אחד האתגרים הגדולים שיש לנו בתקופה האחרונה הוא השאלה איך אנחנו יכולים להיות חלוצים. אנחנו שומעים פעמים רבות מהדורות הקודמים על השקעות מאוד גדולות שהם השקיעו לטובת הכלל. כל אחד יש לו בטח במשפחה איזה מישהו בדור הקודם שיש לו סיפורים על כל מיני דברים שהיו בעלייה לארץ, מעברות, איבוש ביצות, קשיים ביטחוניים ומלחמות. לרוב, אנשים מהדור הזה מספרים על זה בהתלהבות מאוד גדולה ועל השמחה שהייתה להם לתרום לכלל ולחשוב כל הזמן לא על עצמם אלא על המדינה ועל אחרים. עם השנים, ידוע שהפרט נמצא במקום מאוד מרכזי ואנשים רבים חושבים על עצמם. השאלה היא באמת מה עושים ומה קורה פה בעצם. לנסות להבין את התופעה ומה היא אומרת לנו, כי לנסות ולשחזר את העבר בדיוק באותה צורה כמו שהוא היה זה כנראה לא עובד באותה צורה כי זה לא אותו הדבר.
סיפורי חלוצים יש לנו סיפור במשפחה, למשל, סבא של אשתי הגיע למושבה וקיבל שם שטח ובנה שם בית. הייתה בעיה ומצוקה שלא באו אנשים להתיישב במושבה, מדובר על שנות השלושים לפני תשעים שנה. דיברו עם האנשים מי מוכן לתת מהחלקה שלו לקק"ל כדי שקק"ל תוכל להציע את זה לאנשים שיבואו להתיישב. הוא נתן להם שתי דונם מהנחלה שהייתה לו כדי שאפשר יהיה להביא עוד מתיישב. היום זה נשמע קצת מופרך, היו קוראים לו פרייר, אומרים מה השתגעת, אתה יודע כמה כסף הפסדת פה? אנחנו יודעים שזה היה דברים מאוד קיבוציים, שהיית צריך לוותר על העניינים האישיים שלך. מצד שני, ברור שהערך הזה של להיות כללי נשאר טוב. זה אחד הדברים הכי מרכזיים בעבודת השם ובעבודת המידות שלנו, להבין שאנחנו חלק מכלל וחברה.
סוד הנסירה בקבלה ובזוהר יש דבר נקרא סוד הנסירה. סוד הנסירה אומר שיש בהתחלה מחוברים אחור באחור, כמו שאדם וחווה היו מחוברים בצורה טבעית, ואז הם ננסרים ונפרדים אחד מהשני. אחר כך הם מתחברים עוד פעם, אבל הפעם החיבור שלהם הוא חיבור ברצון, מתוך הבנה ובחירה. זה המצב השלם והאידיאלי. הדבר הזה יכול להסביר הרבה מאוד דברים בחיים שלנו, גם הפרטיים וגם הכלליים. בהקשר של הנושא שלנו, היה פה חיבור אחור באחור, תקופה שעם ישראל יצא מהגלות והיה לו ברור שהוא צריך לחזור לארץ, להקים מדינה וצבא. זה היה ערך כל כך גדול שעשו אותו בלי לחשוב יותר מדי.
החיבור החדש מה שקורה זה שיש נסירה, והנסירה מפרידה לחלוטין וגורמת למצב שבו הערך של הכלל הוא כמעט לא חשוב לנו. הפרט הוא במרכז וכל אחד חושב איך הוא יתקדם ואיך הוא יצליח. עכשיו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהו החיבור החדש פנים בפנים. המטרה של הנסרה היא לא לחזור למה שהיה קודם, אלא למצוא חיבור חדש. רב שמעון שקופ, בספרו שערי יושר, מדבר על כך שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם להיטיב לנבראים, והוא כל כולו בשביל להיטיב לאחרים. האדם לא יכול לעשות טוב לאחרים אם הוא לא עושה קודם לעצמו. לכן, האדם צריך לאהוב את עצמו באמת, להכיר את עצמו ולחפש את הנפש שלו, את השליחות שלו, את העני שלו.
אהבת עצמך והכלל אהבה ראשונה שהאדם באמת מכיר את עצמו ואוהב את עצמו. הוא לא כל הזמן מתוסכל למה הוא לא כמו אחרים, אלא אוהב את מי שהוא. אז הוא עובד על התכונות שלו ומעצים את כל הפוטנציאל שיש בתוכו. מה שקורה לבד, הוא שהאני שלו פשוט יגדל. ברגע שזה יהיה אמיתי, הוא יאהב את עצמו ואת מי שהוא באמת, ואז הנשמה שלו תתרחב ותכלול את המשפחה, החברים והחברה כולה. המשפחה היא שלך, אתה לא עושה לה טובה, אלא זה אנחנו, זה הכל ביחד. זה המעגל הראשון שהוא נהי מובן מאליו ואז יש משפחה יותר רחבה, חברים, והמעגלים מתרחבים. רק אחר כך אני נרגע, אני אומר רגע תירגע, זה דור שכל אחד חושב על עצמו. אתה לא הדור שלך, אתה תבין, אלה בחדר השני, הם חושבים על עצמם, הם עכשיו נהנים, מדברים. אבל אז אתה אומר, רגע, אבל מה בחדר השני? זה אני, זה החברים שלי, הם רוצים לישון. יעיז לדבר בכל רם? מה פתאום. ובכלל אני אדאג לכל מה שיש בדירה, אני אראה, לא יודע, אני אראה את הפח עולה, אני אגיד טוב, החבר שלי ייקח בסוף חופית, בשבת חופשית היא תיקח. מה פתאום, למה אני אתריח אותה? למה אני אתריח את החבר שלי? הישיבה זה משפחה שלי, מה אני אגרום? זה אני אשיר אור דולה, כשאחר כך מישהו צריך שלם את החשמל הזה, זה שלי, זה אני.
האני והחברה העני שלי מתחיל לגדול, העני שלי זה צריך משהו, אז אני עושה כי זה אני, לא בגלל שאני עושה בשביל מישהו אחר, כי הישיבה זה אני ואני זה הישיבה. ואז כל מיני דברים ברורים לי, לא עושה את זה בשביל מישהו, אני עושה טובה עכשיו, שאני הכסף הוא שלי, והתרחה של אנשים היא, זה אני והכל זה אני. ואז בצורה הכי טבעית זה כבר, זה כבר נכנס לך כאילו כמו שאתה דואג לעצמך, זה פשוט העני שלך ואז זה מתרחב ואז אתה אתה מגיע לאלה, אתה מתקרב לגיל של גיוס, אז אתה אומר מהו, איזה זכות יש לי אני יכול להיות חייל קרבי בצה"ל, איזה זכות. ואם לא קרבי, אז אני אלך לתרום הכי שאני יכול, לא שאני אגיד רגע, יש לצבא, בוא נראה איך אני מקמבן, בוא נראה איך אני עושה משהו שהכי, כאילו אני אומר זה אני, זה המדינה שלי זה העם שלי, זה לא שאני עכשיו בשביל מישהו אחר אני בעצם כאילו דואג לעצמי. מי זה אני? אני זה אם את חושבת איזה זכות גדולה זה הצבא, כמה מסכנים אחינו החרדים, באמת אני מתפלל עליהם ממש כאילו שהם לא זוכים לקחת חלק בדבר הנפלא הזה שאתה נותן ממש מעצמך את הגוף שלך, נוסר כמה שנים מהחיים שלך, נותן אותם לעם ישראל. ואם חלילה חלילה חלילה צריך, אז אתה גם נותן את כל הגוף שלך לגמרי לעם ישראל, אבל בעזרת השם שלא נצטרך. אבל אתה נותן שנה וחצי, תקופה כזאת או אחרת, אחר כך מילואים, יש לך עוד כמה עשרות חודשים, משך הרעינו עכשיו כמה צריך את המילואים להיות ממש ככה, בצורה ישירה לכלל ישראל.
התרומה לחברה כמובן יש גם דברים אחרים, אני לא אומר יש זקה ויש עמותות וזה בסדר, זה חוץ מזה, אפשר להיות גם בצבא וגם בעוד כמה עמותות שמן הסתם אני מקווה ואני מעריך שפה כולם משתדלים, כל אחד לעשות איזה דברים, כל אחד לפי מה שמתאים לו. יש כל מיני דברים, יש ילדים, צרכים מיוחדים, יש כל מיני התנדבויות, אז בישיבה זה תמיד שאלה מול הלימוד, מזה מתי בדיוק עושים את זה, איך ומה. אבל תמיד אנחנו אומרים, זה איזה שעה בשבוע, שעה, שעתיים בשבוע שאתה עושה משהו למשהו אחר בעם ישראל, זה ודאי חלק מהתורה. תורה היא תורת חסד, היא דואגת לכלל, היא לא דואגת לעצמה. זה עכשיו יש לזה כמובן, זה בסוף נכנס לעבודת מידות פשוטה יומיומית, כמו כל מילה אחרת שעובדים עליה שזה מידה שנקראת מידת לב טוב. נגיד לדוגמה אם רוצים להגדיר את זה במידה אז איך אתה עובד לזה שיהיה לך לב טוב, אז כמו כל מידה אחרת, דיברנו על זה פעם פה קחנו איזשהו מתווה מסוים הצעה למתווה מסוים לעבודת מידות. אז השלב הראשון זה לימוד, זה ללמוד על המידה ללמוד, יש נתיב לב טוב במערן ויש באוכל צדיקים וכמובן בספרים החדשים של היום, בר אבקוק, אתה לומד בכלל על המידה הזאת, של הנתינה של הטוב.
עבודת המידות אחר כך אתה מתחיל לשייך את זה לעצמך, אתה אומר רגע איפה אני בסיפור הזה? אני תמיד עוזר, אני תמיד אכפת לי, אני תמיד שם יד, אני זה, אתה מתחיל לעשת לעצמך איזה חשבון נפש כזה, כמה אכפת לך מהמערכות שמסביבך כמה אני שלי איך אני במשפחה איך אני בחדר, בדירה עם החברים, בישיבה ועם ישראל ועוד כל כהנה וכהנה. ואז אתה מתחיל לחשוב איך השלב השלישי זה תרגול מעשי, אתה עושה תרגולים מעשיים איך אתה ממש עובד על העמידות. אני חושב שסיפרתי פה לא פעם, אני תמיד אוהב לספר על חבר שכשהייתי תלמיד בגיל חם לא יכול לשכוח את זה בגלל שזה היה כל כך עוצמתי. היה כזה מיחם כזה בחדר אוכל למדתי ישיבת הגולן וכל אחד על השולחן היה שולחנות כאלה, על השולחן היו כוסות ובשביל לעשות שתייה הייתה צריך ללכת למיחם הזה ולעשות. אז הוא כל בוקר היה בא עם מגש ככה לשולחן שלנו, שישה חבר'ה, שואל כמו מלצר כזה, מה אתה רוצה? אתה רוצה קפה? איזה קפה אתה רוצה? עם סוכר? בלי סוכר? שחור? נס? תה? מה אתה רוצה? הולך, לוקח לו איזה עשרה דקות עד שעושה לכולם את כל הזה, בא עם מגש, מביא לכולם קפה ככה יום אחרי יום. סוף תפסתי אומץ, יום אחד שיד יותר תגיד אחי מה הסיפור הזה? כולנו באים, אוכלים, כל אחד יכול לעשות לעצמו קפה וללכת, מה אתה מתעכב פה עשר דקות באוכל גם מנתיים גומרים לך את החביתה, אני לא יודע בוא. הוא אומר לי תשמע את האמת, או ככה נעים לי להגיד וזה, אבל אני נמצא באיזה עבודת מידות על עצמי, איך אני אעזור לאחרים, וכדי כדי להתרגל כדי להתרגל לעשות טוב לאחרים אז אני אמרתי לעצמי, אני לוקח את זה תקופה כמה שבועות, שאני כל יום עושה לאחרים שתייה, כי אני יודע שזה בטבע שלי זה קשה לי אני בדרך כלל כזה יותר חושב על עצמי ואני בא מתיישב וישר אוכל ככה את הזה, ולא כך וכדי לשנות את זה, אז אמרתי אני אלך קצת לקצה השני ואני אעשה ככה לאחרים עד שאני ארגיש שככה התקבע שיניתי את המידה הזאת, אז אני ארגיע, אמרתי וואו, זה אשריך פעילי פלאים, כאילו, איזה אדם מדהים, איך הוא, איזה דברים הוא עושה כדי כדי לתרגל על עצמו כדי לתרגל על עצמו שהחברים זה המשפחה שלו, החברים זה הוא זה לא, זה ממש חלק ממנו.
חיבור הפרט והכלל וכן על זה הדרך כל אחד יכול ככה לחשוב ולמצוא לעצמו הכל פנים, יכול להיות שזה הנסירה שיש פה היה פה חיבור טבעי החיבור הזה, כמו שהוא התנתק, ואנחנו עכשיו חוזרים לחיבור אחר, לא לחיבור שאנחנו נותרים על הפרט תמורת הכלל, שזה לא עבד וזה לא עובד, כי זה לא אמיתי אלא אנחנו עושים הפוך אנחנו מתחילים מהפרט ומעצימים אותו כל כך מתוך, ומראש אנחנו יודעים שלשם אנחנו צריכים להגיע, אנחנו כל הזמן עובדים על זה, איך העני שלנו יתרחב, בצורה כזאת, שבסוף העני יהיה כזה כזה רחב. אולי אני אסיים רק בסיפור שגם אותו סיפרתי כמה פעמים, מכילה ממי שזוכר אותו כבר על פה, אבל לפני כמה שנים היה פיגוע בירושלים ומחבל עם רכב ניסה להיכנס לאוטובוס להיכנס באוטובוס ואז הה שם יהודי אחד נקרא הכרנו אותו כי הוא היה פה המלווה של הגרעין שלנו פה לפני הרבה שנים והוא עם הרכב שלו נכנס בין המחבל לבין האוטובוס ועצר את הפיגוע הזה, ממש עצר את הפיגוע הזה ומנע שם איזה פיגוע גדול לא זוכר את הפרטים בדיוק מה היה ואז ראינו אותו בטלוויזיה ששומעים אותו גם ברדיו והכתב אור לו תגיד איך אין לך את האומץ היית יכול להיפגע להיכנס בין המחבל לבין אנשי האוטובוס ואז הוא ענה לו הוא אומר לכתב, הוא אומר לו תגיד אם זה היו אשתך והילדים באוטובוס מה היית עושה ואז ממש אתה שומע באוזן אתה שומע את השקט של הכתב הזה שהוא בשוק ולא היה לו מה לענות הוא אמר לו מילים אחרות הוא אמר לו תגיד, הרי אם זה היה אשתך והילדים אתה היית עושה את זה נכון? כל אשר ייתן לו האדם יעשה בשביל להגן על אשתו וילדיו מילים אחרות, כל אנשי האוטובוס מבחינתי הם כמו אשתי והילדים אין לי הבדל בין אשתי והילדים לבין אנשי האוטובוס, הם כולם המשפחה שלי אז כמו שאני אמסור את עצמי בשביל להגן על אלה, אני גם אגן על אלה וברוך השם שרואים את זה היום בעם ישראל, שאנשים הולכים ומתמסרים ומתגייסים והולכים למקומות מסוכנים ואנשים בעלי משפחות, מילואים, דבר מדהים. ולכן ודאי שבשיח שלנו לא יהיה מתאים שנשמע ככה איזה מישהו שיגיד לא יודעת שמה, קרבי? לא יודע נראה אם יסתדר בסדר אולי, מה זה? השיח צריך להיות, אם אני יכול כמקדוש ברוך הוא זיקה אותך בפרופיל קרבי מה זה? זה שמחה הכי גדולה, אני יכול לתרום אני יכול זה, בהתלהבות בשמחה, בשיא שלי אני אתן אני לא קרבי, אני אתן איפה שאני יכול לתת, אבל לא חסר תחומים אחרים, תשאלו פה חיילים שהיו פה בכל מיני מקומות, שעשו דברים מדהימים עם הפרופיל, לא מאפשר להיות קרבי אבל כמובן זה רק דוגמה אחת שוודאי היא צריכה להיות בשיח אבל זה לא נגמר פה, משהו שהולך איתנו לכל החיים תמיד להיות כל מקום שאתה מגיע, להיות אדם שאכפת לו, להיות אדם שמה שמסביבו זה הוא, זה חלק מהאני שלו ותמיד אכפת לו מה שקורה, ועזרת השם שנזכה לטובה ולברכה שהאני שלנו יגדל ויצמח ויהיה חובק את כל ההוויה כולה, לטובה ולברכה ועזרת השם.
