אנחנו נמצאים תקופה ארוכה במציאות מאוד מורכבת וקשה. יש רגעים שאנחנו מתקשים להרגיש את הגודל של התקופה ואת המשמעות של התקווה. אחד הביטויים לכך הוא שאנחנו מוסיפים תפילות כל יום, גם תפילה מיוחדת בישיבה בשעה שתים עשרה, כמה פרקי תהילים ותפילות, וגם "אבינו מלכנו" שבימים רגילים של השנה אנחנו אומרים את זה רק בעשרת ימי תשובה, תעניות ציבור וימים מיוחדים. עכשיו, כמה שאני זוכר, זו גם הייתה התקנה של הרבנות הראשית. אבל לא צריך את הרבנות הראשית כדי להתפלל. מצד אחד, לפעמים זה כבר נהפך להיות חלק מהשגרה, כאילו החזן כבר רוטינה, נכנס לתפילה ואומר "אבינו מלכנו" כל יום. אולי כבר קשה להרגיש ולהתחבר למילים האלה כמו שאמרנו אותם פעם. ואולי באמת ננסה קצת להבין ולחשוב מה אפשר לעשות עם הדבר הזה. אני חושב שדבר ראשון, כשאנחנו מסתכלים על המבנה של העולם בכלל, אנחנו רואים שגם בתורה וגם בחיים זה תמיד מורכב בצורה כזאת שיש איזשהו אירוע גדול. אם אנחנו מדברים על התורה, על התנ"ך, אנחנו יודעים שיש רגעים דרמטיים מאוד. למשל, פרשת השבוע האחרונה, בני ישראל נמצאים במצוקה גדולה, צועקים להשם. אם לא היינו יודעים את הסוף, היינו במתח גדול מה יהיה. הים קדימה, מצרים אחורה, ואז פתאום קורה אירוע טורף של פקיעת הים. כל מי שהיה באותו אירוע היה בטוח שאחרי שנייה כולם חוזרים בתשובה שלמה, מאמינים בהשם מעכשיו עד סוף ימיהם. וכמה ימים אחרי זה כבר איפה מים? למה אין מים? שוב חוזרים ליום יום הקטן, השגרתי, המורכב, הקשה, האפור שלא רואים בו את הדברים הגדולים ולא מרגישים את הדברים הגדולים.
המשמעות של הימים השגרתיים המציאות היא כזאת ומה שזה אומר שז מובנה בתוך העולם שיהיו לנו רגעים גדולים. הם יכולים להיות גדולים לטובה עם נס גדול או התעלות גדולה, ויכולים להיות רגעים קשים אבל גם כן גדולים. כל אחד מנסה לשחזר לעצמו איך הוא הרגיש ברגעים כאלה. אבל כללית בחיים זה ככה – רגעים גדולים ואחריהם ימים רגילים, כביכול ימים של שגרה. המבנה הזה מלמד אותנו לימוד גדול על התכלית של העולם ועל התכלית של החיים. הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו בעיקר את הימים השגרתיים, הרגילים, האפורים שבהם לא רואים את ההוצאה. אחרת הוא היה עושה דברים גדולים כל הזמן. חז"ל לימדו אותנו בשתי ממרות שלכאורה סותרות אחת את השנייה. מצד אחד, חז"ל אומרים שמי שאומר הלל כל יום הרי זה מחרף ומגדף. מצד שני, גמרא במסכת שבת אומרת "יהי חלקי מאומרי הלל בכל יום". איך אפשר ליישב את שתי הממרות האלה? התשובה היא פשוטה. בגמרא במסכת שבת מדובר על פסוקי דזמרה, שזה מזמורים מתוך פסוקי דזמרה. על זה נאמר להגיד הלל כל יום. אבל הלל המצרי, מי שאומר אותו כל יום הרי זה מחרף ומגדף. ההבדל הוא שבפסוקי דזמרה אנחנו מעללים את הקב"ה על הטבע, על היום יום.
ההלל והטבע בכל בוקר מחדש קמים, פותחים את העיניים ורואים את השמש זורחת או ברכה של גשם, רואים את הטבע ומעללים. זה מה שקורה בפסוקי דזמרה: "הללו את השם מן השמיים, הללו במרומים". רואים את החיים, אוהבים את החיים, אוהבים את היום יום של החיים. אבל מי שאומר הלל המצרי כל יום בעצם אומר שהוא רוצה נס כל יום. הגמרא אומרת לו שאם אתה אומר ככה אתה מחרף ומגדף, כי אתה לא מבין את הרצון האלוקי בבריאה. הקדוש ברוך הוא לא עשה נס כל יום. עשה לך נס בליל הסדר, ביום העצמאות, בחנוכה. תתעלה, תתרומם, תתחבר לאירוע שהיה ותודה על הגודל שהיה. אחר כך תמשיך להגיד הלל של כל יום, של הפסוקי דזמרה, ותיקח את הגוד שהיה ותמשיך להרגיש אותו ביום יום, בתוך הטבע, בתוך המציאות היומיומית.
החיים כנס המשימה העיקרית של החיים היא לחיות חיים גדולים גם כשלא קורה שום אירוע גדול. זה אולי אפילו עוד יותר קשה, כי אתה צריך לחיות חיים גדולים כשלא קרה בחצי שנה האחרונה שום אירוע בומבסטי. אבל לא צריך שיקרה כל הזמן. קרו כל הזמן לאורך כל ההיסטוריה וגם בהיסטוריה האחרונה. צריך להתחבר לזה. כשקורה משהו, יותר קל להתחבר אליו ולהרגיש אותו כמו בימים הראשונים את העוצמה שלו ומה הוא אומר לי ומה אני צריך לעשות עם הדבר הזה. אם ניקח לדוגמה את "אבינו מלכנו" שהזכרנו, לפעמים זה כבר נכנס לרוטינה והחזן כבר מעיף שתי דקות וגומרים. אבל האמת שזה ממש כאילו אני לפעמים לא מבין איך לא אומר לחזן להגיד יותר לאט. זה לא עניין של לאט ומהר, זה עניין של הכוונה. אתה יכול להתכוון למילים כמו "בטל מעלינו כל גזירות קשו ורעות", "בטל מחשבות שוננו". רק עכשיו ראינו איזה מחשבות יש לשוננו. תחשבו שהיינו מצליחים להתכוון בתפילה הזאת לפני שמחת תורה ולבטל את מחשבות שוננו. אנחנו אומרים כל יום בתהילים "היינו חרפה לשכנינו, להג וקלס לסביבותינו". זה קרה אז, וכמו שזה קרה אז, זה קורה גם היום. האשפלה ממשיכה כי עד שלא יהיה קרן ישראל לא תתרומם מחדש ולא יהיה פה עוצמה ויפחדו מאיתנו. אנחנו לא יכולים לחזור הביתה, עם ישראל לא יכולים. זה לא בעיה פרטית, אלא האויבים גורמים לנו שלא נהיה עצמאים בארצנו. חז"ל אומרים כל יום יהיו בעיניך כחדשים. המשימה היא להרגיש את כל המציאות כל יום מחדש, לקום עם שיר חדש בלב. שיר זה לא רק שיר, אלא גם הודאה והתעוררות כל יום מחדש. חובת הלבבות מביא בשער ייחוד והמעשה על חסיד שפגש אנשים שחזרו מהמלחמה ואמר להם: "שבתם מן המלחמה הקטנה, התעדדו למלחמה הגדולה". המלחמה הגדולה היא מלחמת היצר וחילותיו.
המלחמה הגדולה והקטנה יש אנשים שחזרו מהמלחמה הגדולה, אך לא עמדו במלחמה הקטנה. יש כוח לרגע גדול, אך אם הגבורה לא ממשיכה ביום יום, נכשלנו בדבר העיקרי. הדבר העיקרי והקשה הוא היום יום והשגרה. הרב קוק באורות הקודש אומר: "אבייתנו הזמנית היא ניצוץ אחד מההוויה הנצחית של הוד נצח הנצחים". היום יום שלנו הוא חלק מהנצח, וכל רגע קטן הוא חלק מהנצח הגדול. חז"ל אומרים במדרש רות רבה: "אילו היה יודע בו אז שהקב"ה מכתיב עליו ויצבוט לקלי עגלים פתומות, היה מאכילה". בו אז עשה חסד קטן, אך אם היה יודע שזה רגע גדול, היה עושה יותר. האנשים הגדולים באים למבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות. החוכמה היא לחיות את הרגעים הקטנים בדרכים של גדלות.
לחיות את הרגעים הקטנים רבי נחמן אומר: "היום אם בקולו תשמעו". תחיה את היום הכי גדול שאפשר, לאור הנצח וכל האירועים הגדולים. תכניס את כל העוצמה האלוקית בתוך היום יום. כל מעשה טוב, כל עזרה, כל לימוד שיהיה רציני ומשמעותי. בעזרת השם, נזכה בקרוב להתקיימות התפילה "הרם קרן ישראל עמך, הרם קרן משיחיך".
