כן, אחר הצהריים טובים. השנה הזאת מורכבת מאוד. אנחנו למעשה באמצע מלחמה, אולי זה לא כל כך מורגש אצל כל אחד ביום יום, אבל מי שקצת פתוח להרגיש מה קורה, ברור לו והוא מרגיש את זה. כל המלחמה הזאת היא סוג של מלחמת עצמאות חדשה. התעוררו פה שאלות על העצמאות שלנו, האם באמת אנחנו מוגנים ובטוחים, ומתערערים דברים ונשאלות שאלות. קשה לשמוח כשיש לנו אחים פצועים, כשיש עשרות אלפי אנשים שלא נמצאים בבתים שלהם. מי שהרגיש את זה פעם על עצמו ועל חבריו מבין את המשמעות של הדבר הזה. זה ממש לא עצמאות, זה הפוך מזה. כמובן, יש הרבה כאב, ואין כמעט אחד שלא מכיר מישהו במעגל קרוב או רחוק. בהנחה שאנחנו בערבות הדדית, אף בעיה היא לא בעיה של מישהו פרטי. כולנו אחים, כולנו עם אחד, ולכן כולנו כואבים, וממילא קשה לנו לשמוח ולחגוג.
האתגר של שמחה בצל המלחמה אני חושב שצריך להיזהר מהקולות החיצוניים שמופיעים בתקשורת, שלא תמיד מופקדת על הרמת הרוח. לפעמים היא משרה אווירת נכאים, וחלק מהקולות שהיא מביאה הם של אנשים שיש להם ספקות על הלאומיות שלנו. זה לא משהו שהתחיל היום, אלא תוצאה של המלחמה. אני לא חושב שזה הרבה אנשים בעם ישראל, אבל הם נשמעים בכל מיני צורות ויש להם רצון למדינה אחרת, יותר ליברלית או רב-לאומית. המצב מסייע לתפיסת עולם שלהם. אבל בואו נתמקד בתחושה האמיתית שכל אחד מאיתנו אמור להרגיש, איך הוא אוסף את עצמו כדי להיכנס ליום הזה, לומר הלל בכוונה גדולה ולשמוח למרות הקשיים. נזכרתי במשהו ששמעתי מהרב דניאל שילו, שהיה הרב של קצרין. הוא דיבר על ההיסטוריה של עם ישראל, שהיא מלאה בקשיים וסיבוכים בתהליך הגאולה. הוא הביא את הגמרא שמופיעה גם בשולחן ערוך, שכאשר אדם נפטר אביו והשאיר לו ירושה משמעותית, הוא מברך גם "ברוך דיין האמת" וגם "שהחיינו". זה מראה על היכולת להכיל מורכבות בנפש.
קידוש השם וחילול השם מורנו ורבינו, הרב צבי יהודה, היה חוזר על הגמרא בירושלמי שאומרת "גדול קידוש השם מחילול השם". הוא הסביר שכאשר יש מקום ששניהם נמצאים יחד, הקידוש השם גדול יותר. החילול השם הוא בכך שזרים מצליחים להיכנס לארץ שלנו ולפגוע בנו, וזה חילול השם גדול. אך הקידוש השם הוא בכך שעם ישראל חוזר לארץ, וזה קידוש השם שאין כמוהו. המציאות של עם ישראל, כפי שמתוארת ביחזקאל, היא שהחילול השם הכי גדול הוא באמור להם "עם השם האלה ומארצו יצאו". כשעם ישראל חוזר לארץ, זה קידוש השם שאין כמוהו. שבכלל יש צבא שיכול להגן ושבכלל יש מדינה שהיא פלא עצום. כל שנה מפרסמים את המספרים של המדינה, וזה לא מובן מאליו.
הייסורים בתהליך הגאולה נקודה שנייה שמקשה על השמחה היא הייסורים הגדולים שמלווים את תהליך בניית המדינה העצמאית, שהוא בעצם תהליך הגאולה. ארץ ישראל נקנית בייסורים, כי המעבר ממצב טבעי למצב עליון יותר זוקק ייסורים. הייסורים מפרקים את הקומה הרגילה ובונים את הקומה החדשה. הטבע הרגיל של אומה בארצה הוא חיים שקטים, אבל זה לא עם ישראל. כל עוד אנחנו נזיק בחיים הטבעיים של עם בארצו, לא נבין את ייעודנו. האיסורים הם חלק מהתהליך, והם באים ללמד אותנו מי אנחנו ומה תפקידנו בעולם. כששואלים "למה" ולא "למה זה מיועד", האווירה משתנה. אנחנו צריכים להבין את המשמעות של התקופה ולפעול בהתאם. כשיש למה להתקדם ומה לעשות, אנחנו לא נמצאים בייאוש, אלא עם הפנים קדימה והציפייה הגדולה לישועה שתצמח מתוך האיסורים הללו. חכמים ואז פתאום הוא קצת לוקח אותנו אחורה ואנחנו מבינים שחז"ל התכוונו ברצינות כשהם אמרו "קמעא קמעא". הסיבה היא שגאולה שמתחילה מלמטה אינה גאולה אלוקית כמו גאולת פסח שהייתה זבנג וגמרנו אלוקי. גאולה שמגיעה באמת לתיקון אמיתי של המציאות חייבת להיות כזו שבאמת באה מעבודה, נוגעת בכל אדם ומגיעה לכל אחד, ולכן היא איטית. מהלך אלוקי הוא מהיר, מהלך אנושי הוא איטי, כי אנחנו בני אדם. בני אדם עובדים בצורה לא לאט ברמה של עצלות ועייפות, אלא ברמה של תהליכים שלוקח להם זמן להיכנס. רב יוסף הבין את זה בעניין של האיסורים ושל התהליך. ידוע שרבי יוסף אמר שיבוא המשיח, "יתא וחמיני ואני אשב בצל הגללים של החמור שלו". כמו שהרב קוק מסביר שם, רבי יסף היה לו ראייה פנימית, כמו שרבי עקיבא צחק את השועל יוצא. אותו דבר, רבי יוסף אמר "אני רוצה להיות בדור הזה". אנחנו זוכים להיות בדור הזה שרבי יוסף אמר "הלוואי שאני אזכה לחיות בדור הזה עם כל האיסורים שיש בו". למה? כי אני מבין שבמעטפת החיצונית יש איסורים. זה רבי יוסף, שכידוע הוא היה עיוור, אז העיוור לא רואה בחוץ, אבל בפנים הוא רואה הרבה יותר טוב מכולם. זה ידוע שהחושים של העיוורים הרבה יותר מחודדים מבפנים, וגם הראייה שלהם הפנימית היא יותר גדולה כי אין להם הסתרות, אין להם את העולם הדמיוני שרואים בעיניים שלנו. ולכן רבי יוסף עם העיניים הפנימיות שלו אמר "אני מאוד מאוד אשמח ורוצה להיות בדור הזה שבפנים בפנים בתוכו יש גאולה ענקית שצומחת גם אם בחיצוניות לפעמים לא יראו את זה וזה ייראה כאילו שזה הולך למקום אחר לגמרי".
יום העצמאות כיום חג כל הדברים האלה כמובן בתוסת של שנה שעברה דיברנו על זה. השנה לא הסתייע, אבל יש המון המון רמזים בקבלה לזה שיום העצמאות הוא יום חג. גם בהריזה שהיום העשרים של ספירת העומר הוא יום שלא להגיד בו תחנון כי הוא יום של שמחה. גם בגר"א ובשפת אמת יש הרבה מקורות שראו שהיום הזה הוא יום גדול ועצום עוד לפני שקרה בו בכלל משהו. ממילא זה מעמיק את הראייה העמוקה והשורשית והיסודית של באמת מה יש ביום הזה. אולי נסיים עם פסוק: "עודך ה' כי ענפת בי, ישוב אפך ותנחמני". הפסוק הזה בתהילים. הקב"ה עושה לנו איסורים. מי שמודה לה' למרות האיסורים שהקב"ה עושה לו, "עודך ה' כי ענפת בי", התוצאה היא "ישוב אפך ותנחמני". זאת אומרת שאם חלילה אנחנו כתוצאה מהאיסורים והקשיים פחות מודים לה', פחות שמחים בה', ואם אנחנו פחות מבינים את גודל היום בגלל האירועים המציאותיים שאנחנו חווים, אז חס וחלילה הם ימשיכו. אבל אם "עודך ה' כי ענפת בי", זאת אומרת למרות שענפת בי, ואפשר גם להגיד "עודך ה' כי ענפת בי", אני מודה לך ה' שאתה עושה לי את הקשיים האלה כי אני מבין שזה כמו שאמרנו, זה בא לבנות אותי, לענות לי קומה נוספת. ולכן אני מודה לך ה'. התוצאה היא "ישוב אפך ותנחמני".
חיזוק הלאומיות והקידוש ה' ככל שנודה יותר, ככל שנעמיק יותר במשמעות של היום ונשמח בו, זה היום שה' נגילה ונשמחה בו. נשמח ביום הזה, נשמח גם בקדוש ברוך הוא. בו זה גם בקדוש ברוך הוא וגם בו ביום. ולמרות הקשיים אנחנו מודים ומעללים ובלי נדר מקבלים על עצמנו לחזק את הלאומיות הזאת, לחזק את הקידוש ה' הזה, לחזק אותו בצדים המעשיים שלו הרגילים, הלאומיים: להיות בצבא, להיות במדינה, בכלכלה, בכל התחומים. לחזק בצד הרוחני, לחזק את הצדים הרוחניים, להרבות את הקידוש ה'. הקידוש ה' שהרבה יותר גדול מהחילול ה'. ככל שנרבה בזה, ככל שנודה לה', אם ולמרות הקשיים, כך ש לנו יותר סיכוי שיתקיים בנו בעזרת ה' "ישוב אפך ותנחמני" בעזרת ה' בקרוב ממש.
