השבוע שמענו לצערנו על כמה מקרים של אלימות קשה. המקרה המזעזע ביותר היה של הבחור בפתח תקווה שעבד בפיצה ונרצח על ידי חבורה של נערים. היה גם מקרה קשה של אבא שרצח את הילד שלו בן שש במושב אביאל. לצערנו, מדי פעם יש מקרים קיצוניים שמזעזעים אותנו, אך לעיתים קרובות אנחנו בקושי שומעים עליהם. אנחנו קוראים ידיעה על מישהו שהכה מישהו אחר, ולא תמיד מתייחסים לכך ברצינות. הנטייה הראשונה שלי היא לחשוב שזה לא קשור אליי. זה לא קורה בסביבה שלי, לא באנשים שאני מכיר. אבל אולי צריך לחשוב על זה אחרת. יש אחריות כללית, כמו בפרשת עגלה ערופה, שבה התורה אומרת לסנהדרין בירושלים לצאת ולחקור את המקרה, כי יש אחריות כללית על מה שקורה בחברה.
אחריות כללית הדבר הראשון הוא שיש אחריות כללית. התורה לא מתייחסת למקרים כאלה כמשהו ששייך למישהו מסוים, אלא כמשהו שכולם צריכים לעשות עליו חשבון נפש. ככל שיותר אנשים יעבדו על התחום הזה ויהיו חזקים בו, זה יחלחל וישפיע גם על הקצוות. הדבר השני הוא שזה לא לגמרי בטוח שזה לא קורה בסביבה שלנו. לצערי, עם הניסיון חיים שצברנו, הופתענו לגלות דברים לא נעימים גם אצל אנשים שנראים נורמטיביים. אלימות כלפי נשים וילדים, אלימות מילולית, ויכוחים על חניות וצעקות בכביש. כל אחד מאיתנו נחשף לדברים כאלה.
שליטה עצמית אני חושב שהנקודה המרכזית היא היכולת של האדם לשלוט על עצמו, במיוחד על מידת הכעס. הכעס הוא זה שבדרך כלל מוביל לאלימות. השליטה על הכעס מתחילה מהשכל, ומשם מגיעה לרגש, לחיים, למעשים ולדיבורים. השכל הוא הכלי שהקב"ה נתן לנו לשלוט על הכוחות החיים שלנו. הכוזרי מתאר את החסיד כאדם שמפקד על מדינתו, כלומר על עצמו. הוא שולט על כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים. השליטה מתחילה מהשכל, שמכוון את הרצון, והרצון שולט על כל שאר הכוחות. זה כמו אדם שרוכב על סוס, כשהוא מכוון את הסוס למקום שהוא רוצה ללכת.
השכל והרצון השכל והרצון הם הכלים המרכזיים בעבודת המידות. השכל נותן פקודות לרצון, והרצון שולט על כל שאר הכוחות. זה לא אומר שנהפוך לרובוטים, אלא שאנחנו נותנים פקודות לעצמנו כי אנחנו רוצים להגיע ליעדים מסוימים. זה תהליך שצריך לעבור, כי אחרת אנחנו עלולים להתברבר ולא להגיע למקומות נכונים. בסופו של דבר, היכולת לשלוט על עצמנו היא המפתח לחיים נכונים ומאוזנים. זה מתחיל מהשכל, עובר לרצון, ומשם לכל שאר הכוחות. זה תהליך שצריך לעבור, אבל הוא הכרחי כדי להגיע למטרות שאנחנו מציבים לעצמנו. כאורה, זה נראה קשה כי מה הוא אומר לך? הוא אומר לך: "שמע, בחור צעיר, יאללה תזרום, שמח בחור בילדותיך, הלך בדרכי ליבך, תעשה מה שבא לך, רק תדע לך שבסוף יש דין ויש דיין ואתה תחטוף." אז מה אתה אומר לי לעשות מה שאני רוצה ואז אתה אומר לי שאני אחטוף על הכל? אבל הפירוש הוא שצריך לקרוא את הפסוק הפוך. אם אתה יודע שעל כל אלה יביאך אלוהים במשפט, כלומר אם אתה יודע שיש דין ויש דיין ויש אמת ויש מה נכון ומה לא נכון, אחרי שאתה יודע את זה ואתה נמצא כבר בנקרא לזה ברשות, כמו שאמר הכוזרי, ברשות הבחירה השכלית, אחרי שאתה יודע את זה ואתה כבר רגיל לזה, הייתי אולי מוסיף עוד כמה מילים: אחרי שהתרגלת שאתה עובד עם השכל, לאט לאט זה כבר נהיה חלק מהחיים שלך, זה בר נהיה דבר טבעי, אתה כבר פחות כועס.
מידת הכעס והשליטה בה למה? כי אתה עבדת עם השכל ויש פה עבודה שלמה, כן? שאי אפשר עכשיו בארבע דקות שיש להגיד איך עושים את זה, אבל אם זה מידת הכעס כמו כל המידות האחרות. אמרנו שיש פה איזו התמקדות בכעס בגלל שהאלימות בדרך כלל היא תוצאה של כעס. אז צריך קודם כל ללמוד על הכעס, להסתכל בחז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", "כל מיני גיהנום שולטים בו". מלא ממות שצריך להבין אותם, מידת הכעס במערל, באורחות צדיקים, בספרים אחרים, ספרים החדשים יותר שעוזרים גם מכל מיני כלים. צריך להבין את המידה הזו, מאיפה היא מגיעה, למה אדם כועס? אתה חושב על זה, אתה מבין שזה קשור לגאווה כי כאילו פגעו בך ואז אתה כועס. אבל אם יש לך יותר ענווה, אתה לא כל כך כועס. יש לנו בימים הקרובים בזוהר על יוסף שכל מה שהאחים עשו לו הוא לא כעס ולכן הוא גם הגיב כמו שהוא הגיב. מה הוא לא כעס? כי הוא אמר: "קווה אל השם ויושלך", זה לא מהם, זה לא הם פגעו בי, זה משהו מהשם. אז יש לך הרבה אמונה שזה מהשם וגם אם מישהו כעס עליך ומישהו אמר לך ואפילו שזה לא בסדר, אבל הוא סתם שליח, הוא שליח כדי ללמד אותך משהו. אתה מנסה להבין מה הוא מנסה ללמד אותך ובכלל יש לך הרבה עין טובה בחיים ואתה גם מסתכל פחות בביקורתיות גם על מישהו שעשה לך משהו שהוא נגיד לכאורה לא בסדר, אולי באמת לא בסדר, ועדיין אתה מסתכל בעין טובה.
תרגילים מעשיים לשליטה בכעס כלומר, יש פה מכלול של הרבה מאוד עבודה שאדם עושה ואז הוא עושה כל מיני תרגילים מעשיים שמכירים אותם, כן? לספור עד שלוש או עד חמש לפני שאתה מגיב, לפני שאתה אומר, בטח לפני שאתה מרים יד או משהו או מרים את הקול או עושה. אתה סופר עד חמש ואז אתה קצת מצטנן וקצת נרגע. אתה מכיר את עצמך לאיזה סיטואציות מראש אולי לא להיכנס, או אם אתה מצא בהם אז התרחק כי אתה מרגיש שזה עלול להוביל למשהו. זה יכול להיות בבית, זה יכול להיות עם ההורים, חלילה כן, חס וחלילה לכעוס על ההורים זה בכלל אוי ואבוי, שום ושמיים. אבל היום זה אתגר, היום זה קשה לראות איך הילדים, איך הם מדברים, והם ילדים טובים כאילו רגילים, אבל יש היום הרבה חוצפה, יש הרבה עזות, איך מדברים אחד לשני, אפילו להורים לפעמים. צריך הרבה עבודה, זה לא פשוט במשפחה, בחברים, בחוץ, סתם לאנשים שכבר אין לך שום מחויבות אליהם ומישהו עקף אותך והצבן אותך בסופר, באוטו, בזה, כל מיני מקומות, כל מיני דברים. אבל אתה בשליטה, אתה כל הזמן בשליטה, כל הזמן השכל עובד ולאט לאט אחרי העבודה הזאת. זו עבודה, תגידו עבודה של חודשים, אולי זו עבודה אפילו של כמה שנים מסוימות, אבל זה שווה לכל החיים.
עבודה על המידות כמו המשליטה, העבודה הזאת היום שאנחנו צעירים והכל ככה פתוח לפנינו, עוד לא התחתנו, עוד לא ילדים, עוד לא שום מחויבות. אנחנו באמת ככה בנחת בישיבה, יש את כל הזמן בעולם באמת לעשות עבודה רצינית על המידות שלנו. אז יש את הזמן וזה סדר מוסר וזמנים נוספים ביום שאתה משקיע בזה ומפנים את זה ועושה לעצמך כל מיני תרגילים ואז אתה לאט לאט זה כבר נהיה חלק טבעי מהחיים שלך. זה לא שכל החיים יש כזה שליטה של השכל, זה אף פעם לא אסור שזה ייעלם, תמיד צריך את זה כי תמיד יש אתגרים חדים ותמיד בסוף השכל נמצא שם בראש הפירמידה והוא זה שולט על הדברים. אבל זה כבר הרבה פחות מאשר בהתחלה שיש בה באמת איזושהי בחינה מסוימת כזאת של כאילו שהשכל ממש כמו נותן פקודה ואז אנחנו עושים למרות שזה לא הכי כאילו נעים לנו וזורם לנו. אבל אנחנו מבינים שאי אפשר בלי זה ואז אנחנו באמת מגיעים למצב שבו זה פשוט כבר הוויית החיים שלנו, זה כבר ממש חלק מאיתנו מראש כבר כל הזמן אנחנו מגיבים נכון ולא מגיעים לשום סיטואציה חלילה שהיא לא תקינה ולא טובה. ובאמת, כמו שאמרנו קודם, בלי קשר למצב לדברים האירועים שקורים בארץ, זה נכון מצד עצמו שצריך לעבוד על זה. וזה רק אותי זה רק עורר לדבר על זה כי לפעמים זה כל כך מובן מאליו שאתה אומר מה אני אגיד? מה יש לי להגיד? מה שלא לכעוס, שלא להיות אלים, שלא לצעוק, שלא להרים יד? מה השאלה בכלל? זה לא נעים לדבר על זה כאילו זה בכלל לא. אז זה יותר נוח ככה לתלות את זה בזה שקרים כל מיני דברים במדינה ודרכם אנחנו אומרים רגע רגע, זאת אומרת זה נמצא פה, זה לא לגמרי לא פה, זה נמצא פה ולכן גם זה גם נמצא אצלנו בצורה כזאת או אחרת ולכן בהחלט להבין שזה שייך אלינו וזה דורש עבודה מאוד מאוד משמעותית. מי שבעזרת השם יעשה אותה כאן ועכשיו בתקופות האלה בחיים אז הוא יגיע. מי שעוד לפני צבא, בטח אלה שהיו בצבא יוכלו לספר גם שם על הסיטואציות שאתה מגיע לקצה וצרך לשלוט על עצמך שלא לכעוס על מי? על חבר, על מפקד? תכעס על החיזבאללה, זה בסדר, שם יש מצווה. משנה לך השם, ישנה עליו, תוציא את כל הריתך שלך, תוציא על החמאס ועל החיזבאללה, זה בסדר. אבל אלה הסיטואציות ביום יום, במשפחה, בחיים ואחר כך אתה מקים בית וכמה שנראה לך שאתה בטוח תאהב את אשתך ואת הילדים ומה זה אתה בחיים לא תרים את הקול ולא תגיד מילה, בטח לא תרים את היד. אבל תתפלל שבאיזשהו רגע של לחץ שכבר הילד כבר זהו כבר הרג אותך כאילו אתה כבר אין לך זהו נגמר לך הפתיל כבר נגמר ואתה מספיק לחוץ מהעבודה ומהחשבון בנק ואני לא יודע מה והוא עוד תפס לך על הראש וזה ואתה חס וחלילה פתאום תגיב לא נכון. זה לא יקרה. למה זה לא יקרה? כי פה בישיבה עבדת חזק מאוד על המידות בכלל ועל המידה הזאת בפרט ואתה מגיע בעזרת השם לחיים כשכל הדבר הזה לגמרי כבר לא קיים ורק טוב ורק בעזרת השם שליטה שיהיה בעזרת השם לטובה ולברכה.
