יום הזיכרון התשפ"ו | "בארץ הלבנון" | הרב דוד גבריאלי

הקרב במבואות ביירות שני חלקים. חלק אחד הוא סיפור של מלחמה, של קרב, של כמה שעות במבואות ביירות, שבקרב הזה נהרגו שבעה חברים מהפלוגה שהייתי חלק ממנה. הסיפור השני של אותו עניין, הייתי קורא לזה סיפור ישראלי של חיבור בין, אפשר לומר בין דתיים לחילוניים בגדול, בין סוגים שונים של אנשים מהחברה הישראלית. גם לפני המלחמה, אבל עוד יותר ובעיקר במלחמה ואחריה, קרה שם גם איזה משהו מאוד חזק, מאוד מיוחד, שנשלב אותו ככה בתוך הסיפור. אז החלוקה היא לשלושה חלקים. חלק ראשון, כמה דקות, ספר קצת את הרקע של מה היה לפני המלחמה, טיפה גם מבחינה כללית, מבחינת האירועים האובייקטיביים, וגם מבחינת הפלוגה שלנו. חלק השני זה הקרב עצמו והאירועים של המלחמה, אפשר לומר מלחמה עצמה, הימים שהיה מלחמה עצמה. חלק האחרון זה קצת על מה שקרה אחרי, לאורך כל השנים. קרה וקורה, ממשיך לקרוא. אז אם נלך רגע קצת, נלך להתחלה, לחלק הראשון, אז אנחנו, האסדר פעם היה, תקופת הפרה-היסטוריה, הברונזה הקדומה, האסדר התחלק לשניים. זאת אומרת, קודם כל כולם היו בשריון, כמו שהראש שלומי אומר עד היום שזה מה שצריך להיות, מקווה שהצבא ייתן לנו ולא יגייס את הבנות. אז כל האסדר היה בשריון, כמובן היה הרבה פחות ישיבות והרבה פחות תלמידים. היה בכל גיוס, כל פעם בשנה היה פלוגה אחת של פלוגות ישיבות דרומיות, ופלוגה אחת של ישיבות צפוניות. ישיבות צפוניות זה היה פלוגה שלנו, ישיבת הגולן, קריית שמונה ומעלות.

המתח בין הדתיים לחילוניים השירות היה מחולק לשניים. בהתחלה עשינו עשרה חודשים של תיורנות, הכשרה וקצת מבצעית, חוזרים שנה לישיבה ואז מתגייסים עוד פעם לעוד חצי שנה. למה זה חשוב? כי המלחמה תופסת אותנו, אנחנו חוזרים לשירות השני. זאת אומרת, היינו שנה בישיבה, בערך מתו בשבט לתו בשבט, וחזרנו לצבא באמצע החורף, ומקבל אותנו צוות של מפקדים, כולם חילוניים, לא כמו היום, לא יודעים בכלל מה זה דתיים, לא יודעים בכלל מה זה בין אישים, בכלל, בכלל רובם מתל אביב, רמת השרון, מחולון, מכל זה, והם, יש להם פחד עצום, מפני הפלוגה הזאת שהם הולכים לקבל. ולמה יש להם פחד? משתי סיבות: אחד, כי זה חבר דתיים, אחרי שנה בישיבה, והם בטוחים, קצת בצדק, לא הרבה בצדק, שבכל זאת, אחרי שנה לא בצבא, הצד המבצעי פה, המקצועי, לא יהיה משהו. והם גם מפחדים מזה שזה דתיים, פלוגה של שריון שכולם דתיים. בקיצור, ככה אנחנו מגיעים, והימים הראשונים, השבועות הראשונים, הם ממש מלאים בחשדנות גדולה, במתח כזה גדול שנמצא באוויר.

שינוי היחסים בפלוגה אבל, מה שקורה, זה שני דברים. דבר ראשון, הקב"ה שולח ממפאי, בחור בשם אפי, אפי מרגי, והבחור הזה, כבר כמה שנים בצבא, עשה אסבה לשריון מחיר, והכיר אותנו מהשירות הראשון, כי הוא עשה את האסבה איתנו, והוא מאוד מאוד מאמין בחבר'ה שלנו. הוא מחליט שהוא הופך את הפלוגה הזאת לפלוגה סופר מבצעית, והוא גם משדר את זה לסגל של המפקדים, גם מאמין בנו מבחינה אישית, מבחינה אנושית, וגם מבחינה מקצועית. הדבר השני שקורה, זה שהחבר'ה שלנו, למרות החשדנות והמתח שהיה למפקדים, החבר'ה שלנו לא נלחצו מזה. בפורים, בערך חודש אחרי הגיוס, חודש ומשהו אחרי הגיוס, בפורים, שמנו לכל המפקדים משלוחי מנות כזה ליד האמיתות, שמנו להם כזה משלוחי מנות, והם היו בשוק, כאילו, לא מכירים את זה בכלל, פתאום כאילו מקבלים איזה משלוח מנות. לפני כן, בליל פורים, היה בגדוד איזה מין מסיבה כזאת, זה גדוד 53, לא אמרתי את הפרטים, אני כבר רץ, כאילו, זה מדובר על חטיבה 188, גדוד 53, נמצא בעלכה, מי שמרכזי קצת את רמת הגולן.

המצב בארץ מה קורה בארץ, במדינה, באותם ימים? אז השנה היא שנת תשע"מ, בלועזית 1982, יש מתח מאוד מאוד גדול. המחבלים, מחבלים זה לא חיזבאללה אז, מחבלים זה מחבלים של פתח, ערפאת, יורים, מה יורים? איך קראו לטילים שהם ירו אז? מי יודע את המילה ברוסית? מה? קטיושות. קטיושות, זה הטילים שהם יורים, זה לא טילים שמגיעים לא לחיפה ולא לתל אביב, אבל את קריית שמונה, הם פשוט, ועסקו לגמרי, העיר הזאת הייתה מאוד מאוד, סבלה מאוד מאוד, וגם האזור כמובן, ויש ירי מסיבי במשך, בא והולך. בקיצור, הצפון הקרוב, הקו הקרוב לגבול של לבנון, סובל הרבה, גם מהכיוון של סוריה, יש מתח מאוד גדול. אני זוכר מהנסיעה הזאת כמה דברים. קודם כל, לא מעט מחבלים בצדי הדרך, הרוגים, ועוד איזו אנקדוטה נחמדה. באיזשהו שלב, לחלק מהטנקים שלנו נגמר הדלק, אז פשוט מתדלקים בתחנת דלק. זאת אומרת, אתה רואה טנק נכנס לתחנת דלק, אומר למתדלק שהטנקים נוסעים על סולר, וגמרנו להם את כל הסולר שיש בתחנה, כי זה כמות גדולה. סתם אנקדוטות כאלה של מלחמה, אבל אין ברירה, כי עד שהציוד מגיע אליך, כל מיני דברים שצריכים להגיע, זה לוקח זמן. בקיצור, רביעי בערב, אחרי הצהריים, אנחנו מגיעים לעיירה שנקראת דמור. עיירה קטנה, שוכנת ממש מעל ציר החוף. אנחנו מגיעים לשם, הרבה מאוד כוחות של צה"ל, פגשתי כמה חברים מכל מיני חילות, חברים מהישיבה התיכונית, מהילדותי, חבר'ה מהעיר שלי. בקיצור, מכל מיני חילות. שם גם הצניחו לנו מהאוויר כל מיני דברים שהיינו צריכים, גם אוכל, גם דברים אחרים. בסך הכל, ההרגשה היא מאוד טובה, ברוך השם, כי אנחנו כבר בדמור ואף אחד לא נפגע.

התחלת הקרב בדמור באותה צומת, כשספרתי רגע כאילו איפה אתה מתחיל להקל את המלחמה, פגשנו את הקצין צנחנים הזה. ממש כמה דקות לפני שהוא הגיע, מגיע פתאום איזה קומנט קאר צבאי כזה, ופתאום אנחנו רואים שתי אלונקות עם נעליים אדומות, מבצבצות מהשמיכה שעל זה. זו פעם ראשונה, אחרי שלושה ימים, שאנחנו רואים הרוגים. אתה מבין שזה לא כזה קייטנה, אבל זה עוד לא נמצא אצלך. גם כשהגענו לדמור, אחד מהחבר'ה קראו לו דחוף, אמרו שאח שלו נפצע קשה, שלחו אותו שיתפנה אחורה כי אח שלו נפצע קשה מאוד. אבל בסך הכל הרגשה טובה. ואז אומרים לנו את הדבר הבא. חלק אומרים לנו וחלק אני יודע בדיעבד שהמפקדים ידעו ולא ידענו את הכל. באותו יום רביעי שנסענו מצידון לביירות, חטיבה 211, שהיו לה מרכבות, ניסתה לפרוץ לכיוון ביירות. התחנה הבאה הייתה צומת שנקרא גשר אפק, ממש משהו כמו 2 קילומטר מדמור. הם התקילו אותם, ירו עליהם, והם נסוגו חזרה והם השאירו שם טנק מרכבה. היה לחץ עצום בצה"ל שהמחבלים והסורים יקחו את הטנק מרכבה, שזה טנק חדיש. אם הם לוקחים בשלל את הטנק הזה, זה על הפנים. לכן אמרו שחייבים להגיע לשם כדי לשחרר את הטנק מרכבה. במקביל, הייתה פאשלה מודיעינית כואבת. המודיעין אמר שבניגוד ליום רביעי, שירו על החברה שניסו לפרוץ קדימה, בינתיים, בין רביעי לחמישי, הצנחנים תיארו את כפר סיל. כפר סיל זה כפר שהיה ממש מעל דמור. המודיעין אמר שכפר סיל מתואר, ואפשר לנסוע חופשי על כביש החוף כדי להגיע עד אותו גשר אפק, להתארגן שם שכל הכוחות יגיעו אחרי הכוח הראשון שפורץ, ומשם להתארגן לשלב הבא, שזה להגיע לביירות. זה כמובן מתברר שלא היה נכון בכלל, והמחבלים והסורים היו בכמויות מטורפות על כפר סיל.

הקרב על כביש החוף נכנסים שבעה טנקים של הפלוגה. הטנק שלי, בגלל שהמנוע שלו תקוע לגמרי והוא כולו מקרתע, הממפה מחליט שלא להכניס את הטנק הזה. אני אישית לא זוכה להיות, אני שומע את כל הקרב מקרוב ורואה כל מיני דברים, אבל לא זוכה להיות ממש בתוך זה. מה שקורה, אנחנו נכנסים עכשיו לקרב עצמו, לאותו יום מר ונמהר. חצר בבוקר, יציאה, ומתחילים להיכנס פנימה. סדר תנועה כזה שהטנק הראשון זה טנק שלוש, מפקד מאוד מנוסה, יניר גנדסמן, השם יקום דמו, עם הצוות שלו, אוריאל שרבי, אבישי גזי ושי צור. הם הטנק הראשון, אחריהם הממפה, איתן ג', ואחר כך שאר הכוח, ואחרון הוא השם ממפאי, משה קרביץ. נכנסים, נוסעים בערך 20 דקות, חצי שעה, מחכים עד שהחבר'ה שלנו ייכנסו. איתנו גם גולני והנדסה. ואז יש מכת אש מטורפת, כולל טילי סגר. במכת האש הראשונה, הטנק של יניר חוטף כמה פגיעות ישירות ומתחיל לעלות באש. הממפא שנוסע אחריו מנסה להתקדם לכיוון הטנק הזה, זורק עליהם כמה חפצים שיש לו כדי לראות אם מישהו יענה לו, צועק להם. בינתיים הטנק פשוט מתחיל להתלקח. הממפא לא יכול להישאר שם, הוא יישרף יחד איתם, אז הוא נסוג לאחור ונותן פקודה שכולם יתחילו לתפוס עמדות שמסתירות אותם.

המשך הקרב וההתקדמות בדיעבד, הטנק הזה לאורך כל היום היה איזושהי תקווה, גם לנו שהיינו מאחורה. הבנו שהוא נפגע, אבל אמרו אולי החבר'ה קפצו. אלה שהיו קרובים יותר, לא ראו אותם קופצים, הם ידעו כנראה די מהר כבר מה קורה איתם. גם אנחנו שהיינו קצת 200 מטר מאחורה, עוד היה לנו איזשהו סוג של תקווה. בדיעבד, הטנק הזה לאורך 5-6 שעות פשוט דלק. כעבור יומיים בשבת, נשניה קופץ לשם, כי שאלו הממפאי, למעשה תכף, זה עשנו ממפאי שניהם ממפאי, כי הממפאי נפצע. הממפאי שואל, חבר'ה, מישהו מוכן להיכנס לטנקים הבגויים? כדי לראות אם יש שם משהו, נשאר שם משהו, מה קורה שם וכולי. לא יודע מאיפה היה לי את הכוחות האלה להתנדב למשימה הזאת, אבל עשיתי את זה, נכנסתי לטנקים הבגויים, תכף נספר על עוד, או לחלק מהם. נכנסתי לטנק הזה, טנק 3, באמת קשה מאוד, סרוף בצורה באמת שאין, אין, לא פשוט נשאר כלום, רק מתכת. מצאתי חצי דיסקית של אוריאל שרבי. למה אני אומר את זה, אני אקפוץ רגע לעוד משהו. כשהתחלנו לבקר את המשפחות השקולות, אחרי שהתחלנו לצאת הביתה, כמוב בלוויות לא היינו ולא כלום, אבל תכף יחזור לקרב עצמו. כשהגעתי למשפחת מליק, זה הבחור השביעי שנהרג, דוד מליק, אז אבא שלו אמר לי, את המשפחת הראשון שהוא אמר לי, זה, תדע לך, כשבאו להודיע לי, השאלה הראשונה ששאלתי, זה האם יש גופה או לא. לא יודע מאיפה, כאילו, לא זוכר כבר מה הרקע שלו, כאילו ההיסטוריה, אבל אומר, השאלה הראשונה ששאלתי, זה אם יש גופה או לא. ועד היום אנחנו רואים את זה, כן, אם באזר החטופים וזה, שכאילו, בסוף זה מובן שיש בכל זאת איזו נחמה פורטה. פה כמובן לא היה שום גופה ולא כלום, ידוע, קוברים, מנסים, שיניים, כל מיני דברים כאלה. על כל פנים, הם מתחילים לסגת לאחור. הטנק של הממפא, הטנק של אפי, חוטף פגיעה ישירה בין תובה לצריח. בין תובה לצריח זה, יש הרי בטנק, יש, היום יש בכלל מיעיל רוח וכל מיני דברים כאלה, בזמננו היה מין דבר שקראו לו בלתנים. בלתנים, זה הה עונש להרכיב אותם עם ברגים ועם זה, אל תשאלו, אבל זה היה משהו שמונע פגיעה. אבל יש נקודה מסוימת שאם אתה מצליח להגיע לשם, אז אין לך סיכוי, כי זה בין התובה, שזה הבסיס, לבין הצריח. אם פגז נכנס לשם, אז הוא פוגע בול וזה מה שקורה בטנק של הממפא. זה נכנס בול בין תובה לצריח וזה פוגע בתותחן של הממפא, יוסי לוי, השם יקום דמו.

המשך הקרב ותפילה בקשר יוסי לוי היה חברות השני, שנה שלמה בישיבת הגולן בשנה הזאת, שבין שני החלקים שהיה שירות הצבאי. באמת בחור מדהים, ממש מקצוען, תותחן ממפה, מקצוען בתותחנות ובין תורה ברמות הכי גבוהות. רק שתיים שתבינו, עוד מעט מתחילים בדף היומי, מסכת חולין, בדיוק הרבו אומר אחזור, אני מנויץ לכם להצטרף כי זה אחלה מסכת, כל התורה היא אחלה, אבל זה מסכת חמודה כזאת ואנחנו לפני, בשנה הזאת שבין זה, התחלנו עם דף יומי, הגיע הגיוס, הגענו למסכת חולין בדרך, באזור דף פה, משהו כזה, שם איזה פרק קשה, קוראים לו פרק האור והרוטב, אני ניסיתי, אחרי שלושה ימים התייאשתי, פשוט לא יכולתי להחזיק, הבחור הזה, יוסי לוי, היה גומר את כל האימונים שסיפרתי עליכם בזה, גומר את האימונים, 12 בלילה, הולך, היה זה מבנה קטן כזה של בית כנסת, בגדוד ולומד שם דף יומי. אספר לכם תכף איזשהו סיפור על הדף יומי הזה, אבל לא נקדים את המאוחר. כל פנים, באמת, בחור מדהים, פעם סיפרתי פה באיזה שיחה, שכשבאו לבקר אותו בצבא והיה מותר בשינג'ימל ללמוד, אז ראו אותו לומד ספר תותחנות, שאלו אותו, החברה, מה אתה לומד? היו בטוחים שהוא לומד תורה, כי כל רגע פנוי הוא לומד תורה, אבל הוא למד ספר תותחנות. זאת אומרת, אני תמיד אומר את זה בהכנה לצבא, אנחנו הולכים לצבא, תהיו מקצועיים, צריך להיות חיילים מקצועיים, ועכשיו זה לא, אם יש לך גם זמן ללמוד תורה, זה מצוין, אבל התפקיד שלך עכשיו זה להיות חייל מקצועי, וזה מה שהוא עשה, למד ספר תותחנות, הוא באמת היה, כל פנים, באמת בחור ממש משכמו ומעלה, היה מגיע רחוק, לא יודע באיזה תחום, הוא היה בוחר, אבל ברוך השם, גם במידות, בענבה. פעם הוא אמר לי, סתם אני מתחיל לדבר עליו, אז אני אעצור, פעם הוא אמר לי, לא זוכר, היה איזה מטווח, והוא השחיל את כל הפגזים, כאילו משהו מטורף, והיו חברים טובים, וה, הוא אומר לי, תשמע, זה לא אני, זה אומר לי, קרא לי את הפסוק, המלמד ידיי לקרב, אצבעותי למלחמה, הוא אומר, אני, אני, אצבעות על העדק של התותחן, פעם לא היה מחשב, פעם היה צריך ללחוץ על עדק, בשביל לראות, אז הוא אומר, תשמע, זה לא אני, אני מרגיש קדוש ברוך, כאילו, עם האצבעות שלי, ובאמת, אישיות מיוחדת במינה. על כל פנים, פגז ישיר, הוא נהרג במקום, הממפא יפי נפצע ברגליים, הוא עוד מנסה להוציא את יוסי מהטנק, הוא לא הצליח להוציא אותו, והוא כבר פוחד גם שיקרה לטנק או משהו, אז הוא קופץ מהטנק, הוא וכמובן, גם הטען והנהג, הם קופצים והם מתפנים לנגמה של גולני. מי שתופס את הפיקוד, זה השם הממפא, שקוראים לו משה קרביץ, והוא עכשיו, מעכשיו והלאה, הוא הממפא, עד שהממפא יחזור בעוד חודשיים, הממפא יחזור מהפציעה. בינתיים, הממפא עכשיו הוא משה קרביץ, הוא מארגן את הכוח שנשאר, החמישה טנקים, ויחד עם החבר'ה שגולני הנדסה, הם מתחילים לשלוט על האירוע, מתחילים לרתק את המקורות של האש, ולאט לאט הם מתחילים להתקדם, והם עושים שם הקרב, היה בזמנו איתום במחנה, לא יודע אם יש עד היום, אז היה כתבה אחרי המלחמה, וחייל של גולני אומר לכתב במחנה, תרשום, תרשום, תרשום שהשריונאים נלחמו כמו הריות, כאילו, היה חשוב לו לגולני להגיד, היה איזה כותרת כזאת, נלחמו כמו הריות, כי באמת נלחמו, חבר'ה פשוט נתנו פייט מטורף, ובאמת הצליחו להתקדם, סך הכול היה צריך להתקדם משהו כמו שני קילומטר, זה לא משהו בשמיי, אבל שוב, הכוח היה, האש הייתה מאוד מאוד חזקה. לצערנו הרב, ממש אחרי כבר איזה 4 שעות של לחימה לקראת 4-5 אחרי הצהריים, השנייה אחת עוד לפני כן, יש איזה אירוע מיוחד כזה, שהתפרסם אחר כך מאוד בכל מיני מקומות, וזה מה שנקרא תפילה בקשר. באמצע ככה עמוק עמוק ככה בלב הקרב, שהחבר'ה ממש ככה נותנים את כל הנשמה והמצב ככה הוא לא פשוט, אז אחד החבר'ה מבקש מהמתק שלו להגיד תפילה, תפילה יציאה לקרב. זאת אומרת, אמרו בהתחלת היום, אבל עכשיו שזה אמצע הקרב, ואז הוא מתאר כאילו המפקד, לאורי סלן, הוא היה מתק שמה. אז הוא פונה לקרביץ ואומר לו שהטען שלו מבקש להגיד תפילה בקשר. זה היה קצת מוזר, כי בקשר אתה מדבר בקיצור, במינימום מילים. תפילה בקשר, איזה טירוף. היה לי קשה לתת לו אישור. תבינו, בשריון זה לא חיר, זה לא שכונה. כל מילה בסלע, לא מדברים יותר מדי. המפקד אומר, הייתי צריך את הרשתות, המצב לא היה פשוט. עמדתי לומר לאורי שכל טנק יעשה את זה בנפרד, אבל הבנתי מה התפילה הזאת יכולה לעשות לחיילים, מה המשמעות עבורם. כיוון שהיה לי אפשרות להפסיק אותו באמצע, אישרתי לאורי את הבקשה ושיעשה את זה מהר. ככה הוא צעק, ואז שומעים ברשת הקשר הפלוגתית, ובעצם גם בגדוד, הרבה שמעו את זה. ככה אומר, שמה ישראל, אתם קריאים למלחמה עולמי בכם, אל תירו ואל תחפזו. ככה אומר את כל התפילה. קרביץ עצמו, שאגב, הוא בחור שהיה מאוד חילוני עד היום, אבל היום הוא כבר הרבה יותר עדין. מחר בבוקר בתפילה שלנו ברחובות, אז הוא מניח תפילין. הוא כבר נמצא במקום אחר. אבל מה שהוא מתאר על מה שהיה אז, זה ככה: זה היה כמו זרם מים אדיר, ששטף אותי מקפות רגלי ועד ראשי. אני, אסר חופה, עמדתי בכיפת המפקד עמום, לא יכולתי להגיב. והחייל, מושיק, המשיך ללחוץ על המעט בגלל ההתרגשות. התפילה הסתיימה, הקשר לא נותק, ואז מושיק צעק, נו תגידו אמן. אז הוא שחרר את המעל, ואז אמרתי, כאן קוד קוד, אמן. ואז ענו אחד אחרי השני, אמן, אמן. זה היה מין אירוע מיוחד כזה.

אירועים טרגיים בקרב כמו שאמרתי, בכאורה זה היה אמור כבר להיגמר בצורה הזאת, אבל אז, לצערנו הרב, קורים עוד שני דברים קשים. אחד, זה שאחד הטנקים, ממש כבר שנמצאים, ממש די סמוך, 300-400 מטר כבר מאותו גשר הפקק שאליו אמורים להגיע, אחד הטנקים יקבל פגיעה ישירה באזור של הטען. ומי שנהרג שם, זה בחור אשדודי, שקוראים לו אלי בנאמי. מי שמבקר בחדר מוזיקה, אז החדר מוזיקה הוא לזכרו, והמשפחה שלו תרמה את זה. אחותו סימה, שגרה פה באשדוד, והמשפחה, הם תרמו לזכרות את החדר מוזיקה. הוא, גם סיפור מיוחד, התייתם משני ההורים שלו בגיל צעיר, ממש עוד לפני הגיוס, בגיל התיכון. היה יכול גם לא להתגייס לקרבי, אבל לא ויתר, התגייס לקרבי, גם לא רצה שום תא, שום דבר. היציעו לו כל מיני דברים, אמר, לא רוצה, רוצה להיות כמו כולם. באמת בחור, שיעות מיוחדת, הוא נהרג במקום. התותחן נפצע. חבר'ה יורדים מהטנק, ומה שקורה בשלב הזה, זה שהנהג, במקום לרוץ אחורה, ההג בנאחם אליהו, אחד מהחבר'ה של הפלוגה, ברוך ה' הכל בסדר איתו, במקום לרוץ אחורה, לכיוון מערב, לכיוון הים, לכיוון, היו שם קצת בתים שאפשר היה להתגונן מאחוריהם, הוא בטעות, הוא לא בין איפה שהוא נמצא, הוא רץ קדימה. לרוץ קדימה, זה אומר לרוץ לכיוון האויב. הוא רץ כמה עשרות מטרים, נשכב מתחת לאיזו תלולית, ואז קרביץ הממפאי, שהיה בטנק ליד, הוא מבין שבעצם הוא נמצא חשוף. זה מה שהוא עושה, הוא רץ אליו תחת אש, מחלץ אותו משם, ביחד רצים ככה, ממש ככה, כמעט על ארבע, רצים חזרה לאזור של הטנקים.

המשך הקרב וההחלטות חוץ מזה, קרביץ לוקח את הטנק הזה שנפגע, הוא לא רוצה גם שהטנק הזה יישאר שם, אז הוא לוקח אותו לבד, הוא מסיע אותו לבד, את הטנק שנפגע, שהחבר'ה כבר ירדו ממנו, נכנס לטן ההג, ונושא הריוורס לוקח את הטנק הזה מאחורי איזשהו, היה שם איזה מין בית כזה, ששם הם נכנסו, כשהם ראו שהם, שעדיין יורים עליהם, הם נכנסו מאחורי זה, אז הוא הביא את הטנק לשם. על הדבר הזה הוא קיבל אחר כך איתור, לא זוכר איך קוראים לאיתורים האלה, לא הכי גבוה, אבל השני, איתור האוז. קיצור, היה לו שם כמה התאשטות מאוד מאוד משמעותית. אז אלי נהרג שם, הם מצליחים לחלץ אותו מהטנק, שמים אותו על התמסורות, התמסורות זה מאחורה של הטנק, לוקחים אותו איתם. לאפשר הטנקים נמצאים שם, לכאורה הם מוגנים לגמרי שם, הם נמצאים שם מאחורי איזו שורה של בתים, ואז ממש הם לא מבינים מאיפה, אבל אפרופו טיל סגר, מגיע אליהם, הם אומרים כאילו, לא מבינים כאילו מאיפה, כאילו איזה זווית כאילו יכול להגיע אליהם. מגיע טיל סגר, פוגע באחד הטנקים, מהעדף של הפגיעה, הבחור השביעי שנהרג, שהזכרתי אותו קודם, דוד מליק, ספר שנכתב לזכרו, ההלון השביעי. הוא מבצע קשה מאוד, הם מנסים לטפל בו, וגרביץ' פה מספר, זה ספרון כזה שעשינו לפני הרבה שנים, הוא ספר שהוא שמע אותו אומר שמה ישראל, לפני שהוא נפח את נשמתו. הוא גם כן היה בשוק מהדבר הזה, כאילו איך בחור צעיר, זה מה שהוא זוכר להגיד כאילו לפני שהוא, זה בסדר, זה כאילו שוב, אדם חילוני אפשר לומר מאוד, שלא מכיר כל כך את הדבר הזה, ופוגש אותו ככה לראשונה.

החיים אחרי הקרב זהו, פה בעצם, הקרב, מה זה נגמר, מגיעים למקום הזה, את הטנק מרכבה חילצו, בעקבות התנועה הזאת של הפלוגה, עד המקום שהגענו, אז חילצו את הטנק מרכבה, וסופו של דבר כבר למוחרת, אחרי יום יומיים כמובן כבר, הכל היה מתואר כי באמת תיארו את כפר סיל והכל היה פנוי. אבל הפלוגה שלנו באותו ערב, הממפאי עושה לנו איזה מין מסדר כזה, לא שוכחתי על המסדר הזה, כאילו בכוונה הוא כזה אומר, תעמדו בשלשות, כן? בסדר? כאילו חיילים עברו עכשיו זה, אבל הוא רצה כאילו, לשדר כאילו שזה, אנחנו קצת יותר מחצי פלוגה, שבעה ארוגים, עוד חמישה, שישה פצועים, פצועים לא קשה, אבל פצועים, שלא שפינו אותם, ממש ככה, בבת אחת אנחנו חצי פלוגה, ומה עושים איתנו עכשיו? אז יש ויכוח גדול בחטיבה ובעוגדה, אם לקח אותנו אחורה בכלל, וזהו, שנגמות המלחמה, או שנמשיך. מה שמחליטים לעשות, זה להביא לנו את העוגדונר של העוגדה, עוגדה 36, ביום שישי על הבוקר, שהוא ידבר איתנו והוא ייתן את החווה דעת שלו, אם אנחנו צריכים להמשיך או לא. מה שקורה זה שהעוגדונר הזה, כעבור, לא יודע, לא זוכר כבר עכשיו בדיוק את הזמן, אבל כעבור לא הרבה זמן, הצי שעה, 13 ושעה, שמפגש עם החברה, הוא יוצא ואומר לעוגדונר, החברה האלה צריכים להמשיך, יכולים להמשיך, הם מלאים ברוח, הם מלאים בכוח, וטוב שימשיכו. וזה מה שהיה, אנחנו ממשיכים. בהתחלה חסר לנו קצת טנקים, אנחנו מקבלים שני צוותים של חברים שלנו שהיו בגדוד אחר, ואחר כך חוזרים גם חבר'ה פצועים ומתקלים, אנחנו מתקלים את הטנקים, אנחנו חוזרים להיות פלוגה רגילה, רגילה לגמרי. מה שעוד קורה באותה שבת, סתם, קודם כל בליל השבת הזה, יש איזו תפילה מאוד מיוחדת כזאת, שאנחנו יום אחרי מה שקרה, ואנחנו נמצאים בשטחים כאלה באזור הזה של דמור, ושבת, מגיע שבת, אז שבת, יש קבלת שבת, יש תפילה, ובאמת יש איזשהו תיאור פה בספר מאוד יפה של הרב של החטיבה, רב יהודה גלעד, ימים היה, אולי עדיין, רב של קיבוץ לוי, שיבת מעלה גלבוע, והוא מתאר את זה מאוד יפה, איך הכוח של השבת, הוא כזה שמגיע קבלת שבת, ועם כל זה שחבר'ה היו, בסוף היינו די מפורקים, אבל מגיע קבלת שבת, אנשים שרים, פללים, משהו מאוד מאוד מיוחד.

החיים בלבנון בשבת בבוקר, כמו שאמרתי, זו הכניסה לטנקים הפגויים שהביאו אותם לניון שלנו, הכנסתי לאות טנק, שבחיים מסוימות אפילו היה יותר קשה להיכנס אליו, כי טנק ההוא היה שרוף לגמרי, אז לדמיין מה יש שם, אבל אין שם כלום, ובמחילה הוא גם לא מסריח, כי הכול שרוף. הכנסתי לטנק אחר, שמאוד קשה, מאוד קשה, כי תמי דם בכל מקום, הצאתי כמה חפצים של חבר'ה, של חיילים שהיו שם ונפצעו, ירגו, לקחתי מה שיכולתי, זוכר איזה מישהו, איזה משקפיים, ואיזה כמה כיפה, כמה דברים שראיתי, אז ספתי אותם, לפני שזה יגיע לטל השומר, לא יודע לאיפה, וכבר יזרקו את זה ולא, אף אחד לא ידע מזה. ועוד דבר שמאוד זכור לי מאותה שבת, זה מוצאי שבת, גם התכנסנו כזה לתפילת ערבית, ואנחנו חוזרים כל אחד כאילו לטנק שלו, ואפגזה ארטילרית מטורפת, שזה באמת הפעם האני, זו הפעם הראשונה והיחידה שהרגשתי באמת, כמו שאומרים, כמו בסיפורים, שאתה ככה מעביר את החיים שלך, ככה באיזה כמה שניות, ואתה די בטוח זה הסוף, כי פשוט כל האזור מואר כאילו מזה. ברוך ה' לא נפל בסוף ממש על המקום שבו היינו, אלא מסביב, אבל לא פשוט, אפגזה ארטילרית זה דבר כאילו מאוד מאוד לא פשוט. זהו, אנחנו עוד כמה מילים על המלחמה ונעבור לחלק האחרון. מה שקורה זה שביום ראשון בבוקר, אנחנו עולים לכפר סיל, כפר סיל כבר באמת במהלך השישי, שבת, עכשיו באמת תיארו אתו לגמרי, גדוד של צנחנים, אנחנו עולים לכפר סיל כמויות של מחבלים וסורים, שהם גופות כאילו בכמויות, רואים את ה… ממש אתה, אם רובים ביד, אם RPG, עם כל מיני דברים, חוצים את הכפר ואנחנו חותרים לכיוון בירות, מגיעים לנמל תעופה של בירות, שורת התחתונה, אנחנו עכשיו חודש הולכים להיות בבירות, יש שם כל מיני ימי קרב, כל מיני דברים, אבל לא נכנס לכל מה שקורה שם. כעבור חודש, חמישה שבועות, אנחנו נוסעים מזרחה, זאת אומרת, אם אנחנו נמצאים בבירות וזה על הים, אז אנחנו פשוט עם הגב לבירות ועולים לכיוון מה שנקרא כביש בירות דמשק, אם תסתכלו על הממפה, תראו שיש מקום כזה שנקרא כביש בירות דמשק, נוף מדהים בלבנון, ערזים לאורך כל הדרך, דובדבנים, באמת, אם לא היה מלחמה, יכול להיות דבר מדהים, ואנחנו עכשיו הולכים להיות שלושה, ארבעה חודשים בגזרה המזרחית, מה שנקרא, תופסים קו בתש, מרצה למצוא פרוס בכל לבנון, ממש מול הסורים, מול העמדות שלהם, מרחק לא גדול, וסוג של שגרת מלחמה כזאת.

החיים אחרי המלחמה אולי פה יש סיפור אחד, רק שאני חושב שחשוב לספר אותו, כי הוא קצת מתחבר למה של, לחלק השלישי, של מה היה אחרי המלחמה ומה התהווה פה ביחסים בין האנשים בפלוגה. אז יום אחד, חוזר מהבית, היינו שם על אחד המוצבים, שם ממש חורים כאלה בגזרה המזרחית, שם של לבנון, ממש רק הפלוגה לבד, כל הזמן מתנהלים עם עצמנו, שמירות וקצת סיורים, ובתש של זה, ויום אחד מגיע מהבית סבב כזה של יציאות, סבב הזה של יציאות, פעם, אתה יוצא פעם בשבועים וחצי, ל-48 שעות, חצי יום לוקח לך רק להגיע לארץ, שם את הדברים בבית, נמצא בבית שעתיים, ומתחיל להסתובב אצל המשפחות השקולות. זה מה שאנחנו עושים, ואז שני דברים זכורים לי מהתקופה הזאת. אחד, זה שאחד הקצינים שנכנס למשפחה, לאחת המשפחות השקולות, שרובם היו דתיות, חוץ מהממם, והוא היה בשוק. הוא חזר, ממש אני זוכר את זה, הוא חוזר, הוא אומר, תקשיבו, אני לא, הוא אומר, באתי, הייתי בלחץ, ואמרתי, איך אני אנחם אותם, זה חייל שלי וכולי וכולי, והוא אומר, איזה דיבורים של אמונה ושל ביטחון, שהכול זה וזה, אני פשוט יצאתי בשוק, כאילו, מהדבר הזה, צריך להבין שאז זה משהו שלא הכירו אותו ולא כל כך פגשו, וזה היה ממש מפגשים חדשים שהיה להם. ועוד, ככה, אנקדוטה מאוד מעניינת, אחד המפקדים חוזר ביום ראשון בבוקר אחד, והוא אומר, תקשיבו, אני הולך להספר לכם משהו, והוא אמר, מה, מה אתה רוצה לספר? אז הוא אומר, ככה, אתם זוכרים שסיפרתי לכם פעם, סיפר לנו עוד בהתחלה, עוד לפני המלחמה, שבמשפחה שלו, כאילו, הם כל ליל שבת, מעלים את הדתיים על השולחן, אבל שובדים, איך אומרים, גומרים עליהם, והיה פעם עם אלעל, שלא טיסה בשבת, וכל מיני דברים כאלה, וכפייה דתית, והדתיים האלה, כאילו, החור מחולון או מאוד השרון, ואז הוא אומר, השבת הזאת, הוא מספר לנו ככה, השבת הזאת, יצאתי, התחיל לעשות דת שבת, התחילו עוד פעם לדבר על הדתיים ועל השבת, ואז הוא אומר, אני עצרתי אותם, אמרתי להם, תקשיבו. עד עכשיו, עד שלא הייתי עם דתיים בשבתות, הייתי איתכם. אמרתי כמוכם, דיברתי כמוכם, הייתי איתכם. מעכשיו, אני רוצה לספר לכם קצת, מה זה שבת אצל דתיים, ותבינו, שכל מה שאתם מדברים פה, זה בגלל שאתם לא יודעים מה זה שבת בכלל. ואז הוא מתחיל לספר להם, אתם יודעים שכשהחבר'ה מקבלים ביום שלישי, היינו מקבלים הספקה, אז היינו שומרים, נגיד, היה איזה, אני יודע, מקבלים איזה, אנונס, אדם לא מקבלים, איזה קופסת שימורים כזאת, כיפית כזאת, שומרים אותה לשבת. וכאילו שהתקלח, כי זה היה באיזה דודים כאלה, שמגיע מרחלית של מים פעם בשבוע, לכל הדברים, צריך לתוף כלים, צריך מטבח, לבשל, הכל, לא היה מספיק מים להתקלח, מה עושים? שומרים את המים ליום שישי, זה התקלח לשבת. והמפקדים רואים את זה. ויותר מזה, בחור מקבל הציעה לשבת. היום הפוסקים כבר התחילו להקל בכל הדברים האלה, אפשר לישוע גם בשבת וכל זה, אנחנו, לא היה לנו את העקולות האלה, אתה מקבל יום שישי בשעה שתיים, היציאה לשבת, אתה לא תגיע הביתה לשבת, אתה לא תגיע לארץ בך, זה לוקח כמה שעות. אז האנשים מבטרים על היציאה. הוא אומר, טוב, אני אצא ביום ראשון. עכשיו המפקדים רואים את זה, הוא אומר, תגיד אותה, יש, תגעת כאילו, מי מבטר על היציאה? אבל הוא אומר, לא בסדר, אני אצא ביום ראשון, לא, לא, לא, כן, בחינתי, בחינתנו לא נורא, כן, כי, למה, כי שבת, אבל הוא רואה את זה, והוא ראה כאילו איך אנחנו מתנהלים, ולפני שבת מכינים את הטנק למה שאפשר לעשות, כדי שלא נצטרך להדביק, לא נצטרך זה, כמובן, בלי לפגוע בביטחון, ואז הוא אומר למשפחה שלו, תקשיבו, שבת זה לא מה שחשבתם, זה משהו אחר, סתם זה אנקדוטה כזאת שזה. זהו, זה נגמר, אנחנו חמישה חודשים בלבנון, עוברים כמה מקומות, לא חשוב, ואנחנו חוזרים לארץ, יורדים מלבנון, יש לנו עוד כמה שבועות ברמת הגולן של התארגנות, ואז אנחנו חוזרים לישיבה. ופה מתחיל החלק השלישי, הוא קצר, אני רק, הוא חשוב אבל, הוא משמעותי מאוד, כי מה שקורה, זה שכנראה, בעיקר בגלל מה שקרה במלחמה, בגלל, אפשר לומר, הקשר הדם הזה, אז מתחילה להיות איזו תנועה כזאת, שכל שנה ביום הזיכרון, וביום השנה, זה משהו שמתפתח ככה עם השנים, אבל ממש תוך כמה שנים, הוא נהיה דבר מדהים, שכל שנה ביום הזיכרון, עושים סיבוב, בהתחלה זה ההורים עוד חיים, כן? לפני 44 שנה אנחנו מדברים. אז כמובן, כל ההורים חיים, ועוברים מבית לבית, ומבית תלמין לבית תלמין, ככה במשך כל היום, וגם ביוטה ציוון, שזה התאריך של היום הזה, שבו כולם נהרגו, גם ביום הזה, מתחלקים, אתה נוסע לפה, אני נוסע לשם, אתה הולך לבית תלמין הזה, אני הולך למשפחה הזאת, ממש נוצרים שם, חבר'ה מביאים את האישה שלהם, מביאים את הילדים שלהם, היום מביאים את הנכדים שלהם. מביאים את הנכדים שלהם, לצערי, לא מספיק, אבל כמה פעמים שהבאתי את הילדים, הנכדים לא זכיתי, אבל את הילדים, מדי פעם, באו איתי. עד היום זוכרים את זה, את החוויה הזאת, משפחה שכולה, והם פשוט בשוק. המשפחות אומרות, וואו, עכשיו אני נזכר בזה למשהו מדהים. משפחה של שי צור, שסיפרתי עליו בכפר S, משפחה לא דתית, והם, מבחינתם, כל המפגש הזה, שהוא חזר בתשובה, זה בכלל משהו מאוד לא ידוע. ואחר כך פתאום כל החבר'ה של הפלוגה, ופעם הוא אמר לנו, שהם חברים מאוד טובים של המשפחה של דאדו. עכשיו, אתם בדור, שאני לא יודע אם אתם יודעים מי זה דאדו, דאדו זה דוד אלעזר, שהיה הרמטכ"ל של מלחמת יום כיפור. הוא נפטר כעבור כמה שנים, והם היו חברים מאוד טובים של משפחת צור, שהכירו אותם בכפר S. אשתו של דאדו סיפרה להם, שבערך 7-8 שנים אחרי זה, כבר אין לה אנשים שבאים להזכרה, יש ממש המשפחה המצומצמת הכי קרובה, וזהו. רמטכ"ל, עכשיו, הוא אומר, הבן שלי היה רב-תרש חייל פשוט, מה קורה פה? כל שנה רק באים יותר אנשים, וזה פשוט אי אפשר לתאר כמה זה עושה למשפחות השכולות. הקשר הזה, בסופו של דבר, הוא באמת לא רק בימי הזיכרון, אלא גם בהזדמנויות אחרות.

הכנסת ספר תורה אתם רואים שתי דוגמאות מהשנים האחרונות. בשנת ה-40, לפני ארבע שנים, החלטנו בפלוגה מה נעשה. הממפא, שאחר כך חזר לפקד על הפלוגה, אפי, גר במושב רמת צבי. חיים, לא שמעתם על המקום הזה, תאר לעצמי, אולי מישהו פה יודע איפה זה רמת צבי. אין לכם הרבה סיכוי לדעת, רמת צבי, זה מצחיק, אני אגיד לכם, זה ליד מולדת. איפה זה מולדת? מצחיק, כן. אז זה ליד עין חרוד, בסדר? אתם נוסעים על הכביש של עפולה, בית שאן, עוברים את עפולה, ויש לכם פנייה לעין חרוד, ושם יש עוד כביש כזה שנכנס פנימה, יש מושב שנקרא מולדת, ועוד יותר בפנים, קיצור חור של העולם. לא משנה, שם הוא גר, ועשינו הכנסת ספר תורה, הוספנו כסף מהפלוגה, הכנסת ספר תורה לבית כנסת של המושב שלו.

סיפורו של יוסי לוי אבל הסיפור היותר, ובזה אולי אני אסיים, סיפור באמת ממש יפה לסיים איתו. סיפרתי לכם בהתחלה, שיוסי לוי, השם יקום דמו, בסוף יום אימונים, 12 בלילה, היה הולך לבית כנסת ולומד דף יומי. אפי, שהיה בצוות שלו, וכמו שאתם יודעים, החיילים הולכים לישון, המפקדים מתחילים אז את הישיבות צוות שלהם וכל זה. הוא היה חוזר מישיבת צוות, המפה, 12-1 בלילה, עובר ליד בית הכנסת של הגדוד, נכנס פנימה, מסתכל, מה הוא רואה? הוא רואה את יוסי, שואל אותו, מה אתה עושה פה? הוא אומר, לא, אני לומד דף יומי. המפה, שהיה בחור לא דתי, אבל עם ניצוץ מסורתי, כמו שאתם מבינים, כי הוא נהיה כבר כמעט דתי לגמרי, אומר, כל כך הייתי בשוק מהדבר הזה שאחרי יום אימונים 12 בלילה, ולומד דף יומי שאמרתי לעצמי, אני יום אחד גם כן אלמד דף יומי.

התקרבות לדת זה היה לפני 44 שנה. לפני בערך 5 שנים, יום אחד אומרים לי טלפון, איפה היא הזה המפה? הוא אומר לי, שומע? אני לומד גמרא, ואני רוצה להזמין את כל החבר'ה לעשות צלי בבית על האש, לקשר, מעט דרין הכל, לסיום. ואז אני אומר לו, מה, איפה, מה, מה זאת אומרת? מה הסיום? מתברר שככה, יש איזו תנועה, אזרחי השבח קוראים לה, שהיא שולחת אנשים ליישובים חילוניים. הם שולחים מישהו, חבר'ה אידיאליסטים, חבל על הזמן, לא דווקא מהציבור שלנו, לצערי, זה יותר חבר'ה כאלה חרדים, אבל חרדים פתוחים, שרוצים לעשות קירוב. אדם כזה הולך, גר כמה שנים באיזה מושב חילוני, ומנסה לעשות קירוב ליהדות. אז המושב רמת צבי הזה, הגיע אליו בחור כזה, יהודי כזה, משפחה, עם כמה ילדים, והוא מתחיל להכיר את האנשים. אין שם מניין, אין שם מה זה, הוא מנסה להתחיל לעשות איזה מניין כזה, מכמה חבר'ה מסורתיים כאלה, שיש שם כמה כאלה. אחרי שהוא עושה איזה מניין כזה בשבתות, הוא רוצה לקבוע עם מישהו חברותא בגמרא. הוא מסתכל כזה על האנשים, אומר, על מי אני אפול פה עכשיו, למי אני אציע פה עכשיו זה, ואז הוא אומר, טוב, נראה לי אפי, נראה לי אולי הוא ירצה, נראה לי כזה אדם נעים כזה, מקסימום יגיד לי לא. מתקשר אליו, אומר, אפי, שומע, מה אתה אומר שאני אעשה את זה בחברותא בגמרא? ואז אפי אומר לו, וואי, אני מחכה לטלפון הזה כבר 38 שנים אני מחכה, דף יומי. עכשיו, הוא נבהל הרב הזה, הוא מתחיל לגמגם, אומר לו, אתה יודע, אפי, דף יומי זה כל יום, צריך ללמוד, זה קשה. הוא אומר לו, אני לא יודע מה, אני, התותחן שלי שנהרג היה לומד דף יומי, אני רוצה ללמוד גמרא. טוב, בסדר, הוא כמובן הרגיע אותו שזה לא באמת דף יומי, הוא לא הבין את המשמעות של דף יומי. הם התחילו ללמוד פעם בשבוע, פרק הסוחרת הפועלים, מסכת בבא מציעא. ואפי מתקשר ואומר לי, אני רוצה לעשות סיום דף יומי. עכשיו זה לא באמת דף יומי, זה סיום פרק שלו, זה היה וואו, כאילו פעם ראשונה בחיים שהוא לומד גמרא, והוא סיים פרק. הוא כולו, פשוט זה אני רוצה לעשות על האש לכל הפלוגה, ואכן ככה היה, ואנחנו מארגנים את זה וכל החבר'ה באים, ועל הגג של הבית שלו שם ברמת צבי והוא עושה סיום מסכת. באמת משהו, חיתנתי גם לאחד הבנים שלו, בקיצור, באמת אנשים קשורים אחד לשני בקשרים מאוד עמוקים ומשמעותיים בכל מיני תחומים של החיים. כמו שאמרתי, חלק כמו הממפא הזה ממש התקרב, מתפלל היום, מתפלל בצורה קבועה, תפילין, שומר שבת, כאילו ממש התקרב מאוד. אחרים לא ברמה כזאת, אבל בוא נגיד שהחיבת הדת היום וההסתכלות היום על כל הדבר הזה, השתנתה אצלם מאוד כתוצאה מכל השרים האלה במהלך השנים. זהו נראה לי, אם שכחתי משהו לא נורא.