שיעור כללי | חרות לאור משנת ערבי פסחים | הרב דוד גבריאלי

לחירות, אבל מה המשמעות של חירות במובן האישי? חירות במובן האישי היא לא רק חירות פיזית אלא גם חירות נפשית ורוחנית. חירות היא היכולת להיות עצמאי, לחשוב ולפעול לפי רצונך ולא להיות כפוף למישהו אחר. בליל הסדר, אנחנו לא רק זוכרים את יציאת מצרים אלא גם חווים את החירות האישית שלנו.

המשמעות של החירות האישית בליל הסדר, כל אדם, אפילו אני שבישראל, צריך להרגיש חירות. זה לא רק עניין של לשתות ארבע כוסות יין או לאכול מצה, אלא זה עניין של להרגיש חירות פנימית. ולכן, אפילו אם אתה עני ואין לך הרבה, אתה עדיין חייב לשתות ארבע כוסות יין ולהסב. זה לא רק עניין של מצווה טכנית, אלא זה עניין של לחוות את החירות. המשנה מדברת על כך שכל אדם, לא מנה מה מצבו הכלכלי, חייב לחוות את החירות בליל הסדר. ולכן, אפילו אם אתה עני ואין לך הרבה, אתה עדיין חייב לשתות ארבע כוסות יין ולהסב. זה לא רק עניין של מצווה טכנית, אלא זה עניין של לחוות את החירות.

החובה לשתות ארבע כוסות החובה לשתות ארבע כוסות היא לא רק עניין של מצווה טכנית, אלא זה עניין של לחוות את החירות. ולכן, אפילו אם אתה עני ואין לך הרבה, אתה עדיין חייב לשתות ארבע כוסות יין ולהסב. זה לא רק עניין של מצווה טכנית, אלא זה עניין של לחוות את החירות.

המשמעות של הסיבה הסיבה היא לא רק עניין של נוחות פיזית, אלא היא סמל לחירות. כשאתה מסב, אתה מרגיש כמו אדם חופשי, כמו מלך. ולכן, אפילו אם אתה עני ואין לך הרבה, אתה עדיין חייב להסב. זה לא רק עניין של מצווה טכנית, אלא זה עניין של לחוות את החירות.

סיכום בסופו של דבר, המשנה מלמדת אותנו על החשיבות של החירות האישית בליל הסדר. זה לא רק עניין של מצוות טכניות, אלא זה עניין של לחוות את החירות. ולכן, אפילו אם אתה עני ואין לך הרבה, אתה עדיין חייב לשתות ארבע כוסות יין ולהסב. זה לא רק עניין של מצווה טכנית, אלא זה עניין של לחוות את החירות. לא עבדים הם, לא תחת שלטון של זה. באמת בשורה גדולה מאוד לעולם. לא יצא אף פעם עם שלם ממצרים, פתאום יוצא משם. זה בשורה ענקית באמת על הכוח של הקדוש ברוך הוא לעשות דברים. ואומר לעם ישראל: קדימה, עכשיו אתם הולכים לקבל תורה, להיכנס לארץ ישראל ויש לכם שליחות ותפקיד מצוין. מבחינת האדם היחיד, רגע, מבחינת האדם הפרטי, כל אחד מאיתנו, מה המשמעות של החירות הזאת? מה בעצם קורה פה מבחינה אישית לכל אחד כתוצאה ממה שקרה פה בלילה הזה לאבות אבותינו? שאנחנו אומרים בליל הסדר כאילו אנחנו יצאנו משם. כן, כל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא עכשיו. אני עכשיו יצאתי ממצרים, מה זה עשה לי ברמה האישית שלי? ופה באים חז"ל, ככה אני חושב, ואומרים את הדבר הבא: מתי אני באמת יודע אם אני באמת אדם חופשי? מתי אני יודע שאני אדם באמת שיש לו איזה חירות פנימית כזאת? אולי נראה לך רגע, ישר לדוגמה, חלק מהשבויים שחזרו עכשיו מעזה לא מזמן סיפרו על כך שהם היו במציאות מאוד קשה. ומה החזיק אותם? מה שהחזיק אותם, אם נגדיר את זה בצורה, יש כאלה שממש כמעט הגדירו את זה, זה פשוט שהוא חי כאילו של דברים. בעצם האמירה הבאה: אמרו, תשמע, יכולים לשלוט לי על האוכל, יכולים לתת לי מכות, יכולים לקשור לי את הידיים ואת הרגליים, הכל יכולים לעשות לי. יש דבר אחד שאי אפשר לקחת לי ואי אפשר לשלוט עליו, ומה זה? זה הנשמה שלי. הנשמה שלי, החלק הפנימי הרוחני, אפשר לקרוא לזה השכלי, הנפשי, לא משנה איך שנקרא לזה. יש משהו באדם שאף אחד אחר חיצוני לא יכול לשלוט עליו. הוא לגמרי נשאר תמיד ברשותו של האדם וביכולת של האדם לפעול איתו. ובעצם אם הוא פועל איתו, אז הוא נשאר בעצם במקום אחר. הוא נמצא במקום אחר. הוא פיזית נמצא במקום מסוים, מבחינת הראש, מבחינת הלב, הוא נמצא במקום אחר.

חירות פנימית יש דוגמה ידועה, מקווה שכולכם קראתם את הספר "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל. ואם לא, תכניסו אותו לרשימה, תצידי ללמוד אותו בבית מדרש באמצע הסדר, זה בסדר גמור כי זה תורה לגמרי. ספר קטן, אתם גומרים אותו בשעתיים. באמת ספר כזה קטן. זה הכל כתוב כליח. מה הסיפור? יהודי פסיכולוג שהיה באושוויץ ולבד, אשתו לא הייתה במחנה. ואיך הוא ניצל? הוא מספר איך הוא ניצל. והמוטו שהולך לאורך כל הספר שלו הוא מאוד פשוט. הוא כל הזמן בעצם פשוט לא היה שם. הוא היה במקום אחר. איזה מקום אחר הוא היה? אז תקראו. הוא היה בבית עם אשתו, הוא חלם איך הוא נותן הרצאה בפסיכולוגיה כשהוא כבר ראה, נראה לי הוא היה בתואר שני והוא היה לקראת דוקטורט או משהו כזה, והוא כבר חולם איך הוא נותן הרצאה באוניברסיטה לאלפיים סטודנטים והוא מדמיין שהוא שם לגמרי. המציאות שלו, אנחנו יודעים איפה הוא, הוא כל הזמן נמצא במקומות אחרים. והוא אומר שמי שחי ככה, שמע לו עלינו במחנות, הוא יותר ניצל. הוא כאדם שראה את הדברים האלה, לעומת מי שכל כולו היה בתוך הסיפור. הוא מדבר על כאלה שהיו גונבים את טיפה פת לחם שהשכן שלהם מקבע ולרגע הוא לא ראה, אז היו מזנבים לו עוד טיפה מרוב רעב. הוא אומר, אלה הראשונים שמתו, אלה הראשונים שלא שרדו. ומי שנתן טיפה לחם לשני כי ראה שהוא צריך אולי טיפה יותר או טיפה מרק, הוא בסוף שרד. למרות שפיזית הוא היה לו פחות אוכל, אבל הוא בסוף שרד. למה? כי השרידות היא לא שרידות פיזית, כמה משקל יש לך או זה. השרידות היא בראש. זה כמו שאומרים תמיד, זה הכל בראש.

חירות בליל הסדר להבדיל גם בצבא, להבדיל אלף אלף אלף ועוד אלף אלפי הבדלות, אבל זה גם לפעמים ככה. אה, קשה לך ואתה זה, ועכשיו השאלה היא מה אתה עושה עם זה. יכול להיכנס לתוך הייאוש הזה ולהשתווז עוד יותר וזה רק נראה לך יותר קשה וגם פיזית נראה לך יותר קשה וגם מנטלי נראה יותר קשה. ואיפה אתה יכול כאילו ככה אוויר שנייה ואתה אומר בוא תרגע, הכל בסדר, המסע הזה בסוף ייגמר, אני בסוף אהיה לוחם. אני חולם על, אני תמיד הייתי אומר לחברה בהכנה לצבא, הייתי אומר להם, כשקורה לך איזה משהו מאוד קשה, תדמיין את עצמך בעוד שנה יושב בארוחת ברוקר, אני גם מספר לחברה הצעירים אישור א' על החוויה שהייתה, שאומר אחי אתה לא מבין, המסע הזה אתה לא מבין איזה קשה היה, חשבתי אני מת, חשבתי אני לא גומר אותו, ואתה קיבלתי ריתוק שבת, איך הייתי מבואה. תחשוב איך אתה מספר את זה בעוד שנה כשאתה יושב בקוס קפה, איך אתה תספר את זה כבר יהיה מקום אחר, נכון? אתה תספר את זה כאילו בקטע טוב. למה? כי פעם התרחקת, אתה מסתכל על זה, אתה מספר את היותר בקלות. בקיצור, חזור לענייננו, יש הרבה דוגמאות לדבר הזה כי באמת בחיים זה ממש משהו שבסוף תופס אותנו בכל מיני צמתים. אז באים חז"ל, חזור עכשיו לעניין שלנו, באים חז"ל ואומרים, אנחנו עכשיו הולכים לתקן מצוות, הולכים לתקן דברים בליל הסדר. מה אנחנו הולכים לתקן? אנחנו יודעים, מכירים את זה, וגם בפרק הולכים לעסוק בזה. יש מצוות הסבה, יש מצוות ארבע כוסות. כל המצוות האלה הם מצוות מדרבנן שנועדו להרגיש את החירות. חוץ מה שהתורה לא תקנה, צוותה תורה אומרת מצה, תורה אומרת מרור מדורייתא אם היה מרור קורבן פסח. בסדר, זה התורה. באים חכמים ותקנו עוד דברים כדי שאדם ירגיש באמת חירות. ההבדל בין העבד לבין בן חורין איננו רק הבדל מעמדי. במקרה זה, האחד משועבד לאחר והשני בלתי משועבד. אנחנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו מלאת חירות, ולהפך. חז"ל רומזים לאליעזר עבד אברהם, שעליו נאמר "בן משכיל עבד משכיל". ולהפך, בן חורין שרוחו רוח של עבד. החירות הציוויונית היא אותה רוח נשגבה שהאדם והעם מתרוממים על ידה להיות נאמנים לעצמיות הפנימית שלהם, לתכונה הנפשית של צלם אלוקים אשר בקרבם. בתכונה כזאת אפשר לא להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שווים יותר כאן, מה שאין כן בבעל הרוח של העבדות של העולם, אין תוכו וחייו והרגשתו מהירים בתכונתו הנפשית העצמית, כי אם במשהו טוב ויפה אצל האחר השולט עליו איזו שליטה שהיא, בין שהיא רשמית ובין שהיא מוסרית.

סיפור הרב אליהו והרב צדקה סיפור שאני לא יכול לשכוח אותו סיפר הרב זה אפרני, העוזר של הרב אליהו. הוא סיפר שהרב אליהו סיפר לו שכשהוא היה צעיר, הוא הלך עם דודו הרב צדקה לבקש צדקה לישיבה של הרב צדקה מאיזה גביר עשיר מאוד. הם נכנסו לבית, שאלו את הגביר מה שלומו וראו שהגביר העשיר הזה מאוד עצוב. שאל אותו הרב צדקה למה כבודו מבועס. הוא לקח אותו לחלון ואמר לו: "אתה רואה למטה? השכן קנה אוטו חדש שהוא יותר שווה מהאוטו שלי". זה סיפור אמיתי ששמעתי מפיו של הרב זה אפרני. הרב אליהו סיפר שהרב צדקה עשה לו ככה במרפק ואמר לו: "בוא, אנחנו הולכים מפה. אנחנו לא רוצים לבקש ממנו שום דבר". שאל אותו אחר כך למה. הוא אמר: "תשמע, אם זה כסף שאין בו ברכה, זה לא אדם עם עין טובה, זה לא אדם עם לב טוב. אדם שהוא עשיר, לא חסר לו כלום, אבל אתה שואל את עצמך מה קרה. מי פה העבד ומי פה בן חורין? ההוא שיש לו מיליונים בבנק אבל כולו מבועס על זה שהוא קנה אוטו יותר ממנו, או אדם שאין לו הרבה, מסתפק במועט ושמח במה שיש לו, שמח בחלקו. אז מי באמת העבד ומי באמת בן חורין?"

נתן שרנסקי והחירות הפנימית זה גם הזכיר לי תמיד את היום. בדור שלכם כבר לא מכירים את הספר הזה, אבל אם בכל זאת מתאים לכם לקרוא איזה ספר בכתב של פעם כזה, נתן שרנסקי, שאנחנו קראנו לו אנטוני. השם שהכרנו אותו היה אנטוני שרנסקי. כשהוא בא לארץ, אז נתן שרנסקי היה מי יודע כמה שנים בכלא הרוסי. הוא היה פעיל בשביל העלייה לארץ. אגב, הוא לא היה בכלל דתי ועד היום הוא לא יהודי דתי, הוא לא שומר מצוות. הוא לא היה מאוד ציוני. ב-1962 התחילה שם התעוררות ברוסיה קצת של ציונות ולאומיות, והוא התחיל קצת לפעול לעלייה. התחתן, ויום אחרי החתונה עצרו אותו. אשתו אחר כך שחררו אותה והיא עלתה לארץ, ו-11 שנים לא היו ביחד. אחר כך הוא חזר אליה. אמרו לו בכלא הרוסי: "אנחנו לא רוצים לך כלום, רק תחתום אתה מצטער על מה שעשית, על הפעילות הציונית שלך, ותוך שנייה אנחנו משחררים אותך". חשבו שאדם נמצא בכלא והוא אומר לה מציעים לו לשחרר אותו, הוא לא מוכן. הוא התעקש על זה שיביאו לו סידור או תהילים, לא הסכימו, אז הוא עשה שביתת רעב. בספר שלו הוא כותב, וזה אני אומר כאילו אתם כבר לא מכירים, מבחינתכם זה כבר היסטוריה של הפרהיסטוריה לפני 40 שנה. אבל הספר שלו, יש לו ספר שנקרא "לא אירא רע". בספר הוא אומר: "באים אליו כל השופטים האלה, הקג"ב והשופטים הרוסים, והם יושבים על כורסאות מרופדות והם דנים אותו. אומרים לו: אתה עשיר, זה וזה, אתה מודה בזה? לא. אתה יודע שאתה עכשיו ייכנס לכלא לכל החיים ולצינוק? כן, אני יודע". ואז הוא מספר שהוא אומר להם: "תקשיבו, מי שפה באמת האסיר זה אתם, זה לא אני. למה? אתם חייבים לעשות את מה שהשלטון אומר, אתם בכלל לא אנשים עצמאיים. אולי אתם יושבים על כורסאות מרופדות, אולי מחכה לכם בחוץ איזה מונית או אוטו, אבל אתם לגמרי לא אנשים. אני בן חורין, אני מוכן למות פה על הערכים שלי".

חירות אמיתית זה נשמע עזוי, אבל הייתי באיזה כנס והביאו אותו ואת אלי שרבי. היה איזה כנס בקיץ והביאו את אלי שרבי ואותו, וממש אמרו ממש את השיעור הזה חי את אותו עיקרון. מה יחזיק אותך בכלא? הוא אומר האמונה בצדקת הדרך. נתן שרנסקי לא היה כזה דתי, אבל הוא אומר האמונה בציונות, בלאומיות, זה יחזיק אותי. אמרתי אני בשביל זה חי, גם אם אני לא אחיה פיזית, אני לא אחיה, לא אכפת לי. זה הערך שלי ואני על זה חי, וזה יהיה משהו לדורות שיזכרו אותו. לא יודע מי, לא יודע מה, אבל אני לא מוותר על הערכים שלי. ואלי שרבי מספר בעזה את אותו דבר: "אני לא נותן למציאות הזאת מסביבי, אני לא נותן לזה להפיל אותי, אני לא נותן לזה לדכא אותי. אני, כמו שאמרתי, אני חושב מחשבות טובות, אני יוצא מפה, אני מעודד את האנשים שלי". הוא היה כזה המעודד שם בחבורה שישבה שם. העיקרון הוא שאבד ובן חורין זה לא משהו מעמדי. זה לא כמה כסף יש לך, זה לא כמה כורסאות יש לך, איזה יין יש לך, כמה אור יש לך. לא, זה לא מה שקובע אותך כאדם. אדם חופשי זה משהו בראש. אני חושב שפה חז"ל בדרך המשנה הזאת, אני אומר זה לימוד משנה, שימו לב לא הזכרנו אף גמרא. זה לימוד משנה והכל יוצא מתוך המשנה וגם מפרשים דנים על המשנה. מה זה עד שתחשב על מה זה המילים הכי אינטרסים בישראל לא יפחטו לו? אז מי לא יפחט לו? הגביים, הוא עצמו, תמכוי. למה כל הדברים האלה? אז הכל כאילו הולך לאותו כיוון שבאמת דווקא דרך אדם אנחנו נבין או נוכל ללמוד מה היא באמת חירות אמיתית. מה בסדר? שאלות, משהו, הערות? יש. על הכוח, תודה.