייתה הגלות גורמת של כל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה. הוא אומר הרב קוק, זה לא סתם הקדוש ברוך הוא עשה לנו את זה ככה. אנחנו היינו שבטים, אנחנו גם נחזור להיות שבטים, אבל בין השלב הזה לשלב הזה יש שלב ארוך מאוד של שכיחת השבטים. והשלב הזה הוא מאוד חשוב בשביל האחדות, כי אם כל הזמן יהיה שבטיות אז יהיה מאוד קשה להגיע לאחדות. אחרי שנקודת האחדות היא בנה חזק, זה הרב קוק אומר: "ומתוך האחדות שיגלה ויראה בהופעת אורח חיים של גאולה וישועה, ישוב ישראל על מכונו וכוח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית." כלומר, אחרי שישכחו השבטים לצורך העניין, השבטים זה כמובן ראובן, שמעון, לוי ויהודה. השבטים עכשיו זה לצורך העניין, בואו נבטל רגע את השבטיות, אין כאלה וכאלה, אנחנו עם ישראל, אנחנו עם אחד, זהו. אחר שזה יהיה מאוד חזק, האחדות הזאת, אז יבוא אליהו ויגלה לנו מאיזה שבטים אנחנו. וזה כבר לא יפגע באחדות, בגלל שהאחדות תהיה כל כך חזקה שאפשר יהיה מתוך האחדות הזאת לתת את הצבע של השבט בפני עצמו.

הסתכלות פנימית אבל עכשיו אנחנו אולי גם קצת צריכים לזכור את שכחת השבטים. ומהבחינה הזאת אנחנו בכלל לא רוצים להגדיר את עצמנו כאלה או כאלה, אנחנו יהודים. עכשיו יש מדי פעם איזה סרטון יפה כזה מהמעט שמותר לראות, רוב הדברים לא כדאי לראות, אבל מהמעט שכדאי לראות ומחזקים מדי פעם מראים לי דברים מעניינים כאלה. מישהו שולח איזה חבורה של חיילים ואחד כזה וכולם ביחד והם רוקדים או שהם מדברים. אתה רואה אין שבטים, אנחנו שם ביחד באחדות אחת, מטרה אחת, עם ישראל נלחם ברוע וזהו. מהבחינה הזאת מי נהרג, מה נהרג, כמה נהרגו, בקושי יש בכלל מושג כזה למה להזכיר בכלל מי וכמה ולמה. אז זה צד אחד אני חוב מאוד אמיתי, אני קורא לו כלפי אנחנו כלפי העם ישראלי, כלפי החברה הישראלית. צד שני, אם לרגע אחד נסתכל פנימה, כאילו עכשיו אנחנו לא מוצאים שום דבר החוצה ולא מדברים על זה בכלל ולא עושים איזה עניין ולא כלום. אבל בהסתכלות הפנימית פה אני חושב שהמציאות הזאת, הידיעה הזאת שאי אפשר להתעלם ממנה. אי אפשר להתעלם מאחוז גבוה מאוד של מוסרי נפש. ואז אתה שואל את עצמך רגע למה זה מה. והתשובה, התשובות הן די פשוטות. אני לא פה איזה חדש חידושים, כל אחד יודע שני דברים שמאוד מאוד מעשיים לכל אחד ואחד מאיתנו לאורך ימים ושנים. דבר ראשון, הציבור יש לו הרבה ילדים וימי ליש לו גם הרבה נכדים כמו שכל אחד יודע, כל אחד שמסתכל סביבו. אז אם יש לו רוב האנשים, לא הכל, אבל רוב רוב האנשים, אז אם הם שייכים שם. אני לא מדבר על החרדים, אחינו החרדים במשרד השם, השם יאיר את עיניהם וגם ירצו להיות שותפים לכל המאץ המסירות נפש הזאת של עם ישראל על ארצו. כרגע הם לא בתוך הזה, אבל מתוך מי שכן נלחם, אז מישהו יש לו משפחה גדולה אז פשוט הוא יותר המספרים שלו יותר גדולים, אין מה לעשות. וזה וזה עצמו לימוד מאוד גדול.

חינוך ומסירות נפש שאתה אומר בוא נגיד קודם כל איזה עוד דברים יש פה. דבר נוסף שיש פה זה שיש מסירות גדולה, יש חינוך. יש חינוך של תנועה. כן, חשבתי מי הגל עפר מהרב דרוקמן, שאולי טוב שלא רואה את ההיסטורים האלה שהיה מלחמה. אבל מצד שני היה בתוך ילד שבא מהשואה ועזר פה להקים את כל המפעל הזה של באמת שמוסדות התורה והחינוך וההתיישבות והגרעינים תורניים וכל באמת כל המפעל האדיר הזה שכל כולו רוצה את כלל ישראל, רוצה את טובת כלל ישראל. גם בחיים היומיומיים, בכל העשייה, בהתנדבות, במותות, בתרומת כלייה, באלף ואחת מישורים. ומקימים משפחות גדולות ברוכות בצורה כזאת או בצורה אחרת, אבל משפות ברוכות. שזה גם דבר לא פשוט, זה לא פשוט. הממוצע של החברה הישראלית שאנחנו כאילו גדלים בתוכה. אני חושב שעד היום יכול להיות שיש מדי פעם ככה בשיחות ממש ככה עם צעירים ככה שנכנסים לישיבה. לפעמים אתה במקרה צריך לדבר לשאול מה החלום ככה לעתיד. יכול להגיד שמה משפחה עם שני ילדים שלושה ילדים זה מה שרואים מסביב. זה הרבה פעמים מה שרואים מסביב. אחרי חמש שנים הוא יוצא מהישיבה כבר ברור לו שבעזרת השם משפחה תהיה פחות כפולה מזה אם לא יותר. זה המינימום ממוצע רגיל שרואים וצפונה בעזרת השם. זה לא פשוט, זה מסירות, זה מסירות נפש, זה לקום בלילה, זה מבחינה כלכלית להצטמצם יותר, זה המון אנרגיות וכוחות מכל הכיוונים. מדברים על זה פה עם זוגות שאני פוגש זוגות לפני החתונה. מדבר איתן קצת על זה שמצוות פרו ורבו להמשיך את המשפחה, להמשיך את עם ישראל, להמשיך את העולם, ליישב את העולם, למלא אותו בתורה, למלא אותו בערכים. זה דבר עצום, זה לא דבר קל, אבל זה דבר עצום וברוך השם הציבור בגדול בצורה כזאת או אחרת עושה את זה. אז יש משפחות שהם הרבה ילדים, מתגייסים כולם לצבא ועושים מילואים לאורך שנים. אנשים גומרים את המילואים. עכשיו שוב יש שלא יובן לא נכון בכל הדברים האלה. ברור שיש גם הרבה כמו שאמרנו בכלל החברה הישראלית וזה החלק זה הרשע של דברנו. אנחנו לא מיוחדים בזה צד אחד. צד שני אי אפשר להתעלם מהמציאות של אנשים שמתגייסים עושים מילואים וגם אחרי הגיל ואחרי שישה ילדים ואחרי גיל ארבעים ואחרי זה עוד ממשיכים ומשקיעים ומתנדבים ומוסרים. וכל אחד מאיתנו רואה את זה מקרוב. אני רואה אורך השם ארבעה בנים משפחות שלושה חודשים כבר לא בבית ילדים קטנים אורך השם.

החובה והזכות כל אחד זה הנשים, הנשים הן האלופות כידוע, הן האלופות האמיתיות. החיילים יש גזרות קצת יותר קשות, קצת יותר קלות, אבל הנשים נשארות בבית עם ילדים. וככה מאות אלפי משפחות בתי אב שמשאירים ילדים קטנים בבית ויוצאים. ואז אתה אומר רגע אני שייך לצורך העניין עכשיו נקרא לזה שיש ציבור כזה. לפני רגע אני אמרתי שאני אגיד פה שני דברים לא סותרים אבל שני צדדים למטבע. יש צד שאני אומר אני בכלל לא רוצה מגזריות, אני לא ציונות דתית, אני עם ישראל וזהו ואין בכלל דבר כזה וכולנו יהודים. אבל בכל זאת אי אפשר להתעלם מזה שבסוף יש פה איזה צבע, יש פה איזה כיוון, יש פה דרך. אנחנו אוהבים את כל עם ישראל, שמחים בכל עם ישראל. היינו שמחים לקבל כל מיני ערכים לעם ישראל ולתת כל מיני ערכים לעם ישראל. ושם ישראל יהיה אחד וכל אחד יצבע את הצבע שלו. אבל יש פה צבע שאפשר להתעלם ממנו, יש פה צבע של דרך. המחנה המשותף לכל הדרך הזאת זה תורת חיים גדולה שכל החיים, כל חיי המעשה, כל אדם שהולך לעבוד במפעל וכל אדם שפועל משהו בקהילה שלו ובחיים שלו ובמשפחה שלו ובכל מקום, הכל מואר מתוך התורה. כל חיי המשפחה, כל חיי העשייה, כל חיי התורה, כל חיי ההתיישבות, כל חיי הצבא, הכל מואר מתוך התורה. ולכן יש פה איזו עוצמה גדולה שהמשמעות העיקרית שלה זה זה לנו. לנו, אני יחד איתכם, רק אני טיפה יותר מבוגר אז אני לכם יש לכם דרך חיים. אתם יכולים עוד לתקן את הדברים שאני לא עשיתי אז חיים ארוכים לפניכם ולהגיד לעצמך וואלה אני שייך לדרך כזאת גדולה. יש לי זכות עצומה להיות חלק מהציבור הזה שהוא חלק במקלד ישראל ובכל זאת אני שייך לציבור הזה אז זה מחייב אותי. זאת אומרת שאני כזה, אני חלק מהDNA של הציבור הזה ולכן אני גם אהיה חלק מה אני בחיים שלי גם כן אהיה חלק מזה. אז אני אחפש גם כן נראה איפה אני יכול להתנדב. זה מתחיל כבר היום, איפה אני יכול להתנדב, איך אני משקיע יותר. עכשיו אני בחור ישיבה אז איך אני משקיע מה שאני עושה בישיבה כי עכשיו עם ישראל צריך הרבה מאוד תמיד הוא צריך ובטח עכשיו במלחמה הוא צריך הרבה תורה והרבה תפילה והרבה חסד. אבל בכלל החיים, הבית שאני אבנה, החיים שאני אבנה, כמו שאמרנו המשפחה שתהיה לי, גודל המשפחה, איך נחיה, עם איזה אידיאלים אני אחיה. יהיה מרוכז יותר בעצמנו או שנחשוב על הצרכים של כלל ישראל בכל מיני מובנים שהם לפי מה שמתאים לנו למשפחה. וזה דבר אמיתי מאוד ויכול לחזק דבר הזה בהתבוננות הפנימית הוא יכול מאוד לחזק אותנו. להגיד איזה זכות, איזה זכות להיות שייך לדבר הזה ואיזה חובה, איזה מחויבות אני חלק מזה. זאת אומרת שגם אני הולך לעשות מילואים. בגיל 50 אני כבר אומר לאשתי בדייט הראשון: "תקשיבי, בעזרת השם כמובן, אם זה אפשרי, יש חייל שהצבא צריך אותו יותר, צריך אותו פחות. לא חלילה בלי השוואות, אבל גם אני אגיד שזה חייל שהצבא צריך אותו. הוא חייל בתפקיד כזה או אחר, לא תמיד זה דווקא תפקיד קרבי, יש גם דברים אחרים ברבנות, כל מיני תפקידים מודיעיניים. אבל הצבא צריך אותו, ואנחנו למדנו עכשיו שכנראה נצטרך עוד צבא, עוד כמה ימים, עוד איזה כמה ימים נצטרך את הצבא." ואז אתה אומר לאשתך בדייט: "תקשיבי, עם ישראל צריך חיילים, רק שתדעי שזה יכול להיות עכשיו חודש בשנה מילואים, זה לא הולך להיות קל. אני אגיד לדוד שמע, זה לא מתאים, אני הולך לבחורה אחרת אם לא מתאים לך, אבל לא. כאילו חלק מהחיים, כל השיח הוא שיח יותר גדול, הוא שיח שהכלל נמצא בו ממש ככה בשורש הדברים. כידוע, זה לא סותר את החיים הפרטיים, להפך, זה מעצים את החיים הפרטיים. החיים הפרטיים ככה הם יותר גדולים ויותר עוצמתיים כשאתה באמת אכפת לך מהכלל וחי למען הכלל. זה רק מעצים לך את החיים."

ענווה והתחייבות לכלל על כל פנים, אז באמת כמו שאמרנו, אנחנו צריכים לחיות את שני הצדדים האלה. צד אחד, ענווה גדולה וביטול גמור לכלל ישראל, לכל האנשים הרגילים, שקופים כמו שאמרנו. אנחנו לא יותר מהם ולא שום דבר, וכולם מוסרים את הנפש ויש להם אפילו מעלה יותר גדולה. ובכלל לשכוח את כל השבטים האלה, אנחנו עם אחד וזה בכלל לא זה צד אחד. מצד שני, בהתבוננות פנימית ככה בתוך תוכו של האדם, בטח בלי להתגאות עם זה ובלי שום דבר. הפוך, לקחת את זה פנימה למחויבות, לקחת את זה לגודל של השייכות. אז זה בהחלט נקודה אמיתית שנכון נחושה וכדאי לקחת אותה ולקבל ממנה כוחות ולהגיד פתאום זה מתגלה. פתאום יש איזה אירוע ואז פתאום רואים מה בעצם נעשה פה במשך עשרות רבות של מסירות נפש של מחנכים ושל אנשי התיישבות וכל אחד בתחום שלו, שכולם ביחד מתאמצים מאוד ובסוף פתאום יוצא החוצה. ואתה רואה פתאום באמת איזה יש פה עוצמה גדולה שהיא צריכה רק להמשיך ולהתגבר ולהיות שותפה לכלל ישראל לגמרי, בלי שום ענווה עצומה וגדולה. ובעזרת השם אנחנו נגיע לאחדות הגדולה הזאת, שאז אפשר יהיה גם בעזרת השם יחזרו השבטים בלי הפגם שיש בזה, אלא רק ביתרון ובהחווה ובתרומה שכל אחד נותן למרקם הכללי בעזרת השם לטובה ולברכה, שזה יהיה היום אחרון הנופלים.