אחר הצהריים טובים. פסח שני דיברנו עליו בבוקר מבחינת הבנת המצווה ומה היא כוללת כשהיא נעשתה בצורה שלמה. אבל יש לפסח שני גם כיוון רוחני ומוסרי על הדברים שאפשר ללמוד מהסיפור הזה ומהפרשה הזאת, שבאמת היא מאוד מיוחדת. יש מצווה שלמה בתורה כמו שראינו היום ברמב"ם, זה ארבע מצוות שכל זה בעצם מתחדש כתוצאה מהמציאות. זה לא משהו שמלכתחילה אלא בא מלמטה, בא מתעוררות. ובכן, יש פה כמה נקודות שאפשר לחשוב עליהן קצת, באמת גם בחיים שלנו. הנקודה הראשונה שהזכירים אותה הרבה בחסידות היא הנושא הזה של מה שנקרא התעוררות דלתתא. אנחנו יכולים לקרוא לזה במילים שלנו יוזמה, יוזמתיות ואיכפתיות אישית לגמרי שמתחילה ממש ממקום אישי. כי בעצם אם נסתכל מה היה פה בסיפור הזה, אז בצורה פשוטה היו פה אנשים שלא יכלו לעשות את הפסח יחד עם כ עם ישראל בגלל תומאה שהתרחשה עליהם, והם בעצם היו פטורים בצורה פשוטה. הזכרנו את זה בבוקר: אונס רחמנא פטרי. הם בעצם פטורים והם יכולים להמשיך הלאה ולהגיד בסדר, השנה פעם אחת בלי פסח, יש עוד הרבה שנים, לא נורא, לא קרה שום דבר. פעם אחת יצא נתמנו, זהו ממשיכים הלאה.
התעוררות דלתתא אבל מתברר שיש מצב שבו אדם מפספס משהו ומרגיש חיסרון מאוד גדול. כלומר, יש משהו שהוא רוצה ונמנע ממנו, הוא לא יכול כרגע לעשות אותו ויש לו בעצם שתי אפשרויות: או שהוא אומר בסדר, נמשיך הלאה, סוג של מתייאש כזה ואומר אדישות כזאת, לא נורא קרה וזה נמשיך, או שהוא נוגע בו הנקודה הזאת של הפספוס הזה של החיסרון הזה והוא בא ופונה. במקרה הזה הכתובת זה משה רבנו. הם לכאורה הזכרנו את זה בבוקר בהקשר ההלכתי, הם לכאורה לא מעלים על דעתם שבאמת יתנו להם איזה פתרון. נסו להיכנס רגע לראש שלהם, הם לא יודעים שיש פסח שנ והם יודעים שהיה פסח והם היו תמיים ויש לנו כלל: עבר זמנו בטל קורבנו. ובעצם זהו, זה נגמר. כאילו אפילו כמעט כאילו בטח מישהו אמר להם: חברה, חבל על הזמן, זה לא יעזור, כאילו אין לכם מה לבקש בכלל, אין לכם מה לנסות כי זהו זה סגור, סיפור נגמר, יאללה תעבור הלאה. אבל הם הולכים קודם כל ואומרים צועקים המילים האלה ממש צועקות: למה נגרע? ננסה לדמיין אותם שם במדבר מגיעים למשה רבנו ומתחננים, אומרים: למה נגרע? אנחנו רוצים גם. ובאמת ההתעוררות הזאת שלהם, הכאב הזה שלהם, ההכפתיות הזאת שלהם היא כל כך חזקה שאומר רבי צדוק דבר מדהים. אומר רבי צדוק ככה משורה אחת מלשונו: והיו אנשים האלה פטורים מן הדין מטעם עוסק במצווה ומה לחצם לקרוב לפני משה רבנו בצבחה רבה. שימו לב בצבחה רבה: למה נגרע? מה היה הגירעון ממצדם? רבי צדוק גם מבין שהם צבחו: למה נגרע? צועקים מה אכפת לכם? מה זה? מה כאילו אתם פטורים? אך צעקתם היה כי הם היו משתוקקים מאוד לקיים מצוות הקרבת הפסח בזמנו בתוך כלל ישראל. ועל זה עצר להם שלא זכו לגשת לקודש.
עמדו והשמעה ועל זה תראו מה ענה להם משה רבנו: עמדו ואשמעה. אין עמידה אלא תפילה, היינו התפללו להשם יתברך מעומק לבבכם על זה ועל יי הצעקה והתשוקה תמשיכו דבר השם אליי. דבר מדהים, אף פעם לא חשבתי על הפשט של הפסוק הזה: עמדו ואשמעה. מה יצווה? מה זה באמת העמדו הזה? זה עבר לי ככה מדי פעם בראש כשקוראים את הפרשת שבוע: עמדו ואשמעה. ואם תשוו וישמע זה שונה. מה זה עמדו ואשמעה מה יצווה השם לכם? אני הולך להגיד לכם הבנתי אתכם חברה שמעתי אני הולך לשאול את השם מה הוא אומר. הוא לא אומר להם ככה. הוא אומר להם עמדו ואז אני אשמע מה השם. מה זה עמדו? אין עמידה אלא תפילה. אז אומר רבי צדוק, הוא רואה שהם כל כך רוצים את זה אז הוא אומר להם: חברה תתפללו על זה, תפללו חזק. אם תפללו חזק אולי השם נמצא לי איזה פתרון כי משה רבנו עצמו הוא כמו שאמרנו הוא לא יודע פתרון, עבר זמנו בטל קרבנו. אבל על ידי ההתעוררות שלהם הם מושכים שפע מלמעלה וכשמשה רבנו שואל את השם אז התשובה של השם היא מושפעת מזה שהם מאוד רוצים וכיוון שהם מאוד רוצים אז הקב"ה אומר למשה רבנו: אני מחדש מצווה, יש להם פתרון, תן להם פתרון פסח שני. זה ממש אומצע עכשיו לצורך האנשים האלה ונהיה מצווה לדורות.
יוזמה ואיכפתיות לדבר הזה באמת יש לו לימוד מאוד מאוד גדול מכמה כיוונים. דבר ראשון, כואב לך משהו חסר לך משהו תצעק תבקש מקסימום תצליח. אל תהיה אדיש, אל תעבור לסדר היום. נוגע בך איזה נקודה, אתה מרגיש שאתה רוצה משהו, אתה מרגיש חסר לך משהו, תנסה עם מי שאיכשהו בידיו הדבר. אם זה בבית, משפחה, הישיבה, חברים, הרבנים, הקדוש ברוך הוא כמובן. אין מה להגיד שליצוק לפניו זה הכי עוזר, אבל לפעמים גם צריך את האנשים בדרך שהם יהיו. תעשה עם זה משהו, אל תהיה אדיש, אל תחליק דברים. ובאותו עניין של היוזמה, אגב, וזה גם מזכירים פה הרבה בחסידות, מי שעוקב אחרי ספירת העומר אחרי הספירות אז יודע שהספירה היום בערב היא תהיה חסד שבהוד. השמידת ההוד מבחינת הספירות מבחינת ההוד היא מגבילה לאהרון הכהן. אהרון הכהן הוא נקרא שושבינה דמטרוניטה. זאת אומרת, הוא נקרא בזוהר יש שושבינה דמלכא ויש שושבינה דמטרוניטה. שושבינה דמלכא זה משה רבנו, זה התורה שבכתב, זה מה שמגיע מלמעלה וזה הנצח. ושושבינה דמטרוניטה זה אהרון, וזו בחינה של הוד. וביום של פסח שני אנחנו מתחילים את השבוע של ההוד וההוד זה התורה שבעל פה, זה ההתעוררות, זה ההתעוררות מלמטה. אגב, גם פסח שני בצד עוקמזכיר שאז התחילה רדת המן. שלושים יום אכלו את התחררה שהוציאו ממצרים, זה בבחינת ההמשך של יציאת מצרים. חודש ניסן, חודש ניסן זה חודש של חסד, חודש של השפעה אלוקית, האדם הוא יותר פסיבי והקדוש ברוך הוא משפיע. חודש שנקרא חודש החסד. אבל אייר, אייר זה חודש הגבורה. ושלושים יום אחרי הפסח שנגמר האוכל ממצרים אז בני ישראל התעוררו ואמרו למשה רבנו: רוצחים אוכל צריכים. התחילו להתעורר לבקש. אז במדבר הפתרון היה מן, אחר כך הפתרון הוא לעבוד ולהתאמץ ושתהיה ברכה במה שאנחנו עושים. אבל על כל פנים זה הכל מתכנס ביחד. חודש אייר, חודש הגבורה, החודש של ההתעוררות מלמטה בניגוד לניסן.
דוגמאות מההיסטוריה ואם אנחנו מסתכלים קצת על החיים שלנו יש כמה דוגמאות מדהימות גם בהיסטוריה הכללית של עם ישראל וגם קצת יותר בקטנה גם בהיסטוריה של הישיבה. אני יכול להיזכר בכמה דברים שהם הגיעו לעולם כתוצאה מאדם אחד או ממספר אנשים. רציתי להגיד מי שזוכר אז אני לא אומר מי שזוכר כי אתם לא זוכרים, אבל אחרי מלחמת יום כיפור היה כידוע מחדל גדל, הייתה תחושה מאוד מאוד קשה, הזכירה קצת את מה שקורה היום. ואז היה יהודי אחד, מילואימניק, גמר את המילואים, קראו לו מוטי אשכנזי. תכתבו באיפה שהם מחפשים היום דברים מוטי אשכנזי ואתם תראו שהוא לקח שלט ונעמד מול אני יודע משרד ראש הממשלה לא יודע איפה יום אחרי יום. זוכר את זה ככה בתור נער, יום אחרי יום נעמד עם שלט שכתוב בו המחדל. זהו, לא אמר כלום, לא דיבר, לא שום דבר. עמד עם שלט יום אחד כל יום שלט אחד, בן אדם אחד עמד. כמובן זה לא התקשורת של היום ולא כל הזה, אבל זה יצר גל. עכשיו בלי להיכנס לא משנה עכשיו מה היה ולמה זה הוביל וכו׳ וכו׳, בן אדם שנגע בו משהו ואמר אני לא ממשיך הלאה, אני עושה משהו עם הדבר הזה. לעבדי לילה ובבדלות, אבל אני אומר לצערי הרב אני אומר, אבל אני חושב שזה כבר אולי קצת יותר קרוב, אבל גם כן אתם לא יכולים לזכור את זה, אבל אתם בטח יודעים את זה. כשצה"ל היה בלבנון אחרי אבא שלומי דיבר על זה בערב יום הזיכרון, אז היום נסתכל על זה זה היה טבעי לגמרי. כל שנה נהרגו כמה חיילים, לא בכמויות מי יודע מה, אבל קם ארגון ארבע אמהות. לא ארגון, פשוט ארבע אמהות. ארבע אמהות של חיילים שהתחילו להפגין גם כן ארבע אמהות. ולצערנו הרב התוצאה שזה הייתה שבסוף אהוד ברח. זאת אומרת, בסוף התוצאה של זה הייתה שלמרות שכל הצבא התנגד והיו הרבה זה וראש הממשלה לא עמד בדבר הזה כנראה גם התאים לו לתפיסות שלו לא משנה, אבל ארבע אנשים, לא עשרות, לא מאות, לא אלפים, כלום. בודדים. אני זוכר בתולדות הישיבה לא עכשיו זה, אבל כל מיני דברים נפלאים שיש. מוסד עכשיו בזמן האחרון הוא קצת נובש צורה פושט צורה, אבל הרבה שנים הוא עבד מאוד יפה. הלוואי שמשרד השם יחזור לעבוד יפה וקראו לו אור לשישי. אור לשישי נולד מבחור אחד. כדי שלא לעשות לו זה אני לא אגיד את שמו למרות שזה גאווה כן, אבל לא משנה. בחור אחד שפעם איזה שהוא איזה דיבור כזה עם חברה, אני חושב אולי עשינו איזה שאלון כזה, מין שאלון כזה עם כל מיני שאלות על הישיבה וכולי, והוא כתב שם משהו על יום חמישי בערב שהוא מבקש שיהיה איזה משהו כל שבוע עם רב אחר או משהו כזה. אחר כך הוא בא לדבר איתי וזהו וזה נהיה. כלומר, בחור אחד שאחד שאיכפת לו ממשהו אומר יום חמישי בערב יש פה חברה נשארים, זה מה שצריך להיות, שצריך להישאר. אין למה לנסוע, שמה לנסוע? יש לך פעם ידי פעם איזה אירוע חשוב, חתונות יום חמישי בסדר ברור, אבל מעבר לזה למה? בשביל מה לנסוע? יש ישיבה, יש מלא מה ללמוד, אבל עדיין קצת פתאום יש תחושה אחרת כזאת. כן, כל העולם כזה יוצא לסוף שבוע וזה כבר לא הסדר הרגיל שיש כל יום וזה, אז רוצים שיהיה משהו קצת אחר, רוצים איזה התעוררות. אבל צריך התעוררות, צריך התעוררות מלמטה, צריך שיהיה רצון כי זה כבר לא הסדר הרגיל. הישיבה עושה, קובעת, יש לוז, יש שיעורים, לא שואלים כל רגע אם אתם רוצים או לא רוצים, עושים וכולם באו לפה בשביל ללמוד תורה ולומדים. אבל יש זמנים כאלה שזה לא דברים שהישיבה מארגנת כישיבה כי זה זמנים אפורים כאלה. עכשיו דיברנו בדיוק שמוצאי שבת לילה כבעומר, אז אנחנו עושים בעזרת השם בסדר בוקר אנחנו מקווים לעסוק פנימיות התורה ביום ראשון אחרי הצהריים בערב אנחנו עושים הדלקה, אנחנו עושים פעילות שיעורית, שיהיה סוג של מדורה כזאת עם פעילות שיעורית. הישיבה עושה מארגנת הרמי מארגנית. יש מוצאי שבת זה כזה לגבעומר, אבל הרבנות אמרה לא, וזה אמרנו נגיד לחברה ככה רמי אני לא יודע תאר את שמי שזה כבר איכשהו הגיע אליכם. חברה אם אתם רוצים תעשו איזה משהו, לא יודע מה שאתם רוצים, תתוועדו, רוצים לעשות משהו אחר בואו תחשבו מה אתם רוצים. אנחנו פה נמצאים בשבת תגידו תבקשו מאיתנו לעשות את זה, אתם רוצים שיעור כזה, דיבור כזה, פעילות, תגידו מה אתם רוצים שלכם. וככה הרבה מאוד דברים במהלך השנים בדיוק מסוג הדברים האלה. הרצאות נפלאות שאני זוכר את חלקם שבאו מתעוררות כזאת שבאה להם מישהו אומר הרב זה נורא נורא חשוב. כמובן זה נושא שבכל זאת נראה שיעניין את החברה ולא עכשיו הוא רוצה עכשיו לדבר על איזה משהו שלא מעניין אף אחד, אז עם כל הכבוד להתעוררות. אבל מישהו אומר אני מכיר איזה מרצה ממש טוב, הוא מדבר, אני לא יודע מה, יש לו איזה הרצאה מצוינת בנושא של תזונה או בנושא של לא יודע של התנהלות כלכלית או לא יודע מה, משהו חשוב, משהו טוב, משהו כל מיני דברים שלא נמצאים בסדר רגיש לישיבה. אבל הוא מתעורר, הוא אומר אני יכול לדבר עם הבן אדם, אני יכול לשאול אותו כמה זה עולה והוא שואל אותי אם יש שואלת את הישיבה אם הישיבה מסכימה ואם כן אז באיזה יום, באיזה שעה, ואםך התשלום הישיבה יכולה לשלם, לא בסדר יש שאלות שצריך לשאול. אבל זה דברים שהישיבה כל רגע עושה. אבל אם מישהו אכפת לו ומישהו חשוב לו וזה נוגע בו וזה חסר לו אז הוא מזכה את כולם ונהיה מזה כמו שנהיה פסח שני, נהיה לפעמים נהיה ממש כמו מצווה כזאת. נהיה משהו בתוך לפעמים נהיים דברים ממש בתוך סדרי הישיבה או החיים או המדינה כתוצאה מהתעוררות של בודדים אחד שניים בודדים שהם גורמים לשפע גדול שירד בעולם. כי צריך להבין שזה לא רק בישיבה ככה אלא זה בעולם ככה. הקב"ה ברא את זה ככה. הוא נתן תורה ויש תורה שמצווים עליה ועושים אותה, אבל יש גם תורה של חיים שמתעוררת מההתעוררות. זה מה שהיה פה פסח שני. אם הם לא היו מתעוררים אז לא היה פסח שני. תגידו מה אז איך היה תריא"ג מצוות? שאלה טובה תחשבו עליה, תחשבו איך היה תריא"ג מצוות אם לא היה, אם לא היו את החברה שהיו מתעוררים בגלל התאומה אז חסרים ארבע מצוות אז מה היה? שאלה יפה תחשו גם אני עכשיו, אבל זאת המציאות. תראו שזה ככה. זאת אומרת היה זה בית תוררות פתאום השתנה נוסף משהו למציאות כתוצאה ממה? מיוזמה, תוצאה מהכפתיות, תוצאה מלקיחת אחריות והפוך מהדישות ולא נורא בסדר שיהיה נעביר. זה משהו מאוד מאוד חשוב. אני חושב שבישיבה בעיקר זה מאוד חשוב כי יש בישיבה משהו, יש פה קצת איזה תרטה דסאטרה כי מצד אחד ישיבה כדרכה כדרכו של עולם היא מובלת על ידי הרבנים וכנראה גם טוב שכך. בסוף אתה אומר לה יש ישיבה אני הולך ללמוד בספרי העירונית לפתח ספרים וזה בשביל מה באתי לישיבה? באתי לישיבה כי אני רוצה איזה כיוון, אני מדבר אליי, אני לא יודע מה תורת ארץ ישראל מדבר אליי נושא כזה נושא אחר סגנון כזה סגנון אחר רב כזה רב אחר שיעורים כאלה שיעורים אחרים שזה באתי לישיבה נכון יש מסירת התורה לדורותיה שהיא ולכן יש בישיבה משהו מובנה שהתלמידים כביכול הם קצת פסיביים. זאת אומרת הם באו לקבל, באו לקבל ואפילו מבחינה הטכנית הגשמית זה קצת ככה. באים סדרים להם דירות, סדרים להם אוכל. יש מקומות שזה לא ככה אתם מכירים שהם חברים במחינות הם עושים את האוכל, הם קונים את האוכל, הם ושלים את האוכל, הם מנקים את זה, הם עושים הכל. למה? כי רוצים לחנך אותם לחיים לצבא לכל מיני דברים שיקחו אחריות. אז הם עושים את הכל בעצמה. והישיבות לא מתנהלות ככה כי הישיבות אומרות אדם בא עכשיו הוא לא בא עכשיו בשביל הוא ג מתכונן לצבא וגם לחיים אבל הוא בא עם התורה ורוצים שיהיה לו תנאים טובים עם התורה. אז עושים לו חדרים טובים ומשתדלים שיהיה לו אוכל טוב שהכל יהיה מסודר רק שישב וילמד ויעלה בקודש. אבל פה יש אבל גדול שהוא צריך ככה להטריד את כולנו שהקבלה תורה הזאת הכיכול פסיביות הזאת היא לא חס וחלילה תהיה באחרינו שלא חס וחלילה היא תגרום לזה שבאמת אנחנו כזה הנה זה עדר מובל כזה הולך ככה עובר את היום ממשבצת למשבצת משיעור לחברותה מזה לזה מיום ליום אין לו יותר מדי מה לשנות פה אין לו יותר מדי מה להשפיע פה הכל מתנהל פה והוא מנהל את עצמו ואם הוא מנהל את עצמותו ויושב ולומד ועומד בכל האתגרים הרוחנים שהישיבה מעמידה לו זה בהחלט מצוין זה בסדר גמור אבל מעבר לדבר הזה שהוא הדבר הבסיסי שבאמת בשבילו באנו באנו באמת להיכנס לתוך עולם התורה ולהקשיב ולשמוע ולהיכנס לתוך הדבר הזה אבל פה נכנס האבל הגדול אל תאבד את עצמך אל תאבד את הנקודה הפנימית שלך גם בתוך עולם הלימוד יש לך מה להיות יצירתי יש לך מה לחדש יש לך מה לבקש יש לך מה לשאול יש לך מה גם לשנות לבקש אולי איזה נושא מסוים שאתה רוצה ללמוד אותו אולי בצורה פרטית אולי פתאום מתברר שזה מעניין הרבה אז אולי אפשר שזה כבר יהיה משהו יותר כללי וכמו שאמרנו קודם יכול להיות משהו חד פעמי יכול להיות משהו יותר מחד פעמי אבל אתה חי אתה חושב אתה יוזם אתה מרגיש מה חסר לך מה אתה צריך זה נקודה מאוד הנושא של פסח שני הוא מאוד משמעותי וחשוב, במיוחד בהקשר של הזדמנות שנייה. פעמים רבות בחיים אנו מנסים משהו ולא מצליחים בפעם הראשונה. זה יכול להיות דברים מעשיים כמו מבחן נהיגה או מבחן פסיכומטרי. השאלה היא האם להתייאש או לנסות שוב. ישנם סיפורים על אנשים שהגיעו להישגים משמעותיים לאחר שניסו שוב ושוב, ולא ויתרו. זה קשור לרעיון של לא לוותר בקלות ולהתאמץ כדי להצליח.
הזדמנות שנייה רבי מלובביץ' מדבר על כך שבפסח שני חמץ ומצה נמצאים יחד בבית. בפסח ראשון יש איסור חמור על חמץ, וזה מסמל את הצורך להתרחק מהחומר כדי להגיע לקודש. אך בפסח שני, אנשים שהיו רחוקים פיזית ורוחנית מקבלים הזדמנות נוספת. הם יכולים לחוות את החמץ והמצה יחד, וזה מסמל את הכוח של בעלי תשובה להגיע לדרגה גבוהה יותר.
הכוח של בעלי תשובה ישנם אנשים שבפסח ראשון מתרחקים מהחומר כדי להיכנס לעולם הרוח, וזהו תהליך חשוב. אך ישנם גם אנשים שהיו רחוקים ומורבבים בתוך החומר, ופתאום מתעוררים עם רצון חזק לתקן ולהתקדם רוחנית. הרצון הזה יכול לשבור את כל המחיצות ולאפשר להם להיכנס לעבודה רוחנית עם החמץ, מבלי שהוא יפריע להם.
התעוררות פנימית הרעיון הוא שיש סוגי אנשים שונים: יש כאלה שמתרחקים מהחומר כדי להיכנס לעולם הרוח, ויש כאלה שהיו רחוקים ופתאום מתעוררים עם רצון חזק. כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו להתחבר לרוחניות. בעזרת השם, נוכל לקחת את התכנים הרוחניים והערכיים של פסח שני לטובה ולברכה.
