כמובן, אחד הנושאים הבוערים בתקופה שלנו, חצי שנה כבר, זה הנושא של אחינו השבויים והחטופים. מציאות מאוד קשה שהעם ישראל, ואולי העולם כולו, לא חוו כמות כזו של אנשים, חלקם בין החיים וחלקם לא. זה לא משנה לצורך העניין. כמובן, זה נהיה גם סוגיה אישית פרטית של כל אחד ביחס לזה, וגם סוגיה ציבורית של איזשהו סוג של מחלוקת שנמצאת באוויר בשאלה מה נכון לעשות, איך נכון לעשות, כל מחיר או לא כל מחיר וכו'. דבר ראשון, לפני שנגיע לעניין הזה שהוא בסוף נמצא עמוק באוויר הציבורי, המתח הזה אפשר לומר לנסות להבין אותו מאיפה הוא מגיע. אבל לפני כן, אני חושב שיש שאלה פשוטה לגמרי, אישית, שכל אחד חייב לשאול את עצמו: איפה הוא מונח ביחס לדבר הזה? מה מידת המחבה שהוא משקיע בזה? מה מידת החיבור, הכאב וההזדהות שיש לו עם הדבר הזה? זה שבאופן כללי כל אחד מאיתנו שישאלו אותו מה אתה אומר יגיד "וואי, כואב, באמת ממש רוצה שהם יחזרו כבר בשלום", זה ברור. אבל זה כמובן לא מספיק.
החיבור האישי לשבויים כואב לומר את זה, ואני בטוח שזה גם לא נכון, אבל נשמעו קולות, כמובן שזה מחוגים מסוימים, שטוענים שהמגזר שלנו לא כל כך כואב את העניין הזה של השבויים בגלל שזה לא מהמגזר שלו. אם זה היה אנשים מכיפות סרוגות, היה איתך בצבא, היה איתך בסניף, אתה מכיר אותו מהתיכון, מהשכונה, מהבית כנסת, אז באמת הייתם מרגישים כואבים ואולי גם הייתם מסכימים איתנו שצריך לעשות הכל בשביל לשחרר אותם. אבל זה לא שלכם, זה חבר'ה מהקיבוצים, מהמסיבה, רובם לא מוכרים ולכן גם טענה כזאת נשמעת. אני לא אומר אותה בגלל שאני חושב שהיא נכונה, ובטח לא בשביל להצדיק את מי שאומר אותה, לא יותר אני אומר את זה בשבילנו פנימה, כדי לחזק את השאלה בפנים בתוכנו: האם למרות שאנחנו לא מכירים את האנשים וזה יותר קשה לכואב משהו שאתה לא מכיר אותו, האם באמת אנחנו מצליחים בעבודה הפנימית שלנו להיות מחוברים לדבר הזה כמו שצריך? ואיך מתחברים? תגידו בסדר, אני רוצה להתחבר, אז איך אני אתחבר? מה אתה רוצה שאני אעשה? אני אלך כל יום לחפש איזו משפחה, אבוא, אדפוק להם על השכם, אגיד להם אני איתכם ממש? אז כנראה שזה לא בדיוק הפעולה שתעזור. יכול להיות שהיה אמור להיות ביום שני הקרוב, לצערי זה התבטל בסוף, אבל היינו אמורים לנסוע יחד עם כל הישיבות בארץ לתל אביב לכיכר של השבויים ולגמור שם את השעש ביום שני אחרי הצהריים בין חמש לשבע, כל הישיבות ביחד לכבוד הצלתם של השבויים. בסוף הגרעין בתל אביב החליט לבטל את זה.
תפילה וחיבור פנימי אנחנו במקום זה ביום שני ניסע לסיור בעוטף עזה ונגיע לאופקים, ושם נשמע את אחד הלוחמים, אחד מבני המשפחות השכולות שם, שגם נלחם בעצמו וגם איבד את אבא שלו ואח שלו שם באירוע הזה. נלך איתו ונשמע בדיוק מה היה באופקים. עוד מעט יתפרסם, אחי יהיה לפרסם על זה את הפרטים. על כל פנים, הסדר הזה שאירוע היינו גם בתל אביב לפני כמה חודשים. אם יש עוד משהו שאפשר להיות בו, מישהו יכול לנסוע אליו אולי בין הזמן אם יהיה משהו, אז כמובן זה נכון וטוב ורצוי. זה מחזק מאוד את המשפחות. אבל אם מדובר עלי יום מיום, אני חושב לפחות ככה אני מרגיש על עצמי, שהחיבור הכי חזק שיש לי לדבר הזה הוא דרך התפילה. כשאנחנו מסתכלים על התפילה, יש ארבע פעמים שאני ככה חושב עליהם במהלך התפילה. יכול להיות שפספסתי משהו, אבל כשאני אומר ברכות השחר ואני אומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם מתיר אסורים", אני משתדל, לא תמיד מצליח, אבל הרבה פעמים אני מצליח להשתדל בברכה זאת להתכוון שלא רק שברוך ה' הקב"ה הקים אותי בבוקר ופתח לי את העברים וזה נקרא מתיר אסורים שאני יכול לתפקד, אלא להודות לקב"ה באופן כללי על זה שהוא מתיר אסורים בעולם וגם לבקש שהוא יתיר אסורים. אפשר ורצוי בברכות להתכוון על מה שהיה וגם להתכוון על מה שיהיה. ואותו הדבר כשממשיכים הלאה בתפילה, פסוקי הזמרה שזה צריך להגיע בזמן, אז אומרים "עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים, ה' מתיר אסורים". אז כשאומרים את המילים האלה צריך גם להודות וגם להתכוון שבאמת זה יקרה, כי זה באמת יכול לקרות. אם אנחנו אנשי אמונה, באמת אנחנו מאמינים בכוח האלוקי באמת ולא רק במילים חיצוניות, אז אנחנו מאמינים שה' מתיר אסורים.
הכוח של התפילה ואז כשאנחנו ממשיכים הלאה בתפילה ואנחנו נמצאים ממש לפני תפילת 18, אז אנחנו אומרים "רם ונישא, גדול ונורא, משפיל גאים, מקביע שפלים, מוציא עשירים ופודה הנביים עם ישראל ומצרים". כולנו היינו עשירים, אי אפשר היה להוציא בן אדם ממצרים, זה היה מקום עם כשפים עם כוח, אי אפשר היה להוציא, וה' הוציא את כולנו משם. כמובן אחר כך אנחנו מתחילים בתפילת 18 עצמה ואנחנו אומרים "מחיה המתים בחסד, מחיה מתים, סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים". עוד פעם שבחים את ה' בברכת גבורות, אומרים את הגבורה של ה', את הכוח של ה', ואחד מהכוחות שלו זה מתיר אסורים. אז בכל מקום כזה, דבר ראשון אתה מתכוון על זה. מעבר לזה, אני לפחות סתם משתף מה שאני עושה כשאני בסוף תפילת 18 כשאפשר להוסיף דברים, אז אני מוסיף שם בקשה לגדול ברוך הוא, כמו שאני מוסיף בקשה שנמגר את כל האויבים ומהר ובלי פגיעות של חיילינו, ומבקש שגדול ברוך הוא יישחרר מהר מיד כל השבויים בשלום. וזה באמת נראה לי ממש לפתחות שכל אחד ואחד מאיתנו וכל אחד יצא את החשבון נפש שלו לגבי התפילה שלו בזמן הזה. כי לא מבעיה שגם סתם בזמנים רגילים תמיד צריך להתאמץ בתפילה ולהגיע להתפלל במניין, להתפלל לבוא בזמן ולהתפלל בכוונה. אבל בזמן שמלחמה ובזמן שיש אנשים כל רגע שנמצאים בכזאת צרה, איך אדם יכול להיות במיטה בבוקר כשהוא יודע שצריך להתפלל וכולם מתפללים? גם מצליח לפעמים להבין את זה, טוב אני מבין כן, הצלות לא נגמרה מהעולם והיצר הרע לא הלך גם במלחמה, הוא עוד לא יצא לפנסיה והוא ממשיך לעבוד ואפילו אולי ביתר סט הוא מנסה להפריע. אבל באמת באמת כל אחד שיחשוב על זה הוא צריך לעוף לתפילות ולהתכוון בהם בכוונה רבה, כי זה מה שהוא יכול לעשות כדי ומי שמאמין בכוח של תפילה וחלילה אם אנחנו לא מאמינים בזה אז ממה אנחנו מאמינים? זה סימן שאלה בכלל על כל האמונה שלנו אם אנחנו לא מאמינים שה' הוא באמת כל יכול ובאמת הוא משגיח על הכל והכל בידו, הכל כולל הכל והרבה שלוחים למקו איך לעשות את זה. כולל שהצריכה להשקיע בזה מאמצים ומשאבים, בוודאי כלכליים ומדיניים. גם סכנה של חיילים שיפגעו בניסיונות של חילוץ היא חלק מהעניין. זה צריך להיות על עץ, בוודאי אזרחים על ידי חיילים. פעולות כאלה קורות ואנחנו יודעים שלפעמים נפגעים בהם גם חיילים באמת. מי שלוקח את זה עד הקצה אומר שהמדינה צריכה לעשות הכל, כולל הכל. מי שלא לוקח את זה עד הקצה אומר שהמדינה צריכה לקחת סיכון מסוים בתנאי שהוא לא פוגע בצורה משמעותית. יש איזה קו מסוים שאולי גם אפשר לעבור אותו בשביל הברית הזאת שצריך לעמוד בה.
מדינת ישראל ככיסא השם הבריק לי ממש הברקה, סיעתא דשמיא, בזכותכם ובזכות הציבור. חשבתי קצת בלילה על העניין הזה ונזכרתי בפסקה מאוד ידועה ברב קוק באורות ישראל. חשבתי שהפסקה הזאת מאוד מסבירה את מה שקורה פה. הפסקה היא בפרק ו' פסקה ז': "אין המדינה העושר העליון של האדם". כלומר, המדינה שהיא העושר העליון של האדם זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה. המוני האידאות שהן מטרת החיים של האנושות מרחפים ממעלה ואינם נוגעים בה. מה שאין כאן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת העושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם העושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא השם בעולם. הרב קוק כותב את זה כמובן הרבה שנים לפני שקמה מדינת ישראל. הוא נפטר 13 שנים לפני קום המדינה, כשהוא כותב את זה זה עוד כ-20 שנה קודם. אבל הוא כבר בחזון שלו רואה שהולכת להיות מדינת ישראל. אז מה ההבדל בין מדינת ישראל שהיא כיסא השם בעולם לבין המדנה הרגילה שנוהגת בעמים? שמעתי פעם על הפסקה הזאת מישהו שמבין בענייני חוכמות הגויים. זו סוגיה מאוד מעניינת כבר מהמאה ה-17 וה-18 איך להגדיר מדינה. הרב קוק לא סתם כותב פה דברים, הוא כנראה יודע מה הוא מדבר.
חברת אחריות גדולה יש תפיסה שאומרת שהמדינה זה חברת אחריות גדולה. מה זאת אומרת חברת אחריות גדולה? זה כמו שאנחנו יכולים שניים לעשות שותפים ולפתוח ביחד חנות. אפשר לעשות שותפות גם של הרבה אנשים. שותפויות כאלה יש במניות ובכל מיני דברים. המטרה של שותפות כזאת היא בעצם לטובת היחיד. זאת אומרת, אנחנו מתאגדים הרבה אנשים, חברת אחריות גדולה מתאגדים ביחד, אבל המטרה שלנו בסוף זה האושר של היחיד. היחיד פשוט לא יכול לדאוג לעצמו לאושר, יהיה לו יותר טוב אם יהיו הרבה אנשים איתו. כמו שאחד עושה עסק עם מישהו בשותפות, הוא מרוויח יותר כסף אם יש לו הרבה אנשים. הוא מרוויח עוד יותר כסף אם שותפים איתו כמה מיליון אנשים. אז כל פרט רוצה להיות שייך לחברת אחריות הגדולה הזאת בעצם כדי שיהיו לו חיים יותר טובים. ואז בא הרב קוק ואומר: המדינה שלנו, מדינת ישראל, היא לא מדינה רגילה כמו המדינות האלה שהן לא עולות לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה. אין פה אידיאלים מעבר לזה, אין פה משהו שהוא נטו של הכלל, משהו שהוא באמת כיסא השם בעולם. זה להביא לעולם צדק, להביא לעולם ערכים, להביא לעולם אמונה, להביא לעולם תורה, המון דברים להביא לעולם. לא שלא יהיה טוב מה שהרב קוק כותב באמת. אומר הרב קוק: התוכן האידיאלי הוא באמת העושר היותר גדול של היחיד. זאת אומרת, אם תחשוב שמדינה שהיא כיסא השם בעולם היא באמת סופו של דבר כאילו פוגעת ביחיד, אומר לו הרב קוק: לא אל תדאג. אם אתה דואג, אל תדאג. באמת זה גם העושר היותר גדול של היחיד. אבל זה לא אותו עושר שמעניקה לו חברת אחריות גדולה.
תפיסת המדינה חשבתי שאולי הפסקה הזאת יכולה להסביר לנו את מה שקורה. הרבה אנשים בארץ, חלק מהאנשים בארץ באמת תופסים את המדינה כמו מדינות אחרות, כמו מדינות של גויים. ואז זה חבר אחריות גדולה, ואז התביעה של הפרט מהמדינה היא תביעה בלתי מתפשרת. אומר: אתה צריך בשבילי לעשות הכל, כן, וגם לא אכפת לי שזה יפגע באחרים כי זה הכל בשבילי. זאת אומרת, לא שחלילה אומר את זה בצורה ישירה לא אכפת לי, אלא אומר אני כאן ועכשיו, אני הבן שלי נמצא שווי, אני רוצה את הבן שלי ואתה תעשה את הכל גם אם צריך בשביל זה. תגיד לי מה יהיה בעתיד, עתיד זה לא אחריות שלי עכשיו. ברור שיש אנשים שהם גם רואים את המדינה כחברת אחריות, ובתוך החברת אחריות הם מבינים שזה לא הגיוני לשלם כל מחיר. כי בסוף הם מבינים מי שבאמת מבין ריאלית את המציאות, אז הוא מבין שמה יקרה. נגיד שיוציאו את הקרוב משפחה שלו אבל ישחררו איפה מחבלים והפסיקו את הלחימה ומחר או שמישהו אחר ייפגע או שיכול להיות שגם הוא ייפגע. זאת אומרת, הוא מבין את זה. אמור להבין את זה שגם ברמה הזאת של הדאגה לעצמו ולאזרחים הוא בעצם יורה לעצמו כדור ברגל אם הוא רוצה באמת שנשלם כל מחיר. אבל זה שכנראה יש בכלל תפיסה כזאת וברגע שזו תפיסה כזאת אז לקבוע את בדיוק את המחירים מה כן מה לא תמיד אפשר להגיד. השב"כ יהיה מספיק חזק כדי לתפוס את כל המחבלים אחר כך והמדינה תהיה מספיק חזקה כדי להגן עלינו.
