כן, אחר הצהריים טובים. אנחנו מתקרבים לפסח, ואחד הדברים שמאוד בולטים בהתייחסות של חז"ל למה שקורה למעשה, הוא הנושא של לשאול שאלות. "וכי שאלך בנך מחר לאמור מה זאת?" זאת אומרת, זה לא רק שהתורה אומרת שאולי הבן שלך ישאל אותך, ואם הוא ישאל אותך אז שתדע מה לענות לו, אלא זה ממש כלשון המשנה "כאן הבן שואל". זה לא רק להעמיד את הילדים הקטנים על כיסא וכל המשפחה צוהלת יחד איתם כשהם שרים "מה נשתנה", אלא זה כמובן משהו הרבה יותר עמוק מזה. עד כדי כך שגם אדם שנמצא בליל הסדר לבד, הוא שואל את עצמו שאלות. אז מה באמת? למה זה דבר כל כך משמעותי בפסח ובכלל? אם זה פה, אז כנראה זה סימן שבכלל זה משהו מאוד יסודי ומשמעותי. ולכן באמת צריך לנסות להבין מה המהות של שאלה, למה היא חשובה ואיפה רואים את זה בחז"ל, וגם מה הגבולות של זה.
שאלות בתלמוד אם אנחנו מסתכלים קצת בחז"ל, סתם בצורה הכי פשוטה, מתחילים כמו כל יהודי טוב שלפחות מנסה להתחיל: "מאימתי קורין את שמע בערבית?" היה אפשר גם לכתוב "קורין את שמע בערבית מצאת הכוכבים עד סוף האשמורה הראשונה", זה היה אותו דבר. אבל זה לא נוסח הפתיחה. נוסח הפתיחה הוא "מאימתי קורין את שמע בערבית?" והתשובה היא "משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם". למה להגיד שאלה ואז לענות עליה? גם הגמרא מתחילה כמובן עם שאלה. כששואלים אדם שאלה, הוא אמור לנסות לענות עליה לבד. כלומר, בוא ניקח את הדוגמה הזאת: נגיד שהיינו באמת זוכים ללמוד תורה, אולי בעזרת השם אנחנו זוכים ועוד יותר נזכה. "מאימתי קורין את שמע בערבית?" אנחנו שנייה עוצרים ואומרים לעצמנו רגע, מה התשובה שנענה על השאלה הזאת לפני שאנחנו רואים את ההמשך? שמים ככה איזה משהו, מחסים ושואלים את עצמנו רגע, מה הייתי עונה פה? ואז אני אומר רגע, את קריאת שמע של ערבית מתי זה? נראה לי זה מצאת הכוכבים, לא? ככה אני מכיר את ההלכה. אז בטח יהיה כתוב "מאימתי קורין את שמע בערבית מצאת הכוכבים עד מתי?" עכשיו רגע, נראה לי עלות השחר, לא חצות, עלות השחר. בוא ננסה. ואז אני מוריד את הטיפה הזאת ששמתי ואז אני רואה שכתוב "מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתם". ואז אני אומר לעצמי מה זה התשובה הזאת? מה קשור פה כוהנים תרומתם תרומה במסכת ברכות? מה קשור?
חשיבות השאלה בלימוד זאת אומרת, מה השאלה עשתה לי? שאלה גרמה לי לנסות לענות, לנסות להבין מה יש פה. אחר כך כשאני רואה את התשובה, אז התשובה לא הגיונית. אני ישר שואל על התשובה, אני אומר רגע, למה לא אמרו צאת הכוכבים? זאת אומרת, במילים אחרות, מה שהשאל עושה קודם כל ברמה הכי פשוטה, היא בעצם גורמת לשיח. היא גורמת לאיזשהו מצב שהדברים לא פשוט נאמרים כי זה ככה ואז הם פשוט עוברים גם ככה, אלא זה מחייב להתייחס, זה מחייב לחשוב וגם להביא את עצמי, להביא את עצמנו לתוך העניין. באמת חברותא טובה, נגיד שלומדת, למה בכלל לומדים בחברותא? למה או חברותא או מיתותא? למה כל הביטויים בחז"ל? מסכת תענית: מי שלומד לבד חרב על אבדים ונועלו. צריך ללמוד בחברותא. בסוגריים, יש איזה היתר בארץ ישראל ללמוד גם לבד, אולי אני אסביר למה אחר כך או בהזדמנות. אבל בעיקרון עובדים בחברותא כי באמת מה שמתרחש בחברותא טובה זה שיח. כלומר, רואים ומתחילים לדבר על: מתחילים מה אתה אומר, מה אתה אומר, מה נראה לך? אז אחד אומר מה נראה לו, הוא חושב קצת, הוא שנייה חושב ואז החבר אומר לו שמע, זה מעולה מה שאתה אומר, או שהוא אומר לו שטויות מה שאתה מדבר, זה לא נכון, זה לא נראה לי הגיוני, קשה על זה. מתחיל איזה שיח.
שיח בלימוד תורה כלומר, האדם שפוגש משהו, פוגש איזה תוכן ולא מקבל אותו כמובן מאליו, אלא שם את עצמו מול מה שכתוב ושואל את עצמו למה, מי אמר, מה המקור של זה, זה הגיוני? זה נכון? ככה אנחנו בעצם אמורים ללמוד. אנחנו צריכים להרגיש שבכל ספר שאנחנו לומדים, בעל הספר מדבר איתנו. בגמרא זה ברור, כי בגמרא עצמה כבר זה כל הזמן שאלות ותשובות, ככה שאתה רק צריך להצטרף לחגיגה, רק צריך להצטרף לאירוע. אבל כל ספר שאתה קורא, אתה לומד משהו, החל מתורתנו הקדושה בעצמה ועד אחרון הספרים האחרונים שנכתבים. הוא אומר לך את הדברים כי הוא חשב עליהם, הוא כבר יודע מה הוא רוצה להגיד, למה הוא רוצה להגיד. אתה פוגש את זה ככה כמו שזה. ולכן העמדה של האדם שהוא באמת סקרן, שהוא באמת חשוב לו לדעת את הדברים, אבל באמת כמו שצריך, לא בצורה שטחית, לא בצורה של "בסדר, אין בעיה, זה ככה כתוב, אני מקבל את זה". זאת אומרת, לפעמים יש לנו, אני מרגיש, שפעמים יש לנו איזה, לא רוצה להגיד אמונת חכמים מוגזמת או איזה התבטלות. יש בזה משהו מאוד יפה, יש בזה ענווה גדולה, יש בזה איזשהו באמת איזה קבלה גדולה של הדברים. אתה אומר לעצמך בתת הכרה, מה מי אני שאני אשאל איזה שאלה, אני אשאל שאלה על משהו שהרמב"ם כתב, שהשולחן ערוך כתב, שהגמרא כתבה, מה מי אני, אני מקבל. אז קבלה זה דבר מדהים, זה באמת ענווה גדולה, זה באמת תכונה מצוינת. למדתי מסכת בבא קמא, ובמיוחד סוגיה שבה הגמרא דנה על נפל שור או חמור לבור. הגמרא אומרת: "שור ולא אדם, חמור ולא כלים", כלומר, אם אדם נופל לבור, בעל הבור לא חייב לשלם. נהגתי לשאול את החבר'ה בישיבות התיכוניות למה אדם שנפל לבור פטור, והתשובה הקלאסית הייתה שזה גזירת הכתוב. אני מסביר להם שזה לא רק מה שכתוב בתורה, אלא שיש רעיון מאחורי זה. פגשתי בחור שלמד את אותה סוגיה, והוא אמר לי שזה מאוד הפריע לו. הוא חשב על ההבדל בין בהמה לאדם, שאדם יש לו שכל והוא צריך להתבונן בדרכים, ואם נפל לבור, זו בעיה שלו. זה הראה לי שהוא לומד מתוך סקרנות ורצון להבין.
הסקרנות בלימוד תורה הרב קוק אומר: "כשאתה מאמין, תאמין בלי לחקור; כשאתה חוקר, תחקור כאילו שאתה לא ממין". כלומר, האמונה צריכה להיות מוחלטת, אך כשחוקרים, יש לשאול שאלות בצורה פתוחה. יש שאלות שאין להן תשובה, כמו שאלות על רוע בעולם, אך האמונה גדולה מכל השאלות. בישיבות לומדים אמונה וגמרא, ואין זה נכון שאמונה קשורה רק להכנה לצבא. גם בגיל 70 לומדים אמונה. כשחוקרים, יש לשים את האמונה בצד ולשאול שאלות כמו אדם חופשי. התורה רוצה שנשאל ונברר את הדברים לעומק.
חשיבות השאלות בלימוד חז"ל אמרו: "לא הביישן למד". יש אנשים ביישנים שלא שואלים שאלות, אך חשוב להתגבר על הבושה ולשאול. זה חלק מהתכונות של עם ישראל, אך יש לעבוד על זה כדי להתקדם בלימוד. בעזרת השם, נכין את עצמנו לליל הסדר עם שאלות ותשובות טובות, ונלמד לשאול כל השנה לטובה ולברכה.
