אחר הצהריים טובים. אנחנו נמצאים בימים מיוחדים, עוד שבוע בדיוק ראש השנה, ובכלל כל התקופה הזאת של חודש אלול ועשרת ימי תשובה. עם ישראל עבר שדרוג בעניין הזה. כידוע, מי שמסתכל ברמב"ם, יש רק עשרת ימי תשובה ואין זכר לחודש אלול, כי מבחינת חז"ל בצורה הפשוטה של הדברים אנחנו יודעים "דרשו ה' בהימצאו" – זה עשרת ימי תשובה. במהלך הדורות היה צורך לעם ישראל להוסיף ימים נוספים, ויש לזה רמזים בקבלה ובחסידות. כך יצא שהיום ברור שמתחילת חודש אלול אנחנו כבר נמצאים באווירה הזאת. השאלה המרכזית שאנחנו שואלים את עצמנו היא מה העניין של הימים האלה. תשובה פשוטה היא בשביל לחזור בתשובה, ובכל זאת, קצת להגדיר יותר בצורה חדה מה רצו חז"ל, ואחר כך בהמשך חכמי החסידו והקבלה, בכל התקופה בארבעים יום הללו. נראה שאפשר להגדיר את המטרה של הימים הללו כימים שבהם, כיוון שזה תחילת שנה, לפני תחילת השנה ובתחילת השנה עצמה, זה להגדיר לעצמנו את המטרות לכל השנה. זה לא סתם להגדיר מטרות, אלא לחיות תקופה קצרה בהוויה גדולה שתיתן לנו ביטחון או אמון בעצמנו שאנחנו מסוגלים להגיע למטרות האלה.
החלטות לעשרת ימי תשובה אנחנו רואים הלכות אפילו בשולחן ערוך, הלכות מוזרות שאומרים טוב להיזהר בעשרה הימים הללו באופן מיוחד מאיזה עניין, אפילו שאתה כל השנה כולה לא נזהר מזה. ואולי גם אתה יודע שגם בהמשך לא תקפיד על זה, ובכל זאת אומרת לנו ההלכה, כן תעשה את זה מספר ימים. מה זה יעזור שאני אעשה את זה מספר ימים? אני יודע שאחר כך כנראה אני לא אמשיך עם זה. אפשר לומר, אני תמיד אוהב להביא את מה שכתוב בזוהר, שעשרת האנשים שאברהם אבינו חיפש אותם בסדום כדי להציל את העיר, אמר לו הקב"ה אם יש עשרה אנשים אני מציל את כל העיר בעבורם. הזוהר אומר שזה עשרת ימי תשובה. השאלה המתבקשת היא מה הקשר בין עשרה חסידים של סדום לעשרת ימי תשובה. אומרים המפרשים, למה הסדום הייתה ניצלת אם היו שם עשרה צדיקים? כי ההבנה היא שאם מקום כזה יכול להצמיח עשרה צדיקים, אז הוא מקום טוב. נכון, יש אנשים שעוד לא מצליחים להגיע לטוב הזה, אבל המקום הזה ביסודו יש לו פוטנציאל טוב. הרעיה שיש פה עשרה אנשים צדיקים שהם הצליחו להיות כאלה, אז גם האחרים כנראה יכולים. בינתיים יש להם קצת קשיים והם לא הצליחו.
הכוח של החלטה אמיצה האדם, כל אדם, יש לו קודם כל טוב, יש לו נשמה טובה, יש לו זכויות גדולות ויש לו גם רגעים של חולשה ונפילות. איך ידע האדם מי הוא האמיתי? אגב, בסדום בסוף זה לא הצליח כי לא היה אפילו את העשרה האלה. זאת אומרת, התברר שהמקום רכוב ואין ברירה אלא פשוט להשמיד אותו. אצל עם ישראל זה לא יקרה כי יש לנו הבטחה בעם ישראל שאנחנו לא מושמדים, לא עם ישראל וגם לא האדם הפרטי. אבל לצורך הנמשל שחז"ל רוצים לומר לנו, בעצם אומרים לנו העשרה ימים הללו באופן מיוחד, וזה כמובן ביטוי לכל התקופה הזאת, אבל במיוחד הימים האלה שהם עוד יותר מבחינה רוחנית אינטנסיביים יותר. אומרים לאדם בעצם, תקשיב, אם אתה בעשרה ימים הללו או בחלק מהימים הללו תצליח לקבל איזושהי החלטה לחיים, איזושהי החלטה לשנה הקרובה ולעמוד בה במשך הימים הללו, זה סימן שאתה אדם שמסוגל לעמוד בזה כל השנה. ואתה בעצמך מאמין בעצמך שאתה שייך לזה, אתה יכול את זה, אתה רוצה את זה. כמובן בהנחה שזאת החלטה אמיתית אמיצה שקיבלת על עצמך. בעל שם טוב אומר שהאדם נמצא איפה שהמחשבות שלו נמצאות. זה דבר ידוע, כאילו האדם נמצא קדימה, הוא נמצא איפשהו שואף להיות.
הכנה ליום כיפור הדוגמה שנורא בולטת לזה במציאות של החיים שלנו היא איך אנחנו מרגישים לפני התחלת יום כיפור. הבטן שלנו פוצצת מאוכל ומשתייה, אבל אנחנו מרגישים מאוד רוחניים. במוצאי יום כיפור בתפילת ערבית כבר אומרים "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו כי פשענו". שואלים המפרשים, על מה חטאנו? יצאנו עכשיו מיום כולו תפילות, כולו נקי, כולו מה חטאנו? למה חטאנו? כי בתפילת ערבית של מוצאי יום כיפור חלק מאיתנו, לא יודע איך אתם, אבל אני לפעמים יוצא לי לחשוב על האוכל שאני הולך לאכול במוצאי יום כיפור. זאת אומרת, איפה אתה נמצא באמת? אתה נמצא איפה שאתה הולך להיות. בתכניסת יום כיפור זה לא משנה שאכלת הרבה ואתה מפוצץ באוכל, אתה כולך במוד רוחני לקראת היום הקרוב שבו איליו אתה הולך. במוצאי יום כיפור כל זה מאחוריך, עשית אחלה עבודה, אבל אתם יודעים, ידוע שגדולי ישראל, כמו הגר"א, היו במוצאי יום כיפור עולים ללמוד שעתיים בלשכ שלהם. שאלו אותו למה אתה לומד עכשיו? הוא אמר שאין עכשיו בעולם מישהו שלומד, צריך להחזיק את התורה בעולם. הלך ללמוד עוד שעתיים תורה ככה אחרי במוצאי יום כיפור. אבל רוב האנשים הרגילים במוצאי יום כיפור חושבים על הטרמפ שיהיה לו הביתה, על האם הישיבה דאגה לו לאיזה חתיכת אוכל אחרי הצום, ואם בבית תכינו לו. הוא כבר נמצא קצת באוכל, הוא נמצא כבר קדימה. כלומר, האדם נמצא באופן כללי איפה שהמחשבות שלו נמצאות, והוא יגיע למקום של המחשבה שלו. זאת אומרת, אם המחשבה שלו הובילה אותו אחרי ברור אמיתי עם עצמו שהוא צריך לקבל איזושהי החלטה משמעותית לגבי עצמו, זה יכול להיות איזושהי מידה שהוא יודע שהוא לא מבסוט על עצמו והוא תמיד מחליק את זה ומעביר את זה. ואז הוא בימים האלה של ההתבוננות והיכולת, יש איזה מין משהו באוויר כזה שמאפשר לך לקבל את הכוח, ואתה אומר זהו, אני יוצא מהשנה הזאת כשאני לא כועס. אני מגיע לדרגה שלי כמו הלל הזקן שהמסילת ישרים מתאר אותו שהוא לא כועס גם אם יישגו אותו בערב שבת עשר פעמים דפקו לו על הדלת. אני לא כועס, אני שולט על עצמי בכל סיטואציה. לא משנה מי מרגיז אותי, לא משנה, אני לא כועס.
החלטות לשנה החדשה זה לא אומר שהוא לא יכעס מחר או מחרתיים. אם הוא קיבל החלטה וכל השנה הוא הולך, הוא יגיע לזה בסוף. קר זמן, יהיו עליות, יהיו ירידות, אבל הוא יגיע כי הוא קיבל החלטה אמיצה. זהו, הוא כבר שם, הוא כבר בעצם שם גם אם הוא עוד לא שם בפועל. הוא בעצם שם. הוא קיבל החלטה עכשיו שהוא חייב לעשות עם עצמו עבודה משמעותית מאוד בנושא התפילה. זה נורא מפריע לו שהוא לא מצליח להתכוון בתפילה או שהוא לא מצליח לקום לתפילת שחרית במניין, והוא חייב להתגבר על האתגר הזה. אז הוא בסוף יתגבר עליו. למה? כי יש לו החלטה פנימית שזהו, לא יעזור כלום, הוא שם. לפעמים אפשר לקבל כמה החלטות ביחד, לפעמים זה לא חכם לקבל כמה החלטות ביחד כי תפסת מרובה לא תפסת. אז אתה הולך על חלק מהדברים. חז"ל אומרים את זה בעבודה רבי נתן, חז"ל אומרים את זה על "נעשה ונשמע". איך אמרו "נעשה" לפני ששמעו? הרי לא יודעים מה לעשות, אז איך אומרים "נעשה ונשמע"? אותו הדבר, רבנו יונה שואל איך אומרים שיש אדם כזה שמעשיו מרובים מחוכמתו והוא האדם השלם. מי שמעשיו מרובים מחוכמתו זה האדם הרצוי. שואל רבנו יונה, אבל הוא עוד לא יודע מה לעשות, חוכמתו מעשיו יותר מחוכמתו, הוא עוד לא יודע. זה כמו "נעשה ונשמע". ואומר רבנו יונה דבר מדהים: ברגע שאדם, זה מה שהיה עם עם ישראל, לכן ה"נעשה ונשמע" הוא כל כך יצירה שמפערים אותה בחז"ל ובספרים. כי עם ישראל קיבל אומץ באותו רגע, הבין שזה אמת, הבין שהתורה היא אמת ואמר אנחנו בפנים, אנחנו על זה, מה שלא תגיד לנ אנחנו נעשה. ברגע שקיבלו על עצמם לעשות זה נקרא אדם שמעשיו מרובים. זאת אומרת, זה לא דווקא שבפועל כבר מעשיו מרובים, אלא זה הראש. זה מה שנקרא בצבא "הכל בראש". זה הכל בהחלטה. כל עוד שאנחנו ככה עומדים. תמיד אני אומר זה כמו שאני זוכר כשהייתי ילד ורציתי ללמוד לקפוץ לבריכה ונורא פחדתי לקפוץ לבריכה. פעם היו מקפצות כאלה, אחר כך ביטלו אותן בכל מיני בריכות, פחדו מזה. לא יודע אם זה עוד קיים היום, אבל היו כל מיני. ואתה עומד כזה, ואתה מנסה, ואתה כמעט, ואתה זה, ואז אתה קופץ רגליים כי אתה מפחד לקפוץ ראש. ואז או שאתה מקבל איזה רגע של אומץ, אולי מישהו דוחף אותך, אבל זה לא מספיק עוזר. וזהו, אתה מקבל איזה שהוא רגע של אומץ ואתה קופץ וזהו, ואתה בפנים. ואחר כך זה כבר לא, אחר כך זה כבר צ'יק צ'אק, אתה כבר יודע את זה מצוין.
הכוח להחליט יש את הפחד להחליט, זה בעצם המשוכה הקשה שלנו, זה הפחד החליט. כי אתה יודע שכשתחליט, אתה מבין שאתה לא מתכוון לעבוד על עצמך ואתה רציני. ואם החלטת משהו, אתה יודע שאתה הולך עליו עד הסוף. אתה מכיר את עצמך, אתה אדם שלא משחק. ואולי כבר הכרת את זה גם מחלקים אחרים בחיים שלך. אם החלטת פעם שאתה עושה איזה משהו, לא יודע, איזה ספורט או משהו אחר, החלטת ועשית ובסוף הצלחת כי החלטת שאתה לא מוותר, ואז הצלחת. רק שפה יש פעמים את הפחד להחליט. אבל התקופה הזאת, התקופה הזאת של אלול, היא התקופה שבעצם יש פחות פחד להחליט, יש יותר כוחות להחליט. ולכן צריך כל כך לנצל את התקופה הזאת. אנחנו עכשיו באמת נכנסים ממש לשבועיים האחרונים של התקופה הזאת, עוד שבוע עד ראש השנה. ראש השנה עצמו כמובן יום מאוד מאוד משמעותי. איך הוא עובר, איך אנחנו באמת חיים אותו. אם אנחנו משקיעים חזק ביום הזה, יש כל מיני מנהגים בעם ישראל באמת לא לישון ביום הזה ולגמור את התהילים ביום הזה. זאת אומרת, לא רק להסתפק במינימום תפילות וכולי. לצערנו, ראש השנה לא מסתיים. הוא בישיבה הרבה שנים, הוא היה בישיבה באופן טבעי, בישיבה זה יותר ככה, כי זה אווירה כזאת. אבל גם בבית אפשר, גם בבית יש תפילות טובות, וגם בבית ברוך השם כל הבתים הם בתים שגם כן אוהבים יראת שמיים ותורה. להתחזק, ובטח כל אדם עם עצמו יכול להיות איפה שהוא לא נמצא, הוא יכול להיות מאוד חזק ולצאת מהיום הזה מלא מלא בכוחות. ואחר כך כמובן עוד שבוע משמעותי עד יום הכיפורים. ויום הכיפורים בעצמו, יש לנו זכות מיוחדת שאנחנו בעצם נמצאים במקום שבו מבחינה מסוימת יש לנו את חודש אלול ועשרת ימי תשובה למעשה כל השנה.
הזדמנות לתשובה למה צריך כל כך את חודש אלול ועשרת ימי תשובה? כי רוב האנשים ביום יום הם לחוצים, הם עובדים, הם טרודים, יש להם ילדים, פרנסה וסידורים. נורא נורא טרודים. ובמהלך כל השנה, כמו שמסילת ישרים אומר, תכבד העבודה על האנשים ואין להם זמן ככה לטיפה להרים את הראש ולראות רגע לאיפה אני הולך, מה אני עושה, איך אני עושה. ואז באו חז"ל ונתנו את הימים האלה כדי שאתה רואה לפעמים מישהו אומר בחודש אלול אני יום אחד לא עובד, אני הולך עם עצמי, אני מתחזק. יש כינוסים, יש כל מיני שיחות, יש כל מיני ערבי התעוררות, כל מיני דברים כאלה. שמעתי ככה איזה דיבורים, אני שמח על הדיבורים האלה בישיבה, שבישיבה ככה לא מרגישים את אלול עכשיו. למה לא מרגישים את אלול? כי מי שזוכר את עצמו לא בישיבה, אז הוא היה חי חי, לא יודע, אולי הוא תיכוניסט או זה, חי לומד כל מיני לימודים, תנועת נוער, משחקים כדורגל, כדורסל, עניינים, פלאפון, כל מיני דברים. ואז פתאום הביאו איזה אלול, איזה שיחה של איזה חוזר בתשובה, ואז וואו, היה כזה אורות וכולם אמרו וואו, איזה אלול, התרגשות כזאת. מצוין, כן, זה בסדר גמור. אבל למה מיאים את זה? כי מי שלא נמצא בישיבה הוא חייב את זה, הוא כביכול חייב את זה, כן. אחרי שהוא יהיה אחרי שתהיו בישיבה חמש שנים או כמה שנים שתהיו, אז כבר זה ילך אתכם כל החיים. כבר לא כל כך תצטרכו לצעוק ואיזה שיחה מטורפת של איזה תייאז שחזר באוויר בתשובה בדרך לאיראן והפך את כל החיים שלו. כי אתה כל יום אתה עושה תשובה, אתה כל הזמן אתה עושה תשובה, אתה כל הזמן חושב על זה, אתה כל הזמן חי את זה. עכשיו אנחנו נמצאים בישיבה, זו מתנה מטורפת.
הזמן בישיבה לא רק שתקופת השנה היא תקופה כזאת של התעוררות, אנחנו בעצם כל השנה ביחס לחיים שאחרי ולפני, אנחנו בעצם כל השנה שלנו זה מבחינת אלול ועשרת ימי תשובה. כי מה יש בישיבה? יש לך אין רואים לך אוכל מוכן, הכל עושים לך, שום דבר, רק תתפנה כולך למה? לקבל החלטות לחיים. הרי זה מה שעושים בשנים בישיבה. הרי השנים בישיבה, אם אדם עובר אותן, עובר כמה שים פה, ולצערנו מדי פעם, ברוך השם ברוב הפעמים זה לא ככה, מדי פעם אנחנו נורא נורא כואב לנו. אתה יכול לראות מישהו שהיה בישיבה אפילו את כל המסלול של ההסדר, וכמובן אדם יראה לעיניים, אבל אתה לא רואה באמת בחיים אחר כך שכאילו קרה לו איזה משהו, שהיה איזה שינוי, שהיה איזה משהו. רוב האנשים זה לא ככה ברוך השם. רק אומר את המעט שלו כדי להבין שזה חס וחי זה עלול להיות. כלומר, אם אדם לא יבין את המשמעות שהוא נמצא בישיבה, שזה בדיוק הזמן שבו עכשיו חמש שנים כלפי המאה שנים קדימה שיש לנו, זה לא הרבה. זה כמו חודש אלול כלפי כל השנה, אפילו פחות. כמה אחוזים זה חודש אלול? זה ארבעים יום ביחס לשלוש מאות שישים ימים. תחשבו, זה פחות מאסרה אחוז. חמש שנים חמישים שנה זה עשרה אחוז. בעזרת השם אתם תחיו עוד יותר מחמישים שנה אחרי הישיבה, יום מגיעים ברוך השם לגילאים מופלגים. זאת אומרת, יש לך פה חלון, יש לך פה חלון ובחודש אלול בישיבה זה חלון בריבוע. זה חלון של החלון, כאילו שכולך פנוי וכולך רגוע וכולך באמת יכול רק אך ורק להתרכז בדבר העיקרי. הדבר העיקרי הוא קבלת החלטות ומטרות שבאופן טבעי, כמו שאמרנו, בימים האלה ממש אז יש עוד יותר בוסט ככה של כוח לקבל אותם. למעשה בישיבה יש כוח כל השנה לקבל אותם מכיוון שכל השנה האווירה הזאת קיימת פה. האווירה של כמה שיותר מידות טובות, וכמה שיותר תפילה בכוונה, וכמה שיותר יראת שמיים, וכמה שיותר הקפדה במצוות, וכמה שיותר תורה ועומק של תורה, וכמות של תורה וכלים וקשר לתורה ואהבת תורה. כל הדברים האלה אתה קונה אותם, זהו, אתה קונה אותם בשנים האלה, אתה קונה אותם. אתה תחליט אם אתה באמת רוצה לאהוב תורה, אתה צריך לקבל החלטה. זה לא קורה לבד, זה לא קורה ככה מעצמו. אז מה אני אעשה את שלו? אתה צריך להחליט אני רוצה לאהוב תורה, לא יעזור כלום. אהי כרגע אני עוד לא מרגיש את זה, בסדר, הנשמה שלך מרגישה את זה. אתה כרגע עוד לא מרגיש את זה כי לא כל כך קושייה. למה? כי ברור שיש היום מלא דברים בעולם שהם מלא קליפות שהם לא מאפשרות, מקשות נקרא לזה, מקשות עלינו להרגיש את הדבר הזה. אבל זה קיים בתוך תוכנו, זה ברור. כל אחד היה לו רגעים שהוא הרגיש איזו מתיקות של התורה, הוא הרגיש את הרצון הזה, ואחר כך עוד פעם זה התכסה עם הקליפות. ועכשיו הוא רוצה עוד פעם להוציא את הקליפות האלה ולהגיד לא, אני מגיע לאהבת תורה ואני מגיע לכלים בתורה וליכולת. אני יוצא מהישיבה, אין, אני לא יהיה דבר כזה שאני, אני אומר לצערי. אני אומר וזה אני צריך לעשות חשבון נפש שהדבר הזה שיש חברה גם בשיעורים, גם בשיעור בית ומעלה, שעוד קשה להם לקחת חברותא צעיר כי הם עוד לא מספיק בטוחים בעצמם בלימוד הגמרא. הם מרגישים שהם לא יכולים להכניס חברותא צעיר לתוך עולם התורה, וזה משהו שאני אומר לעצמי שזה פדיחה. אני שואל את עצמי איך יכול להיות דבר כזה? איך יכול להיות אדם שיגיע לישיבה לשיעור בית, לשיעור דלת, לשיעור אי, ועוד אין לו את הכלים ללמוד גמרא לבד? איך זה יכול להיות שבשיעור בית ומעלה עוד מישהו לא יקום כל יום לתפילה במניין? הרי אם אתה רוצה כל החיים לקום למניין, זה לא פתאום יגיע בשנתיים אחרי הישיבה. זה יתחיל מזה שבישיבה אתה תברר את זה, בישיבה אתה תחליט למה תפילה חשובה לך. אתה תלמד על תפילה, אתה תעשה עבודה מטורפת על זה, מתי ללכת לישון בערב ואיך לקום בבוקר. אתה תלחם עם עצמך בטירוף עד שתגיע למצב שאתה לא מפספס גם בבית. אתה לא מפספס, זהו. זה חלק ממך, אין דבר כזה שיום עובר בלי תפילה במניין אלא אם כן אתה אנוס או משהו כזה.
החלטות והמאמץ הנדרש זה כל מיני החלטות שצריך לקבל אותן וללכת עליהם בכל הכוח. וזה לא קל, או שזה קל לדבר על זה, לא קל גם לדבר על זה. אבל ברור שזה לא קל לעשות את זה, אבל זה לא כל כך קשה כמו שזה נראה. פעמים המסוכה הזאת מרחוק נראית, וכשנכנסים לזה פתאום רואים שזה לא רק שזה לא כל כך קשה, אלא זה אפילו כמובן כיף ומתק וסיפוק אדיר. וזה בכל הבחינות, זו התקופה בשביל זה אנחנו פה. נסיים רק באמת בנקודה אחת שנראה לי שהיא מאוד מאוד חשובה בהקשר הזה. תראו, יש לנו בישיבה איזה קושי גדול עם מה שאמרתי עכשיו. ולמה? כי אנחנו מנסים לבנות משהו שמאוד לא פשוט לשלב אותו ביחד. מה אני מתכוון? אנחנו מאוד מאמינים בשני דברים: א׳ שהתורה שייכת לציבור רחב ולא מגיעים לישיבה רק אנשים שהם כבר חדורים ממוטיבציה מטורפת והם באו לפה בשביל ללמוד כל יום שתים עשרה שעות. הדבר השני שאנחנו מאוד מאמינים בו שמאוד חשוב שזה יבוא מתוך הבחור עצמו, לא שזה יבוא בכפייה, לא שזה יבוא בלחץ, אלא זה יבוא בצורה אמיתית מתוך האדם עצמו.
תהליך אישי בישיבה התהליך שאנחנו מדברים עליו עכשיו, קבלת ההחלטות והעמידה בהן וההתאמצות לעמוד בהן, והאיסורים – כן, זה לפעמים איסורים. איסורים זה דבר טוב, זה לא דבר בעייתי. אבל לפעמים בישיבה החברה מתבלבלים בין זה שאנחנו רוצים שזה יבוא ברצון ובין זה שאנחנו מבינים שיש סוגים שונים של אנשים ויהיו להם תהליכים שונים אחד מהשני. לבין ההבנה שכולם ללא יוצא מן הכלל באו לפה לעבוד קשה, להתאמץ כל אחד על פי דרכו, ושזה יבוא מתוך עצמו. המאמץ הזה יבוא מתוך עצמו ולא שהוא יעשה את ה כי כולם עושים ומתחילים לשלוח אליו למה אתה כן, למה אתה לא. לא משווים בין אף אחד לשני, כל אחד יש לו את המהלך שלו, בתנאי שהוא מתאמץ, בתנאי שהוא עובד קשה, בתנאי שהוא קורע את עצמו. הוא קורע את עצמו לא שמישהו אחר גורם לו לקרוא את עצמו, הוא רוצה לקרוא את עצמו. הוא רוצה לקבל החלטות כי הוא יודע שזה האמת, הוא יודע בתוך תוכו שזה האמת והוא לא מבטר לעצמו והוא הולך על זה עד הסוף. יכול להיות שהסיבה שאנחנו אשמים בזה שמישהו מגיע לשיעור ב' או לשיעור ד' ולא יודע הגמרא זה כשהוא בא בשיעור א' ואמר קשה לי, אז אמרנו לו אין בעיה, אז בוא תלמד אמונה, תלמד בהתחלה מוסר, תלמד זה. אז זה יכול להיות שזה נכון, אז אל תלמד כל היום גמרא, אולי תיכנס לזה לאט לאט. אבל אולי גם נכון להגיד קשה, יש בלחם זה קשה, נכון זה קשה, מה לעשות? הגמרא היא קשה, אבל היא חלק מהתורה, צריך לדעת אותה, צריך ללמוד אותה, קודשא בריך הוא מתגלה אלינו דרכה. אז כן, אז צריך לעבוד, אז צריך להתאמץ, אז כל אחד בדרך שלו. אחד יתחיל ככה, אחד קצת ככה, אחד בצורה הזאת, אחד בצורה הזאת, אבל צריכים לעבוד בנו לעבוד.
השליחות בישיבה אבל זה קצת מבלבל בישיבה כיוון שיש פה כביכול איזה שני דברים שהם נראים סותרים. כאילו מה פתאום התחלת לדבר על שאיפות גדולות, על קבלת החלטות, על לסיים מסכתות, על כן, על לחבות הבית מדרש באחד בלילה. לא, זה חידי סגולה, זה שמעון אברהם עם חבי תאור באחד בלילה, זה לא אנחנו פה כל אחד חבי תאור כאילו מה לא. חברה, זה לא נכון, כל אחד יכול להגיע לשעות האלה, כל אחד על פי דרכו. אז נכון, אנחנו מדברים על זה שצריך גם קצת איזה קושר עם עצמם, בסדר. אז קושר לא עושים באמצע היום, לא משחקים כדורגל ברחבה בשעה חמש אחרי הצהריים, כדורגל מסירות כאלה ברחבה זה לא הזמן, לא ברחבה ולא חדר. זה קושר בעיר לא הולכים אליו בזמן של הסדרים, זה כאילו ברור, באנו ללמוד תורה, באנו לעלות. אהי, צריכים גם את הדברים האלה בסדר, יש הפסקת צהריים, יש בערבים חלק מערבים ככה ככה, לא כל יום הולכים לקושר, זה חלק מהעניין, זה לא מטרה עיקרית, זה בסדר, זה חלק. אנחנו מנסים פה לבנות איזה משהו שבאמת הוא כביכול לא פשוט, אבל אני חושב שיש לנו שליחות אדירה להראות לעצמנו, לא למישהו אחר, ולסוף זה גם למישהו אחר. כלומר להראות לעצמנו איך אפשר לגדול בתורה ובעירת שמיים ובמידות יחד עם זה שאתה נשאר בן אדם נורמלי וחי. וכמו שאנחנו אומרים תמיד שאתה גם יודע לעשות דברים אחרים, אבל מתי אתה עושה אותם, כמה אתה עושה אותם, איך אתה עושה אותם. לא התכוון המשורר שעכשיו פה ככה בנחת עושים בסדר משלבים קצת קשה אז כבר עוזבים, זה לא הסיפור. התקופה הזאת ל חודש של אול ועשיתם התשובה הם באמת זמן מסוגל כזה שאנחנו יש עוד יותר כוח ככה לקבל את ההחלטות האלה. אבל כמו שאמרנו, יש לנו פה מתנה עצומה, זה לא נגמר ביום כיפור. יש לנו פה שנה, ולרוב האנשים גם יש להם פה חמש שנים, שזה הרבה זמן, ואולי גם יותר מזה, כדי לקנות באמת את הדברים הנפלאים הללו, לקנות אותם לכל החיים בעזרת השם לטובה ולברכה.
