אחר הצהריים טובים, אני מעריך שרבים וטובים בימים האחרונים מסתובבים עם כאבי בטן ותחושות לא פשוטות לגבי מה שקורה בצפון, בלבנון. כמובן כולנו היינו שמחים שהמלחמה תיגמר. לכל אחד יש קרובים וחברים שנמצאים שם, ובמובן הפרטי יותר נוח לו שהם לא היו שם. אבל כמובן שיש דאגה גדולה שחוששת שמא עצרנו את העניין לפני סופו, לפני הכרעתו. בעצם אנחנו אומרים לעצמנו שצריך לגמור את זה עד הסוף. התחלנו יפה, השמדנו הרבה מהאנשים ומהתשתיות של החיזבאללה, ועד רבה, בואו נלחץ על הגז עד הסוף ונסיים את זה כמו שצריך, שבאמת אנשים יוכלו לחזור בשלום לביתם ולדעת שזהו, שהאיום הזה פשוט הוסר. כמובן שאנחנו פה בשיחה וגם בלי השיחה אנחנו לא פוליטיקאים ולא נכנסים לשאלה על לחצים מארה"ב. אנחנו לא יודעים ולא משנה לנו, אבל מה כן? ואז אתה שואל את עצמך, לפחות אני, כמי שאני נמצא במצבים האלה, או שאני נהיה מתוסכל ועצמני ובא לי לשבור את הטלוויזיה. אין לי, אז אין לי כל כך אפשרות לשבור אותה, אבל לא יודע במי להיכנס ועל מי להוציא את העצבים שלי על מה שאני רואה ושומע. אבל בדרך כלל אחרי שאני קצת נרגע, אז אני נזכר בדברים של הבעל שם טוב.
הבעל שם טוב ודין גמירת מצווה הבעל שם טוב אומר, זה מופיע בכמה מקומות, מובא בשמו העניין הזה של "כל הפוסל במומו פוסל". אומר הבעל שם טוב שכשאתה רואה איזה חיסרון אצל מישהו אחר, אתה צריך לשאול את עצמך למה ראית את זה ואיך הדבר הזה קשור אליך. כלומר, האם זה שאני עכשיו רואה אצל מישהו משהו לא טוב, למה ראיתי את זה? איך בכלל ראיתי את זה? כי אדם טוב לא רואה דברים לא טובים, ואדם שרואה כל מיני חיסרונות, אז אם הוא רואה אותם, צריך לשאול את עצמו גם אולי זה גם נוגע אליו. ואז אולי אם הוא יתקן את עצמו, יכל להיות שזה גם יתקן את אותו גוף, את אותו אדם או את אותו גוף שעליו הוא רואה את הדבר. ואז שנזכרתי בדברים האלה של הבעל שם טוב, חשבתי לעצמי בעצם הרי הבעיה פה זה שאנחנו לא גומרים את הדבר עד הסוף. לא גומרים עד הסוף. התחלנו, עשינו אחוזים ניכרים ומשמעותיים מהעניין, ועכשיו אתה אומר לא להתעייף, לא להתעייף, לא להגיד זהו, בסדר, זה מספיק, עשינו את הרוב. לא להתאמץ עוד וללכת עד הסוף.
דוגמאות מחז"ל ומסילת ישרים ואז כשרשבתי את זה ככה, עלו לי כמה דברים, כמה מחשבות שאני משתף אתכם. דבר ראשון, הזכרתי במה שחז"ל אומרים ומסילת ישרים מביא את זה בפרק ז', כשהוא מדבר על הזריזות. הוא מביא שם כמה דוגמאות, אני אביא רק דוגמה אחת. הוא מביא: אמרו חז"ל ועל זה ירבו להזיר ז"ל ואמרו כל המתחיל במצווה ואינו גומר אותה קובר אשתו ובניו. ואמרו אין המצווה נקראת אלא השם גומרה. זה חלק מהממרים שלו שהוא מביא בפרק ז' במסילת ישרים. המקור של המדרש הזה שהוא מביא, חז"ל אומרים אותו על יהודה. יהודה אמר לאחים: למה נהרוג את יוסף? מה בצע שנהרוג אותו וכיסינו את דמו? נכה ונמכרנו לישמעאלים. אומרים חז"ל: כבר שמו לך, כבר אמרת להם וכבר שמו לך, היית מציל אותו לגמרי. מה עשית? כבר הם קיבלו ממך שלא להרוג אותו, ועכשיו היית מה שרק נשאר זה להגיד להם: אתם יודעים מה? בעצם למה נמכור אותו לישמעאלים ונרוויח מזה כמה שקלים? די, בואו, בסדר, הראנו לו מה זה, נתנו לו עונש, גמרנו, בוא נחזיר אותו הביתה. היה יכול למנוע את כל הסאגה הזאת של היה פחות מעניין ההמשך של ספר בראשית, אבל נסמוך על התורה שאתה מביאה לנו איזה משהו אחר מעניין. כאילו כל הסיפור הזה יכול להימנע. אז מי שלא עושה את זה, לא עלינו, הוא קובר אשתו ובניו. יהודה, זה מה שקרה, אשתו נפטרה, הילדים שלו, עד כדי כך, כי אין המצווה נקראת אלא על שם גומרה. כלומר, אתה מתחיל, אתה צריך ללכת עד הסוף, אתה צריך לסיים את הדבר ולא לעשות רק חלק, אלא באמת לעשות את זה בצורה שלמה, בצורה מלאה.
המשמעות של התמדה וסיום הדבר הזה ככה חיבר אותי קצת באמת לכל מיני דברים, כל מיני אירועים שאנחנו פוגשים אותם הרבה פעמים בחיים שלנו בכל מיני מצבים. אולי לפני המצבים שאנחנו פוגשים, זה הזכיר לי גם עוד משהו. יש מדרש שהמהר"ל מביא אותו, אבל לא ידוע המקור שלו, אבל המהר"ל מביא אותו וזה מדרש מאוד מפורסם. מביאים אותו הרבה פעמים. נשאלה שאלה באמת במדרש, איזה לא זוכר אם זה תנאים או אמוראים, איזה פסוק בתורה הוא הפסוק הכי מרכזי. אחד אמר נדמה לי "שמע ישראל", לא הסתכלתי שוב בפנים ואני אומר לכם ככה מהזיכרון, זה הסוף בטוח נכון. אחד אמר נדמה לי "שמע ישראל", שני אמר "אנוכי ה' אלוהיך", ברור, קבלת מלכות שמים. השני אמר קבלת תורה. השלישי אמר פסוק קצת זה עוזר, לא נשמע כזה משהו: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". פסוק הזה נאמר על קורבן התמיד. ומה שמיוחד בקורבן התמיד זה שהוא מאוד מאוד מאוד קבוע. אין לו יום בשנה, לא משנה יום כיפור, לא יודע מה, תשעה באב, איזה יום חג, יום מיוחד כזה או אחר. "את הכבש אחד תעשה בבוקר, את הכבש השני תעשה בין הערביים". וזה היכולת להתמיד ולסיים דברים שאנחנו עושים, לחזור עליהם ולסיים אותם ולהתמיד בהם. ומדי ששם המהר"ל מביא שסוג של הכרעה כזאת בבית המדרש שהפסוק השלישי הזה שנאמר הוא הפסוק העיקרי, הוא באמת הדבר העיקרי. כי באמת זה נכון, כי גם קריאת שמע וגם "אנוכי ה' אלוהיך", שזה התורה, כל הערכים הללו, אם לא תעשה אותם בהתמדה, לא תעשה אותם בקביעות, אם לא תעשה אותם בצורה כזאת שזה באמת את עושה את זה עד הסוף, לא עושה את זה לפעמים, לא עושה את זה בצורה חלקית, אז בסוף הם לא שווים, חס ושלום. זה רגזים, אבל הם לא נותנים את הפרי שהם אמורים לתת. ולכן זה מאוד הגיוני גם שבסוף הפסוק הזה הוא באמת הפסוק העיקרי.
החשיבות של חזרה בלימוד ואז באמת אתה מסתכל קצת ככה על המציאות של החיים שאנחנו ככה רואים, אז באמת אתה רואה שהרבה פעמים נגיד מישהו שלוקח לארגן משהו, נגיד שקודם כל יש כוח שהוא לקח על עצמו משהו, שזה עצמו סימן מצוין. הוא לוקח לזכור לי ככה, אתם מכירים את החוויות הילדות האלה שאתה לא שוכח אותם גם אם עבר כמעט איזה חמישים שנה. כשהיינו מדריכים בבני עקיבא, שאחד המדריכים לקח אחריות לארגן איזה טיול מצוין. הוא מדריך בבני עקיבא, הוא לא רק שהוא מדריך, הוא כל שבוע בא וכל אמצע השבוע הוא בא ומארגן דברים ועושה דברים, והוא לקח על עצמו לארגן את הטיול, באמת חבל על הזמ וארגן את הטיול והכל טוב, אבל היה איזה מה שנקרא היום היה איזה פינה אחת שלא הייתה סגורה עד הסוף והיא עשתה תקלה מאוד גדולה בכל הטיול. לא יכול להגיד לכם שאני זוכר עכשיו מה זה היה, ובגדול זה היה שלא אמר לה השעה בסוף נתן לה איזה נקודה אחרת לאיפה היא צריכה להגיע. הגענו עם החניכים לאיזשהו מקום והשעה לא הגיעה וכבר הגיעה הערב והאוטובוס בכלל היה במקום אחר, וזה לא פלאפונים שיש היום. בקיצור, כל הכיף של הטיול, כל האירוע הזה בסוף היה ככה בסה גדולה כמו שאומרים, נגמר ככה בכל ענות חלושה. למה? בגלל היא סגירה של איזה פרט אחד עד הסוף. ארגנת הכל, עשית את האוכל, עשית את זה, ארגנת את הטיול, את המסלול, באמת כל הכבוד, אבל אם בסוף לא עשית את הדבר הזה עד הסוף, אז אין המצווה נקראת אלא השם גומרה. זה ממש אני זוכר שאז חשבתי על זה, לא ידעתי אז את כל מיני מאמרי חז"ל כאלה ואחרים, אבל חשבתי על זה כאילו תראה איזה פרסה, כאילו באדם עשה באמת כל הכבוד לו ובסוף בגלל שלא היה לו את הכוח כזה במשהו אחד הוא קצת נחלש, הוא קצת התאייף, הוא קצת אמר לא זוכר כבר מה בדיוק היה שם, אבל היה איזה פאשלה, היה איזה ככה איזה חוסר, זה בייס ככה את כל הדי פגעה משמעותית בכל האירוע הזה. זה דבר שאנחנו פוגשים אותו הרבה בכל מיני מצבים שברמה קודם כל הכי פשוטה של החיים, לקחת משהו לארגן, אתה עושה אותו, סגור את הפיות עד הסוף, לא בערך ולא כמעט ולא כן אמרתי לו ואני מקווה שזה בסדר וסמוך ולא יודע מה, אלא באמת תעשה את הדברים עד הסוף. כשאתה ממשיך הלאה עם הדבר הזה ככה באמת לחשוב עליו בעוד קומה, איפה הדבר הזה בעוד קומה ככה בעוד קומות פוגש אותנו בחיים, אז הדבר הבא בתור שעליו ככה המחשבות הלכו זה מה שחז"ל אומרים לגבי הנושא של חזרה בלימוד. יש הרי מספר ממרות שחז"ל אומרים, נגיד לדוגמה גמרא אומרת על הפסוק "כדבר ה' בזה", רבי יהושע במקורך זה הלומד ואינו חוזר הוא כזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר כאישה שיולדת וכוברת. שפטים מאוד קשים, מי שלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר או כאישה שיולדת וכוברת. כלומר, הוא כבר למד, הוא כבר ילד, הוא כבר התחיל, הוא כבר נכנס לעולם התורה, הוא נכנס לתוך איזושהי עבודה רוחנית משמעותית, אבל הוא לא גומר. הוא לא גומר עד הסוף, הוא לא אומר לעצמו אני רוצה לזכור את זה, זה חשוב לי, אני רוצה שזה יהיה חלק ממני. אלא זה חשוב לי חייבתך לא הייתי פה חייבתך לא הייתי בא לישיבה או אם הייתי בא לישיבה לא הייתי בא לבית מדרש, אבל אני גם חשוב לי גם באתי לישיבה גם באתי לבית מדרש אני לומד מצוין זה כבר שוב זה כבר רמה גבוהה זה כמו ההור שהרגן את הטיול מסכם הרגן את הטיול בסוף לא יצא עד הסוף אבל הוא הרגן אז ברור אנחנו לא מדברים על מי שבחל לא מארגן ומי שבחל לא בא ומי שבחל לא אכפת לו אז בכלל לא יודע איפה הוא צריך להתחיל לדבר איתו בכלל עוד לפני אבל כל זה כבר בנוי על זה שהאדם לומד והוא רוצה אבל הוא לא חוזר הוא שהוא לא חוזר מספיק וידוע כל מיני דיבורים שהגרת של הרב קור כותב נדמה לי לאח שלו הוא אומר אני ולתי לשמוע שאתה חוזר רק ארבע פעמים ידוע שאם לא חוזרים לא זוכר נדמה לי הוא אומר אולי עשר פעמים אז אין סיכוי לזכור וכולי כל מיני דברים כאלה אבל זה זורע ולא קוצר כלומר קצירת פירות זה כמו חקלאי זה בדיוק אותו דבר תארו לכם חקלאי לא נראה לי שיש מצב כזה אצל חקלאי כי זה פרנסה לא נראה לי שמישהו על הפרנסה שלו מסוגל ככה לזה אבל הוא יצויר שאדם כבר זורע כבר התחיל כבר השקיע וזה בסוף בקציר נגמר לו קצת הכוח אז מה זה כבר עשית את כל העבודה בסוף לא קצרת את הפרי אז עשית את העבודה הכנסת כבר לתוך העולם הזה ובסוף אתה לא קוצר את הפרי לקצור את הפרי זה לחזור כי לחזור זה לעשות עד הסוף זה שזה יהיה אכפת עד הסוף ובעצם זה אולי גם חושף לנו את הסיבה הפנימית למה עושים דברים בלי לגמור אותם עד הסוף כי זה לא מספיק חשוב זה לא זאת אומרת אם שאני יכול לדון את יהודה ממי אנחנו אבל חז״ל אמרו כאילו אם יהודה באמת כאילו עד הסוף באמת היה מבין את המשמעות של מחירת יוסף ושל כל הבלאגן במשפחה אז הוא היה הולך עד הסוף הוא לא היה עוצר הוא היה מתמודד עם האחים והם שכנעו אותם אבל הוא אמר כאילו להרוג הגזמנו מה להרוג לא לא בואו בסדר בואו נמכור אותו נעשה משהו אז זה לא עד הסוף זאת אומרת זה לא חשוב לך עד הסוף אז זה נקרא עושה מצווה ולא גומר אותה ולכן כאילו גם העונש אז כובר אשתו ובניו כביכול הוא ילד ילדים כבר התחתן כבר הוא התחיל משהו ובסוף חלילה כל העסק הזה כאילו נגמר כל העסק הזה הולך אחורה אז באיזשהו מקום אותו בחור בבני עקיבא כנראה היה חשוב לו שיהיה יול רצה שיהיה טיול אבל לא עד הסוף באמת ככה מאחור שהחניכים ייהנו ושבאמת זה יעבוד כמו שצריך אם זה היה ככה הוא כנראה לא היה עושה את הטעות הזאת הוא היה חוזר על עצמו שלוש פעמים רגע סגרתי הכל סגרתי את כל הפינות הכל בטוח כמו שצריך חושב עוד פעם משתף מישהו לא היה קורה לו אבל כשאתה עושה משהו שהוא עקרונית חשוב לך אבל לא מספיק חשוב לך אז זה כנראה בסוף זה יביא לזה שאתה עושה אותו אבל לא תעשה עוד עד הסוף כמו שמדינת ישראל כנראה לא מספיק רוצה להכריע את הטרור היא רוצה להכריע היא רוצה שהתושבים בשלום בצפון היא רוצה שיהיה להם טוב היא לא רוצה שיהיה להם רע היא רוצה שהם יבחרו בבחירות אבל היא רוצה גם שלא יהיה להם רע זה אנשים טובים אנשים מאוד טובים אנשים שמוסרים את עצמם אבל האם באמת מבינים עד הסוף איזה רוע יש פה ואיזה טוב יש פה בצד השני ומה באמת נכון לטווח הארוך בלי להסתכל עכשיו מחר מחרותיים שוב בלי להיכנס עכשיו לא נכנס עכשיו לא יודע ארצות הברית לא מעניין אותי לא מכיר את זה אני אומר מה נכון מה צריך זה מה שצריך כשאתה באמת באמת יודע את המשימה את ההגדרה אבל כמו שאמרנו בהתחלה אני חושב שהגב זה נכון על הרבה דברים היה שעברה ממש בתחילת המלחמה אני זוכר שחשבתי על זה הרבה וגם דיברתי על זה פה כמה אנחנו חיים קונספציות סתם אני אומר את זה כזה בסוגריים זה שיעורי בית ככה לכל אחד לעצמו כי נגיד הדבר הכי מפורסם שאנחנו מדברים עליו מאז שנה שעברה מאז שמחת הורה זה הקונספציה מה זה קונספציה זה אתה חי באיזושהי תפיסת עולה מסוימת ואתה רגיל בה ואתה לא רוצה להכשלות אותה כלומר הרי זה מה שהיה נכון חיינו בזה שזה חמאס הוא מעוטה הוא קטן צבא קטן וחכם ויש לנו מצלמות ויש לנו רואה יורה ויש לנו תצפידניות וזה בסדר אנחנו חיים ככה וברור לא חושבים בחוץ לקופסא כשמישהו מטריע ואומר אבל אני רואה ככה לא לא מקשיבים לו לא מקשיבים לו כי ואז אני זוכר חשבתי לעצמי גם אמרתי את זה אז שנה שעברה כמה פעמים אנחנו חיים ככה שאנחנו חיים עם איזושהי תפיסה ורגילים וכשמישהו אומר לנו תקשיב אחי אולי תחשוב מחדש אולי החיים שלך לא מספיק מדויקים אולי אתה צריך לשנות משהו קשה לך לשמוע את זה כי אתה בקונספציה אתה אנחנו כולנו בצורה כזאת או אחרת בקונספציה ולכן על לנו להלין על זה שגם במנהיגים שלנו יש קונספציה כלומר זה לא שרק הם צריכים לשנות דברים ואז הכל יהיה טוב באיזשהו מקום זה מה שהבית השם אתה אומר כל הפוסל במומו פוסל אתה רואה פסול אתה רואה בעיה אתה ממנהיג גם אין לך מה לעשות יותר מדי לפחות לא יודע עד איזשהו סלב שיגידו לך לשים איזה פתק ותבחר מישהו שאתה חושב שיעשה אחרת ובינתיים מה אתה עושה מה אתה תלך עכשיו ללבנון להילחם מה אתה עושה זה מה שיש ואז אתה במקום היות מטוסקל אתה חוזר לעצמך ואומר רגע בוא אני עושה עכשיו עם עצמי עכשיו על כל מיני דברים שאני יש לי טענות אני רואה דברים אני רואה דברים שגם ממש מצבנים אותי במה שאני רואה ואתה שואל את עצמי רגע איפה אני ביחס לקונספציות האלה והאלה ואם מדברים על עכשיו אז העניין הזה מרגע למה לא גורים עד הסוף למה הם לא מסוגלים כבר קיבלו כבר אומץ כבר הרגו את נשראלה כבר כבר מתקפים בדחיה כל יומיים יאללה נו תנו בראש קדימה רחו עד הסוף ואז אתה שואל את עצמך רגע אני נותן בראש עד הסוף אני סוגר דברים עד הסוף אני כשאני מתחיל משהו אני באמת זה המסכת שהתכוונתי להתחיל אותה ולגמור אותה ולחזור עליה שלוש פעמים באמת עשיתי את זה או שבאמצע אמרתי וואי בוא נה מסכת קצת קשה אחי בוא נעבור לאיזה משהו יותר קל כאילו לא קורה לי לפעמים כמו שאני כזה באמצע התוספות ככה ושובר את הראש אומר אין לי כוח בוא לא נורא ה יקרה בלי התוספות הזה לא יקרה כ הרב אמר שזה תוספות חשוב שצריך ללמוד אותו. ניסיתי פעם, פעמיים, ולא הולך. לא נורא. כלומר, אנחנו נתקלים בזה כל יום בכל תחום – לעשות עד הסוף, לגמור, לקחת אחריות על משהו, לעשות אותו ולגמור אותו, לסגור את הפרטים עד הסוף. זה פוגש אותנו כל הזמן. אין דבר כזה שאני תורן במטבח, ואז בשולחן לפני האחרון נגמר לי הכוח ואני אומר "טוב, לא נורא, בסדר, חפיף". טיפה לכלוך, העובדים כבר ינקו את זה. בסדר, בגדול יופי שבאתי לתורנות, באתי בזמן, גם עשיתי את העבודה. לא נורא, נו, חמש דקות האחרונות חפף קצת, נחביא את זה קצת מתחת. לא, אני תורן עכשיו והתפקיד שלי לנקות את השולחנות, אז אני אנקה את השולחנות ואני אעשה את זה כמו שצריך. יש כל הזמן אחריות על דברים, וכל הכבוד למי שלוקח אחריות. שוב, אותו עיקרון: הכי גרוע זה שבאת ולא אכפת לך. אבל אם אתה לוקח אחריות, או שאתה לא בא לאחריות שכולם צריכים לעשות, אבל אתה כבר בא – תעשה עד הסוף. לקחת את האחריות, תעשה עד הסוף, כי זה העניין. ולא שאתה קצת נחלש, זה קורה לכולנו. כמה פעמים אתה עובר בבית המדרש, אתה רואה איזה כוס עם שארית של קפה, ואז בפנים אתה אומר "רגע, האמת צריך להביא את זה לפינת קפה, בטח יהיה חסר שם איזה כוס". אבל אז אתה ממהר כי החברותא מחכה ויש שיעור, אז אתה עוזב את זה.
לקיחת אחריות אני רואה פה אתמול או שלשום, אני רואה את החבר'ה שאחראים על פינת הקפה, רואה אותם והם הולכים עם איזה חמש עשרה כוסות. איך הגיעו חמש עשרה כוסות כאלה עם שאריות קפה? איך זה הגיע? מזה ששתית ואז אמרת "רגע, בעצם אני צריך להחזיר, אבל למה עכשיו? בדיוק לא נוח לי עכשיו". אפילו משדרים רוחניים, כן? עכשיו ברוך השם, אתה בבית המדרש, אתה לומד וזה יפה. לא שתית קפה בחדר, שתית פה, אז באמת כל הכבוד. ואתה באמצע חברותא, זה גם כל הכבוד. נו, בסדר, אבל מה? מי שאחראי על הגמ"ח קפה צריך לשטוף את כל החמש עשרה כוסות. או מי שעכשיו יעלה על הגמ"ח קפה ולא יראה אף כוס, מה יהיה איתו? בסוף יהיה יותר ביטול תורה. למה? הוא עכשיו הלך לחדר לשתות קפה חמש דקות, נהיה לו חצי שעה. כי אין שם אף כוס. אז אתה היית בשתי דקות, היית קופץ, מחזיר את זה, שוטף את זה, ונגמר הסיפור. למישהו אחר שם חצי שעה לא זה. מה קרה פה? מה שקרה זה שלא עשית עד הסוף. כמו שאתה עשית ואתה יודע שאתה צריך להחזיר. ואולי עשית חצי דרך, הבאת את זה לשולחן מאחורה. כן, גם זה יש. לפעמים אומרים "לפחות אני אביא את זה לשולחן האחורי, כן? מישהו יראה את זה שם כבר, משם כבר מישהו כבר, איך שהוא, הרוח הקודש תיקח את זה ותעלה את זה למעלה, תביא את זה לחדר של הגמ"ח". אז לא, תעשה עד הסוף בדיוק באותו רגע.
התמדה בעבודת השם מתחילים מדברים קטנים, ממש קטנים, וזה אמת. זה מגיע לדברים מאוד גדולים ומשמעותיים בכל תחום. בצבא, מי שעוד לא היה ומי שהיה ומחכים לו עוד כמה שנים טובות של מילואים, יפגוש את זה גם שם. בדיוק מתקלקל לך משהו, בדיוק אתה צריך לסדר משהו וזה, ואתה צריך לסדר. כן, זה קשה, זה אחרי כבר לא יודע מה, אבל אתה צריך לגמור את זה, אתה צריך לסגור את הפינה הזאת. עשית כמו שצריך, יפגוש אותך בכל מקום, יפגוש אותך בבית, יפגוש אותך בעבודה ובעבודת השם. כמו שאמרנו כדוגמה של הזורע ואינו קוצר, שמי שעושה דברים אבל לא עושה אותם בהתמדה שצריך לעשות, וצריך לדעת שההתמדה הזאת היא בסוף באמת הסוד של הכל. הכבש אחד תעשה בבוקר, את השני תעשה בין הערביים. תבוא כל יום, תבוא כל יום באותה שעה, כל יום עם החברותא, עם עצמך, מה שקבעת בסדר יום. ולא בדרך כלל לפעמים כשמסתדר לי, כשנוח לי, כשהכל טוב, הכל זה. אבל אם לא, אז זהו, אז זה כבר לא זה, זה כבר קצת מבחינת הזורע אבל לא קוצר, לא קוצר את הפירות. וזה באמת עבודה מאוד מאוד גדולה שאנחנו בעזרת השם צריכים לעשות עם עצמנו. אני אולי רק אסיים, יש סיפור מפורסם שמעתי אותו כמה פעמים מהרב אלעד, ולכן אני בטח לא אגיד אותו בצורה הכי מדויקת. אבל כשאני אגיד אותו, אז כולכם תעשו עם הראש כי אתם בטח גם שמעתם את זה מהרב אלעד. משהו עם הסינים, שיש איזה שתיל או משהו כזה שחמש שנים השקו אותו לאט והוא בקושי גדל, ובחודש האחרון הוא נתן כמה מטר. לא יודע איך זה עובד, רק כך מישהו יודע בדיוק מה זה אז יסדר את זה, יתקן את זה למקום נכון. אבל זה העיקרון. העיקרון זה משהו שצריך חמש שנים להשקות אותו כל פעם קצת, למרות שאתה משקיע אותו קצת ואתה לא רואה את התוצאות, אתה לא רואה מיד שהוא גדל. וזה גם לפעמים מעצבן אותך. ואגב, זה קורה גם לנו בעבודת השם שלנו. אני בא עוד פעם ועוד פעם, ועוד לא מרגיש את הקפיצה, עוד לא מרגיש את השינוי, עוד לא מרגיש את החיבור, עוד לא מרגיש את זה. תמשיך לעשות, תמשיך לעשות בהתמדה כל יום, כל יום. מסינים חמש שנים משקיעים, בום, פתאום בחודש האחרון טאק, פתאום בבת אחת זה עולה לאיזה גובה של חמש מטר. משהו עזוי, באמת לא הגיוני. אבל עם הרב אלעד זה בטוח שזה אמיתי ושזה קורה ושזה כך. זאת אומרת שזה בחיים, זה בחיים גם במציאות, גם בטבע וגם במציאות שלנו. אתה עושה ועושה ובהתמדה ומשקיע, ופתאום פתאום זה קופץ, פתאום זה מגיע. למה? כי זה חשוב לך באמת. כשזה חשוב לך באמת, אתה לא מוותר, אתה לא מוותר על הפרטים, אתה לא מוותר על היום יום, ואז גם אתה קוצר את הפירות ואתה רואה ברכה עצומה בכל הדברים שאתה עושה. ואז בעזרת השם שאנחנו נדע לעשות דברים עד הסוף, אז בעזרת השם גם העם שלנו כולו וגם ההנהגה שלנ תדע בתחום שלה גם כן לעשות את הדברים עד הסוף לטובה ולברכה בעזרת השם.
